שרה ויצחק

שרה / שרי

סיפור שרי / שרה בספר בראשית מופיע בפרקים יא – כג
מוצאה מאור כשדים
אשת אברהם, כלתו של תרח
אם יצחק
הראשונה מארבעת האמהות
חיה עד גיל 127, מתה בחברון, נקברה במערת המכפלה
בגמרא מיוחס לה התואר נביאה והיא הראשונה מבין שבע נביאות.

תקציר ופשט הסיפור המקראי

בראשית יא
פרק מעבר מסיפורי בראשית העוסקים במאקרו לסיפור המתמקד במשפחה אחת, משפחתו של אברהם אבינו.
סוף הפרק מזכיר את שרי אשת אברם, את העובדה שהיתה עקרה, ואת המסע מאור כשדים לארץ כנען, אליו יוצאים תרח, אברם בנו, שרי אשת אברם ולוט בן הרן אחי תרח. ויגיעו עד חרן שם תרח מת.
בפרק זה היוזמה ליציאה לארץ כנען היא של תרח אבי אברם.

בראשית יב
הציווי האלוהי לאברהם "לך לך.." ההבטחה והברכה
אברהם לוקח את שרי אשתו ולוט במסע מחרן לארץ כנען. המסע בדרך ההר מצפון לדרום אברהם בונה מזבחות לאורך המסע תוך התגלות האל אליו. ויהי רעב בארץ, והם נאלצים לרדת מצריימה.

אברהם מציע ששרי תציג עצמה כאחותו "כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ" שמה יהרגו אותו ויחיו אותה.
ואכן "וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ" (15-16)

אלוהים מביא על פרעה וביתו נגעים שונים על לקיחת שרי, פרעה מבין, קורא לאברם ושואל "מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא." (18), פרעה שולח את שרי ואברהם וכל אשר לו ככל הנראה חזרה לכנען.

בראשית יג
אברהם שרי ולוט במסעם הפעם מדרום לצפון, מהנגב לבית אל, שם הקים מזבח בתחילת המסע, והוא עשיר במקנה וזהב, כך גם לוט עשיר במקנה וזהב, והם מחליטים להפרד, אברהם נשאר בכנען ולוט יורד לסדום.

בראשית טז
אברם ושרי כבר עשר שנים בכנען. שרי עקרה ולה שפחה מצרית הגר שמה, שרי מציעה לאברם לבוא אל הגר שפחתה, כך תבנה ממנה. שרי נותנת את הגר לאברם לאישה, הגר נכנסת להריון ומתנשאת על שרי גבירתה, שרי כועסת ודורשת ומאברם לעמוד לצידה. "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ." (6).
הגר מגיעה למדבר כשהיא בהריון, שם פוגשת במלאך אשר מכיר אותה בשמה, המלאך אומר לה לחזור את בית גבירתה "והתעני תחת ידה" (9), הוא מבטיח לה שבנה שעתיד להיולד לה יהיה לעם גדול,  וקראת לו ישמעאל, "וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם–יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן." (12), הגר קוראל למלאך שנגלה אליה "אל ראי" ולבאר שם נגלה אליה "באר לחי ראי". הגר יולדת לאברם בן, אברם נותן לבנו את השם "ישמעאל", אברם בן 86.

בראשית יז
אלוהים מצוה את אברם לשנות את שם שרי לשרה (אחרי ששינה את שמו לאברהם), הוא מברך את שרה ומבטיח שאברהם שיתן לו בן גם משרה וצאצאיו יהיו 'לגויים' אולי הכוונה לשבטים, ומלכי עמים יהיו ממנה. אברהם נופל על פניו ובליבו 'צוחק' "הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (17). אלוהים מבטיח ואומר שמו יהיה יצחק..

בראשית יח
אברהם רואה שלושה אנשים אותם הוא מזמין להתארח בביתו להתרחץ ולאכול, הוא ממהר אל שרה ומבקש ממה להכין עוגות. האורחים שואלים היכן שרה אשתך, באוהל הוא עונה, האורח מבשר בעוד שנה אחזור ולשרה בן, שרה שומעת את הדברים צוחקת ואומרת לעצמה "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן" (12). כעת הדובר הוא אלוהים בכבודו ואומר לאברהם מדוע שרה צוחקת, היש דבר שלא אוכל לעשותו. ושוב מבטיח בעוד שנה אשוב ולשרה בן. שרה מתכחשת ואומרת לא צחקתי ואלוהים מגיב כן צחקת. האנשים קמים ללכת ואברהם מלווה אותם..

בראשית כ
מסע אברהם ושרה ממשיך אחרי סיפור סדום ועמורה, אל הנגב ל'גרר' עיר פלשתית, אברהם מציג את שרה כאחותו בפעם השניה, ואבימלך מלך גרר שולח לקחת את שרה, אלוהים נגלה אל אבימלך בחלום ואומר לו אתה תמות על כך שלקחת אשת איש, ואבימלך מתעמת ואומר האם גם צדיק תהרוג שהרי לא עשיתי רעה? והוא (אברהם) שאמר לי אחותי היא, וכך גם שרה אשרה. ובחלום מצטווה להשיב את שרה לאברהם כי נביא הוא. בבוקר אבימלך מספר לאנשיו קורא לאברהם ותוהה מדוע גרם לאבימלך לחטוא כמעט ולהביא עליו ועל ממלכתו חטא גדול. ואברהם להגנתו אומר עשיתי זאת כי חששתי לגורלי שמא יהרגוני על דבר אשתי, לא לגמרי שיקרתי כי היא אחותי מאב ולא מאם. אבימלך משיב את שרה לאברהם יחד עם צאן בקר עבדים ושפחות כמתנה לאברהם. ולשרה אומר המתנות הללו כדי להגן על שמך מפני הביקורת כעדות לחפותך.

בראשית כא
שרה הרה ויולדת לאברהם בן, אברהם נותן לבנו את השם יצחק. בגיל 8 ימים אברהם מל את יצחק, אברהם בן מאה. שרה בתחושת הודיה "צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה:  כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו." (6-7). 

שרה רואה את בן הגר מצחק ומבקשת מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל בנה (להרחבה על סיפור הגר ), אברהם מצטער על בנו אך אלוהים מנחה אותו "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (11). בבוקר אברהם נותן להגר מים ולחם ושולח אותה ואת ישמעאל. 

בראשית כג
שרה מתה בגיל 127, בקרית ארבע שבחברון.
אברהם מבקש לקנות אחוזת קבר לשרה אשתו ופונה לבני חת, הוא קונה את מערת המכפלה מעפרון החיתי בעבור ארבע מאות שקל כסף. אברהם מביא את שרה לקבורה במערת המכפלה.

הרחבה – דמותה של שרה

משמעות השם שרה

שרה / שר / שררה
באקדית פירוש המילה šarratu = מלכה
שרה, משמעותה אשת מלך, נסיכה.
חילוף האות י בשמה באות ה', משרי לשרה, הופך את השם לשם תיאופורי בו יש מרכיב אלוהי.
Šarrat היה אחד מכיונייה של אשתר, אלת הירח.
ובערבית shara במשמעות נוגה תמידי.
הקרבה בין השמות 'שרי' והשם 'שדי', האותיות ד ור', הוחלפו לא פעם במקרא. ואולי אף כזוגתו של האל אשרה.
(מבוסס מתוך:מ. בניימין, אנציקלופדיה מקראית, ח, עמ' 389-391.  וגם:  י. ציפורה, המלכה שרי: קורותיה של מלכת ישראל, עמ' 91-94;)

נביאה

לפי הגמרא, מגילה יב, שרה היא הראשונה מבין שבע נביאות: "שבע נביאות מאן נינהו שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר שרה דכתיב (בראשית יא, כט) אבי מלכה ואבי יסכה ואמר ר' יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש שנאמר (בראשית כא, יב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".
רש"י מבאר על "שמע קולה" כי היה אברהם אבינו טפל לשרה בנביאות.
רבי יוחנן בשם ר' לעזר בי ר' שמעון לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד" (מסכת סוטה כט, פרק ז', הלכה א').
רשי מפרש את הפס': "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי" (בראשית ט"ז, ב'), ומבאר על "לקול שרי" כי הכוונה לרוח הקודש שבה.
לפי בראשית רבה (מה ב) עצת שרה לאברהם לקחת את הגר הם דברי רוח הקודש.

יופיה של שרה

יופיה של שרה מוזכר שלוש פעמים בפרק יב ע"י המספר המקראי:
הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ.(11)

וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה, כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. (14)
וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה(15)
בשלושת הפסוקים ניתן לראות כי יש קשר בין יופיה ובין המילה מראה / ראייה.
כשאברהם מגיע עם שרה למצרים, הוא אומר לה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ." (יב 11), לפי רש"י, "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה, ד"א מנהג העולם שע"י טורח הדרך אדם מתבזה וזאת עמדה ביופיה ופשוטו של מקרא הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יפיך ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים אחיהם של כושים ולא הורגלו באשה יפה ודומה לו (בראשית יט) הנה נא אדוני סורו נא".

שרה היא האישה היפה הראשונה במקרא, הראשונה לגביה המקרא מציין זאת.
בין שרה לאברהם 10 שנים מכאן ששרה היתה בת 65 בזמן שהגיעו למצרים. לפי קאסוטו, עורך הספר לא מתייחס לכרונולוגיה או לגילה וכיאה למסורות הרווחות בע"פ "היו מתארים להם אישה במלוא יפי עלומיה" (מ.ד קאסוטו, הפירוש לספר בראשית, עמ' 237).
במגילה יד טו א, היא אחת מארבע הנשים היפות בעולם: "תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה ואביגיל רחב ואסתר." ולפני כן נאמר כי (שם יד ע"א) שכינויה של שרה היה "יסכה", שהכול היו סוכין ביופיה.
בבבא בתרא נח ע"א: "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם. שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. חוה בפני אדם כקוף בפני אדם. אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם."

הרמב"ם מתייחס לתיאור יופיה של שרה ביחס לגילה: "אבל הש"י כשגזר בלידתה שינה גופה באופן שחדשה נעורים עד שכל רואיה יחשבוה לבחורה ביפיה ונערותה וכמו שכתב הרמב"ן… להודיעה שלא יפלא מה' דבר כמ"ש המלאך על זה כי הנה בראותה שראוה שרים חשקוה מלכים כאלו היא נערה יפה לא זקנה כאשר היא אמרה תכיר שהיה זה נפלאות תמים דעים"

המהר"ל בפירושו גור אריה: 'מפני שהאדם הוא מחובר מב' חלקים ,מגוף ונפש, והגיד לך הכתוב ששרה הייתה שלימה בכל אלו הב' חלקים, ולא היה בה חסרון, אם שלימות הגוף, ואם שלימות הנפש, הייתה שלימה בכל אלו השני חלקים, ולא היה בה חסרון. אם שלימות הגוף, ..בת כ' הייתה כבת ז' ליופי, והיופי הזה שהוא אינו לפי הטבע ולפי המנהג יורה על שהגוף הוא נקי והוא בהיר מבלי סייג.. והנה הייתה שלימה בכל'.

בהשוואה ליופיה של אבישג השונמית, הנערה היפה ביותר בכל גבול ישראל בממלכת דוד נאמר שלא הגיעה אבישג למחצית יופיה של שרה:  "וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד" (מל"א א:ד) אמר רבי חנינא בר פפא: עדיין לא הגיעה לחצי יופי של  שרה, דכתיב "עד מאד" – ולא  מאד בכלל". בבבלי סנהדרין (לט ע"ב)

על יופיה הרב הורחב במגילה החיצונית – "המגילה החיצונית לבראשית", אשר נתגלתה בקומראן וככל הנראה נכתבה בין 50 לפנה"ס ל 70 לספירה, המגילה עוסקת בארבע דמויות מספר בראשית, למך, חנוך, נוח ואברהם.
סיפור אברהם נכתב בגוף ראשון, על קורותיו עת ירד למצריים בשל הרעב.
שרי פרעה מתארים את יופיה של שרה בפניו: "ויפה לה מראה פניה ומה … דק שער ראשה. מה נאוות הן לה עיניה ומה נחמד הוא אפה. וכל זיו פניה … מה נאווה לה חזה ומה יפה לה כל לבנתה. זרועותיה מה יפות, וידיה מה קלילות… כל מראה ידיה. מה נאוות כפיה ומה דקות וארוכות כל אצבעות ידיה. רגליה מה יפות ומה שלמות לה שוקיה. וכל בתולות וכלות הנכנסות לחופה, לא שפעו ממנה. ועל כל נשים יפ-יופיה, ועליון יופיה למעלה מכולן. ועם כל יופיה זה – חכמה רבה עימה. ודל ידיה (מעשי ידיה) נאה." נחמן אביגד ויגאל ידין, מגילה חיצונית לבראשית ממגילות מדבר יהודה, ירושלים תשי"ז.

