בת לבן הארמי, בן בתואל בן נחור בן תרח.
נולדה בפדן ארם היא חרן
אחות לאה
אשת יעקב השניה והאהובה
אם יוסף ובנימין
אחת מארבעת האמהות של ישראל – שרה, רבקה, רחל ולאה.
רחל היתה רועת צאן בבית לבן אביה
תיאורה במקרא: “יפת תואר ויפת מראה”
רחל ולאה הן שתי האמהות האחרונות של עם ישראל.

תקציר ופשט הסיפור

יעקב, גונב את הבכורה מעשו אחיו ונאלץ לברוח בעצת רבקה אמו, אל לבן אחיה בפדן ארם.
בראשית כט: בהגיעו לקרבת חרן, הוא מגיע לבאר שם היו שלושה עדרי צאן ממתינים לשתות, יעקב שואל אותם מהיכן הם? האם הם מכירים את לבן בן נחור? והאם שלום לו?, הרועים משיבים שמכירים את לבן ושלום לו, הוא שואל מדוע אינם משקים את העדרים והם משיבים לו שאבן גדולה מכסה את הבאר והם מחכים לכל הרועים שיגיעו כך יוכלו להזיזה יחד.
בזמן הזה מגיעה רחל בת לבן עם צאן אביה, מיד כשיעקב רואה אותה הוא ניגש לבאר, גולל לבדו את האבן מן הבאר ומשקה את צאן לבן, ואז הוא נושק לרחל ובוכה. מספר לה שהוא בן רבקה. “וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.” (כט 10-11).
רחל רצה לספר לאביה ולבן רץ אל יעקב מחבק ומנשק אותו.
יעקב גר אצל לבן במשך חודש ורועה את צאנו, לבן שואל את יעקב איזה שכר הוא מבקש ויעקב מבקש לשאת את רחל בתו, ומוכן לעבוד בעבורה במשך שבע שנים ולבן מסכים. “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.” (בראשית כט 18)
בתום שבע השנים מבקש יעקב לשאת את רחל, לבן מסכים ומכין את החתונה, אך בעורמה נותן ליעקב את לאה ולא את רחל, בבוקר יעקב מגלה זאת, כועס על לבן שרימה אותו, ולבן מסביר את מעשיו שלפי מנהגיהם קודם משיאים את הבכירה ורק אחכ את הצעירה, ולכן, אם רוצה להנשא לרחל יוכל להנשא לה בתום שבעת ימי המשתה אך עליו לעבוד עבורה שבע שנים נוספות.
לבן נותן ליעקב את רחל, ולרחל נותן את בלהה שפחתו לה לשפחה.
בראשית ל: לאה השנואה, רחמה פתוחה והיא יולדת ליעקב ארבעה בנים, ואילו רחל עקרה, מקנאה לאחותה ומתחננת ליעקב “הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי” (1) יעקב כועס ‘ויחר אף יעקב’.. ותשובתו קרה ומנוכרת ‘ הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן’ (2)
רחל מציעה את אמתה בלהה, ובלהה יולדת את דן ואח”כ בן נוסף נפתלי (ראו מדרשי השמות בהמשך). לאה עושה כמו רחל ונותנת גם היא את זלפה אמתה ליעקב וזו יולדת לו גם שני בנים את אשר וזבולון.

ראובן בנה הבכור של לאה מביא לאמו דודאים שמצא בשדה, רחל, מבקשת לקנות מלאה את הדודאים ומציעה לה בתמורה שיעקב יבוא אליה הלילה במקום אל רחל.
לאה שוב יולדת ליעקב שני בנים ואז בת, את דינה.
ורק אז זוכר אלוהים את רחל ופותח את רחמה, וזו יולדת את בנה הראשון, יוסף.
אחרי לידת יוסף, יעקב מבקש לעזוב את לבן עם נשותיו ובניו ולעשות למשפחתו.
בראשית לא: יעקב מספר לרחל ולאה כי מלאך אלוהים ציווהו לעלות לארץ מולדתו.
וכך הם עושים, יעקב אוסף את כל בני משפחתו, כל מקנהו ורכושו, רחל גונבת מאביה את התרפים, וכך הם בורחים מבית לבן בדרכם לכנען.
ללבן נודע כי יעקב ברח שלושה ימים אחרי, וזה רודף את יעקב ואחרי 7 ימים פוגש אותו בהר הגלעד. לבן מוזהר בחלום ע”י אלוהים “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע” (24). לבן פונה אל יעקב שואל מדוע לא נפרדת, מדוע ברחת… ומדוע גנבת את אלוהי (התרפים) יעקב בטוח בחפותם לא ידע כי רחל היא שגנבה, שולח את לבן לחפשם ונשבע “עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה” (32)
לבן מחפש באוהל לאה ולא מוצא ובאוהל רחל, נאמר כי רחל ישבה על הטרפים ומתנצלת “כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי” (35) וגם שם לא מוצא.
אחר חילופי דברים קשים יעקב ולבן כורתים בניהם ברית, ומקימים מצבה “וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד” (47)
בראשית לב: יעקב מתארגן למפגש עם עשו אחיו, הוא מפצל את המחנה לשניים, ומכין מנחה גדולה לעשו אחיו.כאן סיפור המפגש והמאבק של יעקב עם מלאך ה’.
פרק לג: יעקב רואה שעשו מתקרב, ומפצל את משפחתו, ראשונו השפחות וילדיהן, אח”כ לאה וילדיה ואחרונים רחל ויוסף.
בראשית לה: בדרכם מבית אל לאפרתה, רחל כורעת ללדת אך הלידה מסתבכת, רחל מתענה ובגסיסתה, מנסה המילדת לעודדה ואומרת לה שזה בן, רחל קוראת לתינוק ‘בן אוני’, יעקב נותן לו את השם בנימין.
רחל מתה ונקברת שם בדרך אפרתה היא בית לחם.

ירמיהו לא 15-16: רחל מבכה על בניה הגולים. “כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב ; וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. ”

הרחבה

• יעקב מבקש מלבן את רחל בתו ומדגיש ‘ברחל בתך הקטנה’, במדרש רבה ע’ יז מבואר: “ויאמר אעבדך ברחל בתך, ברחל ולא בלאה בתך, שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל. קטנה, שלא תחליף שמותן זו בזו, אפילו את נותן את הרשע בחמור של חרשים, אין את מועיל ממנו כלום.” ובהמשך לכך כותב רש”י: “כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: “אעבדך ברחל”. ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: “בתך”. ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: “הקטנה”. ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו.”
  ביטוי זה משמש היום בשפה העברית במשמעות דבר מפורט, ומדוקדק ללא פתח לספק.המדרש מוסיף להדגיש את דמותו השלילית של לבן, רחל שהכירה את דרכי אביה, מראש הזהירה את יעקב, שאביה לא ישיא אותם לפני שישיא קודם את לאה: “ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא’. [וכי אחי אביה הוא והרי] בן אחות אביה הוא [בן רבקה אחות לבן]? אלא אמר לה התנשאי לי? אמרה לו כן – אך אבא רמאי ולא תוכל עליו. יש לי אחות מבוגרת ולא יתן לי להינשא לפניה. אמר לה יעקב: אחיו אני ברמאות [וזהו שכתוב “כי אחי אביה הוא”]. האם מותר לצדיקים לנהוג ברמאות? כן, כמו שכתוב: ‘עם נבר תתבר ועם עקש תתפל’.
  לבן הרמאי, לא באמת דאג לבתו המבוגרת יותר, אלא פשוט רצה שיעקב ימשיך ויעבוד אותו שכן ברכה ושפע באו על ביתו מיום שיעקב דרך בו.
  יעקב ורחל סכמו בניהם על 3 סימנים אותם תומר לו רחל בליל החתונה כך ידע יעקב =שהיא רחל ולא אחרת: “דעת זקנים כט,כה: שלשה סימנים מסר לה: חלה, נדה, הדלקת הנר.”
  לבן כמובן החליף בין האחיות, ורחל שלא רצתה להלבין את פני אחותה, גלתה לה את הסימנים: “כשראתה רחל שמכניסים לו לאה, אמרה עכשיו תכלם אחותי. מסרה לה הסימנים.” רש”י.