חז"ל מציגים את שרה אם האומה בצורה נשגבת, יופי ומלכות, בבראשית רבה (מז א) אף נאמר: "שרה היא לכל באי העולם". 

אחותי היא
שני סיפורים בהם אברהם מציג את שרה כאחותו: בראשית יב 10-20, כ 1-18.
בשני הסיפורים אברהם מציג את שרה כאחותו, בשני הסיפורים שרה נלקחת לבית המלך ובשני הסיפורים שרה ניצלת בזכות התערבותו של האל באמצעות נגעים או בחלום למלך.
בסיפור המקראי אין ציון ליחוס משפחתה של שרה, אביה או אמה, כן צוין כי שרה אשת אברהם היא כלתו של תרח. רק בסיפור השני בפרק כ', יש התייחסות לקרבה משפחתית בין אברהם לשרה, אברהם נאלץ להסביר את מעשיו ולהצטדק בפני מלך גרר ואומר: "וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אימי" (שם, 12).
משמעות אחת שהיא אחותו ממש, אפשרות שניה, אברהם ושרה הם אחים מאב אך לא מאם, ואפשרות שלישית שהיא בת אחי אברהם מאביו ולא מאימו, כך מסביר רש"י: "וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא בַּת אָחִיו הָיְתָה? בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים, וַהֲרֵי הִיא בִתּוֹ שֶׁל תֶּרַח וְכָךְ הוּא אוֹמֵר לְלוֹט כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ (בראשית י״ג:ח׳):… הָרָן מֵאֵם אֲחֶרֶת הָיָה:".
במגילה יד א, גם כמו אצל רש"י מזהים את שרה עם יסכה: "אבי מלכה ואבי יסכה ואמר ר' יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש שנאמר (בראשית כא, יב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ד"א יסכה שהכל סוכין ביופיה".. משה עמנואלי (אברהם מול שרה והגר, בית מקרא,  ס"ג, תמוז תשל"ה) מסביר את הזיקה בין המדרש לסיפור המקראי ברקע הדברים,  שהרי סופר כי הרן בן תרח, מת, נותרו אחריו לוט ושתי בנותיו ומלכה ויסכה, לפי חוק היבום (גם בחוקי נוזי) האח מצווה לשאת את דודניתו לאישה בדומה לאלמנה חשוכת ילדים, משום כך נשא נחור בנו השני של תרח את מלכה לאישה, לעומת זאת אברהם לא נשא את יסכה לאישה אלא לוקח את לוט תחת חסותו, לפי המדרש ולפי רש"י ענין זה נפתר בכך ששרה היא יסכה, וכן זה מסביר את דברי אברהם בפס' 12.

הקושי והביקורת על התנהגותו של אברהם הדואג לרווחתו האישית תוך שהוא מסכן / מקריב את אשתו, מובע בפרשנויות חזל, אברבנאל: "במאמר אברהם לשרה והרגו אותי ואותך יחיו, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך. ומי האיש המעלה, שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה, ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים? ויותר ראוי היה שיבחר במות לבלתי עשות נבלה" אברבנאל על התורה יב, א.

הרמב"ן אף מחמיר ורואה במעשה אברהם במצרים כמקור לעונש שנגזר על עם ישראל (בני אברהם) בשעבודו למצרים, "וְעַל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה נִגְזַר עַל זַרְעוֹ הַגָּלוּת בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיַד פַּרְעֹה, בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וְהַחֵטְא:" רמב"ן על בראשית יב י' – הרמב"ן מזהה בסיפור המעשה בפרק יב את הזרע לשעבוד ישראל כולו במצרים בהמשך, כאשר ביסוד הביקורת של הרמב"ן כלפי אברהם עומדת ההנחה שבטחונו בה' לא היה שלם – שכן יכול היה להשאר במקומו ולהתפלל לישועה ולא לרדת למצרים כלל.
גם זקוביץ, בהמשך לפרשנותו של הרמב"ן, מרחיב על סיפור אברהם ושרה במצרים כזרע לפורענות "צופן גנטי" לפי דבריו לכל העתיד לבוא על צאצאי אברהם בשעבוד למצרים, תוך שהוא מתמקד בסיפור המילדות במצרים (י., זקוביץ, מקראות בארץ המראות, עמ' 20-22), תחילה העובדה שאברהם מפקיר את שרה אשתו כדי להציל את נפשו על כך יענשו צאצאיו – כך בהנגדה. בצו פרעה הזכרים למיתה והנקבות תשארנה בחיים "כל הבן הילדות היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמות א 22) / "אם בן הוא והמתן אתו ואם בת היא וחיה" (שם, 16), השימוש בשורש ויטיב – פרעה מיטיב לאברם בעבור שרי אשתו "ולאברם היטיב ויהי לו צאן ובקר וחצורים ועבדים ושפחות ואתנות וגמלים" (בראשית יב 16),  ואלוהים מיטיב עם המילדות "וייטיב אלוהים למילדות" (20), פרעה בפניתו לאברהם לאחר שמגלה כי שיקר לו אומר "מה זאת עשית לי" (18) וגם למילדות אומר פרעה כשמגלה שלא מקימות את צו המלך "מדוע עשיתן הדבר הזה" (18).
ההנגדה בין המילדות לאברהם בולטת ומאירה על אברהם בביקורת ומרמזת על הבאות כעונש של מידה כנגת מידה  – אברהם מבקש להציל את נפשו והמילדות מצילות את עם ישראל, אברהם לא פונה להגנת באל לעומתו המילדות ממש יראות את האל, פרעה הוא שמטיב עם אברהם ואילו האל בכבודו הוא שמיטיב עם המילדות.

סיפור אברהם ושרה במצרים, הוא סיפור אחד מתוך מס' סיפורי לקיחת נשים נשואות על ידי מלכים, סיפור נוסף של אברהם ושרה אצל אבימלך בגרר (כ'), הסיפור של יצחק ורבקה גם על ידי אבימלך (כו), וכן סיפור דוד ובת שבע שהוא עומד בניגוד ובביקורת לסיפורים אלה שכן דוד הוא מלך ישראלי הפועל מתוך ידיעה וזדון, לקריאה על השוואה בין הסיפורים הללו אצל רבקה.

מה בין שרה לאסתר המלכה

"ר' עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים בעא לערערה יתהון אמר מה זכתה אסתר למלוך על "שבע ועשרים ומאה מדינה" אלא כך אמר הקב"ה תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה." (מדרש אסתר רבה א', ח' : וגם ילקוט שמעוני, מגילת אסתר). 127 שנות חיי שרה בהקבלה ל 127 מדינות אחשוורוש, במדרש זה רבי עקיבא מבקש לעורר את תלמידיו המנומנמים באמצעות הקבלה בין שנות חייה של שרה למספר המדינות עליהן שלטה אסתר, תוך שהוא יוצר זיקה בין "הזמן" בחיי שרה שהם העשייה שלה לבין השכר שמתגלם בחיי אסתר. זאת בביקורת לכאורה על שהם מעיזים לנמנם – לכלות את זמנם, דמיינו מה יוכלו צאצאיכם להשיג כשכר על זמן הלימוד שלכם.

גם אברבנאל, משווה בין הסיפורים שרה מול אסתר: "…ויהללו אותה אל פרעה והוא רצה ללקחה ולשום כתר מלכות בראשה עם היות שלא היה מכיר אותה ואת משפחתה כמו שעשה אחשורוש בלקוחי אסתר ולכן ותוקח האשה בית פרעה כי הנה לא אמר ויקחה פרעה אלא ותיקח בית פרעה כלומר אל אחת מארמנותיו כדי שיקחנה אח"כ בכבוד גדול בפני השרים והסגנים כמו שראוי לאשת המלך", אסתר כשרה, האישה היפה הנלקחת לבית המלך.

שרה היא למעשה האישה היהודיה הראשונה בעם ישראל, ואסתר היא האישה היהודיה האחרונה המוזכרת בספר התנ"ך. שתיהן מתוארות בתנ"ך כנשים יפהיפיות – ולפי התלמוד בין ארבע הנשים היפות בתבל "תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה ואביגיל רחב ואסתר." (מגילה יד טו א),  גם שרה וגם אסתר מזוהות על ידי חזל כנביאות (מתוך 7) "שבע נביאות מאן נינהו שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר" (מגילה יב), שתיהן לקחו יוזמה ועשו מעשה קשה למען עם ישראל ומורשתו – שרה גירשה את ישמעאל ואסתר מביאה להוצאתו להורג של המן.
גם כאן זקוביץ, מרחיב על ההקבלה בין שני הסיפורים, על הזהות הלשונית, יפת מראה / יפת תואר, "ותקח האישה בית פרעה" (בראשית יב 11) / "ותלקח אסתר אל המלך .. אל בית מלכותו" (אסתר, ב 17), שתיהן, שרה ואסתר מסתירות את זהותן, שתיהן נלקחות במטרה להיות אשת המלך, הסכנה ברקע הסיפור – לאברהם / לעם ישראל, הגבר (אברהם / מרדכי) מבקש להציל את עצמו / את עם ישראל באמצעות האישה… (לקריאת הרחבה שם, עמ' 65-67).

חלום אברהם – במגילה החיצונית לבראשית
במגילה החיצונית לבראשית שהוזכרה לע"ל ונחשפה בקומראן (נכתבה בשפה הארמית ותורגם לעברית על ידי נ., אביגד וי., ידין), סיפור אברהם מתוך המגילה נשתמר כמעט בשלמותו (בנוסף היא מספרת על דמויותיהם של למך, חנוך ונוח), הוא נכתב בגוף ראשון בצורת אוטוביוגרפיה, ותחילתו בירידתם (שלו ושל שרה) למצרים עקב הרעב בארץ, המגילה מרחיבה את הסיפור המקראי ומספרת על חלום שהיה לאברהם, בחלום הם נכנסים למצרים והוא רואה תמר וארז, אנשים הבאים לעקור ולקצץ את הארז ומניחים לתמר לבדה, התמר צועקת אל תקצצו לארז … כך הארז ניצל. אברהם מתעורר מהחלום בפחד, הוא מספר את החלום לשרה, שרה מבינה ואומרת לאברהם שהחלום מעיד על מה שעתיד לקרות אותם במצרים, הוא הארז והיא התמר, ומכאן הם מחליטים יחד להסתיר את קשר הנישואין שלהם.
הסיפור במגילה בא לפתור את הקושי – כיצד אברהם מסכן את אשתו שרה, לפי המגילה היתה זו התגלות או אפילו הגנה משמיים המצדיקה את מעשיו. (לקריאה נוספת ראו אצל: א., שנאן, עולמה של ספרות האגדה, עמ' 55-58)

שרה והגר

"תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ; וְתַחַת אַרְבַּע, לֹא-תוּכַל שְׂאֵת. תַּחַת-עֶבֶד, כִּי יִמְלוֹךְ; וְנָבָל, כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם. תַּחַת שְׂנוּאָה, כִּי תִבָּעֵל; וְשִׁפְחָה, כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּה" משלי ל 21-23

שרה העקרה, מתקשה להביא ילדים והיא מציעה לאברהם להבנות משפחתה הגר, שרה היא היוזמת, "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת-אַבְרָם, אֶת-הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ,… וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה." (טז 3) גם בפסוק מיוחסים לשרה שני הפעלים "ותקח", "ותתן" – שרה יוזמת ופועלת לטובת המעשה, הגר השפחה נותרת שקטה.
מעמדה של הגר כשפחה, משמעותו שהיא הרכוש של בעליה, והיא יכולה גם לשמש כאם פונדקאית והולד יחשב כבן חוקי של האדון/ גבירה ולא כבן השפחה, אך מעמדה משתנה משפחה לפלגש שהוא מעמד גבוה יותר ובעל יותר זכויות מהשפחה, ניתן לקרוא עוד על מעמד השפחה והפלגש אצל בלהה וזלפה.
הגר הרה לאברהם, "ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה", הגר השפחה הצייתנית והשותקת הופכת עם הריונה את עורה ומתנשאת על גבירתה. עובדה זו יוצרת מתיחות בין שרה להגר, הריונה של הגר שהיה יוזמה של שרה במטרה לפתור את בעיית עקרותה למעשה מעצים אצל שרה את חרפתה, ובתווך בין שתיהן נמצא אברהם. שרה מתלוננת באזני אברהם על התנהגותה של הגר. כתגובה להתנשאותה של הגר "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי" וכתוצאה מכך הגר בורחת אל המדבר.
גם כאן (כמו בהקבלה לירידתם של שרה ואברהם מצרימה), הרמב"ן מקביל בין התנהגותה של שרה אל הגר, לשעבוד עם ישראל במצרים, כעונש של מידה כנגד מידה: "'ותענה שרי ותברח מפניה' – חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי".
בהמשך לאחר שנגלה מלאך אל הגר במדבר, מבשר לה על הריוני ועל ייעודו של בנה, היא חוזרת בהנחייתו לבית גבירתה. להרחבת הקריאה על הגר. ישמעאל נולד, המלאך ניבא להגר שהיא תקרא לבנה 'ישמעאל', לאחר לידתו אברהם הוא זה שנותן לישמעאל את שמו, כך או כך לא שרה נותנת לבן שנולד את שמו, זאת בהשוואה לרחל ולאה שנתנו את השמות לבנים שנולדו משפחותיהן, ניתן אולי להקיש מכך על תחושותיה של שרה כלפי הילד שנולד מהגר.
המתח בין שרה להגר לא שכח לאחר לידת ישמעאל ואף התעצם לאחר ששרה ילדה את יצחק, עד ששרה דורשת מאברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ:  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק" (ברא' כא 3), הניכור בפסוק זה ניכר גם מכך ששרה לא הוגה את שם הגר וגם לא את שם ישמעאל. הכתוב מתאר את צערו של אברהם לדרישתה של שרה, אך אלוהים מצווה את אברהם לשמוע בקול שרה.

מות שרה
"'ותמת שרה בקרית ארבע' – בשביל ארבע קריאות שקראוה במיתתה, ואלו הן: עוצב ששמעה שאירע לבנה, ויללה שיללה על בנה, ומרירות מיתתה, ושלא הייתה שמחה שלימה." מדרש הגדול חיי שרה כג ב

שרה נפטרה בגיל 127 בקריית ארבע, בראשית כג, מיד לאחר סיפור העקדה, .
היא נקברה במערת המכפלה אותה קנה אברהם מעפרון החיתי.
לפי המדרש, השטן בא אל שרה וסיפר לה שיצחק מת: תנחומא וירא סימן כג: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את יצחק בנו". אמר לו: אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג, שמא תפיל את עצמה ותמות. … וכיון ששלח ידו לקחתה, יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים: "אל תשלח ידך אל הנער" ואילולי כן כבר היה נשחט באותה שעה הלך השטן אצל שרה ונזדמן לה כדמות יצחק. כיון שראתה אותו אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח וסדר המערכה והעריך את העצים ועקד אותי על גבי המזבח ולקח את הסכין לשחטני. ואילולי שאמר לו הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי נשחט. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה. זהו שכתוב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מהיכן בא? מהר המוריה.
וגם בפרקי דברי אליעזר: ל״ב:ח׳-ט׳: וּכְשֶׁבָּא אַבְרָהָם מֵהַר הַמּוֹרִיָּה, חָרָה אַפּוֹ שֶׁל סָמָאֵל, שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא עָלְתָה בְּיָדוֹ תַּאֲוַת לִבּוֹ לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְאָמַר לְשָׂרָה: ״אִי שָׂרָה, לֹא שָׁמַעַתְּ מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בָּעוֹלָם?״ אָמְרָה לוֹ: ״לָאו״. אָמַר לָהּ: ״לָקַח אִישֵׁךְ הַזָּקֵן לַנַּעַר יִצְחָק וְהִקְרִיבוֹ לְעוֹלָה, וְהַנַּעַר בּוֹכֶה וּמְיַלֵּל שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהִנָּצֵל״. מִיָּד הִתְחִילָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת, בָּכְתָה שָׁלֹשׁ בְּכִיּוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת, שָׁלֹשׁ יְלָלוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ יְבָבוֹת, וּפָרְחָה נִשְׁמָתָהּ וּמֵתָה.

בָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וּמְצָאָהּ שֶׁמֵּתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״. מֵהֵיכָן בָּא? מֵהַר הַמּוֹרִיָּה.
ומדרש אחר שיצחק עצמו מספר לשרה: פסיקתא דרב כהנא פרשה כז אחרי מות: 

"…וכיון שבא אצל אמו, אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר את המערכה והעריך את העצים והעקידני על גבי המזבח ונטל את הסכין בידו לשחטני. אילולי שאמר לו הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער – כבר הייתי שחוט. אמרה לו: ווי לך ברא דעלובתא [בן העלובה]. אילולי שאמר הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער, כבר היית שחוט. לא הספיקה לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתה. זהו שכתוב: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מהיכן בא? מהר המוריה." (ראו גם, ויקרא רבה, פרשה כ סימן ב)

במדרש הגדול לבראשית כב יט פרשת וירא, מרחיבים על חזרתם של אברהם ויצחק לחוד מן העקדה:   "וישב אברהם אל נעריו" (בראשית כב יט). ויצחק היכן הוא? אלא שהכניסו הקדוש ברוך הוא לגן עדן וישב בה שלוש שנים. וכיון שבא אברהם אבינו לבדו, ראת שרה ואמרה: עכשיו דבר השטן אמת שאמר שנהרג יצחק ופרחה נשמתה ומתה. ויש אומרין הלך לו אצל שם בן נח ללמוד תורה."  אברהם חוזר עם נעריו ללא יצחק, במדרש תנחומא, וירא כב, ובראשית רבה נו יא, מסבירים שאברהם שלח את יצחק ללמוד תורה, שם נכנס יצחק לגן עדן לשלוש שנים, אברהם צריך להסביר לשרה היכן יצחק, נעשה כאן חיבור בין מדרשים להקשר הסתת השטןאת שרה.
במדרש אגדה (בובר) גם נערי אברהם שואלים היכן יצחק וחושבים שאברהם עקד אותו "הנערים שואלים איפה יצחק "וישב אברהם אל נעריו". ישמעאל ואליעזר שהיו מדיינין זה עם זה … כיון ששב אברהם אל נעריו אל המקום אשר הניחם, ולא ראו יצחק, היו סבורים ששחטו. אמרו לו: יצחק היכן הוא? אמר להם: לבית עבר רבו הולכתיו ללמוד תורה. לכך נאמר: "וישב אברהם", כלומר לבדו ולא הזכיר יצחק:"

אצל חז"ל / מפרשים

יבמות ס״ד ב:ב׳
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: שָׂרָה אִמֵּנוּ אַיְלוֹנִית הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד״, אֲפִילּוּ בֵּית וָלָד אֵין לָהּ.

בבא בתרא ט״ז א:ט״ו
ביאור שטיינזלץ

ועוד אמר איוב: "לו שקול ישקל כעשי והותי במאזנים ישאו יחד" (איוב ו, ב) — אמר רב: עפרא לפומיה [עפר לפיו] של איוב, כלומר, אסור היה לו לומר דברים כאלה, ובאופן כזה, כאילו שוקל מה עשה לו ה', וכי יש חברותא [חברות] כלפי שמיא [שמים]? וכיוצא בזה דברים אחרים שאמר איוב: "לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו" (איוב ט, לג) — אמר רב: עפרא לפומיה [עפר לפיו] של איוב שאמר כך, כלום יש עבד שמוכיח את רבו? ועוד נאמר: "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" (איוב לא, א) — אמר רבא: עפרא לפומיה [עפר לפיו] של איוב, איהו באחרניתא [הוא בנשים אחרות] לא הסתכל, אברהם אפילו בדידיה [בשלו, באשתו] לא איסתכל [הסתכל], דכתיב [שנאמר] בדברי אברהם לשרה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא), מכלל הדברים אתה למד דמעיקרא [שמתחילה] לא הוה ידע לה [היה יודע בה] כמה היא יפה, מפני שלא היה מסתכל בה.
נח ע"א: הכל בפני שרה כקוף בפני אדם. שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. חוה בפני אדם כקוף בפני אדם. אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם.

מגילה
יד א:ובני קרח לא מתו תנא משום רבינו מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו שבע נביאות מאן נינהו שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר שרה דכתיב (בראשית יא, כט) אבי מלכה ואבי יסכה ואמר ר' יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש שנאמר (בראשית כא, יב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ד"א יסכה שהכל סוכין ביופיה
טו:א: תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה ואביגיל רחב ואסתר.

בבבלי סנהדרין (לט ע"ב):
 "וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד" (מל"א א:ד) אמר רבי חנינא בר פפא: עדיין לא הגיעה לחצי יופי של  שרה, דכתיב "עד מאד" – ולא  מאד בכלל".

מסכת סוטה כט, פרק ז', הלכה א'
רבי יוחנן בשם ר' לעזר בי ר' שמעון לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד".

בראשית רבה מ  ה
וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים (בראשית יב, יד), וְשָׂרָה הֵיכָן הָיְתָה, נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, כֵּיוָן דִּמְטָא לְמִכְסָא, אָמְרִין לֵיהּ הַב מִכְסָא, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב מִכְסָא, אָמְרִין לֵיהּ מָאנִין אַתְּ טָעִין, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב דְּמָאנִין. אָמְרִין לֵיהּ דְּהַב אַתְּ טָעִין, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב מִן דִּדְהַב. אָמְרוּ לֵיהּ מֶטַכְּסִין אַתְּ טָעִין, אֲמַר דִּמְטַכְּסֵי אֲנָא יָהֵיב. מַרְגָּלְיָן אַתְּ טְעוּן, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב דְּמַרְגָּלְיָן. אָמְרִין לֵיהּ לָא אֶפְשָׁר אֶלָּא דִּפְתַחְתְּ וְחַמֵּית לָן מַה בְּגַוָּהּ. כֵּיוָן שֶׁפְּתָחָהּ הִבְהִיקָה כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם מִזִּיוָהּ. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בַּר חַגַּי מִשֵּׁם רַבִּי יִצְחָק אָמְרֵי אִיקוֹנִין שֶׁל חַוָּה נִמְסְרוּ לְרָאשֵׁי הַדּוֹרוֹת, לְהַלָּן כְּתִיב (מלכים א א, ד): וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, מַגַּעַת עַד אִיקוֹנִין שֶׁל חַוָּה, בְּרַם הָכָא כִּי יָפָה הִיא מְאֹד, מְאֹד מֵאִיקוֹנִין שֶׁל חַוָּה. (בראשית יב, טו): וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִתְעַלָּה וְהוֹלֶכֶת, חַד אֲמַר אֲנָא יָהֵיב מְאָה דִנָּרִין וְאֵעָלֵל עִמָּהּ. וְחַד אֲמַר אֲנָא יָהֵיב מָאתָן וְאֵעָלֵל עִמָּהּ. אֵין לִי אֶלָּא בַּעֲלִיָּתָן בִּירִידָתָן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (ירמיה לח, יג): וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר, מַעֲלִין אוֹתוֹ. אֵין לִי אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּעוֹלָם הַבָּא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (ישעיה יד, ב): וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם.

ס: טז
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ (בראשית כד, סז), כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה. וְכָל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הַבְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה, מִיָּד וַיְּבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה.

מז: א: שרה היא לכל באי העולם

מדרש הגדול בראשית כב יט פרשת וירא
"וישב אברהם אל נעריו" (בראשית כב יט). ויצחק היכן הוא? אלא שהכניסו הקדוש ברוך הוא לגן עדן וישב בה שלוש שנים. וכיון שבא אברהם אבינו לבדו, ראת שרה ואמרה: עכשיו דבר השטן אמת שאמר שנהרג יצחק ופרחה נשמתה ומתה. ויש אומרין הלך לו אצל שם בן נח ללמוד תורה.

ויקרא רבה פרשה כ סימן ב
… כיון שחזר יצחק אצל אמו … אמר לה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות … ובנה מזבח … ועקדני ונטל את הסכין לשחוט אותי … אמרה: וי על בן הדויה! אילולי מלאך מן השמים כבר הייתה שחוט?
באותה שעה צווחה [שרה] ששה קולות ווי כנגד שש תקיעות. לא הספיקה לגמור את הדבר עד שמתה.