• בין רחל ולאה
  

  מערכת היחסים בין שתי האחיות היתה מורכבת, רוויה במאבקים וקנאה, האחת יפת תואר השניה רכת עיניים, אחת אהובה השניה שנואה, אחת עקרה השניה פוריה.
  לאה קנאה לרחל על אהבתו של יעקב, ורחל קנאה ללאה על פוריותה.
  רחל ולאה האחיות חלקו את מיטת יעקב, הן היו נשותיו הבכירות, בלהה וזילפה היו הפלגשות.
  לפי הסיפור, רחמה של לאה נפתח בשל שנאת יעקב כלפיה.
  המספר, לא חושף את תחושותיהן ומחשבותיהן של רחל ולאה, זאת ניתן ללמוד באמצעות מדרשי השם הניתנים לבניהן (למדרשי שמות בני לאה לחצו כאן):
  בני רחל משפחתה בלהה:
  דן: “דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, דָּן.” (ל 6) רחל מבינה שדין עקרותה הוא משמים
  נפתלי: “נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי–גַּם-יָכֹלְתִּי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, נַפְתָּלִי” (שם 8) בשם נפתלי, רחל מנציחה את מערכת היחסים המורכבת שלה עם לאה אחותה.
  בני רחל:
  יוסף: “אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר” (שם 24-25) רחל קוראת יוסף בשמו ודורשת לו שתי משמעויות, האחת עקרות משמעותה חרפה ובכך שנולד לה בן הוסרה חרפתה, והמשמעות השניה היא תקווה לבן נוסף.
  בנימין: ומשאלתה התגשמה אך לא לטובה, רחל מתה בלידת בנה ורגע לפני נתנה לו את שמו: “וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן-אוֹנִי; וְאָבִיו, קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין.” (לה 18). משמעות המילה ‘און’ מחד כוח עוצמה ומאידך כמו ‘מה יתאונן אדם חי’ בהקשר של צער וסבל, השם שניתן לו במשמעות ‘בן צערי’ הבן שהביא למותי. יעקב שינה את שמו ל’בנימין’ – בן הדרום שכן נולד בארץ כנען מדרום לחקן.רביד ליאורה, התנ”ך היה באמת, (עמ’ 160-161): “כאשר המחבר נותן לאישה את זכות הדיבור.. יש להקשיב ביתר דריכות לדבריה, משום שהתנ”ך הוא יצירה גברית ונשים כמעט אינן משמיעות בה את קולן… השמות שרחל העניקה לבניה הם שמות של שקיעה ועצב. הם מתחילים ממקום נמוך, ומנמיכים עוד יותר, עד הקבר. שמות בניה של רחל מלמדים על שקיעתה של אישה יפה, שאהבתו המוטעית של בעלה אליה היתה בעוכריה והביאה עליה אסון ולא ברכה.”

• לפי סדר עולם רבה, ובראשית רבתי (ראו בהמשך) היו רחל ולאה תאומות.
• על מספר השנים שעבד יעקב את לבן בכדי לזכות ברחל, וחישוב גילן מוזמנים לקרוא בהרחבה אצל לאה – לחצו כאן

• מדוע גנבה רחל את התרפים?

  רחל, לפי פשוטו של מקרא גונבת את התרפים מאביה, וניתן לשער כי עשתה זאת לשימושה האישי, אך מעצם היותם כלים לעבודה זרה, מתעורר קושי וכמובן שעם כל קושי רבים ההסברים המוצעים:

  
  לנקות את בית אביה מעבודה זרה

  לפי הזהר בקשה רחל להכרית עבודה זרה מבית אביה, בישיבתה עליהם טמאה אותם. אע”פ שכוונתה היתה טובה נענשה ע”כ רחל במותה בלידת בנימין. “ואע”פ שרחל עשתה זאת לגנוב את התרפים כדי לעקור את אביה מעבודה זרה, מכל מקום נענשה שמתה כשילדה את בנימין ולא זכתה לגדלו, ולא היתה קיימת עמו אפילו שעה אחת, בשביל שציערה את אביה אע”פ שכוונתה לטובה להכרית עבודה זרה מבית אביה”, כך גם מסביר רש”י, אך מדוכ אם כן לא טמנה אותם באדמה מדוע שמרה אותם איתה?

  
  שמא התרפים יגלו ללבן על בריחת יעקב ומשפחתו

  התרפים היו כלי לעבודה זרה ושימשו לניחוש והגדת עתידות, רחל, יעקב וכל משפחתם היו בבריחה מלבן, רחל האמינה בכוחות המאגיים של התרפים לא רצתה שהתרפים יגלו ללבן על הבריחה (פרקי דרבי אליעזר, מדרש תנחומא ועוד…

  
  בכדי לאפשר את ההתגלות האלוהית אל לבן

  ב’משך חכמה’ בראשית לא יט, מוצע הסבר נוסף: “אפשר שזה היה כדי שיראה אליו ה’, וכמו שדרשו על “ויאמר ה’” (שמות יב א) בפרשת בא, שבית פרעה וכו’”. המשך חכמה מתכוון למדרש המובא על ידי רש”י: “בארץ מצרים – חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך? תלמוד לומר: “כצאתי את העיר” (שמות ט כט), ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, דבור חמור לא כל שכן? ומפני מה לא נדבר עמו בתוך הכרך? לפי שהייתה מלאה גלולים”
  כלומר, לפי הסבר זה, רחל יודעת שאלוהים לא מתגלה לאדם אם סביבו נמצאים כלי עבודה זרה, לכן גנבה אותם מאביה בכדי לאפשר את ההתגלות האלוהית.

  
  רחל בחכמתה מבקשת לגרום ליעקב להתעמת ולא לברוח

  לבן מסביר שהסיבה לרדיפתו אחרי יעקב הוא גניבת התרפים, התרפים כאילו הובילו את לבן הישר אל מחנה יעקב ואל אוהל רחל. אריאל סטולמן, בספרו ‘בעקבות הפשט האבוד’, מציע, כי רחל גנבה את התרפים במטרה לגרום ליעקב להתעמת עם לבן, היא ידעה שהתרפים יובילו את לבן אליהם, ובכך גרמה ליעקב הבורח, להתעמת ולעבור שינוי מ’יעקב’ ל’ישראל’:
  “רחל ביקשה לעמת את יעקב עם אביה מאחר שהיא ראתה את דרך התנהלותו המתחמקת והנמנעת של יעקב. היא שמעה על ההתחזות שלו לעשו בניסיון לגנוב את הברכות במקום לבקש את שהגיע לו מאביו. היא ידעה כיצד כתוצאה מכך נאלץ לברוח חסר כול לחרן, וראתה כיצד הוא נמנע בכל מחיר מעימות עם אביה גם כאשר החליף אותה בלאה אחותה. רחל ראתה כיצד אביה מרמה את יעקב כל השנים ואת יעקב שותק וסובל הכול. רחל ראתה את כל אלו ורצתה לשים לכך קץ. היא הכירה את יעקב וידעה שיש לו גם פן אחר, הפן המתבטא בשם ישראל. רחל רצתה לחולל שינוי בדרכו של יעקב, היא רצתה לראות אותו הופך מיעקב לישראל, עומד על שלו ולא מפחד מהתמודדות. בשל גנבת התרפים רחל מצליחה להביא את יעקב בפעם הראשונה להתעמת עם לבן ולומר לו באופן ישיר את אשר נצר בליבו במשך עשרים שנה… גנבת התרפים נתנה ליעקב את ההזדמנות להסדיר את היחסים בינו לבין חמיו, יחסים שהיו נשארים בלתי פתורים אלמלא המרדף אחריהם.”

  
  התרפים ככלי מיקוח מול לבן

  לפי יוסף בן מתיתיהו, רחל גנבה את התרפים שישמשו ככלי מיקוח במידה ולבן יבקש לפגוע במשפחתה: ‘מבלי שלבן ידע מזה, את צלמי האלים לקחה משם רחל, אף כי יעקב לימדה למאוס באלים כאלה, שאם יודבקו מאת אביה תכפר בהם את פניו’

  
  התרפים כראיה לבעלות חוקית על הרכוש

  ההסבר האחרון שאביא כאן, מציע פתרון / הסבר משפטי-כלכלי, אותו מציע יוסף מרדכי כנרתי, ומסתמך על תעודות שנמצאו בנוזי מהמאה ה-15-16 לפנה”ס, לפיהן התרפים מלבד היותם בעלי ערך דתי פולחני, היוו ראיה משפטית חוקית, המעידה על כך שמי שמחזיק בהם הוא הבעלים החוקי של הרכוש המשפחתי, מעין שטר קניין.
  הסבר זה מתיישב עם המחלוקת, תחושת הניצול של יעקב ובנות לבן, וכן טענת בני לבן המערערים על בעלות יעקב ברכושו העצום, ומכאן שרחל, אשר מכירה את אביה הערמומי והחמדן, מבינה שזה עלול לרודפן ולדרוש את כל רכושם, ועשוי להציג את התרפים כבעלות על הרכוש, לכן גנבה אותם ממנו,ובאמצעותם לדרוש את בעלות יעקב על הרכוש במידת הצורך. לקריאת מאמרו של יוסף מרדכי כנרתי, לחצו כאן

• הנביא ירמיהו בנבואתו, מתאר את רחל כאם המתפללת על עם ישראל כולו “כֹּה אָמַר ה’, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ…מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה’, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה’; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם““ (ירמיהו, ל”א) בעקבות ירמיהו כך נתפסת רחל במסורת היהודית.
  רחל שנקברה בדרך אפרתה, למעשה נקברה על הדרך בה עברו בני ישראל בדרכם אל גלותם.

• קבורת רחל

  רחל היא האם היחידה אשר לפי המסורת אינה קבורה במערת המכפלה והיא קבורה בדרך אפרתה.