במדבר רבה
ט׳:י׳…וְעֵד אֵין בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו יֵשׁ לָהּ לְאַחַר זְמַן, כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (בראשית יא, ל): וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו יֵשׁ לָהּ לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא, א): וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (אסתר ב, י): לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדְּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִגִּידָה עַכְשָׁו הִגִּידָה לְאַחַר זְמַן, וְאַף כָּאן וְעֵד אֵין בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו יֵשׁ לָהּ לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, ה): וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר וגו'.
יח : כא : אָמַר רַב אַמֵּי בֵּי רַבִּי אַבָּא אַבְרָהָם עַד שֶׁלֹא נִמּוֹל וְלֹא הוֹלִיד הָיָה חָסֵר ה', נִתּוֹסַף ה' וְנַעֲשָׂה שָׁלֵם וְהוֹלִיד לְמִנְיַן אוֹתִיּוֹתָיו. (משלי יב, ד): אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ, זוֹ שָׂרָה, שָׂרַי הָיְתָה שְׁמָהּ. פְּלִיגֵי בָּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי, חַד אָמַר נֶחְלַק הַיו"ד לִשְׁנַיִם, ה' לְאַבְרָהָם ה' לְשָׂרָה. וְחַד אָמַר יו"ד שֶׁנִּטַּל מִן שָׂרָה קָרָא תִּגָר, עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ וְהוֹסִיף לוֹ משֶׁה י', יָ"הּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת הַמְרַגְּלִים. י' מִיִּצְחָק מוּל עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת. צ', לְתִשְׁעִים שָׁנָה לְשָׂרָה נוֹלַד. 

בבא מציעא פז א : ז-יג
וְשָׂרָה אִמֵּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם פֵּירְסָה נִדָּה. ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל״, לְהוֹדִיעַ שֶׁשָּׂרָה אִמֵּנוּ צְנוּעָה הָיְתָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: יוֹדְעִים הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁשָּׂרָה אִמֵּנוּ בָּאֹהֶל הָיְתָה, אֶלָּא מַאי ״בָּאֹהֶל״ – כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. תָּנֵי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד עַל אַיּוֹ שֶׁבְּ״אֵלָיו״ – לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל! עַל יְדֵי בַּעְלָהּ שָׁאנֵי. ״אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה״, אָמַר רַב חִסְדָּא: אַחַר שֶׁנִּתְבַּלָּה הַבָּשָׂר וְרַבּוּ הַקְּמָטִין – נִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר וְנִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין, וְחָזַר הַיּוֹפִי לִמְקוֹמוֹ. כְּתִיב ״וַאדֹנִי זָקֵן״, וּכְתִיב ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״ – דְּלָא מוֹתֵיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּדְקָאָמְרָה אִיהִי. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁאֲפִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁינָּה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ וְגוֹ׳ וַאדֹנִי זָקֵן״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָהָם וְגוֹ׳ וַאֲנִי זָקַנְתִּי״. ״וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה״, כַּמָּה בָּנִים הֵנִיקָה שָׂרָה? אָמַר רַבִּי לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה סְעוּדָה גְּדוֹלָה. הָיוּ כׇּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים: בְּנֵינוּ הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂין מִשְׁתֶּה גָּדוֹל לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם! מָה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ – הָלַךְ וְזִימֵּן כׇּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ זִימְּנָה אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. וְכׇל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה בְּנָהּ עִמָּהּ, וּמְנִיקָתָהּ לֹא הֵבִיאָה, וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעֲיָינוֹת, וְהֵנִיקָה אֶת כּוּלָּן. וַעֲדַיִין הָיוּ מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: ״אִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד, אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד״? מִיָּד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמָה לְאַבְרָהָם, פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק״. 

מדרש אסתר רבה א', ח'
"מה זכתה אסתר למלוך על שבע עשרים ומאה מדינה? … תבוא אסתר בתה של שרה שחַיתה שבע ועשרים ומאה שנה, ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה" 

ילקוט שמעוני על התורה
ס״ז:ח׳ (בראשית יב טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְּלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה. מִתְעַלָּה וְהוֹלֶכֶת דֵין אָמַר, אֲנָא יָהִיב מֵאָה דִינָרִין וְאֵיעָלֵל עִמָּהּ וְהֲדֵין אָמַר, אֲנָא יָהִיב מָאתָן דִינָרִין וְאֵעָלֵל עִמָּה, אֵין לִי אֶלָּא בְּעֲלִיָּתָן בִּירִידָתָן מִנַּיִן, (ירמיה לח, ו) "וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמִיָּה וְגוֹ'" מַעֲלִין אוֹתוֹ אֵין לִי אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְעוֹלָם הַבָּא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְקָחוּם עַמִּים (רַבִּים) וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם".

ס״ח:א׳: וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. עֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּן. … הַנֵּס הַחֲמִשִׁי, נִלְקְחָה שָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה, וְאוֹתָהּ לַיְלָה הָיָה יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח, וְהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל פַּרְעֹה וְעַל בֵּיתוֹ נְגָעִים, לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּךְ הוּא עָתִיד לְהַכּוֹת אֶת אַרְצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה" פַּרְעֹה מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ כָּתַב לָהּ שְׁטַר כְּתוּבָּתָהּ מִכָּל מָמוֹנוֹ, בֵּין כֶּסֶף בֵּין זָהָב, בֵּין עֲבָדִים בֵּין שְׁפָחוֹת וְקַרְקָעוֹת, וְכָתַב לָה אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן, לְפִיכָךְ יָשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְכָתַב לָהּ אֶת בִּתּוֹ, הָגָר מִפִּלַּגְשָׁיו לְשִׁפְחָה. וְאַף אֲבִימֶלֶךְ לְקָחָהּ, וְיָּרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ וְשָׁלַף חַרְבּוֹ עָלָיו לְהָרְגוֹ. הַנֵּס הַשִּׁשִּׁי, בָּאוּ עָלָיו כָּל הַמְּלָכִים לְהָרְגוֹ, וְאָמְרוּ נַתְחִיל רִאשׁוֹן בְּבֶן אָחִיו וּבִשְׁבִיל לוֹט, לָקְחוּ אֶת כָּל רְכוּשׁ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּבָא מִיכָאֵל וְהִגִּיד לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית יד, יג) "וַיָּבֹא הַפָּלִּיט" הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, (קהלת י, כ) "וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר". וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פָּלִיט, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסַמָּאֵל מִקְּדוּשָּׁתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם אָחַז בִּכְנָפוֹ שֶׁל מִיכָאֵל לְהַפִּילוֹ עִמּוֹ, וּפְלָטוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיָּדוֹ. לְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ פָּלִיט. וְעָלָיו אָמַר יְחֶזְקְאֵל, (יחזקאל לג, כא) "בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִיְּרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר". הִשְׁכִּים אַבְרָהָם וְלָקַח שָׁלֹשׁ תַּלְמִידָיו עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא וְאֶת אֱלִיעֶזֶר וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם עַד דָּן, וְשָׁם נִתְעַכֵּב מִפְּנֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר, "וְאֶת הָאֶחָד בְּדָן". וְשָׁם הִנִּיחַ שְׁלֹשָׁה תַּלְמִידָיו וְלָקַח אֶת עַבְדּוֹ אֱלִיעֶזֶר שֶׁמִּנְיַן אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ שְׁמוֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם עַד מִשְּׂמֹאל לְדַמֶּשֶׂק. (בראשית יד, טו) "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה", הוּא הַלַּיְלָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם "וַיָּשֶׁב אֶת כָּל הָרְכוּשׁ". עָמַד אַבְרָהָם וְהָיָה מִתְפַּלֵּל, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לֹא בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי, אֶלָּא בְּכֹחַ יְמִינְךָ שֶׁאַתָּה מָגֵן לִי בָּעוֹלָם הַזֶּה ובָעוֹלָם הַבָּא, וְעָנוּ הָעֶלְיוֹנִים וְאָמְרוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן אַבְרָהָם.
עח ג:  צֵא וּלְמַד מֵאַבְרָהָם וְשָׁרָה שֶׁהָיוּ עֲקָרִים …וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹ לֹא יָלְדָה, אִלּוּ נִשֵּׂאת לְאַחֵר יָלְדָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, לֹא לוֹ וְלֹא לְאַחֵר וּמַה מְקַיֵּם רַבִּי נֶחֶמְיָה (אוֹמֵר) לֹא יָלְדָה לוֹ, אֶלָּא לוֹ וְלָהּ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית. שִׁפְחַת מִלוּג הָיְתָה, וְהָיָה חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְלֹא הָיָה רַשָּׁאִי לְמָכְרָהּ. בָּעוּ מֵרֵישׁ לָקִישׁ, מַהוּ דְּתַנְיָא מִלּוּג אָמַר לֵיהּ, כַּמָּה דְּאַתְּ אָמַר מְלוֹג מְלוֹג. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, הָגָר בִּתּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה הָיְתָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה מַעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְשָׂרָה בְּבֵיתוֹ, נָתַן לָה בִּתּוֹ. אָמַר, מוּטָב שֶׁתְּהֵא בִּתִּי שִׁפְחָה בְּבַיִת זֶה, וְלֹא תְּהֵא מַטְרוֹנִיתָא בְּבַיִת אַחֵר. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר הָא אַגְרֵיךְ אַף אֲבִימֶלֶךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְשָׂרָה בְּבֵיתוֹ נָתַן לָה בִּתּוֹ לְשִׁפְחָה. אָמַר, מוּטָב שֶׁתְּהֵא בִּתִּי שִׁפְחָה בְּבַיִת זֶה וְלֹא תְּהֵא מַטְרוֹנִיתָא בְּבַיִת אַחֵר. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, (תהלים מה, י) "בְּנוֹת מְלָכִים בִּיקְרוֹתֶיךָ" בְּנוֹתֵיהֶם שֶׁל מְלָכִים, "נִצְּבָה שֵׁגָל לִימִינְךָ", זוֹ שָׂרָה.

ילקוט שמעוני, מגילת אסתר
אמר רבי אביהו: עשרים ושתיים נשים צדקניות היו ולא נספרו אלא שנותיה של שרה- לומר לך שאסתר שלטה במאה עשרים ושמע מדינות בזכותה של שרה. (אוצר המדרשים)

רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהַצִּבּוּר מִתְנַמְנֵם, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן. אָמַר, מַה רָאֲתָה אֶסְתֵּר שֶׁתִּמְלֹךְ עַל מֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה, אֶלָּא תָּבֹא אֶסְתֵּר שֶׁהִיא בַּת בִּתָּה שֶׁל שָׂרָה, שֶׁחָיְתָה מֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שָׁנָה, וְתִמְלֹךְ עַל מֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה (ילקוט שמעוני)

אמר רבי יהודה בן פזי משום אביו שאמר משום רבי שמואל בר נחמני מה ראה לשלוט על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא אמר הקב״ה עתיד הוא שיטול את אסתר לאשה מבנות בניה של שרה שהיתה שבע ועשרים ומאה שנה תבוא ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה.

אגדת בראשית לז א
ומה ראה לומר ה' אלהים מה תתן לי, אלא מתחילה היה אברהם אסתרולוגין, והיה רואה במזלות שאינו מוליד, לא הוא ולא שרה, אף כל האסתרולוגין היו רואין כך, התחיל אומר להקב"ה רבש"ע איפשר לי שאני מוליד, שאף הכל אומרים כך ולא האמנתי עד שראיתי אף אני במזל, אמר לו הקב"ה אל תסתכל עוד בדברים הללו, צא לך מן המידה הזו, שנאמר ויוצא אותו החוצה וגו' (בראשית טו ה), ומה אמרו לך הכל אברם אינו מוליד ושרי אינה יולדת, שנאמר ושרי אשת אברם לא ילדה (בראשית טז א), אימתי אתם מולידין, ולא יקרא עוד את שמך אברם וגו' (שם יז ה), אף שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי וגו' (שם שם טו). הוי אברם אינו מוליד, אבל אברהם מוליד שרי אינה יולדת, אבל שרה יולדת, שנאמר ותהר ותלד שרה וגו' (שם כא ב), לכך נאמר אלה תולדות יצחק וגומר.