  
  קושי טכני

  הסבר אחד מציע כי קבורת רחל בדרך אפרתה ולא במערת המכפלה נעשתה מטעמים טכניים,
  שכן מערת המכפלה רחוקה היתה, “אמר לו שלא פשע בזה כי מתה בדרך והוא היה הולך לאט לרגל המלאכה, ולא יכול לעזוב המלאכה ולנשאה לבית לחם וכל שכן למערה, וזהו שאמר “עלי” כמו “הצאן והבקר עלות עלי”. ואם היה נושאה לרגל היתה מסרחת, אולי ימי קיץ היה. גם לא היה בידו לחנוט אותה כי לא היו רופאים עמו, ובדרך מתה.” רד”ק בראשית מח 7
  לפי חזקוני, בראשית לה 19: “בשביל שבקושי לידה מתה וירא היה יעקב פן תתלכלך בדמיה כשאר נשים יולדות לפיכך לא הוליכה עד המערה”

  
  כבוד האישה

  לפי הסבר אחר, מטעם כבוד האישה נהוג לקבור אותה במקום פטירתה: “אמרי נהרדעי: לא שנו אלא חיה [רש”י: שמתה מחמת וולד, שהיא שופעת]. אבל שאר נשים, מניחין. רבי אלעזר אמר: אפילו שאר הנשים, דכתיב “ותמת שם מרים ותקבר שם”, סמוך למיתה קבורה”.בבלי מועד קטן כז ע”ב כח ע”א

  
  חשש מתביעת עשו לבעלות על מערת המכפלה

  החזקוני מציע, שמשום שבעת פטירת רחל, עשו עדין לא הלך לארצו והיה מעערע על בעלות יעקב על מערת המכפלה: “[אמר יעקב:] עדיין לא הייתי מוחזק במערה, שהרי עשו מערער עליה, לפיכך קברתיה בדרך. אבל כשקברתי את לאה, כבר הלך לו עשו אל ארצו והניח לי את הכל.”

  קבורת שתי אחיות לצד יעקב

  הרמב”ן “ואני סבור שהיו אלו דברי התנצלות, וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ, וכבוד עשה לה במותה, אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר, ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה.” … “הנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד, ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות.”

  רחל מתפללת על בניה הגולים
  

  לפי בראשית רבה פב י (ראו בהמשך), יעקב בחר לקבור את רחל בדרך אפרתה בכוח הנבואה, שכן ידע על הגלות שתבוא על ישראל, ורצה שרחל תתפלל על עם ישראל שעה שיעברו על קברה.
  הרא”ש על התורה לה יט : “שנאמר “רחל מבכה על בניה”… ואם תאמר מפני מה לא נקברה לאה שמה שהרי יש לה בנים הרבה? יש לומר לפי שרחל תוכל להתפלל תפלה בכוונה, ואומרת: ריבונו של עולם, אני הכנסתי צרתי בביתי ומסרתי לאחותי הסימנים כדי שלא תתבייש. בבקשה ממך אל תכניס צרת הבנים לביתך.” וכן רש”י: “לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי תרעומת, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר “קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו’” (ירמיה לא יד), והקב”ה משיבה “יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם” (ירמיה לא טו).

  מדרש נוסף המסביר את קבורת רחל בדרך אפרתה ולא במערת המכפלה מזכיר את מכירת הדודאים, לאה זכתה להקבר לצד יעקב במערת המכפלה ואילו רחל לא, זאת משום שרחל מכרה לילה עם יעקב במחיר הדודאים ״לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה עמו, רחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים ואינה קבורה עמו״ (בראשית רבה עב ג)

שתי האחיות בתורת הסוד וכסמל לעם ישראל

בזוהר מיוצגות שתי האחיות כשני חצאים של השלם, עולם עליון ועולם תחתון, עולם גלוי (רחל) ועולם מכוסה, נסתר (לאה), יעקב מייצג את ספירת התפארת, הגוף, הקו האמצעי המאזן בין הימין של אברהם (חסד) ובין השמאל של יצחק (גבורה). הוא נקרא האדם השלם, או פרצוף שלם. הוא גם המחבר בין ספירת הבינה שהיא כנגד לאה ובין ספירת המלכות שהיא כנגד רחל.
“בסוד ואנכי איש חלק, שמחזה ולמעלה נקראים ישראל ולאה, ומחזה ולמטה נקראים יעקב ורחל“ (זוהר בראשית א’, י”ב).
וראו גם:
קלג: רחל הולידה שני צדיקים, וכן ראוי להיות, כי (רחל הוא סוד) שמטה, היושבת לעולם בין שני צדיקים, שכתוב צדיקים ירשו ארץ, והם צדיק למעלה (בז”א), וצדיק למטה (בנוקבא)…
רמח: תא חזי, כך למדנו עולם התחתון, שהוא השכינה, היה ראוי שתתחבר עם יעקב, כמו שהיה ראוי אל משה, אלא שלא יכלה מטרם שהיו י”ב שבטים בבית להתקשר בהם, כיון שנשלמו י”ב אז נדחה רחל, והשכינה קבלה הבית בכל י”ב השבטים, ונעשה עקרת הבית, ואז נאמר מושיבי עקרת הבית ודאי.

המהר”ל מציע שגורל יעקב מנווט היה בידי ה’, יעקב היה מיועד להנשא לשתי האחיות, אשר במהותן מהוות ומיצגות את חוסר האחדות בעם ישראל: “ידעה רחל שיעקב ראוי שיישא שתי נשים, כי אין העולם הזה – שהוא עולם החלוק והפירוד – ראוי שיהיה הכל באחדות, ואם לא היה ליעקב רק אישה אחת היו ישראל אחד, ולא היה יהודה מלאה ואפרים מרחל, כמו שלא יחצו לעתיד לימות המשיח, ומפני שראתה רחל דבר זה, קבלה באהבה… ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה בו שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות… ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בהקב”ה. כי פירוד זה שישראל נפרדים מעל הקב”ה מפוזרים בכל הארצות, יש להם כח המקשר והמקבץ אותם, שהרי רחל היא ‘בית יעקב’ מחברת אותם, ובזכותה יהיה להם קבוץ גמור לשוב לגבולם, ולפיכך נקברה רחל בדרך כי דבר זה הוא שלא תהיה נקברת רחל במערה אצל האבות רק תהא עם בניה, שהיא מתייחסת אל בניה… ולפיכך כאשר הוגלו ישראל היתה רחל מבקשת רחמים, שאין ראוי שיהיה לישראל פירוד, כי היא קיבוץ לבית יעקב. והקב”ה משיב לה כי אף על גב שהוגלו לשעה, בזכותה שהיא מחברת ומאחדת הכל, ישובו לגבולם. כי יש כח קבוץ עוד בישראל ואחדות, שבזכות אותו קבוץ ואחדות ישובו הם לגבולם להתאחד.”

רחל ולאה בנצרות

יוסטינוס מרטיר (מאה ה-2), הציע פירוש אלגורי ל”וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת”: ״נישואי יעקב היו סמלים של המעשה שעתיד היה לבוא לידי גמר על ידי כריסטוס, שהרי הדבר היה מנוגד לחוקת האל, שיעקב יישא שתי אחיות בעת ובעונה אחת … ברם לאה היא אכן העם שלכם ובית הכנסת, ואילו רחל היא הכנסיה שלנו… עיני לאה היו חלשות והרי אף עיני הנפש שלכם חלשות מאוד.״ (“דיאלוג עם טריפון היהודי”, קל”ד, 3, 6-5. תרגם דוד רוקח).

קיפריאנוס, (מאה ה-3), “יעקב לקח שתי נשים, לאה הבכירה בעלת העיניים החולות היא דמות הסינגוגה, ואילו רחל הצעירה והנאווה דמות האקלזיה, אשר היתה עקרה עד אשר הרתה את יוסף, הוא דמותו של ישו” (תרגום מתוך: אורה לימור, בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה, 1, עמ׳ 32).

מוטיב זה בא לידי ביטוי באמנות הנוצרית, כאשר הסינגוגה (היהדות מיוצגת בדמות לאה) מיוצגת מכוסת עיניים, כתר נפול, השרביט בידה שבור ולוחות הברית נפולים, לעומתה האיקליזה מייצגת הנצרות ( בדמות רחל), זקופה ומלכותית.

מקור התמונה ויקיפדיה איקליזה וסינגוגה

חז”ל / מפרשים

זהר ויצא
קלג: רחל הולידה שני צדיקים, וכן ראוי להיות, כי (רחל הוא סוד) שמטה, היושבת לעולם בין שני צדיקים, שכתוב צדיקים ירשו ארץ, והם צדיק למעלה (בז”א), וצדיק למטה (בנוקבא)…
רמח: תא חזי, כך למדנו עולם התחתון, שהוא השכינה, היה ראוי שתתחבר עם יעקב, כמו שהיה ראוי אל משה, אלא שלא יכלה מטרם שהיו י”ב שבטים בבית להתקשר בהם, כיון שנשלמו י”ב אז נדחה רחל, והשכינה קבלה הבית בכל י”ב השבטים, ונעשה עקרת הבית, ואז נאמר מושיבי עקרת הבית ודאי.

שעח: ורחל יראה שלא יתנו (התרפים) עצה להרע ליעקב, ומשום בזיון עבודה זרה, ונתנה אותם תחתיה עד שלא יכלו לדבר, כי כשמתקנים אותם לדבר מטאטאים ומרביצים לפניו, (דהיינו שצריכים לכבדם), ועתה מה כתוב, ותשב עליהם, (שבזתה אותם, וכיון שרחל בזתה אותם לא יכול לדבר)…
שפ: תא חזי, לבן הלך ביום אחד, דרך שבעה ימים שהלך יעקב, כדי לעקור אותו מן העולם, א’ משום שהלך ממנו, וא’ על התרפים שגנבו ממנו. ואף על פי שרחל עשתה זה, כדי לעקור את אביה מע”ז, מכל מקום נענשה שלא גידלה את בנימין, ולא היתה עמו אפילו שעה אחת בעולם, משום הצער של אביה, ואף על פי שנתכוונה לטוב.

זהר וישלח
קעג: בעוד שהיו הולכים, אמר לו ר’ יוסי לר’ אלעזר, הרי למדנו כשמתה רחל, מי שהיתה צריכה להתקן בי”ב שבטים לקחה את הבית, (דהיינו השכינה, ושואל), למה מתה רחל מיד, (כלומר מה זה תלוי במיתת רחל), אמר לו הוא כדי שתהיה השכינה מתעטרת כראוי, ותהיה אם הבנים שמחה…
ותא חזי, אין המקטרג על האדם נמצא, אלא בשעת סכנה, ותא חזי, משום שיעקב איחר (לשלם) את נדרו שנדר לפני הקב”ה נתגבר הדין על יעקב, על ידי המקטרג, שתבע עליו דין בשעת סכנה, שרחל היתה בה, אמר לפני הקב”ה והרי יעקב נדר נדר ולא שילם, והרי הוא גדול מכל בעושר ובבנים ובכל מה שצריך, ולא שלם הנדר שנדר לפניך ולא קבלת עונש ממנו, מיד ותלד רחל ותקש בלדתה, כי נתקשה עליו הדין למעלה אצל מלאך המות.
קצא: ונענש יעקב בזה, מהו הטעם, משום שכתוב, ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, ועל כן מתה רחל, ונעשה הדין על ידי המות.
רבי יוסי אמר, כתוב קללת חנם לא תבא, ובארוהו, לו עם ו’, (דהיינו כמו שהיה כתוב קללת חנם לו תבא להורות), שאם קללת צדיק הוא, אפילו שלא נתכוון (כלל לקלל), כיון שיצאה הקללה מפיו מקבל אותה היצר הרע, ומקטרג עמה בשעת הסכנה.
יעקב אמר עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה, ואף על פי שהוא לא ידע (שרחל גנבתם), קבל הדבר אותו השטן הנמצא תמיד אצל בני אדם… ועל שנים אלו נענשה רחל, א’, משום שאחר לשלם את נדרו, ב’, משום הקללה שהוציא מפיו.
ויהי בצאת נפשה, אמר ר’ אבא וכי כיון שאמר ויהי בצאת נפשה, איני יודע שמתה, אלא שנצרך (לומר כי מתה, להורות שהנפש) לא חזרה יותר אל הגוף, ומתה רחל מיתת הגוף, (כי יציאת הנפש אינה מורה עדיין על מיתת הגוף), משום שיש בני אדם, שיצאה נשמתם וחזרה למקומה, אבל זו (רחל) יצאה נשמתה ולא חזרה למקומה, ומתה רחל.
ותקרא שמו בן אוני, על שם קשי הדין שנגזר עליה. ויעקב חזר וקשר אותו בימין, (דהיינו בחסדים) משום שצריכים לקשור את המערב (שהוא הנוקבא) בימין, ואף על פי שהוא בן אוני (של הנוקבא), שהוא צד הדין הקשה (שבה, מכל מקום) בן ימין הוא, כי (הנוקבא) נקשרה בימין, (ועל כן קרא אותו בנימין, כי קשר את רחל בימין שהוא חסדים).
והיא נקברה בדרך, כמו שבארוהו, כי זו (רחל), נתגלו מיתתה וקבורתה, (כי נקברה בדרך שהוא מקום גלוי), אבל לאה לא נתגלו מיתתה וקבורתה, ואף על פי שארבע האמהות יש להן סוד, וכבר בארוהו.
ויצב יעקב מצבה על קבורתה, אמר ר’ יוסי מה הטעם (שאומר הכתוב עד היום הזה), שהוא משום שלא נתכסה מקום קבורתה עד אותו היום שעתיד הקב”ה להחיות המתים, כמו שנאמר עד היום, עד אותו היום ממש, (דהיינו יום תחיית המתים).

קצו: רבי יהודה אומר (עד היום מורה) עד היום שתחזיר השכינה מגלות את ישראל במקום ההוא (של קבורת רחל), כמש”א ויש תקוה לאחריתך וגו’ והיא שבועה שנשבע לה הקב”ה לשכינה, ועתידים ישראל בעת שיחזרו מן הגלות, לעמוד על קבורת רחל ולבכות שם, כמו שהיא בכתה על גלות ישראל ועל זה כתוב בבכי יבואו ובתחנונים אובילם וגו’, וכתיב כי יש שכר לפעולתך, ובאותה שעה עתידה רחל, שהיא בדרך, לשמח עם ישראל ועם השכינה, ובארוהו החברים.
וישב נו: ויקם וילך אל ארם נהרים, זה הוא מקום בארץ הקדושה שבכתה שם רחל כשנחרב בית המקדש, ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, כדי לחזק את כחתיה על ידי גבורותיה כראוי, מטרם שבא להקים ולהחיות הגופים.

ויחי ערב: רחל לא יצאה לדרכים מעולם, (להתפלל להנשא ליעקב כמו לאה), ומשום זה זכתה לאה להקבר עמו, ורחל נמצאת בפרשת דרכים, ונקברה שמה, וזה שאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, מהו עלי, עלי ודאי, כלומר בשבילי בארץ כנען בדרך, בשבילי מתה בדרך, משום שלא יצאה מעולם בשבילי (להתפלל) כמו אחותה…
ושרץ היאור צפרדעים, ר’ שמעון פתח ואמר, קול ברמה נשמע וגו’ רחל מבכה על בניה וגו’, תא חזי, מקרא זה בארוהו בכמה מקומות, ומקרא זה קשה, שאומר רחל מבכה על בניה, הלא בניה של רחל היו יוסף ובנימין ולא יותר, ולאה ששה השבטים היו שלה, למה בכתה רחל ולא לאה.
אלא כך אמרו כתוב ועיני לאה רכות, ולמה היו רכות, משום שבכל יום יצאה לפרשת דרכים ושאלה על עשו והיו אומרים לה מעשיו של אותו רשע, ופחדה שלא תפול בגורלו, והיתה בוכה בכל יום עד שהתרככו עיניה.
והקב”ה אמר את בכית שתזכה לאותו צדיק יעקב, ולא תהיה בגורלו של אותו רשע, חייך, אחותך תקום בפרשת דרכים, ותבכה על גלות ישראל, ואת תהיי בפנים, דהיינו במערת המכפלה ולא תבכי עליהם, ורחל, היא תבכה על גלותם של ישראל.
אמנם מקרא זה הוא על מה שאמרנו, (כלומר שלפי פשוטו מתבאר כן כמו שאמרנו), אבל סוד הדבר הוא, כי רחל ולאה הן ב’ עולמות, (שהנוקבא שמחזה ולמעלה דז”א נקראת לאה, והנוקבא שמחזה ולמטה דז”א נקראת רחל). אחד הוא עולם שהתכסה, (דהיינו לאה, ואחד הוא עולם שהתגלה, (דהיינו רחל), ועל כן זו (לאה) נקברה ונסתרה בתוך המערה והתכסה, וזו (רחל), עומדת בפרשת דרכים, (שנקברה בדרך אפרת) בהתגלות, והכל כעין של מעלה, ומשום זה לא הביא את רחל במערה ולא במקום אחר, כי כתוב, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ולא הביאה לעיר, כי ידע שמקומה הוא במקום גלוי.
תא חזי, כנסת ישראל (שהיא המלכות), נקראת רחל, וכש”א, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. ולמה היא נאלמה, משום שבעת ששולטים עמים אחרים, נפסק ממנה הקול (שהוא ז”א), והיא נאלמת.
וזה שכתוב, קול ברמה נשמע נהי בכי וגו’, קול ברמה נשמע זהו ירושלים של מעלה, (דהיינו בינה), רחל מבכה על בניה, כל זמן שישראל הם בגלות היא מבכה עליהם, כי היא האם שלהם, מאנה להנחם על בניה, מהו הטעם משום כי איננו, כי אינם היה צריך לומר, (אלא) משום בעלה, (שהוא ז”א) הנקרא קול נסתלק ממנה ואינו מחובר עמה.

וארא קמו: ותא חזי, לא פעם אחת היא בכתה על ישראל, אלא בכל שעה ושעה שהם בגלות ומשום זה (שהם פגמו בקול שנסתלק מרחל), הקב”ה סבב להם, למצרים, (קול להענישם), שכתב והיתה צעקה גדולה וגו’, גם הכין להם קולות אחרים באלו הצפרדעים שהרימו קולם בתוך מעיהם, והיו נופלים בשוקים כמתים.
שלח קלב: אלעזר בני יפה אתה אומר, כפי מה שלמדת, אבל חס ושלום אף על גב דרחל היתה עקרה באותו הזמן, יעקב היה חכם, ואם לא היה יודע יעקב שלאה היא אשתו לא היה קובר אותה במערת המכפלה, להתחבר עמו בחבור אחד, והיה קובר אותה מחוץ למערה, אבל את לאה הכניס לארץ ואת רחל שם לחוץ, מת יעקב נקבר בתוכה בחבור אחד (עם לאה).