מדרש תנחומא
חיי שרה ד׳:א׳:  וְאַבְרָהָם זָקֵן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי יב, ד), זֶה אַבְרָהָם שֶׁהָיָה מְקוֹנֵן עַל שָׂרָה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַתָּמָת שָׂרָה וְגוֹ'. הִתְחִיל אַבְרָהָם לִבְכּוֹת עָלֶיהָ וְלוֹמַר, אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא. בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ (משלי יב לא), אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ. דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, בֵּין יִצְחָק לְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁאָמְרָה, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ. הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה, וְעוֹד, וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ. וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, אֵימָתַי? וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, זָמְמָה וְנָטְלָה שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וְשָׁם נִקְבְּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה. חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, אֵימָתַי? כְּשֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וְגוֹ'.
ג: קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם. (בראשית כא, ז). רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, אֵלּוּ הָאֻמּוֹת. וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם (ישעיה נא, ב). תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה.

ה: כְּשֶׁמֵּתָה שָׂרָה, כָּתַב עָלָיו שֶׁבֵּרֲכוֹ. לָמָּה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָאֵי עוֹלָם אוֹמְרִים: לֹא נִתְבָּרֵךְ אַבְרָהָם אֶלָּא מֵחֲמַת שָׂרָה, אֶלָּא הֲרֵינִי מְבָרְכוֹ אַחַר מִיתָתָהּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, לָמָּה, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ (ישעיה נא, ב). וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, בִּזְכוּת מָה? בִּזְכוּת שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר מִכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית יד, כ). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם.

לך לך ה׳:ב׳ : כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ כָּךְ, בָּא לַעֲבֹר, נִתְקַבְּצוּ הַמּוֹכְסִין אָמְרוּ לוֹ: מָה אַתָּה טוֹעֵן בְּתוֹךְ הַתֵּבָה. אָמַר לָהֶן: שְׂעוֹרִין. אָמְרוּ לוֹ: אֵינָן אֶלָּא חִטִּין. אָמַר לָהֶם: טְלוּ מֶכֶס שֶׁל חִטִּין. אָמְרוּ לוֹ: הֵן פִּלְפְּלִין. אָמַר לָהֶן: טְלוּ מֶכֶס שֶׁל פִּלְפְּלִין. אָמְרוּ לוֹ: אֵינָן אֶלָּא זְהוּבִים. כֵּיוָן שֶׁדָּחֲקוּ עָלָיו, פָּתְחוּ אֶת הַתֵּבָה וְרָאוּ אוֹתָהּ כַּחַמָּה זוֹרַחַת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין דֶּרֶךְ זוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ הֶדְיוֹט. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַבְרָהָם כָּךְ, הִתְחִיל בּוֹכֶה וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ הִיא בִטְחוֹנִי שֶׁבָּטַחְתִּי בְּךָ, וְעַכְשָׁו עֲשֵׂה לְמַעַן רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ וְאַל תְּבַיְּשֵׁנִי מִסִּבְרִי. וְאַף שָׂרָה צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת כְּלוּם, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לִי שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ לֶךְ לְךָ, הֶאֱמַנְתִּי לִדְבָרֶיךָ, וְעַכְשָׁו נִשְׁאַרְתִּי יְחִידָה מֵאָבִי וּמֵאִמִּי וּמִבַּעְלִי, יָבֹא רָשָׁע זֶה וְיִתְעוֹלֵל בִּי, עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וּלְמַעַן בִּטְחוֹנִי בִּדְבָרֶיךָ. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיַּיִךְ, אֵין דָּבָר רָע נוֹגֵעַ בִּיךְ וּבְבַעְלִיךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע (משלי יב, כא).
וירא סימן כב: אמר אברהם: מה אעשה? אם אגלה לשרה – נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כל שכן בדבר גדול כזה. ואם לא אגלה לה ואגנבנו ממנה, בעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה. מה עשה? אמר לשרה: תקני לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח. אמרה לו: מה היום מיומיים? ומה טיבה של שמחה זו? אמר לה: זקנים כמותנו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח. הלכה ותקנה המאכל. כשהיו בתוך המאכל אמר לה: את  יודעת, כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך. ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים. אקחנו ואחנכנו שם. אמרה לו: לך לשלום. מיד: "וישכם אברהם בבוקר". ולמה בבוקר? אמר שמא שרה תחזור בדיבורה ולא תניחני. אקום בהשכמה קודם שתקום היא.

וירא סימן כג: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את יצחק בנו". אמר לו: אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג, שמא תפיל את עצמה ותמות. … וכיון ששלח ידו לקחתה, יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים: "אל תשלח ידך אל הנער" ואילולי כן כבר היה נשחט באותה שעה הלך השטן אצל שרה ונזדמן לה כדמות יצחק. כיון שראתה אותו אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח וסדר המערכה והעריך את העצים ועקד אותי על גבי המזבח ולקח את הסכין לשחטני. ואילולי שאמר לו הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי נשחט. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה. זהו שכתוב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מהיכן בא? מהר המוריה.

פרקי דרבי אליעזר
לב:ב
יִצְחָק מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק״. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יִצְחָק? י' – עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ. צ' – תִּשְׁעִים שָׁנָה, שֶׁהָיְתָה שָׂרָה אִמֵּנוּ בַּת תִּשְׁעִים. ח' – לִשְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁנִּמּוֹל. ק' – מֵאָה שָׁנָה שֶׁהָיוּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה״.

ל״ב:ח׳-ט׳
וּכְשֶׁבָּא אַבְרָהָם מֵהַר הַמּוֹרִיָּה, חָרָה אַפּוֹ שֶׁל סָמָאֵל, שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא עָלְתָה בְּיָדוֹ תַּאֲוַת לִבּוֹ לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְאָמַר לְשָׂרָה: ״אִי שָׂרָה, לֹא שָׁמַעַתְּ מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בָּעוֹלָם?״ אָמְרָה לוֹ: ״לָאו״. אָמַר לָהּ: ״לָקַח אִישֵׁךְ הַזָּקֵן לַנַּעַר יִצְחָק וְהִקְרִיבוֹ לְעוֹלָה, וְהַנַּעַר בּוֹכֶה וּמְיַלֵּל שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהִנָּצֵל״. מִיָּד הִתְחִילָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת, בָּכְתָה שָׁלֹשׁ בְּכִיּוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת, שָׁלֹשׁ יְלָלוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ יְבָבוֹת, וּפָרְחָה נִשְׁמָתָהּ וּמֵתָה.

בָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וּמְצָאָהּ שֶׁמֵּתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״. מֵהֵיכָן בָּא? מֵהַר הַמּוֹרִיָּה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ שָׁנִים עָשָׂה יִצְחָק אֵבֶל עַל שָׂרָה אִמּוֹ. לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים לָקַח אֶת רִבְקָה וְשָׁכַח אֵבֶל אִמּוֹ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, עַד שֶׁלֹּא לָקַח אָדָם אִשָּׁה, אַהֲבָתוֹ הוֹלֶכֶת אַחַר הוֹרָיו.

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, נח
יא: ותהר עוד ותלד בת, ותקרא את שמה שרי. בן ארבעים ושתיים שנים היה הרן בלדתו את שרי, היא שנת עשר לחיי אברם.
כה: ..ויהי בעת ההיא ויקחו נחור ואברם אחיו להם נשים בנות הרן אחיהם, שם אשת נחור *מילכה ושם אשת אברם שרי. ושרי אשת אברם הייתה עקרה אין לה ולד בימים ההם.

כח: ויקח תרח את בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ואת כל נפשות ביתו ויצאו איתם מאור כשדים מבבל ללכת ארצה כנען, ויבואו עד ארץ חרן וישבו שם כי מצאו הארץ טובה מאוד ורחבת ידיים לכל האדם אשר ברגליהם. ויראו אנשי ארץ חרן את אברם טוב וישר עם אלוקים ואנשים, וה׳ אלוקיו עמו.

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, לך לך
ד-ו: ויקם אברם הוא וכל אשר לו וילכו וירדו מצרימה מפני הרעב, ויהיו בנחל מצרים וישבו על הנחל ימים לנוח מפני הדרך. ויתהלכו אברם ושרי אשתו על שפת נחל מצרים, ויבט אברם אל המים וירא את שרי אישתו כי יפה היא מאוד מאוד. ויאמר אברם אל שרי אחרי אשר בראך האלוקים במראה הטוב הזה, ירא אני את המצרים פן יהרגוני ולקחו אותך כי אין יראת אלוקים במקומם. אך זה אשר תעשי עמי אמרי נא לי אחותי את לכל אשר ישאלו אותך עליי, למען ייטב לי ונחיה ולא נמות. ויצו אברם גם לכל האנשים אשר באו איתו מצרימה מפני הרעב, וגם אל לוט בן אחיו ציוה לאמור כי ישאלו אתכם המצריים אל שרה ואמרתם אחות אברם היא. ובכל זאת לא בטח אברם בהם בדברים האלה אך לקח את שרי ויתנה בתיבה ויסתירנה תחת הכלים אשר להם, כי ירא מאוד אל שרי מפני רעת המצריים. ויקם אברם וכל אשר איתו מנחל מצרים, ויבואו מצריימה. המה באו בשערי העיר וכל שוערי העיר עמדו עליהם לאמור תנו מעשר המלך על אשר בידכם ואחר תבואו העירה, ויעש אברם והאנשים אשר איתו כן. ויבוא אברם והאנשים אשר איתו מצרים, ויהי בבואם וישאו את התיבה אשר שרי בתוכה ויראו המצרים את התיבה. ויגשו כל עבדי המלך אל אברם לאמור מה יש איתך בתיבה הזאת אשר לא ראינו, עתה פתח נא את התיבה ונתת את מעשר המלך מכל אשר בתוכה. ויאמר אברם התיבה הזאת לא תפתח, אך כל אשר תאמרו אליי אתן עליה. ויענו שרי פרעה את אברם לאמור תיבת אבני שוהם ובדולח היא תנה לנו את מעשרה, ויאמר אברם כל אשר תאמרון אליי אתן רק פתוח לא תפתחו את התיבה. ויאיצו כל עבדי המלך באברם ויגשו אל התיבה ויפתחו את התיבה בחוזקה, ויראו והנה אישה יפת תואר מאוד בתיבה. ויהי כראות שרי המלך את שרי ויתמהו מאוד מיופיה, ויתקבצו יחד כל השרים וכל עבדי פרעה לראות את שרה כי יפה היא מאוד. וירוצו שרי המלך ויגידו אל פרעה את כל הדברים אשר ראו ויהללו את שרי אל המלך, וישלח פרעה ויקחה ותבוא האישה לפני המלך.

וירא פרעה את שרי ותיטב מאוד בעיניו ויתמה מאוד מיופיה וישמח המלך בה מאוד, ויתן מתנות לכל המבשרים אותו בה. ותוקח האישה בית פרעה בימים ההם, ויחר לאברם מאוד על אודות אישתו ויתפלל אל ה׳ להצילה מיד פרעה. ותתפלל גם שרי בעת היא ותאמר ה׳ אלוקים אתה אמרת לאדוני אברם ללכת מארצו ומבית אביו ארצה כנען ותבטיחהו להטיב לו כי יעשה את דבריך, עתה הנה עשינו את אשר ציויתנו ונעזוב את ארצנו ואת משפחותינו ונלך אל ארץ נכריה ואל עם אשר לא ידענו תמול שלשום. ונבואה בארץ הזאת להציל את בתינו מן הרעב, ויבוא עליי הפגע והמקרה הרע הזה. ועתה ה׳ אלוקים הצילני נא והושיעני מיד הצר הצורר הזה, ועשה אתי טובה למען חסדך. וישמע ה׳ בקול שרי, וישלח ה׳ מלאך להציל את שרי מיד פרעה. והמלך בא וישב לפני שרי, והנה מלאך ה׳ עומד עליהם וירא אל שרי ויאמר אליה אל תראי כי שמע ה׳ את תפילתך. ויגש המלך אל שרי ויאמר אליה האיש אשר הביאך הנה מה הוא לך, ותאמר אחי הוא. ויאמר המלך ועלינו לגדלו ולנשאו מאוד ולעשות לו בכל הטוב אשר תצווי את עלינו. וישלח המלך לאברם בעת ההיא כסף וזהב ואבני שוהם ובדולח הרבה מאוד וצאן ובקר ועבדים ושפחות, ויצו המלך ויביאו את אברם וישב בחצר בית המלך ויגדל המלך את אברם בלילה ההוא מאוד. והמלך ניגש לדבר את שרי וישלח ידו לגעת אליה, ויכהו המלאך מכה רבה ויבהל ויחדל מגעת אליה. ויהי כאשר יקרב המלך אל שרי והכהו המלאך על הארץ ויעש לו כמעשה הזה כל הלילה, ויבהל ויחרד המלך מזה. וגם כל עבדי פרעה וכל ביתו הכה המלאך בלילה ההוא מכה רבה על דבר שרי, ותהי צעקה גדולה בכל אנשי בית פרעה בלילה ההוא. וירא פרעה את כל הרעה הבאה עליו ויאמר אך הנה על האישה הזאת בא אליי הדבר הזה, ויתרחק ממנה וידבר על ליבה דברים טובים. ויאמר המלך אל שרי הגד נא לי אודות האיש אשר באת עמו הנה, ותאמר שרי האיש ההוא אישי הוא ואומרה אליך אחי הוא, כי יראתי פן תמיתוהו ברעתכם. ויחדל המלך מעל שרי ויחדלו ממנו ומביתו מכות מלאך ה׳, וידע פרעה כי בעבור שרי הוכה ויתמה המלך מאוד מזה.

ויהי בבוקר ויקרא המלך לאברם ויאמר, מה זאת עשית לי למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה ותביא עליי ועל ביתי מכה רבה מאוד. עתה הנה אישתך קח ולך לך מארצנו פן נמות כולנו בעבורה. ויקח פרעה עוד צאן ובקר ועבדים ושפחות וכסף וזהב, ויתן לאברם וישב לו את שרי אישתו. ויקח המלך גם את נערה אחת אשר לו אשר ילדה לו פילגשו, ויתנה אל שרי לשפחה. ויאמר המלך אל בתו טוב לך בתי אשר תהיה לשפחה בבית האישה הזאת, מהיותך גבירה בביתי אחרי אשר ראינו את הרעה הבאה עלינו בעבור האישה הזאת.

ט: ויהי בשנת שבעים שנה ושמונה שנים לחיי אברם, וימת רעו בן פלג בשנה ההיא. ויהיו כל ימי רעו מאתיים שנה ותשע ושלושים שנה וימת. ושרי בת הרן אשת אברם עודנה עקרה בימים ההם, ולא ילדה לאברם לא בן ולא בת. ויהי כראותה כי לא ילדה, ותיקח את הגר שפחתה אשר נתן לה פרעה ותיתן אותה לאברם אישה לאשה. כי הגר למדה את כל דרכי שרי כאשר לימדה אותה שרי, לא חסרה מכל דרכיה הטובים מאומה. ותאמר שרי לאברם הנה שפחתי הגר, בא אליה ותלד על ברכיי ואבנה גם אנוכי ממנה. ותיתן שרי את הגר לאברם מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען, היא שנת חמש ושמונים שנה לחיי אברם. וישמע אברם לקול שרי אישתו, ויקח את הגר שיפחתו ויבוא אליה אברם ותהר לו. ותקרא הגר כי הרתה, ותשמח מאוד ותקל גבירתה בעיניה. ותאמר בליבה, אין זה כי אם אנוכי טובה לפני ה׳ משרי גבירתי. כי כל הימים אשר גבירתי עם אדוני לא הרתה, ואני בימים אחדים נתן לי הריון ממנו. ותרא שרי כי הרתה הגר לאברם ותקנא שרי בשפחתה, ותאמר שרי בליבה אין זה כי אם היא טובה ממני מאוד. ותאמר שרי לאברם חמסי עליך, כי בעת אשר התפללת לפני ה׳ על הזרע למה לא התפללת עליי לתת ה׳ לי זרע ממך. וגם כי אדבר אל הגר בפניך ותבזה את דברי בעבור אשר הרתה ולא תדבר אליה מאומה, ישפוט ה׳ ביני וביניך על אשר עשית לי. ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעינייך. ותענה שרי, ותברח הגר מפניה אל המדבר. וימצאה מלאך ה׳ במקום אשר ברחה שמה ויאמר אליה, אל תראי כי הרבה ארבה את זרעך. כי הנך יולדת בן וקראת את שמו ישמעאל, עתה שובי אל שרי גבירתך והתעני תחת ידיה. ותקרא הגר למקום הבאר ההוא באר לחי רואי הנה בין קדש ובין ברד. ותשב הגר בעת ההיא בית אברם אדוניה, ויהי מקץ ימים ותלד הגר לאברם בן. ויקרא אברם את שמו ישמעאל, ואברם בן שמונים ושש שנים בלדתה אותו. 

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, וירא
ח׳:
ויהי בעת ההיא ויסע אברהם מאלוני ממרא וילך ארץ פלשתים, ויגר בגרר. בשנת חמש ועשרים שנה לשבת אברהם בארץ כנען היא שנת מאה שנה לחיי אברהם, בא אברהם ארץ פלשתים גררה. ויהי בבואם אל הארץ ויאמר אל שרה אישתו אמרי לי אחותי את לכל אשר ישאל אותך, למען נצול מרעת יושבי הארץ. ויהי כשבת אברהם בארץ פלישתים, ויראו עבדי אבימלך מלך פלשתים את שרה כי יפה היא מאוד. וישאלו עליה לאברהם, ויאמר אחותי היא. וילכו עבדי אבימלך ויהללו את שרה אל המלך לאמור, בא איש מארץ כנען לגור בארץ ואחות לו יפה מאוד. וישמע אבימלך את דברי כל עבדיו אשר הללו את שרה אליו, וישלח אבימלך את שריו ויקחו את שרה ויביאוה למלך. ותבוא שרה בית אבימלך, וירא המלך את שרה כי יפה היא ותיטב בעיניו מאוד. ויגש אליה ויאמר לה מה הוא לך האיש אשר באת עמו אל ארצנו, ותען שרה ותאמר אחי הוא ונבוא מארץ כנען לגור באשר מצאנו. ויאמר אבימלך אל שרה הנה ארצי לפניך הטוב הושב את אחיך בארץ, אך עלינו לגדלו ולנשאו אחרי אשר הוא אחיך. וישלח אבימלך ויקרא אל אברהם, ויבוא אברהם לפני המלך. ויאמר אבימלך אל אברהם הנה צויתי לעבדך הארץ כטוב בעיניך בעבור שרה אחותך, ויצא אברהם מאת המלך ותצא אחריו משאת המלך. ויהי לעת הערב טרם ישכב האדם והמלך יושב על כיסאו, ותיפול תרדמה עליו וישכב על הכיסא וירדם עד הבוקר. ויחלום והנה מלאך ה׳ בא אליו וחרבו שלופה בידו, ויעמוד המלאך על אבימלך ויבקש להרגו בחרב. ויחרד אבימלך בחלום ויאמר אל המלאך מה חטאתי לך כי באת אליי להמיתני בחרבך. ויען המלאך ויאמר אל אבימלך הנך מת על האישה אשר הבאת אמש לביתך, כי היא בעולת בעל אשת אברהם אשר בא לביתך. עתה השב אשת האיש ההוא כי אישתו היא, ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך. ובלילה ההוא היתה צעקה גדולה בארץ פלישתים ויראו כל יושבי הארץ כצורת איש עומד וחרבו שלופה בידו, ויך את כל יושבי הארץ בחרב הלוך והכות אותם. וינגע מלאך ה׳ את כל ארץ פלשתים בלילה ההוא, ותהי בהם מהומה גדולה מאוד בלילה ההוא ומחרתו. ויעצר להם כל כוחם וכל מוצאם ותהי בם יד ה׳ על דבר שרה אשת אברהם אשר לקח אבימלך.

ט:
ויהי בבוקר וישכם אבימלך ברעדה ובבהלה ומחרדה גדולה, וישלח ויקרא לכל עבדיו ויספר להם את חלומו וייראו האנשים מאוד. ויען איש אחד הניצב על עבדי המלך ויאמר אל המלך, אדוני המלך השב האישה הזאת אל בעלה כי אישה הוא. כן קרה גם כן לפרעה מלך מצרים בבוא האיש הזה מצרימה ויאמר על אישתו אחותי היא, כי כן דרכו לעשות בבואו לגור בארץ אשר לא ילך שמה. וישלח פרעה ויקח את האישה הזאת לאישה, ויבא ה׳ עליו מכות נמרצות עד אשר השיבו את האישה אל אשה. ועתה אדוני המלך הלא ידעת מה קרה אמש לכל הארץ, כי היו במהומה גדולה מאוד וכאב גדול וצעקה ונדע כי הוא זה על דבר האישה אשר לקחת. עתה השב האישה הזאת אל אשה, פן יקרה לנו כפרעה מלך מצרים ועבדיו ולא נמות. וימהר אבימלך ויקרא אל שרה ותבוא לפניו, וישלח ויקרא גם לאברהם ויבוא לפניו. ויאמר אבימלך אליהם, מה המעשה הזה אשר עשיתם לי באמרכם אחים אתם ואקח את האישה הזאת לאישה. ויאמר אברהם כי אמרתי פן אמות על אשתי. ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ואלף כסף, ויתן לאברהם וישב לו את שרה. ויאמר אבימלך לאברהם הנה כל הארץ לפניכם, כטוב בעיניכם תשבו. ויצא אברהם ושרה אישתו מאת פני המלך בכבוד ויקר, וישבו בארץ גרר. וכל יושבי ארץ פלשתים ועבדי המלך, עודם נכאבים מאוד במכות המלאך אשר הכה בהם כל הלילה על דבר שרה. וישלח אבימלך אל אברהם לאמור, התפלל נא בעד עבדיך אל ה׳ אלוקיך ויסר מעלינו את המות הזה. ויתפלל אברהם בעד אבימלך ובעד עבדיו, וישמע ה׳ את תפילת אברהם וירפא ה׳ את אבימלך ואת כל עבדיו.

מדרש שכל טוב, בראשית ט״ז:א׳:א׳
ושרי אשת אברם. אע"פ שהבטיחו הקב"ה להנחילו את כל עשרה עממין, עדיין לא ילדה לו, והקב"ה היה רוצה לנסותו לפי שהיה מתאוה לתפלתו, וכה"א כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב יד):

א׳:ג׳: א"ר שמעון בן יוחאי בתו של פרעה היתה, וכיון שראתה מעשיה של שרה, אמרה מוטב להיות שפחת שרה, מבת פרעה, ועליה הכתוב אומר בנות מלכים ביקרותיך (תהלים מה י):

פרקי דרבי אליעזר כ״ו:ז׳
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: (שָׂרָה הָיְתָה אֵשֶׁת פַּרְעֹה,) מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ כָּתַב לָהּ בִּשְׁטַר כְּתֻבָּתָהּ כָּל מָמוֹנוֹ, בֵּין כֶּסֶף בֵּין זָהָב בֵּין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת, וְכָתַב לָהּ אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן לַאֲחֻזָּה. לְפִיכָךְ יָשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, בְּאֶרֶץ שָׂרָה אִמָּם. וְכָתַב לָהּ אֶת הָגָר בִּתּוֹ מִפִּלַגְשׁוֹ שִׁפְחָה. וּמִנַּיִן שֶׁהָיְתָה הָגָר בִּתּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה מִפִּלַגְשׁוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ, וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר״. וְהִשְׁכִּים פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר וְנִבְהַל שֶׁלֹּא קָרַב אֵלֶיהָ, וְשָׁלַח וְקָרָא לְאַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ: ״הֲרֵי אִשְׁתְּךָ שָׂרַי לְפָנֶיךָ וְכָל שְׁטַר כְּתֻבָּתָהּ עִמָּהּ, קַח וָלֵךְ וְאַל תַּעֲמֹד בָּאָרֶץ הַזֹּאת״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ״. ״וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים״ מֵעֲבֹר אַבְרָהָם לָבֹא אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן. גָּר בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּפֵשׁ שָׁם וְהָלַךְ. וְהַכֹּל צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁלַח אֲבִימֶלֶךְ וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה, סָבוּר לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה״.