זהר חדש אחרי מט: בדרך זו היא קבורת רחל, שהיא עומדת בפרשת דרכים, ויבשר לה וינחם לה, ואינה רוצה לקבל תנחומים, זה שאמר מאנה להנחם על בניה, ובשביל שהלכו עמו קרי גלה אותם והשכינה (הנקראת שבע, שה”ס רחל) גלתה עמהם, (ועל כן נאמר שבע על חטאתיכם, שעל חטאתיכם נגלתה השכינה).
נשארה שם רחל, והרימה קול בכיה במרירות המרורים. אמר לה הקב”ה, רחל, מה את מבכה. אמרה לפניו, ולא אבכה, בני איפה הם, ומה חטאו לך, אמר לה (הקב”ה) העלו צרתי לפני, (דהיינו שעשו פסל), והכניסו אותה בביתי. מיד אמרה, וכי אני לא עשיתי יותר, שהכנסתי צרתי בביתי.
שלמדנו בשעה שכתוב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, אמר לה, הזדווגי לי, אמרה לו כן, אבל יש לי אחות גדולה ממני, ואני יראה מאבי, שהוא רמאי, מיד ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא ברמאות. מיד נתן לה סימנים, (שתאמר לו אותם בעת הזווג כדי שלא יחליפנה בלאה אחותה). כיון שנכנסה לאה באותו הלילה, אמרה רחל, עתה תתבזה אחותי, (שיעקב יכירה על שלא תדע הסימנים), הלכה ומסרה לה הסימנים.
ועל כן אמרה לפני הקב”ה, ואני לא עשיתי יותר שהכנסתי בעצמי צרתי לביתי, ואתה שכתוב בך רחום וחנון ארך אפים היה לך לעבור על עונותיהם.
ובכל מה שאמר לה (הקב”ה) לא קבלה תנחומים, זה שאמר קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו’ כי איננו, לא רצתה לקבל תנחומים, מהו הטעם, משום כי איננו, (שהקב”ה איננו) כימים הראשונים לשרות ביניהם, שהרי נסתלק למעלה. ומשום כי איננו בתוך הבנים לא קבלה תנחומים עד שנשבע לה הקב”ה, שכתוב, כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה. (שם איכה מ)

ליקוטי תורה, וישלח, עמ’ צז
הנה בשם זה אשר שמו לו עתה להקרא בשם ישראל, רמז לו להיות כלול בו כל האבות והאמהות בשם “ישראל”, ראשי תיבות: יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל, אברהם, לאה.

ספרי ברכה שנב
…ואין אפרתה אלא בית לחם, שנאמר ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית לחם. רבי מאיר אומר בחלקו של בנה מתה, שנאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וגו’, ואין אפרתה אלא בית לחם, שנאמר ואתה בית לחם אפרתה, שומע אני בחלקו של יוסף זה בנה, שנאמר הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער, במי שנמשל בחייתו יער, ואיזה זה בנימין, שנאמר בנימן זאב יטרף, זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו.

תלמוד, מגילה
י׳ ב:י׳ : וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״! וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל״! וְהָכְתִיב ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״! וְהָאִיכָּא שֵׁנִי! וְהָאִיכָּא שְׁלִישִׁי! וְהָאִיכָּא טוּבָא!
יג ב :״לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו״ — בִּשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל, וּבִשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיָה בּוֹ בְּשָׁאוּל זָכָה וְיָצָאת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר.
וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? דִּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא״. וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא?
אֶלָּא, אֲמַר לַהּ: מִינַּסְבָא לִי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִין, מִיהוּ אַבָּא רַמָּאָה הוּא וְלָא יָכְלַתְּ לֵיהּ. אֲמַר לַהּ: אָחִיו אֲנָא בְּרַמָּאוּת. אֲמַרָה לֵיהּ: וּמִי שְׁרֵי לְצַדִּיקֵי לְסַגּוֹיֵי בְּרַמָּיוּתָא? אֲמַר לַהּ, אִין: ״עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל״.
אֲמַר לַהּ: וּמַאי רַמָּיוּתָא? אֲמַרָה לֵיהּ: אִית לִי אֲחָתָא דְּקַשִּׁישָׁא מִינַּאי וְלָא מַנְסֵיב לִי מִקַּמַּהּ. מְסַר לַהּ סִימָנִים.
כִּי מְטָא לֵילְיָא, אֲמַרָה: הַשְׁתָּא מִיכַּסְפָא אֲחָתַאי. מְסַרְתִּינְהוּ נִיהֲלַהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה״, מִכְּלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא: מִתּוֹךְ סִימָנִין שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה — לָא הֲוָה יָדַע עַד הַשְׁתָּא. לְפִיכָךְ זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל.

תלמוד, ראש השנה יא א ב
בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם, בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּנִיסָן מֵתוּ אָבוֹת, בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ בְּנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל.

תלמוד ירושלמי
כתובות י א: קִידֵּשׁ רָחֵל וְכָנַס לֵאָה וְחָזַר וְכָנַס רָחֵל. עַל דַּעְתִּין דְּרַבָּנִין רָחֵל קוֹדֶמֶת. וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לֹא קוֹדֶמֶת. אוֹמְרִים. אַף רִבִּי לָֽעְזָר מוֹדֵי. מֵאַחַר שֶׁחָזַר וְכָנַס רָחֵל רָחֵל קוֹדֶמֶת. לְמַה זֶה דוֹמֶה. לְאֶחָד שֶׁלָּװָה מֵחֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ. אִם לֹא הֶחֱזַרְתִּי לָךְ מִיכָּן עַד יֹב̇ חוֹדֵשׁ יִהְיוּ כָל־נְכָסַיי מְשׁוּעְבָּדִים לָךְ. הִגִּיעַ יֹב̇ חוֹדֵשׁ וְלֹא הֵחֱזִיר נִשְׁתַּעְבְּדוּ הַנְכָסִים מִכָּן וְלָבֹא. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ. לֹא יְהוּ נְכָסַיי מְשׁוּעְבָּדִים לָךְ אֶלָּא לְאַחַר יֹב̇ חוֹדֵשׁ. לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד אֶלָּא לְאַחַר יֹב̇ חוֹדֵשׁ. יָמִים שֶׁבֵּנְתַייִם תַּפְלוּגְתָא דְרִבִּי מֵאִיר וְרַבָּנִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר בִּשְׁטָר נִתְחַייְבוּ הַנְּכָסִים. עַל דַּעְתִין דְּרַבָּנִין בַּכֶּסֶף נִתְחַייְבוּ.

ברכות ט ג: רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְּשֵם דְּבֵית יַנַּאי עִיקָּר עִיבּוּרָהּ שֶׁל דִּינָה זָכָר הָיָה. מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּלְלָה רָחֵל נַעֲשִית נְקֵבָה. הֲדָא הִיא וְאַחַר יָֽלְדָה בַת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּלְלָה רָחֵל נַעֲשִית נְקֵבָה. וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְּשֵם דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי אִימֵּנוּ רָחֵל מִנְּבִיאוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הָֽיְתָה. אָֽמְרָה עוֹד אֶחָד יִהְיֶה מִמֶּנִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יוֹסֵף ײ֨ לִי בֵּן אַחֵר. בָּנִים אֲחֵרִים לֹא אָֽמְרָה אֶלָּא עוֹד אַחֵר יִהְיֶה מִמֶּנִּי.
הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ מַהוּ אוֹמֵר בָּטוּחַ אָנִי שֶׁאֵין אֵלּוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי. הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא.

תלמוד בבלי, בבא בתרא קרכג א
אלא ר’ יונתן רבך לא כך אמר, ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב”ה לה… ומאי צניעות היתה בה ברחל, דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, וכי בן רבקה הוא, והלא בן אחות אביה הוא, אלא אמר לה מינסבת לי, אמרה ליה אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה, אמר לה מאי רמאותיה, אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסבא לי מקמה, אמר לה אחיו אני ברמאות, א”ל ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא, אין, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל. מסר לה סימנין, כי קא מעיילי לה ללאה סברה השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה, והיינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה, מכלל דעד השתא לאו לאה היא, אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתה ללאה לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא.

פרקי דרבי אליעזר לו
למה גנבת את אלהי, את התרפים שלי שהייתי משתחוה להם, לפיכך גנבתם רחל שלא יגידו ללבן שברח יעקב, ולא עוד אלא להרחיקם מבית אביה, ויעקב לא ידע בכל אלה, ואמר כל מי שגנב את התרפים ימות בלא עתו, והיוצא וכו’ כיוצא מפי המלאך, וילדה רחל ומתה שנאמר ויהי בצאת נפשה כי מתה.

סדר עולם רבה ב
נמצאת רחל מתה בת ל״ז שנה ולאה לא עברה על מ״ד שנה. נמצאו רחל ולאה נישאו בנות כ״ב שהיו תאומות.

מדרש אגדה, בראשית כ״ט:ט״ז:א׳
שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. [שם הגדולה] שמתנותיה גדולות כהונה ומלכות:

בראשית רבה
ע י: וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי וגו’ (בראשית כט, ד), רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא פָּתַר קְרָיָא בַּגָּלוּת, וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב וגו’ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ, מֵחֲרוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָנוּ בּוֹרְחִים. (בראשית כט, ה): וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר, הַיְדַעְתֶּם אֶת מִי שֶׁהוּא עָתִיד לְלַבֵּן עֲוֹנוֹתֵיכֶם כַּשָּׁלֶג. (בראשית כט, ו): וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם, בְּאֵיזוֹ זְכוּת, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד טו): כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם וגו’, כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו’ וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ.

ע יז: וללבן שתי בנות, כשני קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו הורגי אריות ומזו עמדו הורגי אריות, מזו עמדו נביאים ומזו עמדו נביאים, מזו עמדו שופטים ומזו עמדו שופטים, מזו עמדו מכבשי ארצות ומזו עמדו מכבשי ארצות, מזו עמדו מחלקי ארצות ומזו עמדו מחלקי ארצות, קרבן בנה של זו דוחה שבת, וקרבן בנה של זו דוחה שבת, מלחמת בנה של זו דוחה שבת ומלחמת בנה של זו דוחה את השבת, לזו ניתן שתי לילות ולזו ניתן שתי לילות, לילו של פרעה ולילו של סנחריב ללאה, לילו של גדעון ולילו של מרדכי לרחל, (אסתר ו’) בלילה ההוא נדדה שנת המלך

ע״א:ז׳: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל (בראשית ל, ב), רַבָּנָן דְּרוֹמָאָה בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר (איוב טו, ב): הֶחָכָם יַעֲנֶה דַּעַת רוּחַ, זֶה אַבְרָהָם, (בראשית טז, ב): וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. (איוב טו, ב): וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ, זֶה יַעֲקֹב, וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר וגו’, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עוֹנִים אֶת הַמְּעִיקוֹת, חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִים לַעֲמֹד לִפְנֵי בְּנָה. וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן, מִמֵּךְ מָנַע מִמֶּנִּי לֹא מָנַע. אָמְרָה לוֹ כָּךְ עָשָׂה אָבִיךָ לְאִמְּךָ, לֹא חָגַר מָתְנָיו כְּנֶגְדָהּ. אָמַר לָהּ אָבִי לֹא הָיָה לוֹ בָנִים אֲבָל אֲנִי יֵשׁ לִי בָנִים. אָמְרָה לוֹ וּזְקֶינְךָ לֹא הָיָה לוֹ בָנִים, וְחָגַר מָתְנָיו כְּנֶגֶד שָׂרָה. אָמַר לָהּ יְכוֹלָה אַתְּ לַעֲשׂוֹת כְּשֵׁם שֶׁעָשְׂתָה זְקֶנְתִּי. אָמְרָה לוֹ מֶה עָשְׂתָה, אָמַר לָהּ הִכְנִיסָה צָרָתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתָהּ. אָמְרָה לוֹ אִם הַדָּבָר הַזֶּה מְעַכֵּב (בראשית ל, ג): הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְאִבָּנֶה גַּם אָנֹכִי, מַה זּוֹ נִבְנֵית עַל יְדֵי צָרָתָהּ אַף זוֹ נִבְנֵית עַל יְדֵי צָרָתָהּ. (בראשית ל, ו): וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים, דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִי דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי. דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, לא): וְרָחֵל עֲקָרָה. דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, ו): וַיִּתֶּן לִי בֵּן. (בראשית ל, ו): עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר עַל כֵּן מְרֻבֶּה בְּאֻכְלוּסִין.

עב ב: תאני רבי שמעון לפי שזלזלה בצדיק לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה, הוא דהיא אמרה לה לכן ישכב עמך הלילה, א”ל עמך הוא דמיך עמי לית הוא דמיך. א”ר אלעזר זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה, לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שני שבטים ובכורה, ורחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים ובכורה, רבי שמואל בר נחמן אמר זו הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורת עמו, רחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים וקבורה.

עב:ג׳: וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי (בראשית ל, יד טו), הַנֵּיאַת לְסָבִי מִן דִּקְנִי, תָּאנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְפִי שֶׁזִּלְזְלָה בַּצַּדִּיק לְפִיכָךְ אֵינָהּ נִכְנֶסֶת עִמּוֹ בִּקְבוּרָה, הוּא דְּהִיא אָמְרָה לָהּ (בראשית ל, טו): לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, אָמְרָה לָהּ עִמָּךְ הוּא דָּמֵךְ, עִמִּי לֵית הוּא דָּמֵךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זוֹ הִפְסִידָה וְזוֹ הִפְסִידָה, זוֹ נִשְׂתַּכְּרָה וְזוֹ נִשְׂתַּכְּרָה, לֵאָה הִפְסִידָה דוּדָאִים וְנִשְׂתַּכְּרָה ב’ שְׁבָטִים וּבְכוֹרָה, וְרָחֵל נִשְׂתַּכְּרָה דוּדָאִים וְהִפְסִידָה שְׁבָטִים וּבְכוֹרָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר זוֹ הִפְסִידָה דוּדָאִים וְנִשְׂתַּכְּרָה שְׁבָטִים וּקְבוּרָה עִמּוֹ, רָחֵל נִשְׂתַּכְּרָה דוּדָאִים וְהִפְסִידָה שְׁבָטִים וּקְבוּרָה עִמּוֹ.

עג ב: ויזכר אלקים את רחל, מה זכירה זכר לה, שתיקתה לאחותה, בשעה שהיו נותנין לו את לאה היתה יודעת ושותקת, ויזכר אלקים את רחל, והדין נותן שהכניסה צרתה לביתה, ר’ הונא ור’ אחא בשם ר’ סימון אמר דן יוסף ובנימין, בזכות דן נפקדה רחל, בזכות דן עמד יוסף ובנימין.

עד:ד׳: וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ (בראשית לא, יד), לָמָּה מֵתָה רָחֵל תְּחִלָה, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי יוּדָן אָמַר שֶׁדִּבְּרָה בִּפְנֵי אֲחוֹתָהּ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ אָדָם קוֹרֵא רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן עוֹנֶה אוֹתוֹ, וַהֲלוֹא לְרָחֵל קָרָא וְרָחֵל עָנְתָה אוֹתוֹ, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נִיחָא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא מֵתָה אֶלָּא מִקִּלְּלָתוֹ שֶׁל זָקֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, לב): עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה, וְהָיָה כִּשְׁגָּגָה הַיּוֹצֵא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט, (בראשית לא, יט): וַתִּגְנֹב רָחֵל וגו’ (בראשית לה, יט): וַתָּמָת רָחֵל וגו’, (בראשית לא, טו): הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וגו’, אֶפְשָׁר כֵּן, אֶלָּא אִם הֲוָה קְוַקְיָא טָבָא הֲוָה נָסֵיב לָהּ, פַּטֵּיקְלִין טַב הֲוָה נָסֵיב לֵיהּ.
ע״ד:ט׳: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה (בראשית לא, לב), וַהֲוָה כֵּן (קהלת י, ה): כִּשְׁגָגָה הַיּוֹצְאָה מִלִפְנֵי הַשַּׁלִּיט, (בראשית לא, יט): וַתִּגְנֹב רָחֵל, (בראשית לה, יט): וַתָּמָת רָחֵל. (בראשית לא, לג): וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל רָחֵל, בְּאֹהֶל יַעֲקֹב שֶׁהוּא אָהֳלָהּ שֶׁל רָחֵל, (בראשית לא, לג): וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל, לָמָּה בְּאֹהֶל רָחֵל שְׁתֵּי פְּעָמִים, שֶׁהָיָה מַכִּיר שֶׁהִיא מְשַׁמְשָׁנִית. (בראשית לא, לד): וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל, בַּעֲבִיטָא דְּגַמְלָא, (בראשית לא, לד): וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם, (בראשית לא, לה): וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל וגו’, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תְּרָפִים לֹא מָצָא קִיתוֹנִיּוֹת מָצָא, נַעֲשׂוּ תְּרָפִים קִיתוֹנִיּוֹת שֶׁלֹא לְבַיֵּשׁ אֶת רָחֵל.
פ״ב:ט׳: וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי (בראשית לה, יח), בַּר צַעֲרִי בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. (בראשית לה, יח): וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. (בראשית לה, יט): וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר, סָמוּךְ לַמִּיתָה קְבוּרָה. (בראשית לה, יט): בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם, רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ יָתְבִין אֲתָא הַהוּא מִינָא שְׁאֵילִנְהוּ מַאי דִכְתִיב (שמואל א י, ב): בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וגו’ וַהֲלוֹא צֶלְצַח בִּגְבוּל בִּנְיָמִין וּקְבוּרַת רָחֵל בִּגְבוּל יְהוּדָה, דִּכְתִיב: וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, וּכְתִיב (מיכה ה, א), בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה. אָמַר רַבִּי יַנַּאי אֱסֹף חֶרְפָּתִי, אָמַר לוֹ הָכֵי אָמַר, בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי עִם קְבוּרַת רָחֵל וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בִּגְבוּל בִּנְיָמִין בְּצֶלְצַח. וְאִית דְּאָמְרֵי בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי בִּגְבוּל בִּנְיָמִין בְּצֶלְצַח וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל, וְהַאי דַוְקָא, וְכָךְ אַתָּה לָמֵד שֶׁבִּגְבוּל בִּנְיָמִין הֲווּ, וּכְתִיב (שמואל א ט, ד ה): וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ, הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, וּכְתִיב (שמואל א ט, ו): וְהִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת.
פב י:ותָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב לִקְבֹּר אֶת רָחֵל בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, אֶלָּא צָפָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם, לְפִיכָךְ קְבָרָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ.

בראשית רבתי לט יה
תמת רחל – תניא ר’ יוסי אומר בבית אל עשה יעקב ששה חדשים וכו’. רחל ולאה נמצאו בשעת נשואין בנות כ”ב שנים כי תאומות היו, נמצאת למד שאותה שעה שאמר יצחק ליעקב, וקח לך משם אשה מבנות לבן (כ”ח ב’) עדיין לא נולדו רחל ולאה. שמע יעקב בדרך שלא היו ללבן בנות הלך והטמין עצמו בבית עבר ללמוד תורה. ולפי שיצא מפי הצדיק מבנות לבן אותה שעה עברה אשת לבן וילדה לסוף השנה, ויעקב שמע שנולדו, ולפי שהיו קטנות כל כך לא הלך יעקב שם וישב ללמוד תורה מעבר ושהה שם י”ד שנים עד עת שהיו ראויות לבנים. נמצאת רחל בת ל”ו שנה, ולאה לא מתה עד תשלום מ”ד שנה. רחל ולאה נמצאו בשעת נשואין בנות כ”ב שנים כי תאומות היו

מדרש תנחומא
ויצא ו: אין לך נאה מן רחל, ובשביל נויה בקש יעקב לישא אותה, והיה משלח סבלונות ליתנם לרחל, ולבן נותנן ללאה והיתה רחל שותקת, א”ר שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, רחל תפשה בשתיקה עמדה זרעה בשתיקה, ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושתקה. בנימין בנה האבן שלו מן האפוד ישפה, יודע במכירת יוסף ושותק, וזהו ישפה, יש לו פה ושותק…

א”ר יהודה גדולה שתיקה שבזכות שתיקתה של רחל זכתה והעמידה שני שבטים בישראל, אפרים ומנשה יתר על השבטים, ולמה שתקה, אמר רשב”י אמרה אם משלחת אני ומודעת ליעקב שאבא נותן לאחותי מה שהוא משלח לי אינו נוטל אותי, ואבא אין משיאני לו ואני מתרחקת מן הגוף הצדיק הזה, אמר לה הקב”ה את שתקת, חייך בזכות אותה שתיקה זוכרך אני, שנאמר ויזכור אלקים את רחל.
ויצא ז: דבר אחר עושה משפט לעשוקים זו רחל, שהיתה עשוקה, שהושיבה אביה באפריון והכניס את לאה וכיבה את הפנסין והוציא בידו את רחל, יש עושק גדול מזה, ומי עשה דינה, נותן לחם לרעבים, שהיתה רעבה מבנים, ה’ מתיר אסורים, שנאמר ויזכור אלקים את רחל וגו’. למה נתעקרו האמהות, רבי הונא בשם רבי חייא בר אבא אמר כדי שיצאו השנים בלא שעבוד. (ויצא ז)
שם יב: ורחל לקחה את התרפים, למה גנבה אותם, כדי שלא יהו אומרים ללבן שיעקב בורח עם נשיו ובניו וצאנו, וכי התרפים מדברים הם, כן דכתיב (זכריה י’) כי התרפים דברו און…
מדרש תנחומא הקדום
ויצא טו: דבר אחר וירא ה’ כי שנואה לאה אלא ורחל עקרה, היא היתה עיקר הבית, שלא נשתעבד יעקב אלא בשבילה, שנאמר ויעבוד יעקב ברחל, מנין שהיא היתה עיקרה של בית, שכן בניה של לאה מודים, בועז וכל סנהדרין שלו מבני יהודה היו, מבני בניה של לאה, ומה כתיב ויאמר כל העם אשר בשער והזקנים עדים, יתן ה’ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם (רות ד’), מכאן שרחל עיקר הבית, שנאמר ורחל עקרה. אמר ר’ ברכיה הכהן ברבי, לא היה לה עיקר מיטרין, שנאמר ורחל עקרה, אף על פי כן היא ובניה עיקרו של עולם, שאין מעמיד ישראל בעולם אלא בניה של רחל. (ויצא טו)
יט: נפתולי שלי היתה החופה, שבכל יום רביעי היתה מקושטה להכנס ונכנסה לאה, לפיכך נפתולי ונכנסה אחותי, עם אחותי וגם יכולתי… מהו ותהר ותלד, מקיש לידתה לעיבורה, מה עיבורה שלא בצער אף לידתה שלא בצער, ותאמר אסף אלקים את חרפתי, מהו אסף, אלא כיון שאין האשה יולדת חרפה מצויה בתוך ביתה, כיצד, שוברת כלי בתוך ביתה, במי יש לה לתלות, כיון שיולדת תולה בבנה, לכך אמרה אסף אלקים את חרפתי.

פסיקתא פרשה ג ביום השמיני
וכיון שבירכם ועשאם שבטים התחיל אומר על עסק רחל, אמר לו למה לא נכנסה לקבורה עמך, שהיה יוסף מיצר על הדבר מאד, התחיל אביו משיבו עליה, אני בבואי מפדן אין כתיב כאן, אלא ואני בבואי מפדן, מהו ואני, אמר לו חייך כשם שהיית מבקש שתכנס אמך לקבורה כך אני הייתי מבקש, הדא היא דכתב ואני. מתה עלי, מהו עלי, עלי הייתה טרחותה, דבר אחר עלי שחסרתיה שלא הייתה לי נחת רוח אלא היא, מתי עלי, שחסרתיה, אמר לו שמא מה שלא הכנסת אותה לקבורה שמא עונת גשמים הייתה, אמר לו לאו, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, בין פסח לעצרת היה, בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה שיכולים להלוך. אמר לו יוסף גזור עכשיו ואני מעלה אותה וקוברתה, אמר לו יעקב אין אתה יכול בני, שלא קברתיה שם אלא על פי הדיבור, שאף אני בקשתי להעלותה ולקוברה ולא הניחני הקב”ה, שנאמר ואקברה שם, מה שם, על פי הדיבור. ולמה, שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב, ובניו עתידים לצאת בגולה והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם, וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל, והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקב”ה ואומרת לפניו, רבונו של עולם שמע בקול בכייתי ורחם על בניי, או תן לי האוניא שלי, מיד הקב”ה שומע בקול תפלתה, מנין שכן כתב (ירמיה ל”א) בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, וכתב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאום ה’ ושבו בנים לגבולם. הרי פייסו למה לא נכנסה אמו לקבורה.

איכה רבה א כג
כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו’ וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’. בָּכֹה תִבְכֶּה. בָּכֹה עַל עֵגֶל אֶחָד, תִבְכֶּה עַל שְׁנֵי עֲגָלִים. דָּבָר אַחֵר, עַל יְהוּדָה וְעַל צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם. דָּבָר אַחֵר, בָּכֹה עַל גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, תִבְכֶּה עַל גָּלוּת שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. דָּבָר אַחֵר, בּוֹכָה וּמְבַכָּה אֲחֵרִים עִמָּהּ. בּוֹכָה וּמְבַכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה כב, יב): וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד. בּוֹכָה וּמְבַכָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָם צָעֲקוּ חֻצָה, אָמַר רַבִּי זְעֵירָא חִיצָה כְּתִיב, חִיצָה הִיא גַּבֵּיהּ דְּנַכְסִינֵיהּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית טו, ה): וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יואל ב, י): שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ד, כד): רָאִיתִי אֶת הֶהָרִים וגו’. בָּכֹה בּוֹכָה וּמְבַכָּה שִׁבְעִים אֻמּוֹת עִמָּהּ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אוֹתָם שִׁבְעִים פָּרִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בֶּחָג, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵם, כְּדֵי שֶׁלֹא יֵצָדֶה הָעוֹלָם מֵהֶם. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר יד, א): וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וגו’. רַבִּי חוּנְיָא מַתְנֵי לֵיהּ בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה וַתִּשָֹּׂא כְּתִיב, חוֹבֵי בִּישָׁא אוֹזְפִיתוּן לְדָרַיָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כד, י): כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ.
פתיחתה כג: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, טו): כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, טז): כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וגו’, וּכְתִיב (ירמיה לא, יז): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
רש”י
בראשית ל טו. לכן ישכב עמך הלילה – שלי היתה שכיבת לילה זו, אני נותנה לך תחת דודאי בנך, ולפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו. ()
בראשית ל כב: ויזכר אלקים את רחל – זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים, הוא שייסד הפייט, האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה.
בראשית לא ד: ויקרא לרחל וללאה – לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן וגו’, הקדימו רחל ללאה.

רמב”ן
וטעם כי רועה היא – להגיד כי אין לצאן לבן רועה אחר זולתה, כי לה לבדה מסר אביה העדר והיא לבדה רועה אותם כל הימים לא תלך בהם לאה אחותה כלל, ולא היה ענינה כבנות יתרו שהיו שבע בנותיו כלן רועות כאחת, ואולי בעבור כי עיני לאה רכות היה השמש מזיק לה, או בעבור שהיתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה, אבל יתרו נכבד במקומו וכהן הארץ ויראו מגשת אל בנותיו, או שהיה לבן צנוע ממנו כי משפחת אברהם כשרה וצנועה, ורחל היתה קטנה ואין לחוש לה, וזה ענין וישק יעקב לרחל. (בראשית כט ט)
ויאהב גם את רחל – הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה, והטעם בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה, כענין שהזכירו חכמים בנשים, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ, וזה טעם גם כי שנואה לאה, כי מאשר רמתה את אחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ולא תחר בו, היתה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי היתה מתנכרת כל הלילה, ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר, ולכן שנאה יעקב… (שם שם ל)
הבה לי בנים – …ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער, דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה, ויחר ליעקב שאין תפלת הצדיקים בידם, שתשמע על כל פנים, ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלקים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה… והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב שבה להתפלל על עצמה אל שומע צעקה, וזהו וישמע אליה אלקים. ואולי נתקן על דעת רבותינו כי יעקב אי אפשר שלא התפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפלתו, ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו, כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן, ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד האלקים ולא בידו, ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק ועתיד להיות לו זרע, אבל היא נמנע ממנה פרי בטן, ונכון הוא. (שם ל א)
המעט קחתך את אישי – הטעם המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה, אף כי תעשי עצמך גברת לקחת הדודאים אשר אני מתענגת בריחן… (שם שם טו)
כי שנים ילדה לי אשתי – …אבל הטעם כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל, וזה טעם “ילדה לי אשתי”, כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים ושמתי אהבתי בהם כאלו הם יחידים לי, והשאר כבני פלגשים הם אלי… ולכן יקדים הכתוב רחל ללאה “כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל”, “ויקרא לרחל וללאה השדה”, כי היא הקודמת במחשבתו, ואמרו המפרשים כי לכך יאמר בסדר הזה “בני רחל אשת יעקב”, כי היא תקרא אשתו באמת בלא מרמה. (שם מד כז)
…והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחלת בואה בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא היתה הנשאת באיסור האחוה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם, ולא נגע בה בארץ כלל מפני העניין שהזכרנו. (ויקרא יח כה)

אור החיים
בראשית כט, טז: וללבן שתי בנות וגו’. נתכוין הכתוב לומר שהיו ניכרות ומפורסמות שהגדולה היא לאה והקטנה היא רחל, וכו’, והוא אומרו ‘הגדולה’ פירוש שהיתה לאה גדולה בפני עצמה וכו’, כי לאה היתה בת כ’ שנה ומעלה ורחל כבת ה’ כבת ז
במדבר כא, יז: ואומרו במחוקק במשענותם הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו, וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו.

אבי עזר, בראשית כ״ט:י״ז:א׳
יפת תואר וכמו ותאר לכם הגבול. דעת הרב שמתכונת הפנים כמו האף והעינים ופה. כולם נכונו יחד. כמו צייר אומן שמצייר הכל לפי גדלם ולפי מרחקם. וזה יפת תואר כאילו מתואר בשרד. ויפת מראה קאי אכל הנך. שהמה גם יפים למראה בצבע הפנים לבנות ואדמימות. והנכון אצלי שהמה שמות נרדפים. ומצחות הלשון לכפול הדבר במלות שונות:

העמק דבר על בראשית ל״ה:י״ט:ב׳
ותקבר בדרך אפרתה. ולא הביאה אפי׳ לבית לחם. משום שא״א להשהות קבורת חיה בשום אופן כדאי׳ במ״ק דכ״ח אין משהין את הנשים מפני הכבוד לא שנו אלא חיה. וע׳ להלן מ״ח ז׳ שהית׳ סיבה וכונה מאת ה׳:

חזקוני
בראשית ל ח : נפתלתי עם אחותי גם יכולתי – אמרה בתחלה דנני אלקים וחברני עם אחותי, שכשם שבצלאל הבא מאחותי נבחר להיות עושה מלאכת המשכן, כך יהיה נבחר אהליאב למטה דן הבא ממשפחתי, וגם יכולתי עליה, שנצחתיה, שבבית עולמים לא יהיה מזרעה שום בונה אלא מנפתלי הבא ממשפחתי, כדכתיב “וישלח ויקח את חירום ממטה נפתלי”. (שם ל ח)
בראשית לה:י״ט: ותקבר בדרך אפרתה בשביל שבקושי לידה מתה וירא היה יעקב פן תתלכלך בדמיה כשאר נשים יולדות לפיכך לא הוליכה עד המערה.
מח ז: ואני בבואי מפדן – עדיין לא הייתי מוחזק במערה, שהרי עשו מערער עליה, לפיכך קברתיה בדרך, אבל כשקברתי את לאה כבר הלך לו עשו אל ארצו והניח לי הכל. ואקברה שם – כי ידעתי כי אותו הגבול יעלה לחלק בניה, וכבודה להיות נקברת בחלק בניה, וכן הוא אומר “ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימן בצלצלח”, ואם קברתיה במערה אין זה כבודה, שהרי היא בחלק יהודה בן לאה.

קונטרס חיבה יתירה, בראשית ל״ה:י״ט:א׳
בדרך אפרתה. אפרתה על עסקי פריה ורביה, היא בית לחם שתמה שם מלחמתה עם אחותה כמו שאמרה (ל) נפתולי אלקים נפתלתי עם אחתי.

מלבי”ם על בראשית ל״ה:י״ט:א׳
ותקבר בדרך אפרתה. לכן קבר אותה בדרך ולא הוביל אותה לאפרת, מפני שהיא בית לחם, שנפל אח”כ בחלקו של יהודה, אבל קבורתה בדרך היה במקום שיפול אח”כ לחלק בנימין, וז”ש שלכן קברה בדרך אפרתה לא באפרתה מפני שהיא בית לחם:
על ירמיהו לא טו : קול ברמה נשמע היא עיר בארץ בנימין, רחל מבכה על בניה, מצייר כי רחל אם הבנים צועקת בקול על שני בניה שגלו שהם בני יוסף ובני בינימין והנה בני בנימין שגלו עם יהודה לבבל עתידים לחזור בימי כורש, והיא מבכה על בניה שהלכו בגלות עתה אבל בני יוסף שגלו לחלח וחבור, ואין עתידים לחזור, עליהם מאנה להנחם שהגם שתקבל תנחומים על בני בנימין בשובם בבית שני, לא תנחם על בניה אשר איננו שהוא על בני יוסף:

רד”ק על ירמיהו לא:טו
כה אמר ה’ קול ברמה נשמע. אמר על דרך משל על עשרת השבטים שראשה אפרים וזכר האם לכלם והיא רחל כאילו בוכה על דרך משל על בניה:

כי איננו. פי’ העם וזכר אלו ואמר עליהם איננו לפי שלא שבו עוד משגלו כמו ששבו יהודה ובנימן מגלות ראשון מבבל ועשרת השבטים לא שבו עוד ולא נודע מקומם אים לפיכך אמר כי איננו ופי’ ברמה בגבעה רמה להשמיע הקול למרחוק ויש דרש למה רחל לפי שהלכו אבות ואמהות לפייס את הקב”ה על שהעמיד מנשה צלם בהיכל ולא נתפייס נכנסה רחל ואמרה לפניו רבונו של עולם רחמי מי מרובין רחמיך או רחמי בשר ודם הוי אומר רחמיך מרובין והלא אני הכנסתי צרתי לביתי שכל העבודה שעבד יעקב את אבי לא עבד אלא בשבילי וכשבאתי ליכנס לחופה הכניסו אחותי ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימני אף אתה אם הכניסו בני צרתך לביתך שתוק להם אמר לה יפה למדת סניגוריא על בני יש שכר לפעלתך לצדקתך שמסרת סימניך לאחותך ועוד יש דרש כי דרך קבר רחל הוליכם בגולה על כן אמר רחל מבכה על בניה ודרשו זה על פסוק ותקבר בדרך אפרת ואמרו מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת אלא שצפה יעקב אבינו ברוח הקדש שהגליות עתידות לעבור דרך שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע וגומר וי”ת הפסוק כן כדנן אמר ה’ קלא ברום עלמא וגו’ כבעמוד:

מלבי”ם על ירמיהו לא:טז
כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי על בני בנימין ועיניך מדמעה על בני יוסף, ונגד בני בנימין אמר כי יש שכר לפעולתך מה שאת מתפללת בעדם יש בזה שכר כי ישובו מארץ אויב מגלות בבל ונגד בני יוסף שהם לא ישובו, בכ”ז יש תקוה לאחריתך יש תקוה על אחרית הימים בעת קץ שאז ושבו בנים לגבולם, ר”ל הגם שהם עצמם לא ישובו, הבנים שלהם שהם הדור האחרון, ישובו לגבולם, (ובזה לא אמר ושבו מארץ אויב כי עשרת השבטים אינם בארץ אויב כי שוכנים לעצמם בארץ רחוקה מגבולם, וישובו באחרית לגבולם):