ספר המנהגות (ר' אשר מלוניל) דף יח עמוד ב
למה תוקעין בשופר של איל? ומדרש אגדה, בראש השנה נעקד יצחק על גבי המזבח ואותו היום שמעה שרה אמו ותזעק ותיבב ותילל. ועל כן אמר הכתוב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום  יבבא יהא לכון, כדי שתזכור יללת שרה אמנו, ותכפר לנו.

מדרש הגדול חיי שרה כג ב
"ותמת שרה בקרית ארבע" – בשביל ארבע קריאות שקראוה במיתתה, ואלו הן: עוצב ששמעה שאירע לבנה, ויללה שיללה על בנה, ומרירות מיתתה, ושלא הייתה שמחה שלימה.

עבודת ישראל, ספר בראשית, חיי שרה
ותמת שרה בקרית ארבע. איתא שבישר השטן את שרה שנעקד יצחק בנה וכמעט שנשחט ופרח' נשמת'. וצריך הענין ביאור הלא הצדיקים כל רצונם וחיותם לעשות רצון קונם ומוסרים נפשם ומאודם ויוצאי חלציהם בעבור כבודו ית"ש ואיך יתכן לומר על שרה אמנו הצדקת אשר היה אברהם אבינו טפל לה בנביאות שכשמע' מעקידת יצחק פרחה נשמת' מחרד' ובהל' כדרך פשוטי בנ"א אשר כל חיותם לגדל זרע ולהרבות הון ובפירוד הבני' או הממון כמעט ימותו. אמנם לא כן שרה אמנו חלילה לה רק נוכל לומר כי בשמע' מעש' העקיד' שעוקד אברהם את יצחק בנה לעול' לה' והבינ' בקדושת' שנעש' עי"ז יחוד גדול וקדוש והמקום ההוא היה רחוק ממנ' ללכת שמה להתדבק עם אב ובנו בקדושת היחוד לכן עכ"פ מרחוק מסרה נפשה באהב' ובטהר' להפרד מעו"הז בעת רצון ושעה קדושה כזאת והקב"ה הסכים על ידה ויצא' נפש' בקדוש' בשעה זאת וזה נרמז ותמ' שרה בקרית ארבע רומז מקום הקרי' שמת' הי' ע"פ ארבע שהם ד' אותיות אדנ"י שבהם כוונ' מסירת נפשות וקבלת עול מ"ש:

רש"י על בראשית
י״א:כ״ט:א׳: יסכה. זוֹ שָׂרָה, עַל שֵׁם שֶׁסּוֹכָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְיָפְיָהּ; וְעוֹד יִסְכָּה לְשׁוֹן נְסִיכוּת, כְּמוֹ שָׂרָה לְשׁוֹן שְׂרָרָה:
י״ב:י״א:א׳הנה נא ידעתי. מִדְרַש אַגָּדָה עַד עַכְשָׁו לֹא הִכִּיר בָּהּ מִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, וְעַכְשָׁו הִכִּיר בָּה עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה. דָּבָר אַחֵר, מִנְהַג הָעוֹלָם שֶׁעַל יְדֵי טֹרַח הַדֶּרֶךְ אָדָם מִתְבַּזֶּה, וְזֹאת עָמְדָה בְּיָפְיָהּ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא הִנֵּה נָא הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁיֵּשׁ לִדְאֹג עַל יָפְיֵךְ, יָדַעְתִּי זֶה יָמִים רַבִּים כִּי יְפַת מַרְאֶה אַתְּ, וְעַכְשָׁו אָנוּ בָאִים בֵּין אֲנָשִׁים שְׁחֹרִים וּמְכֹעָרִים, אֲחֵיהֶם שֶׁל כּוּשִׁים, וְלֹא הֻרְגְּלוּ בְאִשָּׁה יָפָה; וְדוֹמֶה לוֹ הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא (בר' י"ט):

אברבנאל
בראשית יב: ויהי רעב בארץ עד ויאברם היטיב בעבורה. ספר הכתוב שבא רעב בארץ הנזכרת שישב אברהם בה והיא ארץ כנען ושהלך אברהם למצרים להחיות את נפשות ביתו. וכבר ראית דברי הרמב"ן שכתב שאברהם אבינו חטא חטאה גדולה בצאתו מהארץ שנצטוה עליה ובהביאו את אשתו הצדקת באותו מכשול בפחדו פן יהרגוהו ושהי' לו לבטוח באלהיו שיציל אותו ואת אשתו כי אין מעצור בידו להושיע ושעל זה נגזר הגלות על זרעו בארץ מצרים מקום החטא שמה המשפט. וכבר תפשו על הדעת הזה הר"ן כי הנה יציאתו מארץ כנען לארץ מצרים מפני הרעב חז"ל מנוהו מכלל הנסיונות ובידוע שה' צדיק יבחן ומי שיעמוד בנסיונו אין ראוי שיקרא חוטא וחלילה שינסה השם את אברהם להכשילו. ואם היה אברהם חוטא בדבר אשתו לא היה שונה באולתו לחטא החטא ההוא בעצמו בבואו אל אבימלך מלך פלשתים. וכן עשה גם כן יצחק בנו ומי הוא זה ואי זה הוא שיעמוד בנסיונות הגדולים האלה ויוסיף לחטא בעונש שכבר נענש עליו. ואמנם גלות מצרים יתבאר סבתו אחר זה במראת בין הבתרים ודי שנאמר עתה ששתי הסבות הניעו לאברהם לרדת למצרים. האחת היא שחשב שהמצוה האלהית היתה לשבת בארץ כנען ושלא נאסר עליו מפני זה ללכת מצרים אם לסחורה או לצורך אחר כי לא היה עובר בזה על המצוה כיון שלא היה דעתו בהליכתו להתישב שמה דירת קבע אלא דירת עראי וימים אחדים עד עבור הרעב ומיד ישוב לארץ כנען וכמו שהיו עושים בני ישראל בהיותם בארץ שהיו הולכים למצרים לעשות סחורה ושבים ובזה האופן היו מעשיו של אברהם לשם שמים ורחמנא לבא בעי וכבר זכרה התורה הסבה הזאת באמרה וירד אברם מצרים לגור שם כי היה הרעב בארץ רוצה לומר בדרך גרות לא להתישב שם. והסבה הב' היא שהמצוות האלהיות הם על תנאי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. והנה הרעב היא סכנה עצומה ואין ראוי לסבלה וכאמרם ז"ל (בבא קמא) רעב בעיר פזר רגליך ומפני זה חשב אברהם שלפדות נפשו מפני זלעפות רעב היה טוב בעיני ה' לרדת מצרים ע"מ לחזור כשיעבור הרעב והסבה הזאת זכרה הכתוב גם כן באמרו כי כבד הרעב בארץ רוצה לומר שהכרח גדול הביאו לזה ואנוס רחמנא פטריה. מצורף לזה שהאל יתברך העיר את רוחו שירד למצרים כדי שיהיה סימן לבניו וכן אמרו בב"ר (פרשה ל"ט) רבי פנחס ורבי הושעיא רבה אמר הב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך ואתה מוצא שכל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו באברהם כתיב ויהי רעב בארץ בישראל כתיב כי זה שנתים הרעב. רצו בזה שכל הפרשה סימן לבנים כי כמו שהוא ירד מצרים לחיות את נפשו ברעב ופרעה באפס עשקו לקח לו אשתו והאל יתברך נגעו נגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב כן ירדו בניו מצרים מפני הרעב ופרעה ומצרים ענו אותם והשם נקם נקמתם בנגעים גדולים עד שהחזיקו בהם לשלחם מן הארץ בכסף וזהב ומקנה רב והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמנם במה שנתיעץ אברהם לאשתו לומר אחי הוא כתב הר"ן שלא חשש לספק אשתו בארץ כנען לפי שבא שם במצות השם ומה יעשה אדם לו אבל בארץ מצרים שהלך מדעתו והיה ראוי שיירא לנפשו מן המקרים הזמניים אבל דעתי בזה תדעהו אחרי שתדע מהו אמרו ויהי כאשר הקריב לבא מצרים ולמה זה לא נתפרש לו הספק ההוא כשנסע מארץ כנען ללכת מצרים עד אשר הקריב לבא מצרים ומה ענין אמרו הנה נא ידעתי שהמפרשים כלם לא נתנו בו טעם מספיק והענין בכל זה הוא שאברהם לא היה יודע ארץ מצרים כי לא ירד שם מימיו והנה בהיות עם אשתו בארץ כנען לא היה לו ספק לפי שהיתה אשתו ביפיה ובתארה כשאר בנות הארץ לכן לא ירא שיקחוה וכאשר התעורר לבא מצרים חשב שהיו אנשים והנשים שמה כמו שהיו בארץ כנען ולכן לא נתחדש לו אותו ספק בארץ כנען כשנסע משם כי אם היה יודע ענין המצרים באמת לא היה יורד שמה והיה בוחר סכנת הרעב מחיי הצער ההוא ועל זה נאמר ויהי כאשר הקריב לבא מצרים כי אז נתחדש לו הספק בראותו שהיו המצרים והמצריות כעורים שחורים כעורב ואז אמר לשרה אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מרא' את ר"ל הנה בהיותנו בעבר הנהר וגם בארץ כנען ששם כל הנשים מראהן טוב לא הייתי יודע שאת בפרט היית אשה יפת מראה לפי שכל שאר הנשים היו כן ולא היתה לך מעלה נכרת עליהן. אבל עתה בהיותנו בארץ מצרים שהאנשים והנשים כלם שחורות ומכוערות ככושים הנה נא ר"ל עתה ידעתי והרגשתי כי אשה יפת מראה את בערך הנשים המצריות והדבר נכר מפאת הפכו ולזה אמר כי אשה יפת מראה את ולא אמר יפת תאר לפי שהמראה הוא הלובן שלה אבל המצרים ועם היותן שחורות לא ימנעו מהיותן יפות תאר שהוא בסדור אבריהם ולכן אמר אין ספק שכאשר יראו אותך המצרים שאת הולכת עמי אמרו אשתי את ולא יעשו דרישה וחקירה אחרת עליך כי מסת' יאמינו כי את אשתי ומיד יהרגו אותי לקחת אותך ואם ימיתוך היה לי למשיב נפש אבל לא יהיה כן כי אותך יחיו כלומר יתעללו בך והרי לך רעה גדולה מהמות ולכן איעצך נא עצה אמרי נא אחותי את ר"ל שמעכשיו בכל ספורך ודברך מבלי שישאלוך דבר תאמרי מעצמך שאחותי את וכאמרם ז"ל על והיא גם היא אמרה אחי הוא אפי' חמרייא וגמלייא וכל בני הבית אומרים כן למען ייטב לי בעבורך ואין ההטבה שיתנו לי מתנו' כמו שכתב רש"י כי זהו דרך הזונים אבל המאמר השני הזה הוא פירושו של ראשון ר"ל שתחיה נפשי בגללך ולא יהרגוני. ואין ספק שראוי למעולה שיבחר המות יותר מעשותו הנבלה אבל אם לא תמנע הנבלה עם המות אין ראוי שיבחר במות כי החיים הם הכרחיים למעולה להשגת שלמותו ולכן ראוי לו שישתדל להנצל מן המות. ולזאת הסבה הסכים אהרן לעשות העגל בחשבו שאף שיהרגוהו לא תמנע עשייתו. הנה מפני זה אמר אברהם למען ייטב לי בעבורך ר"ל שיותר טוב הוא אם יעשו הנבלה שיחיו משיעשו אותה וימותו. והר"ן כתב שאברהם חשב בזה סבה נכונה מאד והיא שאם תאמר שרה שהיא אשתו לא יקוו שרי הארץ והסגנים שיתנה אברהם להם ברצונו גם שירבו לו מוהר ומתן אבל כאשר תאמר שהיא אחותו יקוה כל אחד שיסכים אברהם לתתה לו לאשה ע"י מתנות ולא יהרגוהו כי יחשבו שלכך הביאוה להשיאה לאחד מנכבדי הארץ וחשב אברהם שלא יקחוה פתאום אבל ישאו ויתנו עמו במתון ימים רבים ואם יוכל להשמט מהם בתחבולות ותואנות ואם לאו שישוב אל ארצו ואין ספק שהיה הענין כן כי לא יוכל אחד משרי הארץ ללקחה מפחד המלך ולא עלה על לב אברהם שהמלך יקחה לו לאשה אבל מצד הפלגת יפיה נמשך הענין באופן אחר והוא שכאשר בא אברהם מצרימה בהיות שרה באהלה ראו אותה המצרים והשמיעו ענינה לשרים ואז ויראו אותה שרי פרעה ובראותם שלמות יפיה ותארה אמרו ראויה זו למלך ולא נגעו ידיהם בה וזהו ויהללו אותה אל פרעה והוא רצה ללקחה ולשום כתר מלכות בראשה עם היות שלא היה מכיר אותה ואת משפחתה כמו שעשה אחשורוש בלקוחי אסתר ולכן ותוקח האשה בית פרעה כי הנה לא אמר ויקחה פרעה אלא ותיקח בית פרעה כלומר אל אחת מארמנותיו כדי שיקחנה אח"כ בכבוד גדול בפני השרים והסגנים כמו שראוי לאשת המלך והותרה בזה השאלה הי"ג:

בראשית כ:  והנה אמר אברהם על שרה אשתו שהית' אחותו כי ירא פן יהרגוהו עליה כמ"ש כשהלך למצרים. ולפי שלא היה מכיר תכונת אנשי הארץ התחכם לומר כן. אבל אבימלך שהיה מולך בארץ ההיא צוה לקחת אותה ואין ספק שבהיותה בת צ' שנה כפי הטבע לא יתאוו אותה אנשים. אבל הש"י כשגזר בלידתה שינה גופה באופן שחדשה נעורים עד שכל רואיה יחשבוה לבחורה ביפיה ונערותה וכמו שכתב הרמב"ן. וכבר סבב הסבה הראשונה ית' שיקרה זה לשרה עם אבימלך להודיעה שלא יפלא מה' דבר כמ"ש המלאך על זה כי הנה בראותה שראוה שרים חשקוה מלכים כאלו היא נערה יפה לא זקנה כאשר היא אמרה תכיר שהיה זה נפלאות תמים דעים והר"ן כתב שלקח אבימלך את שרה לא מפני יפיה אלא מפני שהיתה אחות אברהם להתחתן בו מפני מעלתו. וגם נכון הוא…. ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך וגו'. וכבר ראית דברי המפרשים בפירושו כמה מהמרחקים ישיגו לכל אחד מהם ומה שנרא' לי בו יותר נכון הוא באחד מב' פנים. הא' כפי מה שביארתי שכאשר נתן אבימלך המתנות לאברהם ואמר לו שישב בארצו אמר לשר' הנה נתתי אלף כסף לאחיך כי כך היו שוים העבדים והשפחות והבקר שנתן לו והמתנ' ההיא היא לך כסות עינים שבז' לא יאמין אדם שנגעתי בך כי אם הייתי קרב אליך לא הייתי נותן מתנות לאחיך להיות אצלך אבל הייתי הורגו בנגעי בך ולכן תהי' המתנ' שנתתי לך כסות עינים וראי' מוכחת על שאת נקיה מכל ערו'. וזאת הראי' היא לכל אשר אחך שהם אנשי ביתיך ואת כל ר"ל וגם לכל שאר בני אדם שישמעו את הדבר הז' ונוכחת ר"ל שתהי' נוכחת על דבר זה. כי בשמעם שנתתי מתנות לאברהם ושהוא עמך יושב בארצי יכירו וידעו באמת כי לא התעללתי בך. והפן הב' מהפירוש הוא שאמר הנ' הוא לך כסות עינים. שאותו האלף כסף שנתן לאברהם יהי' לקנות מהם כסות עינים לך ולכל אשר אתך בבית מהנשים והכסות עינים הוא המסו' שהנשים הצנועות נוהגות לשאת על פניהם ואמר זה דרך מוסר כאומר אותו דבר מועט שנתתי לאברהם הנה הוא לך לקנות ממנו מסוה וכסות עינים לך ולנשיך אבל איעצך נא עצה שמכאן והלא' את כל ונוכחת כלומר עם שאר בני אדם תהי' נוכחת שלא תאמרי עוד אחי הוא כמו שאמרת בארצי פן יקראך אסון ולאו כל שעתא ושעתא מיתרחיש ניסא והותר' עם זה השאל' הי"א.

רמב"ן על התורה
יב: וְרָמַז אֵלָיו כִּי בָּנָיו יֵרְדוּ מִצְרַיִם מִפְּנֵי הָרָעָב לָגוּר שָׁם בָּאָרֶץ, וְהַמִּצְרִים יָרֵעוּ לָהֶם וְיִקְחוּ מֵהֶם הַנָּשִׁים, כַּאֲשֶׁר אָמַר (שמות א כב) "וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן", וְהקב"ה יִנְקֹם נִקְמָתָם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד, וְהֶחֱזִיקוּ בָּהֶם לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ, לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל מְאֹרַע הָאָב שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּבָּנִים. וְהָעִנְיָן הַזֶּה פֵּרְשׁוּהוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה מ':ו'), רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר, אָמַר הקב"ה לְאַבְרָהָם צֵא וּכְבֹשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָּנֶיךָ, וְאַתָּה מוֹצֵא כָּל מָה שֶׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כָּתוּב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כָּתוּב "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ", בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מ"ה:ו') "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". וְדַע כִּי אַבְרָהָם אָבִינוּ חָטָא חֵטְא גָּדוֹל בִּשְׁגָגָה שֶׁהֵבִיא אִשְׁתּוֹ הַצַּדֶּקֶת בְּמִכְשׁוֹל עָוֹן מִפְּנֵי פַּחְדּוֹ פֶּן יַהַרְגוּהוּ, וְהָיָה לוֹ לִבְטֹחַ בַּשֵּׁם שֶׁיַּצִּיל אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי יֵשׁ בֵּאלֹהִים כֹּחַ לַעֲזֹר וּלְהַצִּיל. גַּם יְצִיאָתוֹ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּצְטַוָּה עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה מִפְּנֵי הָרָעָב עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא, כִּי הָאֱלֹהִים בְּרָעָב יִפְדֶנּוּ מִמָּוֶת. וְעַל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה נִגְזַר עַל זַרְעוֹ הַגָּלוּת בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיַד פַּרְעֹה, בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וְהַחֵטְא:

כג ב':
"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" – לשון רש"י: מבאר שבע. ואין זה לומר שהיה עומד שם ממה שכתוב: "וישב אברהם בבאר שבע" (לעיל כב יט), כי איך תהיה שרה בחברון? אבל הכוונה לומר שהלך שם ביום לצרכו, ושמע במיתת שרה, ובא משם לספוד לה ולבכותה. ולשון רבותינו (בראשית רבה נח ה) "מהר המוריה בא". וכן הוא לפי המדרש שכתבו הרב (רש"י כאן) כי שמעה בעקידה ופרחה נשמתה.

והנראה בעקידה שהיתה הצוואה בה בבאר שבע, כי שם היה דר ושם חזר … ועל כן שהה בדרך שלושה ימים, שארץ פלשתים רחוקה מירושלים, שאילו חברון בהר יהודה הוא … וקרוב לירושלים. ובשובו מן העקידה לבאר שבע חזר … ואם כן לא מתה שרה באותו זמן, כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון … אבל אחר ימים רבים נסע מארץ פלשתים ובא לחברון ונפטרה שם הצדקת.

אבל לפי המדרש צריכין אנו לומר כי אברהם ושרה בזמן העקידה היו דרים בחברון ושם נצטוה. ומה שאמר ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (לעיל כב ד), כי לא נגלה לו ההר חמד אלהים עד היום השלישי, והיה בשני הימים הולך בסביבי ירושלים ולא היה הרצון להראות לו. ואברהם אחר העקידה לא שב למקומו לחברון, אבל הלך תחילה אל באר שבע מקום האשל שלו לתת הודאה על נסו, ושם שמע במיתת שרה ובא. ומי שאמר מהר המוריה בא ומי שאמר מבאר שבע בא הכל טעם אחד

אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), לך לך ז׳
ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר וגו' הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. יובן בס"ד קישור הדברים והוא כי הרואה אשה יפה עד למאוד בתכלית היופי ישפוט בשכלו עליה ב' סוגים הא' אפשר להיות שזו היא מצד עצמה אין בה כל זה היופי הנראה בה אלא ע"י שהיא קישטה עצמה בצבעונין ובתכשיטי הנשים לכן היא נראית יפה עד מאוד אבל מצד עצמה אם לא היתה מקשטת עצמה כמנהג הנשים לא היתה נראית יפה כל כך. והסוג הב' הוא שאפשר להיות שכל זה היופי העצום הנראה בה הוא מצד עצמה והיא אינה מקשטת עצמה כלל….והנה שרה אמנו שהיתה יפה עד מאוד יוכל השכל לעשות ביופיה ספק משני סוגים הנז' ואמנם כאשר יצאו מן העיר ללכת מצרימה וכבר עבר כל הדרך והקריבו לבא מצרים והביט בה אברהם אע"ה וראה עוצם יפיה כי רב הוא מאוד ולא נשתנית כלל הנה בזה הכיר כי כל היופי שלה היא מצד עצמה ולא מכח צבעונין ושאר קישוטין שאם היה כסיוע זה לא היה נשאר רושם מכל זה וז"ש ויהי כאשר הקריב שכבר היה להם זמן גדול בדרך שהתחילו להתקרב למצרים ואפ"ה עודנה שרה אמנו עליה השלום יפה כלבנה ברה כחמה לכן א"ל הנה נא ידעתי נא דייקא ר"ל עתה הוא שידעתי כי אשה יפת מראה את דייקא כלומד את מצד עצמיך יפה ולא מחמת מיני קישוטין וצכעונין שעושים הנשים ובזה יובן ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד דתיבת היא לכאורה מיותרת והול"ל כי יפה מאד ובזה אתי שפיר ר"ל היא מצד עצמה ולא מצד קישוטין.

דעת זקנים על בראשית י״ב:י״א:א׳
הנה נא ידעתי וגו'. פי' הרב יוסף קרא הנה נא ידעתי שיהרגוני ויקחו אותך כי אשה יפת מראה את וקאי אקרא דבתריה והיה כי יראו אותך וגו' והרגו אותי משמע שהיה מתירא שיהרגוהו אם יאמר שהיא אשתו מפני שירצו לשכב עמה והם מצווים על העריות. ותימה שהרי כמו כן מצווים על שפיכות דמים ואם יודע הוא שהיו נזהרין על מה שהן מצווין א"כ לא היה לו לירא שיהרגוהו. וי"ל כי טוב יהיה להם שיהרגוהו ויעשו עבירה דשפיכות דמים פעם אחת משיבואו עליה בלא הריגה כי יהיו יראים המצרים פן יצעוק עליהם למלך:

פסיקתא דרב כהנא פרשה כז אחרי מות
… נטל את יצחק בנו ועלה לראש ההר, ובנה את המזבח וסידר את המערכה והעריך את העצים והעקידו על גבי המזבח. נטל את הסכין בידו לשוחטו, אילולי שאמר לו הקב"ה: "אל תשלח ידך אל הנער" – כבר היה שחוט. וכיון שבא אצל אמו, אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר את המערכה והעריך את העצים והעקידני על גבי המזבח ונטל את הסכין בידו לשחטני. אילולי שאמר לו הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער – כבר הייתי שחוט. אמרה לו: ווי לך ברא דעלובתא [בן העלובה]. אילולי שאמר הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער, כבר היית שחוט. לא הספיקה לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתה. זהו שכתוב: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מהיכן בא? מהר המוריה.

גור אריה על בראשית כג
בת עשרים כבת שבע ליופי וכו'. ואם תאמר למה משבח אותה הכתוב ביופי, והלא כתיב (משלי לא, ל) "שקר החן וגו'", ונראה לומר דקרא לא איירי ביופי, רק מפני שהאדם הוא מחובר מב' חלקים – מגוף ונפש, והגיד לך הכתוב ששרה היתה שלימה בכל אלו הב' חלקים, ולא היה בה חסרון – אם שלימות הגוף, ואם שלימות הנפש, היתה שלימה בכל אלו השני חלקים, ולא היה בה חסרון. אם שלימות הגוף – דהא בת ך' היתה כבת ז' ליופי, והיופי הזה שהוא אינו לפי הטבע ולפי המנהג יורה על שהגוף הוא נקי והוא בהיר מבלי סיג, וכמו שתמצא אצל משה רבינו "לא כהתה עינו ולא נס ליחה" (דברים לד, ז), שגם זה מורה בהירות הגוף. ומה שהיתה בת ק' כבת ך', יורה על מעלת הנפש, והנה היתה שלימה בכל: