רבקה

רבקה נמנית עם ארבע האמהות (היא השניה).
נולדה בחרן לבתואל בן נחור אחי אברהם.
אחות לבן הארמי (אבי לאה ורחל).
אשת יצחק, אם יעקב ועשו.
נזכרת במקרא בשמה 30 פעמים.

תקציר ופשט הסיפור

פרק כב:
אזכור הולדת רבקה: ‘וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת-רִבְקָה’
פרק כד:
אברהם זקן, שולח את עבדו לחפש אישה עבור יצחק אצל בארצו, ארם נהרים, עבד אברהם מגיע לבאר מים, מתפלל ומבקש מאלוהי אברהם, שהאישה הראשונה אליה יפנה ויבקש לשתות וזו תמציע להשקות גם את גמליו, היא האישה המיועדת ליצחק. והנה רבקה יוצאת, ומגיעה לשאוב מים בכדה, עבד אברהם פונה אליה ומבקש ממנה לשתות, ורבקה משיבה: “שְׁתֵה אֲדֹנִי… גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת”. (כד  18-19)
עבד אברהם מוציא תכשיטי זהב, נזם ושני צמידים, שואל את רבקה לזהותה, רבקה מזדהה כבת בתואל, עבד אברהם מבין שהיא ממשפחת אברהם ומודה לאלוהי אברהם שגילה עמו חסד.
רבקה רצה לביתה לספר למשפחתה את שאירע, לבן אחיה, רואה את התכשיטים שקיבלה ורץ אל עבד אברהם (הנמצא בעין), ומזמין אותו ואת גמליו לביתם. תיאור מפורט של הכנסת האורחים, תבן ומספוא לגמלים, רחיצת רגליו והאנשים שאיתו, הגשת ארוחה כיאה למשפחת אברהם.
עבד אברהם מציג עצמו ומבקש לפני שיאכל לספר את מטרת בואו, לחפש כלה ליצחק בן אברהם, מספר על השבועה שהשביע אותו אברהם, את שאירע על באר המים, את הנס בפגישת רבקה, את התכשיטים שנתן לה ואת ההודיה לאלוהי אברהם. ואז, הוא מבקש את רבקה שתהיה כלה ליצחק בן אברהם.
לבן ובתואל אומרים, זוהי דרישת האל, רבקה מיועדת ליצחק והם מאשרים, עבד אברהם משתחוה בהודיה ומוציא מתנות וכלי זהב. בבוקר מבקש עבד אברהם ללכת עם רבקה, והפעם מנסים לעכב אותם. והם מבקשים לשאול את רבקה להחלטת, ורבקה אומרת ‘אלך’. עבד אברהם יוצא עם רבקה, נערותיה ומניקתה.
בהגיעם, הם רואים את יצחק החוזר מבאר לחי ראי, רבקה הרואה את יצחק נופלת מהגמל, וכשמבינה כי הוא יצחק היא מכסה את פניה. העבד מספר ליצחק את כל האירועים. יצחק מביא את רבקה לאוהל שרה אמו, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו.

פרק כה:
נאמר כי יצחק היה בן ארבעים שנה שעה שנשא את רבקה לאישה.
רבקה עקרה, יצחק פונה לאלוהים, ורבקה הרה.
רבקה מרגישה משהו חריג בבטנה, היא הולכת לדרוש באלוהים, ואלוהים עונה לה כי יש בבטנה תאומים ומכל אחד מהם יצא עם גדול, המריבה שאת מרגישה בבטנך תמשך בהיותם אחים וכשני עמים.
והנה רבקה יולדת, הראשון יוצא אדמוני כולו ושמו עשו, אחריו יוצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו וניתן לו השם יעקב.
יצחק היה בן 60 שנה עת שנולדו, 20 שנה נמשכה עקרותה של רבקה.
האחים גדלים, עשו היה איש שדה יודע ציד, ויעקב איש תם ישב אהלים – רועה עוסק בגידול צאן.
יצחק אוהב את עשו ורבקה אוהבת את יעקב.
  יעקב מכין נזיד, עשו החוזר מהשדה רעב ומבקש “הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה” (30), יעקב מבקש בתמורה את הבכורה, ועשו משיב לו, אני ככ תשוש ומרגיש כי אני עומד למות למה לי הבכורה, עשו לא רואה קדימה אלא את תאוותו המיידית, יעקב משביע את עשו ונותן לו את נזיד העדשים בתמורה לבכורה.

פרק כו:
יש רעב בארץ ויצחק יורד אל אבימלך, מלך פלשתים, בהנחיית ובברכת אלוהים, אנשי המקום שואלים על רבקה וזה אומר כי אחותו היא מחשש שמא יהרגו אותו בכדי לזכות באשתו.
אבימלך רואה מבעד לחלון כי ‘יצחק מצחק את רבקה’ ומבין כי היא אשתו, הור קורה ליצחק ומעמיד אותו על ששיקר כי אחותו היא, הלוא משהו יכול היה לשכב עמה וזה היה לנו ‘אשם’. אבימלך מצוה להגן על יצחק ורבקה אשתו.
יצחק זורע בארץ גרר, ויש לו ברכה ושפע, ‘מאה שערים’ – פי מאה ביבול, יצחק מתעשר גם במקנה ובצאן, והפלשתים מתקנאים בו. אבימלך מצוה אותו ללכת מגרר.
יצחק הולך ומתיישב בנחל גרר, וחופר את בארות אביו אשר נסתמו בידי פלשתים, יש מריבה עם רועי המקום על כל באר מים שיצחק חושף. פרט לבאר ‘רחבות’ עליה לא רבו.
משם הולך יצחק לבאר שבע, שם נגלה אליו אלוהים ומבטיח לו שירבה את זרעו. אבימל, הולך אחרי יצחק עם אנשיו, ומבקשים לכרות עימו ברית כי רואים שאלוהים איתו.
עשו בן ארבעים ונושא שתי נשים, את יהודית בת בארי החיתי ואת בשמת בת אילון החיתי.
רבקה ויצחק לא מרוצים מנישואי עשו.

פרק כז:
יצחק זקן, וראייתו אבדה לו, הוא קורא לעשו בכורו, ומנחה אותו לצוד עבורו ולבשל לו מטעמים על מנת שיברך אותו.
רבקה שומעת את הדברים האלה, פונה ליעקב בנה, ומנחה אותו להביא לה מהצאן שני גדיים ואני אבשל לאביך מטעמים שהוא אוהב, אתה תביא את המטעמים ליצחק והוא יברך אותך. יעקב שואל אבל יצחק מיד יזהה שאני יעקב שכן עשו שעיר ואני לא, אם יצחק יבין שאני יעקב הוא עשוי לקלל אותי במקום לברך.
רבקה מיד עונה, עלי קללתך, שמע בקולי ועשה מה שאומר לך. רבקה מבשלת עבור יצחק, מלבישה את יעקב בבגדי עשו, ועל ידיו וצוארו מניחה עורות גדיי עזים. כך הולך יעקב ליצחק, יצחק שואל מי אתה בני? ויעקב עונה: עשו, ומזמין את יצחק לאכול ולברכו.  אך יצחק שב בתמיהה ושואל איך זה שככ מהר צדת? ויעקב עונה אלוהים עזר לי. יצחק ממשיך ומבקש מיעקב לגשת אליו בכדי שיוכל למשש את גופו ולודא כי הוא עשו, יצחק ממשש את ידי יעקב ואומר: ‘הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.’, יצחק משתכנע שזה עשו ומברך אותו, אך שואל שוב, האתה בני עשו? ויעקב עונה: כן. יצחק אוכל ושותה, ומזמין את יעקב להתקרב אליו, יצחק מנשק ליעקב ומריח אותו, ואז מברך אותו.
יעקב יוצא מיצחק אביו, ועשו מגיע, מבשל לאביו מצידו, ונכנס ליצחק, יצחק מבין שבירך את יעקב ולא את עשו. יצחק חרד, ומספר שיעקב לקח את ברכת עשו במרמה, עשו כועס שיעקב לקח גם את בכורתו וגם את ברכתו.
עשו מתחנן ליצחק אביו שיברך גם אותו, יצחק מברך את עשו.
עשו כועס ככ ומחליט בליבו להרוג את יעקב אחיו מיד עם מות אביו, רבקה שומעת זאת (כיצד שומעת את אשר על ליבו?), ושוב מנחה את יעקב לברוח לחרן, עד שעשו ירגע מכעסו.
רבקה מביעה בפני יצחק את מורת רוחה על נישואי עשו לבנות חת. ‘קצתי בחיי’.(46)

פרק לה:
דבורה מינקת רבקה מתה ונקברת תחת לבית אל תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות.

פרק מט:
רבקה נקברה במערת המכפלה יחד עם יצחק.

הרחבה

בפרק כב, לראשונה נזכרת רבקה, ברשימת צאצאי מלכה ונחור, כאשר הכתוב מצין מבין כל הנכדים שלהם רק את רבקה, ואפילו לא מוזכר אחיה לבן הבכור. כמובן שענין זה לא נעלם מעיני המפרשים וכפי שכתב ע”כ רש”י “כָּל הַיִּחוּסִין הַלָּלוּ לֹא נִכְתְּבוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל פָּסוּק זֶה:”, כבר כאן בולט ייחודה של רבקה, היא האם היחידה שהכתוב מזכיר את הולדתה, אזכור הולדת רבקה מיד אחרי סיפור עקדת יצחק, הוליד במדרש את הסברה כי רבקה מיועדת ליצחק, “ולמה נסמכו עניינין מפני לידתה של רבקה בת בתואל שנולדה באותה שנה שנעקד יצחק, והיה אברהם מהרהר דברים אחר העקידה אמר בני קדש הוא כליל הוא, והיאך יצא לחוץ לארץ לישא אשה, או היאך ישא אשה מבנות כנען, ועד שהוא עומד בהר המוריה נתבשר:” מדרש שכל טוב, בראשית כב כ א’.
פרק כד הוא הפרק הארוך ביותר בספר בראשית, ונחשב לסיפור המפורט ביותר במקרא, רובו נכתב בצורת דיאלוגים, התרחשות האירועים חוזרת ומסופרת שוב ושוב על ידי הדמויות בסיפור:  אברהם מתייחס בדבריו לעבד לבחירת הכלה, העבד משמיע את התוכנית בפנייתו לאלוהים, אח״כ סצינת המפגש מתרחשת בפועל, רבקה מספרת לאחיה על המפגש, העבד מספר ללבן ולבתואל על הוראות אברהם ועל המפגש, העבד מתאר ליצחק את כל הדברים שעשה…
בתוך החזרות הללו, יכול הקורא לבחון את ההבדלים שבין הגרסאות המסופרות וכן לעומת תיאור האירועים בפועל. דברי העבד המתוארים בגרסאות השונות מעידים על פקחותו, וכיצד הצליח במשימתו, הוא מרחיב ומקצר לפי הצורך, משמיט ומוסיף דברים שלא נאמרו, למשל מפרט יתר המידה על עושרו של אברהם כאחד הגדולים בבני קדם, במטרה לשכנע את משפחת רבקה להצעת הנישואין,  ניתן לקרוא ההרחבה אצל נ. לייבוביץ, עיונים בספר בראשית, עמ׳ 180-207, 1973.

רבקה מתוארת כיפת מראה, זריזה ורבת תושיה, המספר מדגיש את פעולותיה הנמרצות, המילים ‘מהר’ ו’רוץ’ המופיעות בתיאור זה הן המילים המופיעות גם בסיפור הכנסת האורחים של אברהם (בראשית יח). היא זו ששואבת את המים ולא הגבר הזר, וכבר במפגש איתה היא מתגלה כדמות דומיננטית. יעל שמש, במאמרה, ‘בחירתה של רבקה’,  מצביעה על ייחודה של רבקה לא רק מעצם היותה נבחרת אלא גם מעצם בחירותיה, היא בוחרת להיענות לבקשת עבד אברהם להשקותו ואף לנהוג בנדיבות מעל ומעבר לבקשתו ומציעה לשאוב ולהשקות גם את גמליו, היא האם היחידה עליה נאמר שבחרה להינשא לאחד מאבות האומה. בבגרותה רבקה בוחרת לדרוש את אלוהים בשעת הריונה הקשה, היא בוחרת את הבן שיזכה לקבל את הברכה, היא בוחרת בבן המועדף יעקב על פני עשו ולפי שמש בחירתה ביעקב נעשתה על סמך היכרות אופים של שני בניה ולא רק על סמך דברי האל בדרישתה, היא בוחרת לשלוח את יעקב לאחיה לבן, בכך הצילה את חייו והצילה את עשו מרצח אח.

היא האם היחידה העומדת בנסיון (מול עבד אברהם), והכתוב מנמק את בחירתה, היא נענת לבקשת העבד ומשקה אותו ואף מתנדבת להשקות את גמליו, שאיבת המים מלמדת על נדיבותה, חריצותה וזריזותה, אפיון זה מעיד על הדומיננטיות העתידית של רבקה במערכת היחסים עם יצחק. 

מנחם פרי, במאמרו: ‘עזר כנגדו: רבקה וחתנה העבד והקואליציה של אלוהים עם הנשים בסיפור המקראי’,  בוחן את האינטראקציה בין עבד אברהם לרבקה במפגש על הבאר, ראשית הוא מעיד על התייחסות המספר לכינויו של עבד אברהם, תחילה אין אזכור לשמו, תחילה המספר מכנה אותו כ’עבד’, רבקה בפנייה ישירה אליו פונה אליו כאדוני “שתה אדוני” אח”כ הוא מכונה ‘איש’, מרגע שרבקה פונה אליו גם המספר מכנה אותו כ’איש’, הדמויות בסיפור רבקה ומשפחתה, לא יודעים כי הוא עבד, עד שהוא מציג את עצמו בפני לבן ובתואל “עבד אברהם אנוכי”, ומכאן גם המספר חוזר לכנותו ‘עבד’. בהמשך וכשרבקה ונערותיה יוצאות אחרי עבד אברהם שוב הוא מכונה ע”י המספר ‘איש’.

סיפור מפגש עבד אברהם ורבקה על הבאר כ’סצנת דפוס מקראית’

סצנת המפגש של עבד אברהם עם רבקה ליד הבאר, כתבנית של סיפור מקראי מוכר: “סצנת דפוס של האירוסין חייבת להתרחש לאחר שהחתן העתיד, ואו בא כוחו, נסע לארץ נכר, שם הוא פוגש נערה או בנערות ליד הבאר, לאחר מכן אצה הנערה הביתה לבשר את הידיעה על בוא האיש הזר… לבסוף מסכימים עלח האירוסים בין הזר והנערה, במרבית המקרים לא לפני שהזמינו אותו לסעודה.” (א. אלטר, אומנות הסיפור במקרא, עמ’ 66)
תבנית סיפורית זו מוכרת לנו גם ממפגש יעקב ורחל, משה וציפורה, רות ובועז ולפי אלטר סצנת דפוס זו מתאימה גם לסיפור חיפוש האתונות ע״י שאול ומציאת המלוכה.
במדרש פרקי דרבי אליעזר, לו ג-ד’, נמצא התיחסות למקבילות המקראיות לסיפור הבאר: “ר’ עקיבא אומר, כל מי שהוא נכנס לעיר ומצא נערות יוצאות לפניו דרכו מצלחת לפניו ומניין תדע לך שהוא כן בא וראה מאליעזר עבד אברהם שעד שלא נכנס לעיר ומצא נערות יוצאות לפניו שנ’ הנה אנכי נצב על עין המים והיה הנערה היוצאת והב”ה הצליח דרכו שנ’ וה’ הצליח דרכי.

ועוד ממי אתה למד, ממשה רבינו עליו השלום, שעדיין לא נכנס לעיר מצא נערות יוצאות לפניו, שנ’ ולכהן מדין שבע בנות, והצליח דרכו וגאל את ישראל ממצרים. ומניין תדע לך שהוא כן, בא וראה משאול, עד שלא נכנס לעיר מצא נערות יוצאות לפניו, שנ’ המה עולים במעלה העיר וכו’, והצליח דרכו ועלה למלוכה. ומניין, מיעקב, עד שלא נכנס לעיר מצא נערות יוצאות, שנ’ והנה רחל בתו באה.” 

סיפור פגישת עבד אברהם ורבקה ליד הבאר הוא חריג כיוון שכאן לא החתן הוא שפוגש בנערה אלא בא כוחו, כמו כן זה הסיפור היחיד בו האישה היא זו ששואבת את המים, היא היוזמת, היא המושיעה את הזר מצימאונו ולא החתן.

פרשנות מודרנית שונה ומעניינת על האינטראקציה בין רבקה לעבד אברהם
פרי מציע פירוש מענין ויחודי לאינטראקציה בין עבד אברהם לרבקה (שם 205-207), רבקה סבורה שעבד אברהם הוא החתן המיועד לה, היא לא יודעת שהוא ‘עבד’, ניתן לזהות זאת בפנייתה אליו כ’אדוני’. העבד, מתכנן לפני אלוהים להעמיד את האישה הראשונה אשר תופיע מולו בנסיון ולבקש ממנה: ״הטי נא כדך ואשתה״ (14), ובהמשך כשפוגש אותה הנוסח משתנה והופך פלרטטני יותר ״הגמיאיני נא מעט מים מכדך״ (18), יש בבקשה זו אינטימיות גדולה שכן אין הוא מבקש שתיתן לו את הכד שיוכל לשתות בעצמו אלא על רבקה להתקרב אל העבד ולהשקותו מכדה אל פיו, בקרבה גופנית, ואף לטענתו מאריכה, היא משקה אותו לא מעט אלא “עד שתכל להשקותו”… אח”כ היא מבקשת להאריך את ההרפתקה מול האיש, ומציעה להשקות גם את הגמלים, ומתאמצת לשאוב מים נוספים לכל גמליו “עד אם כילו לשתות”, רבקה ממלאת כאן את תפקיד הגבר, “הכד שלה אינו קולט מים שהגבר שואב מן הבאר…מכלי קיבול נשי הופך הכד לפאלוס שופע” (שם, עמ’ 207) לדעת פרי, מבחן זה חשף נערה חופשייה ופלרטטנית, והוא מזהה באינטראקציה ביניהם חיזור הדדי.
אח״כ במפגש העבד עם משפחתה, הוא מספר להם את שאירע במפגש שלהם על הבאר, בתיאורו ניתן לראות כי הוא הופך את הסיטואציה למהוגנת, לפי מה שתיאר בפני אביה ואחיה הוא רק ביקש ״השקיני נא״ (45), והיא מסרה את הכד לידיו ״ותמהר ותורד כדה מעליה״ (שם), והוא שתה בכוחות עצמו ״ואשת״.

על סמליות הבאר והאבן כסימן לעקרות – אברבנאל:

“והדרך השני הוא שכאשר ראה יעקב הבאר בשדה לקח ממנו סימן טוב לנשואיו מפני שכן עשה אליעזר עבד אברהם על הבאר הבחינה והנסין לנשואי יצחק והיה דעתו שאותו באר היה סימן לאשה וכמאמר שלמה שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך שאמר זה על האשה. ושלשה עדרי צאן רובצים עליה רומז לאברהם ויצחק ויעקב עצמו ששלשתם לקחו אשה מאותה באר שהיה בחרן כלומר מאותה משפחה ידועה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים ומהאשה הוציאו תולדותיהם והאבן גדולה שראה על פי הבאר חשב שהיה רמז לעקרות שהיה בכל האמהות שהיו באותה משפחה נכבדת שרה ורבקה וכן היו רחל ולאה כמו שיזכור כי העקרות היה האבן שעל פי הבאר הסותמת אותו שלא יוציאו משם מים אבל הוגד לו שנאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן ולקח זה לסימן שכל האבות בתפלותיהם וזכיותיהם הסירו ובטלו העקרות ההוא אבל עם היות שבוטל בשרה עדין נשאר ברבקה ועם היות שבוטל ברבקה בזכות אברהם ויצחק עדין תשאר בלאה ורחל כי תמיד היתה שבה האבן על פי הבאר למקומה. ומפני זה כאשר הרועים ספרו הענין ליעקב והוא הוציא משם סימן לעניניו בראותו את רחל נתן בלבו ללקחה לאשה ויגל את האבן רוצה לומר שגם הוא יסיר ממנה את העקרות וישק את הצאן רוצה לומר שיוצא ממנה בנים. הרי לך מבואר הדבר הזה שהיה כפשוטו ושיעקב לקח ממנו סימן אם לענין דבקותו באלהים כמו שיעדו או לענין נשואיו והותרה בזה השאלה הז’”  (כח, טז ואילך)

המפגש עם יצחק

בפסוק סא, שני תיאורים לעזיבת רבקה את ביתה והליכתה עם עבד אברהם, בחלק הראשון, רבקה אקטיבית, היא קמה, רוכבת, והולכת אחרי האיש, בחלק השני לעומת זאת, העבד לוקח את האישה והולך -הוא ההולך.
עם הגיעם לארץ כנען, יצחק נראה לקראתם בשובו מ’באר לחי ראי’, שובו של יצחק מן הבאר אולי מחברת אותנו לסיפור הבאר שם פגש עבד אברהם את רבקה, שם היה אמור החתן עצמו, יצחק, לפגוש את רבקה לפי הדפוס המקראי והנה הוא שב מן הבאר…
המפגש של רבקה ויצחק מתרחש בשדה במקרה, לפני שמגיעה רבקה לבית אברהם, מפגש מקרי זה מזכיר את הפגישה המקרית של עבד אברהם עם רבקה, מקריות זו המאפיינת את סיפורנו מלווה כאמור בתחושה של הכוונה אלוהית.
יונתן גרוסמן, בספרו ‘אברהם: סיפורו של מסע’ מתייחס להבדל בראיית הדמויות, יצחק ורבקה, על ראיית יצחק נאמר: “וישא עיניו והנה גמלים באים” ועל ראיית רבקה נאמר: “ותשא רבקה עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל”… רבקה רואה את יצחק, מבינה וגם פועלת – באופן אקטיבי יורדת מהגמל לקראת פגישתה אותו.

רבקה מכסה את פניה.
יצחק מביא את רבקה לאוהל שרה ונושא אותה שם לאישה.
רבקה ממלאת את מקום הצער בליבו של יצחק אחרי מות שרה אימו.
“כשם שיצחק הוא המשכו של אברהם, כך רבקה בכניסתה לאוהל שרה,הופכת למחליפתה” (גרוסמן, שם, עמ’ 395), לאורך כל הסיפור כפי ששמו של עבד אברהם אינו מוזכר, גם שמו של יצחק לא מוזכר, בעוד העבד הוא בא כוחו של אברהם, באשר ליצחק, הוא הרי מושא השידוך, שיעודו הקמת האומה הישראלית. לפי גרוסמן, יצחק הוא בנו של מי שנבחר להקים אומה, מעצם כך יצחק לא מוצג כאישיות בפני עצמה, הוא הופך להיות אדונו של העבד, ומוצג כמחליפו/ממשיכו של אברהם, ולא נועד לפרוץ דרך חדשה.

בין יצחק לרבקה

“וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ” (27), לפי פסוק זה, יצחק קודם נשא את רבקה ורק אח״כ נאמר שאהב אותה. יחד עם זאת, זה הפסוק הראשון במקרא המתאר אהבת איש לאשתו. רבקה מצליחה למלא את מקום הצער והכאב של יצחק על מות שרה אמו.  רד״ק: ״“ויאהבה – שראה בה דברים טובים וצניעות כמו שהיה באמו לפיכך אהבה מאד, כי ספור ויאהבה לאהבה יתרה בה, כי רוב בני אדם אוהבים נשותיהם, אלא הודיע כי אהבה אהבה יתרה לדברים טובים שנמצאו בה”.
דמותה של רבקה, כפי שמתוארת בכתובים, היא היפוכו של יצחק, רבקה היא דמות פועלת, יוזמת, מהירה, מחליטה, בוחרת, לעומתה יצחק, ניצול העקדה, אינו איש של החלטות, הדברים קורים לו מבלי שיבחר, הוא לא הולך למצוא אישה, האישה נבחרת עבורו ומובאת אליו. הבדלים מהותיים אלה באישיותם הופכים את רבקה לדמות אשר משלימה את יצחק.

עקרותה של רבקה נמשכה 20 שנים, לעומת האמהות האחרות, רבקה לא מציעה ליצחק את שפחתה ויצחק לא נושא אישה אחרת. רבקה גם לא התלוננה בפני בעלה או בפני אלוהים על עקרותה, כמו האמהות האחרות.
ימימה חורב, במאמרה ׳מורא ופתיחות ביחסי יצחק ורבקה׳ (בתוך: השמיעיני את קולך, עמ׳ 70-71), מתייחסת לעובדה שבין יצחק ורבקה אין כל שיח לאורך כל סיפור חייהם, פרט לרגע בו רבקה מבקשת לשלוח את יעקב לחרן ומבקשת את ברכתו של יצחק, הם פועלים ללא שיתוף כישויות עצמאיות, ללא תקשורת זאת גם ביחס למערכות היחסים בין אבות ואמהות האומה האחרים, רבקה לא מגלה ליצחק את צער העקרות, כשהבנים מתרוצצים בקרבה היא הולכת ודורשת את ה׳ ואינה אומרת דבר ליצחק, גם לא על הנבואה שנתנה לה, יצחק לא מתייעץ עם רבקה כשמספר בגרר שהיא אחותו (בניגוד לאברהם ושרה), יצחק מחליט לברך את עשו בכורו ומנחה את עשו ושוב לא נועץ ברבקה, רבקה שומעת זאת ומחליטה לפעול גם היא מאחורי גבו ומנחה את יעקב כיצד לגנוב את הבכורה, מדוע לא יכלו השניים לשוחח ולנסות לשכנע האחד את השניה?, לפי חובב, הסיבה נעוצה בשוני השורשי הקיים בין שניהם, רבקה גדלה בבית עובדי אלילים ורמאים, משפחתה אינה עשירה, לעומתה יצחק גדל בבית שרה ואברהם העשירים ומכובדים, כמו כן, רבקה נלקחה ממולדתה ומבית משפחתה לארץ וסביבה לא מוכרים, ונקודה נוספת מתייחסת לעובדה שלפי חז״ל רבקה היתה בת שלוש כשנישאה ליצחק שהיה אז בן ארבעים, פער גילאים שיצר באופן טבעי נתק וקושי תקשורתי.
לעומת זאת, מול חוסר התקשורת

 ביניהם, יש מי שראו במערכת היחסים בין רבקה ליצחק אהבה גדולה וחסד, ראשית כאמור יצחק הוא הראשון עליו נאמר שאהב את אשתו, רבקה היתה מי שמילאה וניחמה את צערו של יצחק על מות אמו, בהמשך מתוארים אף רגעים אינטימיים ביניהם, כאשר אבימלך רואה את יצחק מצחק את רבקה אשתו, ראו פירוש שד״ל: ״מצחק את רבקה אשתו: מעשי געגועים שאין אדם כשר עושה עם אחותו (אך אין להאמין שהיה יצחק משמש מיטתו במקום שהיה אפשר ליושבי בית אחר או לעוברי דרך לראותו בעד החלון). מליצת מצחק את אין ענינה כמליצת מצחק ב… בא אלי (לצחק בי [למטה ל”ט י”ז]): המצחק את רעהו הוא מצחק עמו ושניהם משתעשעים; והמצחק ברעהו הוא לבדו מצחק ואין חברו מצחק, אך הוא מקבל מזה נזק, צער או בושת.״, גם בהמשך כשיעקב מגלה את מעשה הרמאות של רבקה ויעקב, הוא לא כועס לא עליה ולא עליו, ביטויי כעס היו בין אברהם לשרה ״חמסי עליך״ ובין יעקב לרחל ״ויחר אף יעקב ברחל״, אין כל אזכור לביטויים מסוג זה בין יצחק לרבקה.
בתורת הסוד רבקה נתפסת כמיצגת החסד, ומשלימה את יצחק שהוא מידת הגבורה, רבקה היתה מרפא ליצחק מטראומת העקדה, ראו עוד בהמשך אצל מירסקי יהודה.

׳והנה תומים בבטנה׳

רבקה סובלת בהריונה, פונה לאלוהים ׳ותלך לדרוש את ה׳׳ ונענת, ״שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״ נבואה זו מבשרת לרבקה על לידת שני אבות אומה, השניים יפרדו לשני עמים אשר יאבקו האחד עם השני, עד שאחד מהם יגבר, את מילים ׳ורב יעבוד צעיר׳ ניתן להבין בשתי דרכים מהופכות, הרב יעבוד את הצעיר או לחילופין הצעיר את הרב.. לפי רש״י לכפל המשמעות הזה יש משמעות בפועל ׳כשזה קם זה נופל׳.
זקוביץ _(יעקב: הסיפור המפתיע של אבי האומה), עומד על ההפתעה בשעת הלידה, ׳וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה׳, כאילו לא נתנה קודם הנבואה לרבקה על לידת שני הבנים, לטענתו יתכן וגרסה קדומה יותר לא כללה את דרישת רבקה את ה׳ ואת תיאור הנבואה, אלה נוספו מאוחר יותר כרמז להמשכו של הסיפור על פרשת הבכורה והברכה.
סיפור הלידה, מתאר את לידתו של עשו הראשון, אדמוני כולו כאדרת שיער, עשו חשוב כאבי העם האדומי המכונה גם ׳שעיר׳, האח השני , יעקב, הוא אבי האומה, וזה אוחז בעקבו של עשו, האם כדי לצאת לפניו? אחיזת עקב עשו מסבירה את התרוצצות הבנים ברחם, את מאבקם שהחל כבר ברחם אמם, וימשך סביב הברכה והבכטרה.
זקוביץ מתייחס לסיפור לידת התאומים, הוא מזכיר את התיחסות הנביא הושע ׳בבטן עקב אחיו׳ (יב 4), הוא מאשים את עמו, צאצאי יעקב המחזיק בדרך המרמה. זקוביץ, טוען למסורת סמויה אודות יעקב שהיתה מוכרת לקהל שומעיו של הושע הנביא.
לצורך זיוהי מסורת זו, הוא מזכיר סיפור נוסף אחד של לידת תאומים במקרא, הוא סיפור לידת פרץ וזרח, אשר נולדו לתמר שהתחפשה לזונה ופיתתה את יהודה חמיה.
סיפור לידה זה, לפי זקוביץ, נכתב ע״י ממלכת אפרים יריבתה של יהודה המבקשת להאיר את יהודה באור שלילי, וביחוד על פרץ, אבי בית דוד, מטרת הסיפור ללמד כי דוד כאבי אבותיו, גזל את המלוכה.
לפי הסיפור, פרץ גוזל את הבכורה לאחיו זרח בטרם יציאתם מהרחם. הראשון מוציא את ידו, המילדת ממהרת לקשור חוט שני על ידו, אך זה מחזיר את ידו ובמקומו יצא אחיו, לו ניתן השם פרץ ׳מה פרצת עליך פרץ ויקרא שמו פרץ׳, אחריו יוצא זרח ועל ידו חוט השני. גזלת הבכורה ע״י פרץ היא רמז לגזלת הבכורה משאול ע״י דוד.
זקוביץ משער כי בסיפור הקדום על הולדת יעקב ועשו, הסיפור שסופר בעל פה, קשרה המילדת חוט שני על ידו של עשו, אך יעקב הצליח להקדימו, סיפור לידת פרץ זרח ניצוק בדפוס הסיפור הקדמוני על לידת יעקב ועשו. סיפור יעקב ועשו כפי שמופיע בבראשית, עובד ושונה עד לבלי הכר, על מנת להסתיר על המרמה שהתרחש כבר בבטן רבקה, מסורת זו על יעקב נדחתה ובמקומה נשמרה מסורת הרומזת לנסיון קלוש של יעקב לעכב את לידת אחיו על ידי אחיזה בעקבו,  מסורת זו המשיכה את חייה ומצאה לה ביטוי בדברי הנביא הושע, ובסיפור לידת פרץ וזרח, נכדיו של יעקב.  (ראו בהרחבה אצל זקוביץ, עמ׳ 21-27).

בת כמה היתה רבקה שעה שנשאה ליצחק?

ארבע דעות שונות לגבי של גילה של רבקה שעה שנישאה ליצחק:

רבקה היתה בת שלוש:
לפי רש”י (בראשית כה, 20): “בן ארבעים שנה – שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה  רבקה ויצחק היה בן ל”ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה. ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה  שרה ל”ז שנה היו, כי בת צ’  היתה כשנולד יצחק ובת קכ”ז כשמתה, שנאמר ‘ויהיו חיי שרה  וגו הרי  ליצחק ל”ז שנים ובו בפרק נולדה רבקה. המתין לה עד  שתהא  ראויה לביאה ג’ שנים ונשאה””
דעה זו של רש”י נשתרשה, והיא נסמכת על כך שלפי רש”י סמיכות הפרשות מתארת גם רציפות מוחלטת בזמן, המקור של רש”י לרעיון זה ככל הנראה מסדר עולם :”…אבינו יצחק היה כשנעקד על המזבח בן  ל”ז שנה…בו בפרק נולדה רבקה  נמצא  אבינו יצחק נשא את רבקה בת  ג’ שנה”

רבקה היתה בת ארבע עשרה

לפי המדרש הגדול: “בקחתו את רבקה  – אמרו: בת  ארבע עשרה שנה היתה רבקה כשנשאת. תדע לך שהוא כן שהרי  אמרו  ששה זוגות שנותיהן שוות – רבקה וקהת  וכולי בריתא. נמצאו שני חייה מאה ושלש ושלשים. עשרים שנה היתה בהן עקרה(“וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה… וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם”): ויעקב בן שבעים ושבע שנים כשעמד על הבאר וישב לו עשרים שנה אצל  לבן  ונשתהה שתי שנים בדרך בחזירתו אצל אביו ובאותו הפרק  מתה. הכל  מאה  ותשע עשרה שנה. נשתיירו ארבע עשרה שנה  אותן  שעברו  קודם הנישואין” (מהדורת מרגלית, עמ’ תלא).

רבקה היתה נערה 

יבמות סא ע”ב: דתניא: בתולה – אין בתולה אלא נערה, וכן הוא אומר: (בראשית כ”ד) “והנערה טובת מראה מאד בתולה”.

התוספות מציגים את שלוש הדעות: לפי הגמרא הייתה נערה, לפי סדר עולם רבה הייתה בת שלוש ולפי ר’ שמואל חסיד הייתה בת ארבע עשרה (גם במדרש הגדול), מסכת יבמות דף סא עמוד ב: “וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד – תימה דהכא משמע דרבקה נערה היתה ובסדר עולם (פ”א) תניא בהדיא שהיתה בת שלש כשנשאה יצחק. ואי אפשר להגיה (ולומר שנפלה מלה, כגון שהיה כתוב שלוש עשרה, וה”עשרה” נמחק בטעות) דהא תניא התם: יצחק אבינו כשנעקד על גבי המזבח היה בן שבעה ושלשים שנה ובו בפרק נולדה רבקה. וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו’ נמצאת שהיתה בת ג’. וה”ר שמואל חסיד משפיר”א הוכיח שהיתה בת י”ד מדתניא בספרי: ו’ זוגות שנותיהן שוות וקחשיב קהת ורבקה, וקהת חיה קל”ג כדכתיב בקרא. ואם היתה בת י”ד כשנשאה אז החשבון מכוון דכשנולד יעקב היתה בת ל”ד ויעקב היה בן צ”ט כשמתה רבקה הרי קל”ג. שהרי כשנתברך היה בן ס”ג שאז מת ישמעאל וכל שנותיו של ישמעאל קל”ז כדכתיב וישמעאל (גדול מיצחק י”ד שנה ויצחק בן ס’ שנה בלדת אותם א”כ ישמעאל) בן ע”ד ונשאר מלידת יעקב עד סוף שני ישמעאל ס”ג וי”ד נטמן בבית עבר כדאמרינן במגילה (דף יז.) ועשרים שנה בבית לבן ושתי שנים בדרך ואז מתה רבקה כדדרשינן (מדרש רבה קהלת פ”ב) אלון בכות שתי בכיות של רבקה ומניקתה הרי צ”ט וצריך לומר דמדרשות חלוקים זה על זה.

רבקה היתה בת עשר

לפי ספר הישר, חיי שרה : ” ויברכו כולם את ה׳ אשר עשה את הדבר הזה, ויתנו לו את רבקה בת בתואל ליצחק לאישה. והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא ידעה, בת עשר שנים היתה רבקה בימים ההם.”

בין רבקה לרות

שני הסיפורים מתארים סיטואציה של דאגה להמשכיות המשפחה, הפתרון מתאפשר הודות לאם השושלת שתעזוב את בית עמה, מולדתה והיא תנשא בא”י לקרוב משפחתה, אצל שתי הנשים מובלטת תכונת החסד, בשני הסיפורים מדובר בזיווג שהוא גורלי להגשמת היעוד הלאומי, האירועים מתרחשים כאילו בדרך הטבע, ביד המקרה:  בבראשית כד 12: ״הקרה נא לפני היום״ ובמגילת רות ב 3 : ויקר מקרה חלקת השדה לבעז״, אך ממחישים את ידו המכוונת של אלוהים, הפועלת להגשמת התוכנית האלוהית. (י., גרוסמן, מגילת רות: גשרים וגבולות, עמ’ 31-35 :וגם אצל: י. קליין, עולם התנך, מגילות, עמ׳ 74-75) 

בבראשית כד׳ מדובר ביצחק צאצא אברהם, שעתיד האומה תלוי בו, ובנישואי רות ובועז מגולמת מלכות דוד העתידית. בבראשית כד, אליעזר עבד אברהם מגיע אל ארץ מולדתו של אברהם כדי למצוא כלה ליצחק, אותה הוא יביא לארץ כנען. במגילת רות, רות עוזבת את מולדתה בכדי להפוך לאשת בועז. גם רבקה וגם רות עוזבות את מולדתן כדי להגיע לכנען ולהגשים בה את ייעודן. 
דמיון רב בין ברכת אליעזר לברכת נעמי: ״ברוך ה׳ אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני״ (כד 26), ״ברוך הוא לה׳ אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים״ (רות ב 20), נוסח זה ״אשר לא עזב חסדו״ מופיע רק בשני מקרים אלה במקרא כולו. (מ. ויינפלד, עולם התנ״ך, בראשית, עמ׳ 151).
לפי גרוסמן, השוואת רות לרבקה, תורמת למעמדה של רות ועונה לאלה המבקרים על הצטרפותה לעם ישראל.  בשני הסיפורים ישנה הרמיזה לכך שיד ההשגחה הובילה למפגש של הדמויות, ויחד עם זאת, בשני הסיפורים העלילה מתקדמת לאור בחירה חופשית של הדמויות (רבקה ובעז) מתוך מניע של חסד, רבקה בחרה להשקות את העבד ואת גמליו, ובועז הסכים לרבקה לבוא ולאסוף מיבולו (ולכך אפשר להוסיף גם את בחירתה של רות, להמשיך עם נעמי חמתה), גרוסמן מסכם את העמדה התיאולוגיית המשותפת לשני הסיפורים כ’השגחה המזמנת מפגשים, אך אין בפעילות זו כדי לכפות את המציאות על הדמויות’ (י., גרוסמן, שם, 34-35).

רבקה בספר היובלים

ספר היובלים, נכתב במאה ה-2 לפנה״ס, הוא אחד הספרים החיצוניים, הוא מכונה גם ׳בראשית זוטא׳, ׳צוואות משה׳, ׳גילוי משה׳. חלקים ממנו התגלו כחלק ממגילות מדבר יהודה, לכן שוער כי ספר זה התקבל אצל האיסיים, נכתב במקור בעברית אך שרד במלואו רק בשפת הגעז (שפה שמית שדוברה באתיופיה).

הספר משכתב את סיפורי בראשית מבריאת העולם ועד גלות מצרים, מסגרת הסיפור היא שמלאך (מטטרון), מספר למשה במעמד הר סיני את כל מהלך האירועים. לכל אירוע מצויין תאריך מדוייק, לפי מנין השנים שחלפו מבריאת העולם, לפי לוח שנה שמשי בן 364 ימים.

ספר היובלים, מרחיב ומפרט את כל מה שלא נכתב בתנך, בדיאלוגים מפורטים בין הדמויות, רבקה, יצחק, יעקב ועשו, נגלל סיפור רחב הנותן מענה על שאלות רבות שנותרות פתוחות במקרא, שכתטוב זה נועד להכרת הקורא שרק בן אחד של יצחק נבחר לזרעו הנבחר של יצחק.

בפרק יט, נאמר כי גם אברהם אהב את יעקב ולעומתו יצחק אהב את עשו, הפרק מספר כי אברהם מזמין את רבקה  ומודא שרבקה תדאג שיעקב יהיה הבן הנבחר : ״ ״ויאהב אברהם את יעקב ויצחק אוהב את עשו: וירא אברהם את מעשה עשו וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע: ויקרא לרבקה ויצו אותה על דבר יעקב בראותו כי גם היא אוהבת את יעקב מעשו: ויאמר אליה בתי נצרי את בני את יעקב כי הוא יהיה תחתי לברכה בקרב בני אדם על הארץ ולכל זרעו לשם ולתהילה: כי ידעתי אשר יבחר בו ה’ לעם ויפלה אותו מכל אשר על פני הארץ: והנה בני יצחק אוהב את עשו מיעקב ועיני הרואות כי באמנה תאהבי את יעקב: ועתה עשי אך טוב לו והוא יהיה לידיד לבך כי הוא יהיה לי לברכה על הארץ מעתה ועד כל דורות עולמים: תחזקנה ידיך ועלזי בבנך ביעקב כי אותו אוהב מכל בני כי היה יהיה ברוך לעולם וזרעו יהיה מלא כל הארץ:…[ברכת אברהם ליעקב בפניו[… ותאהב רבקה את יעקב בכל לבבה ובכל נפשה והרבה יתר מעשו ויצחק אהב את עשו הרבה יתר מיעקב: ״ (18- ואילך)

בפרק לה, רבקה פונה קודם ליעקב, אחכ וליצחק ולבסוף לעשו, בשיח עם יצחק היא פורטת את הסיבות להעדפת יעקב, ובסופו יצחק משתכנע שיעקב הוא הבן הנבחר: ״ויאמר יצחק אליה גם אנוכי יודע ורואה מעשה יעקב לנו כי יכבד אותנו בכל: אהבתי לפנים את עשו מיעקב באשר נולד ראשון ועתה אוהב אני את יעקב מעשו כי הרע מעשהו מאוד ואין לו צדקה: כי כל דרכיו עוול וחמס ואין בו צדקה: וגם ליבי סחרחר עתה בגלל כל מעלליו ולא ייטב לו ולזרעו כי אם יאבדו מן הארץ ויכרתו מתחת השמים: כי עזב את אלוהי אברהם והלך אחרי נשיו אחר הטומאה וזנותם הוא ובניו: …״ 19-23

בפנייתה לעשו היא מבקשת ממנו שיבטיח לה שני דברים: לקבור אותה בקבר שרה אמו, ולאהוב את יעקב אחיו. ואז קוראת גם ליעקב ומבקשת ממנו לעיני עשו את אותם דברים. ובסוף הפרק תיאור קבורת רבקה ״ויקברו אותה שני בניה עשו ויעקב אל המערה אצל שרה אם אביהם:״. 

אצל חז״ל

גדולתה ברוח הנבואה שאין כדוגמתה בכל האימהות והנביאות: “מעולם לא נזקק הקב”ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת” (בראשית רבא – ס”ג, ח’).
היא מכונה “שושנה בין החוחים (שיר השירים – ב, ב’) משום שעל אף היותה בת לאב רמאי, שאחיה ואנשי המקום בו גדלה והתחנכה כולם רמאים, רבקה נחשבת לצדקת.
רבקה היא ממשיכתו של אברהם: ״׳ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני׳(בראשית כד, 14). פירושו על דרך האמת כי יצחק מדת גבורה ומהתדבקות גבורה עם החסד נעשה בריח התיכון – אמת. ולכן כאשר הרגיש ברבקה מדת החסד אמר, ברוך ה׳… אשר לא עזב חסדו ואמתו, שנולד מדת אמת מהתמזגות חסד וגבורה, וזה היא מדתו של יעקב.״ ר׳ מאיר שמחה, הכהן מדוינסק, בפירושו ׳משך חכמה׳.

לפי הקבלה, אברהם מיצג את מידת החסד, יצחק מיצג את מידת הגבורה ויעקב מיצג את מידת התפארת. יעקב ממזג בין שני אבותיו ומסמן את התורה שבכתב, לפי ר׳ מאיר שמחה, רבקה הביאה את החסד, שהיא מידתו של אברהם, לזיווג החדש שהוליד את יעקב – התורה שבכתב.  רבקה היא התשובה לטראומת העקדה של יצחק, רבקה שואבת המים חשובה כתורת החסד המעשית, מהות החסד האלוהי. (אצל: מירסקי יהודה, ׳מסע אל החסד׳ בתוך: השמיעיני את קולך: עיונים במעגל השנה ובפרשת השבוע (עמ׳ 65-67)

על הפסוק ׳ותלך לדרוש את ה׳׳ (כה 22), דרשו חז״ל להיכן הלכה רבקה לדרוש את ה׳?
לפי רש״י, רשב״מ הלכה אצל הנביאים

לפי בראשית רבה סג ו׳, הלכה לבית מדרש של ׳שם ועבר׳
לפי שד״ל הלכה להתבודד, לפי דעת אח״מ בבאר לחי רואי, המקום בו שהה יצחק לפני שפגש ברבקה.

בתיאור המפגש עם עבד אברהם בבית לבן, בפסוק נ׳ נזכר בתואל ובהמשך לא מוזכר יותר בתואל, ובמקומו מופיעה האם (פס׳ נה) ׳ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו׳. חז״ל דרשו הצעות שונות ומשונות לענין בתואל והמשותף לכולם הוא שדינו היה מות.
לפי אחד המדרשים בתואל ולבן זממו להרוג את העבד ולבזוז את ממונו, הם שמו באוכל שלו סם ממיתף אך אליעזר סירב לאכול עד שיספר את כל שאירע, בזמן שסיפר מלאך החליף את קערות האוכל עם בתואל, זה אכל ומת במקום.
בתואל היה מלך בארם שחוקק כי כל בתולה תיבעל ע״י המלך תחילה, שריו הסכימו בתנאי שהוא עושה את אותו הדבר גם לבנותיו, ביום שבא אליעזר לבקש את רבקה ליצחק, עמת בתואל לחולל את רבקה בתו, שהיתה אז בת שלוש, וכדי להצילה מאסון זה המית אלוהים את בתואל ביום זה. ראו (ראו בהמשך אצל חז״ל, ילקוט שמעוני, על התורה ק״ט, וגם בראשית רבה,ס, יב.)
בהמשך המדרש בילקוט שמעוני מסופר כי כשראתה רבקה את יצחק בהגיעם לכנען, נפלה מהגמל שכן ראתה ברוח הנבואה כי מיצחק יצא זרעו של עשו הרשע, נזדעזעה ונפלה מהגמל, בשל נפילתה מהגמל נעשתה ׳מוכת עץ׳ איבדה את בתוליה, יצחק שבא אליה חשד כי איבדה את בתוליה לאליעזר, וזו לקחה אותו למקום בו קרה המקרה שם הדם שלה היה עדין טרי כי מלאך שמר אותו שלו יפגם.

זקוביץ ושנאן בספרם, לא כך כתוב בתנ״ך, שואלים על מקורה של מסורת בוטה זו על (אשר מוזכרת במקורות נוספים), וכיצד הודבקה דווקא לרבקה אחת מארבע האמהות, נושא בתוליה של רבקה הוזכר גם בהקשר של אביה בתואל, וגם בהקשר של ׳מוכת עץ׳, ומעלים שלוש הצעות:

• מסורת חיצונית לא יהודית שנועדה ללגלג על המקרות והרעיונות המקודשים ליהודים.
• מסורת יהודית, פיתוח של סיפור מקראי לאור מילות מפתח ודרכי קריאה מיוחדות לו.
• מסורת עממית קדומה, אשר נדחתה מן התורה, אך המסורת המשיכה את דרכה והופיעה מאוחר יותר במדרש.

זקוביץ ושנאן מרחיבים לענין האפשרות השניה ומסבירים, בסיפור רבקה והעבד, שימוש בשורת מילים המהוות אנלוגיה לסיפורים אחרים, רבקה המוצגת כבר בתחילת הסיפור כ׳בתולה ואיש לא ידעה׳, רק בשני סיפורים במקרא אחרים מוצגות כך נשים

משמעת השם רבקה
רבקה מהמילה מרבק – עגל מפוטם, אישה מלאה – בעולם הקדום נשים מלאות נחשבו יפות

אצל חז״ל / מפרשים

פרקי דרבי אליעזר
מקרית ארבע עד חרן מהלך שבעה עשר יום ובג’ שעות בא העבד לחרן והיה העבד תמה בלבו ואמר היום יצאתי והיום באתי שנ’ ואבא היום אל העין.
ר’ אבהו אמ’ רצה הב”ה לגמול חסד ליצחק ושלח מלאך לפני אליעזר ונקפצה הדרך עליו ובג’ שעות בא העבד לחרן.
והכל [צפוי] לפני הב”ה, ובת מלכים שלא יצאה לשאוב מימים ימימה יצאה לשאוב מים באותה שעה והנערה שלא היתה יודעת מי הוא האיש קבלה עליה להזדוג ליצחק, למה, שהיתה ראויה ממעי אמה שנ’ במאזנים לעלות המה מהבל יחד.

וענו לבן ובתואל הואיל והדבר יצא מפי הגבורה אין אנו יכולין לעכב שנ’ ויען לבן ובתואל ויאמרו וכו’ הנה רבקה לפניך קח ולך.
והשכים העבד בבקר וראה את מלאך עומד וממתין לו בחוץ אמר להם אל תאחרו אותי שהרי האיש שבא אתמול עמי והצליח דרכי הרי הוא עומד וממתין לי בחוץ שנ’ ויאמר אליהם אל תאחרו אותי וה’ הצליח דרכי אכלו ושתו משתה רבקה וכחזן שהוא עומד ומברך לכלה בתוך חופתה כן עמדו וברכו את רבקה אחותם ליצחק שנ’ ויברכו את רבקה אחותם ויאמרו לה וכו’.

בששה שעות מהיום יצא העבד מהארץ ולקח את רבקה ואת דבורה מניקתה והרכיב אותן על הגמלים ובשביל שלא יתייחד עם הנערה בלילה נקפצה הארץ לפניו ובשלשה שעות בא העבד לחברון לעת תפלת המנחת ערב ויצא יצחק להתפלל תפלת המנחה וראה הגמלים באים שנ’ ויצא יצחק לשוח בשדה וכו’.

ר’ שמעון אומ’ אמר אברהם ליצחק בנו העבד הזה חשד על כל עריות שבתורה העבד הזה מרמה בו שנ’ כנען בידו מאזני מרמה ראה שמא נגע בצנור תביא הנערה האהלה ותוציא בתוליה באצבע אם טהורה בבתוליה הרי היא ראויה לך לאשה ממעי אמה והוציא את בתוליה באצבע והראם לאברהם אביו ואחר כך לקחה לאשה שנ’ ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו וינחם יצחק אחרי אמו שהיו מעשה רבקה דומין למעשה שרה וכך היו ישראל נהוגין להוציא את בתולי הנערה שנ’ ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו וכו’.

ט״ז:ח׳: והכל [צפוי] לפני הב”ה, ובת מלכים שלא יצאה לשאוב מימים ימימה יצאה לשאוב מים באותה שעה והנערה שלא היתה יודעת מי הוא האיש קבלה עליה להזדוג ליצחק, למה, שהיתה ראויה ממעי אמה שנ’ במאזנים לעלות המה מהבל יחד.

בראשית רבה
נח: עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשָׁהּ שֶׁל שָׂרָה הִזְרִיחַ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל רִבְקָה, בַּתְּחִלָּה.

נט: רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר הֲרֵי זֶה מַלְאָךְ מְסֻיָּם, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ (בראשית כד, ז): הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, זִימֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד לְהוֹצִיא אֶת רִבְקָה, וְאֶחָד לְלַוּוֹת אֶת אֱלִיעֶזֶר.

ס: מִי בָכֶם יְרֵא ה’, זֶה אֱלִיעֶזֶר. שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, בְּקוֹל אַבְרָהָם שֶׁהָיָה עֶבֶד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, כד): בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים, בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה. וְאֵין נֹגַהּ לוֹ, וּמִי הָיָה מֵאִיר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מֵאִיר לוֹ בְּזִיקִים וּבִבְרָקִים. יִבְטַח בְּשֵׁם ה’ וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו, וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם.
..
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי וגו’ (בראשית כד, יג יד), אַרְבָּעָה הֵן שֶׁתָּבְעוּ שֶׁלֹא כְהֹגֶן, לִשְׁלשָׁה נִתַּן כְּהֹגֶן, לְאֶחָד נִתַּן שֶׁלֹא כְהֹגֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, כָּלֵב, שָׁאוּל, יִפְתָּח. אֱלִיעֶזֶר אָמַר: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ וגו’, הָא אִלּוּ יָצְאָה אָמָה אַחַת וְהִשְׁקַתּוּ הָיָה מַשִֹּׂיאָהּ לְבֶן אֲדוֹנוֹ, אֶתְמְהָא, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, (בראשית כד, טו): וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וגו’.
…
וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה (בראשית כד, טז)… אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא נִבְעֲלָה אִשָּׁה מִמָּהוּל לִשְׁמוֹנָה תְּחִלָּה אֶלָּא רִבְקָה. .. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל, כָּל הַנָּשִׁים יוֹרְדוֹת וּמְמַלְּאוֹת מִן הָעַיִן, וְזוֹ כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הַמַּיִם מִיָּד עָלוּ, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ סִימָן לְבָנַיִךְ, מָה אַתְּ כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָךְ הַמַּיִם מִיָּד עָלוּ, אַף בָּנַיִךְ כֵּיוָן שֶׁהַבְּאֵר רוֹאָה אוֹתָן מִיָּד תִּהְיֶה עוֹלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כא, יז): אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר. 

..
וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ (בראשית כד, יז), לִקְרַאת מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים. (בראשית כד, יז): וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ, גְּמִיָּה אַחַת. (בראשית כד, כא): וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ וגו’, רַבִּי יוֹחָנָן דְּצִיפּוֹרִין אָמַר מְמַצְמֵץ וּמַבִּיט בָּהּ, (בראשית כד, כא): הַהִצְלִיחַ ה’. (בראשית כד, כב): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח וגו’, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אֶבֶן יְקָרָה הָיָה בוֹ וְהָיָה מִשְׁקָלָהּ בֶּקַע. (בראשית כד, כב): וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ, כְּנֶגֶד שְׁנֵי לוּחוֹת. (בראשית כד, כב): עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם, כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. (בראשית כד, כג): וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי וגו’, לִינָה אַחַת. (בראשית כד, כד): וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה, (בראשית כד, כה): גַּם מָקוֹם לָלוּן, לִינוֹת הַרְבֵּה. (בראשית כד, כו): וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה’, מִכָּאן שֶׁמּוֹדִים עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה. (בראשית כד, כז): וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וגו’, מִמַּה שֶּׁקָּפְצָה הַדֶּרֶךְ לְפָנַי הָיִיתִי יוֹדֵעַ (בראשית כד, כז): שֶׁבַּדֶּרֶךְ נָחַנִּי ה’ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי. 

..
וַתָּרָץ הַנַּעֲרָהּ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ (בראשית כד, כח), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הָאִשָּׁה רְגִילָה אֶלָּא לְבֵית אִמָּהּ, אֲתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית כט, יב): וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ, אָמַר לָהֶם שֶׁמֵּתָה אִמָּהּ וּלְמִי הָיָה לָהּ לְהַגִּיד לֹא לְאָבִיהָ. (בראשית כד, כט): וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן, רַבִּי יִצְחָק אָמַר לְשֶׁבַח, פַּרְדּוֹכוֹס. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לִגְנַאי, מְלֻבֶּן בְּרֶשַׁע. (בראשית כד, כט): וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן, מְעַיְנֵיהּ לֵיהּ. (בראשית כד, ל): עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן, מְעַיֵּין גַּרְמֵיהּ. (בראשית כד, לא): וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה’, שֶׁהָיָה סָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה קְלַסְתֵּר פָּנָיו דּוֹמֶה לוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי דוֹסָא כְּנַעַן הוּא אֱלִיעֶזֶר, וְעַל יְדֵי שֶׁשֵּׁרַת אוֹתוֹ צַדִּיק בֶּאֱמוּנָה יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּך.
..
וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ, מִכָּאן שֶׁאֵין מַשִֹּׂיאִין אֶת הַיְתוֹמָה אֶלָּא עַל פִּיהָ. (בראשית כד, נח): וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ, רַבִּי יִצְחָק אָמַר מְרַמְזִים בָּהּ הֲתֵלְכִי הֲתֵלְכִי (בראשית כד, נח): וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ, הוֹלֶכֶת אֲנִי עַל כָּרְחֲכֶם שֶׁלֹא בְטוֹבַתְכֶם. 

..
וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה וגו’ וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה (בראשית כד, נט ס), אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ דְּווּיִין וּשְׁפוּפִין הָיוּ וְלֹא הָיוּ מַפְרִינִין אֶלָּא בַּפֶּה. (בראשית כד, ס): אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָה מִפְּנֵי מָה לֹא נִפְקְדָה רִבְקָה עַד שֶׁנִּתְפַּלֵּל עָלֶיהָ יִצְחָק, שֶׁלֹא יִהְיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹמְרִים תְּפִלָּתֵנוּ עָשְׂתָה פֵּרוֹת, אֶלָּא (בראשית כה, כא): וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה’ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ.

…
וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וגו’ (בראשית כד, סא), אָמַר רַבִּי לֵוִי שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַגְּמַלִּים גְּדֵלִים בַּמִּזְרָח. רַבָּנָן אָמְרֵי מַה גָּמָל זֶה יֵשׁ בּוֹ סִימָן טֻמְאָה וְסִימָן טָהֳרָה, כָּךְ הֶעֱמִידָה רִבְקָה צַדִּיק וְרָשָׁע. (בראשית כד, סא): וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ, שֶׁכָּעוּר לָאִישׁ לִהְיוֹת מְהַלֵּךְ אַחַר הָאִשָּׁה. (בראשית כד, סב): וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, אֲתָא מִמֵּיתָא, וּלְהֵיכָן הָלַךְ, (בראשית כד, סא): בְּאֵר לַחַי רֹאִי, הָלַךְ לְהָבִיא אֶת הָגָר, אוֹתָהּ שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבְּאֵר וְאָמְרָה לְחַי הָעוֹלָמִים רְאֵה בְּעֶלְבּוֹנִי. (בראשית כד, סג): וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, אֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, א): תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נה, יח): עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם אָשִׂיחָה וגו’.
..
וַתִּשָֹּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק (בראשית כד, סד), אָמַר רַב הוּנָא צָפָת שֶׁיָּדוֹ שְׁטוּחָה בִּתְפִלָּה, אָמְרָה וַדַּאי אָדָם גָּדוֹל הוּא, לְכָךְ שָׁאֲלָה עָלָיו. (בראשית כד, סד): וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל, אִתְרְכִינַת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים לז, כד): כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל. (בראשית כד, סה): וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד, רַבִּי חִיָּא אָמַר רָאֲתָה אוֹתוֹ הָדוּר, וְתוֹהָא מִפָּנָיו, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית לז, יט): הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. רַבָּנָן אָמְרֵי הוּא וּפִלְסוֹנוֹ, הֲלָזֶה, אַלּוֹן זֶה. (בראשית כד, סה): וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי, שְׁתַּיִם הֵם שֶׁנִּתְכַּסוּ בַּצָּעִיף וְיָלְדוּ תְּאוֹמִים, רִבְקָה וְתָמָר, רִבְקָה, (בראשית כד, סה): וַתִּקַּח הַצָּעִיף, תָּמָר, (בראשית לח, יד): וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף. (בראשית כד, סו): וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּלָלָהּ שֶׁל תּוֹרָה מְרֻבִּים מִפְּרָטֶיהָ, שֶׁאִלּוּ בָּא לִכְתֹּב שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דַּפִּין הָיָה כוֹתֵב. וְרַבָּנָן אָמְרֵי דִּבְרֵי שֶׁבַח גִּלָּה לוֹ, מַה שֶּׁקָּפְצָה הָאָרֶץ לְפָנָיו. 

..
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ (בראשית כד, סז), כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה. וְכָל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הַבְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה, מִיָּד וַיְּבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן לִמְדָתְךָ תּוֹרָה שֶׁאִם יִהְיֶה לָאָדָם בָּנִים גְּדוֹלִים יִהְיֶה מַשִֹּׂיאָן מִתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הוּא נוֹשֵׂא לוֹ אִשָּׁה, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, בַּתְּחִלָּה וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וְאַחַר כָּךְ (בראשית כה, א): וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה. 

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, חיי שרה ג׳

ויאמר אליו אברהם הישמר לך פן תשיב את בני שמה, כי ה׳ אשר התהלכתי לפניו הוא ישלח מלאכו לפניך והצליח דרכך. ויעש אליעזר כאשר ציוה אותו אברהם, וישבע אליעזר אל אברהם אדוניו על הדבר הזה. ויקם אליעזר ויקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו ועשרה אנשים מעבדי אדוניו עמו. ויקומו וילכו חרנה עיר נחור ותרח, לקחת אישה ליצחק בן אברהם משם. ויהי בלכתם, וישלח אברהם בית שם ועבר ויביאו משם את יצחק בנו. ויבוא יצחק בית אביו, בארה שבע. ואליעזר ואנשיו באו חרנה וישבו מחוץ לעיר לפני המימה, ויברך את הגמלים על המים וישבו שם. ויתפלל אליעזר עבד אברהם ויאמר, ה׳ אלוקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום טוב ועשה חסד עם אדוני, אשר תכין היום אישה לבן אדוני ממשפחתו. וישמע ה׳ בקול אליעזר, בעבור אברהם עבדו. ויקר מקרהו בית בתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם, ויבוא אליעזר אל ביתם. ויספר להם אליעזר את כל אודותיו וכי הוא עבד אברהם, וישמחו עליו מאוד מאוד. ויברכו כולם את ה׳ אשר עשה את הדבר הזה, ויתנו לו את רבקה בת בתואל ליצחק לאישה. והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא ידעה, בת עשר שנים היתה רבקה בימים ההם. ויעשו בתואל ולבן ושרח ובניו משתה בלילה ההוא, ויבואו אליעזר ואנשיו ויאכלו וישתו וישמחו שם בלילה ההוא. ויקם אליעזר בבוקר הוא והאנשים אשר איתו, ויקראו אל כל בית בתואל לאמור שלכני ואלכה לאדוני. ויקומו וישלחו את רבקה ואת דבורה בת עוץ מניקתה, ויתנו לה כסף וזהב ועבדים ושפחות ויברכו אותה. וישלחו את אליעזר עבד אברהם ואת אנשיו, ויקח העבד את רבקה וילך. וישב ארצה כנען אל אדוניו. ויקח יצחק את רבקה ותהי לו לאישה, ויאהבה ויביאה האהלה. ויצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל דודו לאישה.

מדרש תנחומא
כי תצא ד: דְּאָמַר רַב הוּנָא, רְאוּיָה הָיְתָה רִבְקָה שֶׁתַּעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה’ לָהּ, שְׁנֵי גּוֹיִם בְּבִטְנֵךְ (בראשית כה, כג), הָא תְּרֵי. וּשְׁנֵי לְאוּמִּים (שם), הָא אַרְבְּעָה. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ (שם), הָא שִׁיתָּא. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (שם), הָא תְּמַנְיָא. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תְּאוֹמִים בְּבִטְנָהּ (שם פסוק כד), הָא עֲשָׂרָה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן (שם פסוק כה), זֶה אֶחָד עָשָׂר. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו (שם פסוק כו), הֲרֵי תְּרֵי עָשָׂר. וְאִית דְּמַיְתִי לָהּ מֵהָכָא, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי (שם פסוק כב). זֶה, בְּגִימַטְרִיָּא שְׁנֵים עָשָׂר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, גָּרַם לָהּ שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִטָּתָהּ בָּרַבִּים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁמֵּתָה רִבְקָה, אָמְרִין מָאן יִפּוֹק קַמָּהּ. אַבְרָהָם מֵת. יִצְחָק יוֹשֵׁב בַּבַּיִת, עֵינָיו כֵּהוֹת. יַעֲקֹב הָלַךְ לוֹ לְפַדַּן אֲרַם. יִפּוֹק עֵשָׂו רַשִׁיעָא קַמָּהּ, וְיֵמְרוּן לַיְטוּן בִּרְיָאתָא בִּזְיָתָא כְּדֵין יַנְקִין. מֶה עָשׂוּ. הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא יְהֵא עֵשָׂו יוֹצֵא לְפָנֶיהָ וְיִהְיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים אֲרוּרִים שָׁדַיִם שֶׁהֵנִיקוּ רָשָׁע זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, לְפִי שֶׁהוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה, לְפִיכָךְ לֹא פֵּרְשׁוּ הַכְּתוּבִים מִיתָתָהּ אֶלָּא מִן הַצַּד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּמָת דְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וְגוֹ’ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת (שם לה, ח), שֶׁבָּכוּ שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת. עַד שֶׁיַּעֲקֹב יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר אֵצֶל מֵנִקְתָּהּ, בָּאָה לוֹ בְּשׁוּרַת אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ (בראשית לח, ט). מַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ. בִּרְכַּת אֲבֵלִים בֵּרְכוֹ. לְכָךְ כְּתִיב: וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח (תהלים קט, יד). 

מסכת סופרים כא
בת שלש שנים (ושלשה ימים) היתה רבקה כשיצאת מבית אביה שכן דרכן של מלכים כשתוליד להן בת מנהגן לשמוע לאחר ג׳ ימים ולפי שלא שמע אביה ולכך נעשה לה נס שלא תטמא שכך היה מנהגן של ארמיים לשכוב עם בנותיהם בתולות ואחר כך משיאין אותן (על שם דכתיב (שם כד) ואיש לא ידעה ואין איש אלא אביה)

מדרש שכל טוב, בראשית 

כב:כג:א׳: ובתואל ילד את רבקה. קרא שמה על שם עגלה מרבק, וכן אתה דורש ברחל על שם הכבשות:
כב:כג:ב׳: שמונה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. מעת שנפקדה שרה היא יסכה כל זה בא להראות ולקיים מ”ש ומה’ אשה משכלת

קוהלת רבה, אה ה א
עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל שָׂרָה הִזְרִיחַ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל רִבְקָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כב, כג): וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה, וְאַחַר כָּךְ וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע, וּכְתִיב (בראשית כד, סז): וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ.

שוחר טוב מזמור ט
א”ר לוי כתיב (בראשית כ”ה) ויאמר ה’ לה שני גוים בבטנך, מה אמר לה מסתורין זה אני מגלה לך, ראשית גוים עתיד לצאת ממך, שנאמר (ירמיה ב’) קדש ישראל לה’ ראשית תבואתו, שהיתה יודעת במה שגילה לה הקב”ה, רבי אלעזר בשם רבי יהושע מעולם לא נזקק הקב”ה לסוח עם אשה אלא עם אותה צדקת, ואף היא על ידי עילה, ר’ בשם ר’ יוסי אמר על ידי שם בן נח.

מדרש אגדה בראשית כז
ורבקה אמרה אל יעקב בנה. וכי עשו ג”כ לא היה בנה, אלא שיעקב שומע היה אל אביו ואל אמו, שנאמר וישמע יעקב וגו’ (בראשית כח ז), ועשו לא היה שומע אלא לאביו, לפיכך קראתו בנה:
..
ועשתה בני שמע וגו’. אמרה לו כשם שכל ימיך אתה שומע לי, עתה ג”כ שמע:

ד”א בישרתו שיעמיד בנים ולא יהיה בהם פסול, אלא כולם יודו לפני אביהם בעת שקראם להגיד להם מה יקרה אותם באחרית הימים, ונסתלקה ממנו שכינה, אמר להם בני שמא יש בכם פסול, מיד ענו כולם שמע ישראל:
..
לך נא אל הצאן וקח לי משם. משלי, שהיה לה בכתובתה:

שני גדיי עזים טובים. טובים לך ליטול הברכה וטובים לבניך, שעל שני שעירים ישראל מכפרים להם עוונותיהם ביום הכיפורים:
והייתי בעיניו כמתעתע. כמו הבל המה מעשה תעתועים (ירמי’ י טו):

והבאתי עלי קללה ולא ברכה. הברכה שהוא רוצה ליתן לי בסוף אינו נותנה לי:
עלי קללתך בני, אמרה לו אמו, אדם הראשון חטא נתקללה אמו, שנאמר ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג’), ואם יארע לך שום דבר עלי יהיה קללתך בני.

ילקוט שמעוני
על התורה ק״ט: כיון שראו את הצמידים נתקבצו להרוג לאליעזר וראו שהיה נוטל ב’ גמלים בב’ ידיו ומעבירן את הנחל כיון שראו כן אמרו אין אנו יכולין להרגו והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה ובזכות אברהם נתחלפה הקערה ואכל בתואל ממנה ומת. ואין ויושם אלא לשון סם. ומפני מה מת בתואל שהוא היה מלך בארם נהרים וכל בתולה שתנשא בועל אותה לילה ראשונה ואחר כך חוזרת לבעלה נתקבצו כל השרים ואמרו אם הוא עושה לבתו כשם שעשה לבנותינו מוטב ואם לאו אנו הורגים אותו ואת בתו לפיכך מת כדי שינצל אליעזר ורבקה. בשתי שעות ביום יצאו מחרן וקפצה הארץ לפניהם. ויצא יצחק לשוח בשדה מהיכן יצא מגן עדן. ותפול מעל הגמל לפי שראתה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו עשו הרשע נזדעזעה ונעשית מוכת עץ ויצא ממנה דם בתולים מיד אמר הקב”ה לגבריאל רד ושמור את הדם שלא יסריח ולא יהיה בו מום בא יצחק עליה ולא מצא לה בתולים חשדה מאליעזר אמר לה בתולותיך היכן הן אמרה לו כשנפלתי מן הגמל נעשיתי מוכת עץ אמר לה שקר את מדברת אלא אליעזר פגע ביך ונשבעה לו שלא נגע בה הלכו ומצאו העץ צבוע דם מיד ידע יצחק שהיא טהורה אמר הקב”ה מה אעשה לעבד הזה שהיה חשוד אמר למלאכי השרת הכניסוהו חי בגן עדן הוא אליעזר בן נמרוד והוא תמיה גדולה יצחק יצא מגן עדן חי ואליעזר נכנס לגן עדן חי.

..
כד סד: ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. כל הימים שהיתה שרה קיימת, היה ענן קשור על האהל; וכיון שמתה, פסק אותו ענן; וכיון שבאת רבקה, חזר אותו ענן. כל זמן שהיתה שרה קיימת, היתה ברכה משולחת בעיסה; וכיון שמתה שרה, פסקה אותה ברכה; וכיון שבאת רבקה, חזרה אותה ברכה. כל זמן שהיתה שרה קיימת, היו דלתותיה פתוחות לרוחה; וכיון שמתה שרה, פסקה אותה רוחה; וכיון שבאת רבקה, חזרה אותה רוחה. כל זמן שהיתה שרה קיימת, היה נר דלוק מלילי שבת ללילי שבת; כיון שמתה שרה, פסק; וכיון שבאת רבקה, חזר אותו הנר. וכיון שראה יצחק שהיתה עושה כמעשה אמו, עושה חלתה בטהרה וקוצה חלתה בטהרה, מיד ויביאה יצחק האהלה שרה אמו:

וינחם יצחק אחרי אמו. רבי יוסי אמר: שלש שנים עשה יצחק אבל על אמו; ולאחר שלש שנים לקח את רבקה, ושכח אבל אמו. מכאן אתה למד: עד שלא לקח אדם אשה, אהבתו הולכת אחר הוריו; לקח אדם אשה, אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו” וגו’; וכי יעזוב איש את מצות “כבד”? אלא שאהבת נפשו דובקת אחרי אשתו, שנאמר “ודבק באשתו”.

שיר השירים רבה ב ב
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָה בְּרִבְקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה, כ): וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי וגו’, אִם לְלַמֵּד שֶׁהִיא מִפַּדַּן אֲרָם מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, אֶלָּא אָבִיהָ הָיָה רַמַּאי, אָחִיהָ הָיָה רַמַּאי, וְאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ רַמָּאִין, וְהַצַּדֶּקֶת הַזֹּאת יָצְאָה מִבֵּינוֹתָם, לְמָה הִיא דּוֹמָה כְּשׁוֹשַׁנָה בֵּין הַחוֹחִים. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר כְּתִיב (בראשית כח, ה): וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, וְכָלַל כֻּלָּם לִרְמִיּוּת.

מדרש משלי לא
“גמלתהו טוב ולא רע” – זו רבקה אמנו, שגמלה ליצחק בשעה שמתה שרה אמו.

מדרש הגדול
בראשית כד טז: והנערה טובת מראה מאד, אמר ר’ חנאנא בר פפא כתיב והנערה טובת מראה מאד, וכתיב גבי אבישג והנערה יפה עד מאד (מ”א א’), איני יודע איזו נאה ביותר, אם רבקה אם אבישג, כשהוא אומר עד מאד הוי אומר רבקה היתה נאה יותר הימנה, עד ולא עד בכלל.

בראשית כז מו: ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי, אמר ר’ חונא התחילה בוכה וגורפת מחוטמה ומשלכת על הארץ ואומרת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת למה לי חיים. 

מדרש לקח טוב בראשית כד
אל באר המים. כל הצדיקים שיצאו ממקומם הלכו אל הבארות. משה וישב על הבאר (שמות ב טו). יעקב והנה באר בשדה (בראשית כט ב), ונקרא באר ועין שהיה מעלות בבאר וירדה ברגליה ולא מלאה בחבל, וכן נאמ’ בדוד.
…
הנה אנכי נצב על עין המים והיה הנערה. ארבעה שאלו שלא כהוגן, לשלשה ניתן להם כהוגן. ולאחד לא ניתן לו כהוגן. אליעזר אמר והיה הנערה אשר אומר אליה. יכול אפי’ יצאה גידמית או אמה היה משיאה לבן אדוניו. וזימן לו הקב”ה רבקה. שנאמר ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת.
…
והנערה טבת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה. א”ר שמעון בן לקיש בנות עובדי כוכבים אינן משמרות עצמן אלא ממקום בתוליהן. אבל זו בתולה ממקום ערותה. ואיש לא ידעה ממקום אחר.
ותרד העינה. מעולם לא ירדה חוץ מאותה העת.
ותמלא כדה ותעל. זריזה במלאכתה.
ד”א מלמד שהבאר עלה מאליה והיתה סימן לבניה. דכתיב אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה (במדבר כא יז).
…
וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין. התם קרא לו באר. והכא עין. אלא מלמד. (פג) שהיה מעיין לה.
…
הוכיח. יישר. כמו נכוחו (ישעיה נז ב).
ענין אחר הוכיח ה’ משום דכתיב ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו (בראשית כה כא). ואדונינו הקדוש מרנא ורבנא ר’ טוביהו. בן כבוד קדושת גדולת מרנא ורבנא ר’ אליעזר הגדול זצ”ל. פי’ כי הוכיח ה’ אילו כנגד שני חייהם של יצחק ורבקה כשנזדווגו. כי הכי”ח עולה חשבונו מ”ג. בן ל”ז שנה היה יצחק כשנעקד. כמו שפירשתי למעלה. כי שרה בת תשעים שנה היתה כשנולד יצחק. וכשחזר אברהם מהר המוריה בו בפרק מתה שרה אמנו. והיה יצחק בן ל”ז שנה. ובו בפרק הוגד לאברהם שנולדה רבקה. מצאנו רבקה בת ג’ שנים כשנשאת ליצחק. דכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה (בראשית כה כ). מנין הכי”ח. ואם תאמר קטנה בת ג’ שנה היאך יצאה לשאב. תשובה שבת שלש שנים בדורות הראשונים. יותר גדולה מבת עשר בדורות הללו. וכן אמרו ז”ל אברהם בן שלש שנים הכיר את בוראו. ועוד תראה שהרן בן שמנה שנה הוליד את שרה. שנאמר תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן (בראשית יא כז). ובנות הרן מלכה ויסכה. ונשא נחור את מלכה. ואברהם נשא את יסכה. שהיא שרה. שסכה ברוה”ק. ואברהם גדול מהרן שתי שנים. וגדול משרה עשר שנים. נמצא הרן הוליד את יסכה בן ח’ שנים. ואל תתמה על הדורות הראשונים.

מדרש שכל טוב, בראשית כ״ד:ט״ו:ב׳
והנה רבקה יוצאת. חסר ו’ שמעולם לא יצאה לבדה, אלא בפעם הזאת:

ילקוט ראובני
חיי שרה מתוספות יבמות ס”א: כן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד בתולה וגו’, תימא דהכא משמע דרבקה נערה היתה, ובסדר עולם משמע שהיתה בת ג’ שנים כשנשאת ליצחק, ואי אפשר להגיה דהא תניא התם יצחק אבינו כשנעקד היה בן ל”ז שנה ובו בפרק נולדה רבקה, וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, נמצא שלא היתה רק בת ג’ שנים. והרב ר’ שמואל הוכיח שהיתה בת י”ד שנה, מדתני בספרי זוגות ששנותיהן שוות, קהת ורבקה, וקהת חי קל”ג שנה, ואם היתה בת י”ד שנה כשנשאת אז החשבון מלא, דכשנולד יעקב היתה בת ל”ד שנה, ויעקב היה בן צ”ט שנה כשמתה רבקה, הרי קל”ג שנה לרבקה, שהרי כשנתברך היה יעקב בן ס”ג שנה, שאז מת ישמעאל, וכל שנותיו של ישמעאל קל”ז, שישמעאל גדול מיצחק י”ד שנה, ויצחק ששים שנה בלדת אותם, הרי לישמעאל ע”ד, ונשאר מלידת יעקב עד סוף שני ישמעאל ס”ג שנה, וי”ד שנה נטמן בבית עבר, וכ’ שנה בבית לבן, ושתי שנים בדרך ואז מתה רבקה, כדדרשינן אלון בכות שתי בכיות, והרי ליעקב צ”ט שנה. וצריך לומר דמדרשים חלוקים בענין זה. 

יצחק גימטריא ח’ פעמים כ”ו שהוא הוי”ה, ומדת יצחק הוא מדת פח”ד, ועל כן שם אשתו רבקה, ושניהם שני הפכים, כי מדתה מדת הדין הקשה, שנאמר ותמהר ותורד כדה, והעד הנזם על אפה וצמידים על ידי”ה גימטריא כדה, והנז”ם על אפה הזמ”ן אל אפה, והצמידים על ידי”ה מצו”ה ידי”ם על ידיה כוחה פועלים על כחות פה, ועל כן היא מהפכת כחו של יצחק, ויהפוך ה’ אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה’ אלקיך, איתי, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפי”ו וגו’ והיד”ם ידי עשו והוא מדת החרב, על חרבך תחיה נצח עשו ליעקב, ורבקה אוהבת ליעקב ואין שם טעם מפורש, ועל כן נצחה במטעמיה שאינו דומה העובד מאהבה לעובד מיראה. 

רש״י
בת בתואל – השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. (בראשית כד כד)
את היי לאלפי רבבה – את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך, יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת. (שם שם ס)
האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו. (שם שם סז)
ותאמר אם כן – גדול צער העבור, למה זה אנכי – מתאוה ומתפללת על הריון. ותלך לדרש – לבית מדרשו של שם, לדרש את ה’ – שיגיד לה מה תהא בסופה. (שם כה כב)
וקח לי – משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובה ליטול שני גדיי עזים בכל יום. (שם כז ט)

רמב״ן
ותשא רבקה את עיניה – מדעתי בראות רבקה איש הולך לקראתה בשדה שירט הדרך והלך בשדה לעומתה ידעה כי הוא בא לראותם ולקרוא לשלום או להכניסם אל ביתו ללון, עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע… ותפול – לשון רש”י השמיטה עצמה לארץ, כתרגום ואתרכינת, ואין דעת אונקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ, שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש, ולשון הרכנה הטיה לצד אחד בלבד, אבל כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחר להסב פניהם ממנו. (בראשית כד סה)

בעבור תברכך – …נראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה “ורב יעבד צעיר”, כי איך היה יצחק עובר פי ה’, והנה מתחילה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות, כי “ותלך לדרש את ה’” שהלכה בלי רשות יצחק, או שאמרה אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי, ועתה לא רצתה לאמר לו כך הוגד לי, כי אמרה באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה… (שם כז ו)

וטעם הזכיר הכתוב עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן להפליג בענין הצדקת, כי המנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ובמתן הברכה והכבוד מן הגדול אל הקטן, וכן יאמר למטה ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן. (שם כז טו)
ותאמר שתה – פירוש כנגד שאמרת גמיאה מעט שתה כחפצך, ולא שישתה הוא בידו אלא היא תטרח במצוה להשקות צמא למים, ותמהר ותורד כדה על ידה כדי שלא יטרח הוא בשאת הכד לשתות, ואומרו ותשקהו – פירוש מלבד שלא טרח לשאת הכד עוד לה שהיתה טורחת לקרב לפיו המים שלא יצטרך הוא אפילו להטות הכלי. וטעם שלא אמרה תכף ומיד גם לגמליך וגו’ ותוספת ותרנות נתכוונה, שאם היתה מקדמת לומר גם לגמליך וגו’ קודם שישתה הוא יש מקום לו למהר להקל טורחה כיון שעוד לה טרחת הגמלים, מה שאינו כן קודם שהודיעתו יחשוב כי הוא זה כל הטורח, וישתה כחפצו לאט לאט ואחר ששתה תכף אמרה גם לגמליך וגו’. (שם כד יח)

ותכל להשקותו – …עוד אפשר שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך והפלגת השתיה תזיק, והיא הצדקת שערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן, כי העייף לא ישער בשתייתו בעת צמאונו, וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכוונה, לזה אמרה אליו וגם לגמליך וגו’ עד אם כלו, ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות… או כי בדרך זה שאינך מצטער, אותם צריך להקדים. (שם שם יט)

בת בתואל הארמי – טעם שחזר הכתוב להודיע זה ללמד סינגוריא על רבקה, לפי שאומר בסמוך ויעתר לו ה’ ולא לה, לזה הקדים לומר בת בתואל, לומר כי זו היתה הסיבה למה שהעתיר ה’ ליצחק… ואומר אחות לבן ללא צורך, שבא ללמד זכות על רבקה, בראותינו שילדה בן רשע מובהק, זו היא סיבה לדבר היתה אחות לבן הארמי, וכבר קדמו חז”ל רוב הבנים לטעם הידוע, ולזה יצא עשו, וזולת זה צאצאי צדיקים היו יוצאים ממנה, כי צדקת גמורה היתה, והעד “לנוכח אשתו”, ואם כן למה לא נתן יצחק לב לבדוק באחים, לזה גמר אומר לו לאשה. (שם כה כ)

למה זה אנכי – שהיו נדחקים ביותר כשיעור שיהא מהתרוצצות, ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים, ותלך לדרוש את ה’ – לבקש רחמים על קיום הריונה, ולדעת דבר הסובב הפסדם, ולעולם לא הקפידה על צער ההריון, כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב נצחי. (שם שם כב)

ורבקה שומעת – פירוש מודיע הכתוב כי רבקה נביאה היתה ושומעת תמיד בדברי יצחק הגם שלא ידבר בפניה… (שם כז ה)

ורבקה אמרה – אמר תוספת וי”ו כי הסכימה לרוח הקודש השרויה עליה. (שם שם ו)

שמע בקולי – פירוש הגם שיש בדברים אלו כגניבת הדעת, עם כל זה עליך לשמע בקולי, פירוש מלבד היות מצות כיבוד אב ואם שהיא מצות עשה, גם היא נביאה, וכתיב בדברי נביא אמת אליו תשמעון, שיצטדק נביא באומרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה. (שם שם ח)

וראיתי לתת טעם לאהבת רבקה ליעקב, לצד כי עיני כל אליה יצעירו כי ממנה יצא רשע הוא עשו, והנה לטבע הרגיל החלקים יאהבו חלק אל חלקיו, וזה מהבוחן, לזה גלתה דעתה כי לא כן היא, ומעשיה מוכיחות כי מקורה ברוך, וחלק הטוב חלקה וטבעה אל אהבת הטוב ירוץ. ולזה תמצא שירבה הכתוב לומר בכל פועל ופועל ממנה “יעקב בנה” ללא צורך, וכוונתו להגיד כי ממנה אורחות צדיק ויסודו מיסודה גם כן לבנה, ומוצאו של עשו לא מבחינתה של רבקה חס ושלום. גם יש סוד בדבר כידוע ליודעי חן, כי הוא זוהמת הקדושה אחר צירופה באש הגבורה שבבחינת יצחק אבינו, והבן… (שם שם יג)

אברבנאל כד יב
וספר הכתוב שהיה מהשגחת הש”י שטרם כלה העבד לדבר הבחינה הזאת והנה רבקה יוצאת כי לא יצאו נשים אחרות שתשתבש בהם הבחינה והנה אמר הכתוב אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם בעבור שהיו בנים לנחור מפילגשו ושמה ראומה לכן יחס בתואל למלכה אבל העבד אמר ותאמר בת בתואל בן נחור כי תקן הדבור בדרך מוסר ואמר ג”כ אשר ילדה לו מלכה להגיד שהיא בת הגבירה והותרה בזה השאלה הי”ד. וספר הכתוב שהיתה רבקה טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה ושלא נתעכב’ בבוא’ אל העין בדברי שחוק ובטל’ עם שאר הנשים כמשפט הבנות היוצאו’ לשאוב אבל בהגיע’ לעין מיד ירדה ותמלא כדה ותעל ולפי שלא התמהמה’ כלל הוצרך העבד לרוץ לקראת’ ומאשר אמר לקראת’ ולא אחרי’ יראה שהעבד היה יושב בין העיר והעין והיא יצאה מהעין ללכת אל העיר והוא רץ לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך ועם היות שהיה לה לומר ולמה לא הלכת אל העין לשתות או לשאול אותה ממני שמה ולא אצטרך לבא עד כאן ולשוב לעין לא דברה לו מזה כלל אבל אמרה בכבוד גדול שתה אדוני ולא נתנה את כדה בידו לשישת’ אבל ותורד כדה על ידה שהוא טורח יותר גדול ותשקהו וכאשר כלתה להשקותו אמרה מעצמ’ גם לגמליך אשאב ובעבור שהגמלים שותים מים הרבה אמרה עד אם כלו לשתות כי לא חששה לא על העמל ולא אל העכוב. והתבונן שהעבד אמר וגם לגמליך אשקה והיא בדעת’ וחכמת’ לא אמרה כן אלא גם לגמליך אשאב ר”ל איני יודעת אם ישתו אם לא אבל אני אשאב להם מים ישתו אם ירצו וכן עשתה שבמרוצ’ ובמהירות גדולה שבה לבאר ותשאב לכל גמליו. ואליעזר היה משתא’ לה מחריש לדעת וגומר ר”ל שהיה נבהל מחריצות’ ודעת’ ונדיבות’ והיה מחריש שלא אמר לה כלום לדעת ההצליח ה’ דרכו אם לא ויהיה זה אם תשאב לכל הגמלים כאשר היתה הבחינ’ וגם היא אמרה. וכאשר כלתה להשקותם לקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה ולפי דעת רש”י נתנם לה קודם ששאל’ בת מי את והיה זה לפי שרצה העבד לתת לה שכר עבודת’ וכאשר ידע שכפי משפחת’ ומעשי’ אינה הגונ’ ליצחק תקח לה המתנות האלה בעבור מה שהטיב’ לעשות אבל כפי’ הראב”ע והוא היותר נכון ראשונ’ שאל בת מי את ואח”כ נתנה לה ולכן לא אמר הכתוב ויתן לה אלא ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה ר”ל הראוים להיות על ידיה ושאל’ בת מי את כאלו היתה שואלתו לענין הלינ’ והיא השיבתו על ראשון ראשון בת בתואל אנכי כמו שביארתי ועל אחרון אחרון גם תבן גם מספא רב עמנו גם מקום ללון ר”ל כמו שנתתי לך המים אתן לך גם תבן גם מספא וגם מקום ללון ואז נתן לה מתנות כמו שכתב הרמב”ן וכן כתב בספרו המעשה ואשאל אותה בת מי את וגומר ואח”כ ואשים הנזם והותר’ בזה השאל’ הט”ו.

מלבי״ם
ויהי הוא – והיה בהשגחת ה’ שבאותו רגע הנה רבקה יוצאת – כי לא יצאה מימיה לשאוב מים, כי אביה היה עשיר ולו עבדים ושפחות שואבות מים, הנה מורה על דבר חדש, וספר מה שיצאה עתה היה מצד אשר יולדה לבתואל, ועל כן עורר אותה מלאך ה’ שתצא כדי שיהיה זווג יצחק ממשפחתו. והחידוש השני היה מה שהיה כדה על שכמה – שאף שיצאה עתה הפעם הראשונה אל הבאר היה ראוי שתקח אתה אחת מנערותיה, שהם ישאו את הכד כמנהג בנות העשירים. (שם כד טו)

ויעתר – שיוליד סגולה ושיצא פרי נבחר קדש הלולים הוא נגד הטבע, וצריך לזה עזר אלקי, ועל כן היו אמותינו עקרות, כי שיצא מן הקליפה פרי קודש אין הטבע מוכנת מעצמה עד יופיע כח אלקי, שזה יתעורר על ידי התפלה להאציל נשמה קדושה בת אלקים אשר תעשה חיל. והגם שיצחק כבר היה מוכן לזה מעת העקדה, רבקה לא היתה מוכנה לזה, והוכנה ללידה זו א’, על ידי הרבות בתפלה, ב’, שהיתה התפלה מיצחק שהוא כבר הובטח על בנים, והתפלל שהבנים יהיו ממנה. (שם כה כא)

למה זה אנכי – רבקה שלא ידעה כי תאומים בבטנה חשבה שסבת הרצוץ הוא מצדה, שהגם שהוכנה על ידי רצון ה’ להוליד, מכל מקום חסר בבטנה המקום להכיל הולד. והנה הפעולה הנסית תכין את החומר אל ענין חדש באופן שיסכים עם הטבע, ואם יפקוד העקרה להוליד יכין חומרה אל טבע ההולדה… (שם שם כב)

ורבקה שומעת – רוצה לומר הבינה דברי יצחק איך רוצה לעשות התקשרות בין עשו ובין יעקב כהתקשרות יששכר וזבולון, שיעקב יעסוק בתורה ועשו יפרנס אותו, אבל היא ידעה היטב רשעת עשו ורוע תכונתו, שלא לבד שלא יהיה קליפה השומרת לפרי, כי כעש יאכל וכרקב יבלה את הכל, והעושר שיתן לו אביו בברכתו יהיה שמור לו וליעקב לרעתו, לכן ראתה כי טוב שיבורך יעקב גם בברכת עולם הזה…

וילך עשו – כי לולא ראתה שהלך תיכף לא היתה עושה הערמה הזאת רק היתה מדברת על לב יצחק שיסכים לדבריה, אבל ראתה שהזמן קצר, כי הלך לצוד ציד ולא באופן שהיה הולך תמיד לצוד כי היה איש ציד, כי עתה הלך להביא, ולכן הוכרחה אל הערמה הזאת. (שם כז ה)

רש״ר הירש
וילך – אליעזר לא הופיע כסוחר עשיר עם עשרה גמלים טעונים, אלא כולו עבד המוביל את גמלי אדוניו לתעודתם, רק כך היה הנסיון ביחס לאופיה של הנערה מבחן אמיתי, התנהגות המעידה על אנושיות טהורה ביחס לעבד עמוס ועיף מתפרשת פירוש אחר לגמרי ביחס לשוע ועשיר. (שם כד י)

ואיש לא ידעה – אחר שכבר נאמר בתולה, הרי ואיש לא ידעה איננו יכול להתייחס אל הבתולים בלבד, גם אין הוא אומר “לא ידעה איש” כדרך המקרא בכל מקום, אלא רוצה לומר לא רק בתולה היתה, אלא “ואיש לא ידעה”, צנועה היתה עד כי שום גבר לא העיז מעודו להתקרב אליה מתוך קלות ראש, אכן היה זה דבר מיוחד במינו, וכל שכן במדינת ארם. (שם שם טז)

וירץ העבד – בדמות עבד רץ לקראתה, והוא מבקש “לגמע מעט מים”, והיא עונה “שתה”, וקוראת לו אדוני, אם כי כעבד עמד לפניה, ועתה, קו לקו מצטיירת לפנינו דמותה של האשה אשר, כרוח אברהם אשר עליה, ראויה היתה לבא במקומה של שרה.

תחילה אין היא אומרת מאומה על הגמלים, אילו אמרה מיד מה שבדעתה לעשות בסוף, היתה מתגלית כפטפטנית בטלה, המחזיקה טובה לעצמה על החסדים שהיא עושה, והנה לא די שהיא מקבלת על עצמה לתת גם לגמלים… ותמהר ותרץ – אין היא שוהה להמלך עם עצמה, לא כבדה היא בהליכותיה, ביחוד שהמדובר הוא לגמול חסד עם אדם. תחילה היא מערה אל השוקת את המים שנותרו בכד, ממידתו של גומל החסד להיות חס על כוח וממון, כדרך שלעתים הוא בזבזן ללא גבול, דוקא משום שאת הכל, גם את הפחות בערכו, הוא רואה כמכשיר למצוה, הרי הכל קדוש בעיניו. (שם שם כ)

ותפל מעל הגמל – זו צניחה מרצון, גם כאן יש להבין את הרגש שמנע מרבקה לרכב לקראת יצחק, גברת מתהדרת היתה בודאי מעדיפה לרכב הדר בראש כבודה גדולה, והיתה מועילה בטובה להעזר בבעלה לעתיד ברדתה מעל הגמל, אך במיוחד כאשר יצחק מצדו לא רכב, לא היה זה נאה לרבקה שתרכב לקראת יצחק ההולך, נוסף על כך רכיבה היתה סימן לשררה, ורבקה לא רצתה להראות את פני יצחק כגבירה, אך כל זה לא נעשה מתוך חשבון, שאם לא כן מעט מאד היה מבדיל בין ענוה זו לבין גאוה, אלא “ותפול”, כביכול מעצמה, שלא מדעתה, ללא חשבון, מתוך התעוררות בת רגע של הרגשה נכונה. (שם שם סד)

…מה בקשה רבקה להשיג באותו משחק? פרט לעצם המשחק גופו, רק אם סוף התגלות האמת היה במחשבתה תחלה, רק כך נעשה הכל מבואר והגיוני, רק כך נוכל להבין את עמדתה של רבקה. כהקדמה למאורעות אלה קראנו על המכה הכפולה שעשו נתן לייעודו הגדול של אברהם, כאשר נשא שתי נשים מבנות חת, דבר זה צריך היה לפקוח את עיני יצחק ולהראות לו את בנו הבכור כפסול גמור לתפקידו, אף על פי כן אנחנו רואים שיצחק קרא לבנו הבכור על מנת לברך אותו, מה רב היה כחו של האיש אשר “ציד בפיו”, היאך הצליח לשים מסוה על פניו עד שעלה בידיו להטעות את אביו ולגנוב את לבו… מה יכלה לרבקה לעשות? רק זאת, להפגין לפניו, באיזו מידה יכולים הבריות לגנוב את דעתו, הנה יעקב שהיה איש תם, העמיד לפניו פני גיבור ציד, הנקל לעשו שיעמיד לפניו פני איש תם, ביקשה רבקה לאכזב את יצחק על ידי הכזב, והנה חפצה הצליח בידה, משעמד על התרמית אחזתו חרדה גדולה, “נפתח לו גיהנם”, ראה היאך כל ימיו גנבו את דעתו והטעוהו, מיד נפקחו עיניו והוסיף מדעת ומרצון גמור “גם ברוך יהיה”… (שם כז א)

שם משמואל
והנה מה ששושנה זו נתגדלה בין החוחים האלו יש לומר, דהנה יצחק כשנתקדש בהר המוריה ונעשה גם גופו קודש הוא היפוך מקליפה זו לגמרי, שהרי הגוף הוא מלבוש לפנימיות, וזה שהחיצוניות שלו כמו הפנימיות הוא היפך ענין לבן הארמי לגמרי, ועל כן זיווגו שהיא רבקה היתה צריכה להיות דומה לו, איהו צדיק ואיהי צדקת. ויש לומר עוד דהנה יעקב איש האמת, כמו שכתוב (מיכה ז’) תתן אמת ליעקב, וההיפוך ממנו היה עשו, והנה ברבקה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב, וזה מראה את דמותה שהיתה נמשכת אחר האמת, ואמת היא היפוך הרמאות, וידוע דכל מירוק הוא בדבר ההפוך לו לגמרי, כמו ישראל שהם קדושים בטבע היו צריכים להתמרק במצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם, ועל כן רבקה נתמרקה בבית בתואל הארמי ולבן הארמי.

והנה ללקט שושנה זו מבין החוחים האלה ולדחות ממנה את הכחות הרעים שנתמרקה ביניהם הוא כעין טהרת המנוגע, וכמו שטהרת המצורע צריכה להיות על ידי כהן דוקא, להמשיך לו מלובן העליון חסד גימטריא ע”ב כנ”ל, כן נמי למשוך את רבקה משם נצרך כוחו של אברהם איש החסד, ויד העבד כיד רבו, על כן היה בכח אליעזר למשוך את רבקה משם על ידי חסד אברהם, ועל כן בכל מעשה שהיה שייך להמשכת רבקה מביניהם נזכרת מלת “העבד”, להורות שלאו כח עצמו היה בזה, אף שהוא עצמו היה נמי אדם גדול יושב בישיבה… (חיי שרה תרע”ד)

ויש לומר דמהאי טעמא היתה נשמת רבקה שקועה שם, כי כל נשמה שצריכה מירוק מתמרקת בכח חיצוני לעומת מהותה, והנה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב, ובודאי כמו שהשתדל עשו לצוד את אביו בפיו ולרמותו כן עשה נמי לרבקה, אבל לא עלתה בידו מחמת שמהותה היתה תמיד להמשך אחרי הפנימיות ולא אחרי החיצוניות ושטחיות הדבר. ובמדרש ורבקה אוהבת את יעקב, כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו, וידוע שקול הוא פנימיות, על כן באשר היתה נמשכת רק אחר הפנימיות, על כן היתה אוהבת את יעקב ולא היה יכול עשו לרמותה ולצוד אותה בפיו, ובאשר המירוק הוא בדבר ההפוך לגמרי, על כן היתה משוקעת בבית בתואל שהיה לו כח טמא להכניס כחות חיצונים לפנימיות הלב. (שם תרע”ו)

ובזה יש לפרש הכתוב “ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה’” וגו’… שלכאורה אינו מובן במה הרגיע את רוחה. ויש לפרש שהיא בהרגישה ניגוד ורציצה בבטנה עלה גם כן בדעתה שאולי היא מעוברת תאומים ואחד צדיק ואחד רשע, אך היא תשיב אמריה למה שניהם בבטן אחת והיו צריכים להיות כמו ישמעאל ויצחק שתצא הפסולת תחילה, על כן שפטה שהוא איש אחד מעורב טוב ורע, ואמרה הלואי לא נתעברתי, ועל זה באה התשובה ששנים הם וממעיך יפרדו, והיינו שלשון פירוד מורה לדבר שיש לו שורש אחד ומתפרדין, כמו ענפין מתפרדין, וכמו שהיו שניהם בשורש אחד הוא כח המאחד ומחבר, על כן לא יתכן שיבראו אחד אחד, ואינו דומה לישמעאל ויצחק שלא היו משורש אחד… (תולדות תער”ב)

…והדמיון שהיה ליצחק בו איננו מפאת החסרון שביצחק, אלא מצד מעלתו שהיה טהור עינים מראות ברע והחושך של הנחש הקדמוני לא החשיך מפניו את אורות הנשמות הנ”ל, ובעיניו של יצחק היה כל ההסתר כקרום דק באופן שמעט אור ידחה את החושך.

אבל רבקה שלא היתה במעלה גבוהה ונשאה כל כך כיצחק היא הבינה את זדון עשו שלא תצמיח לו תועלת מהברכות, ואדרבא ירשיע יותר, וכל העולם יהיה חס ושלום נכנע לנחש הקדמוני, ועל כן היתה עצתה שיעקב יטול את הברכות ויתקיים בו בסוף יומיא, שאז ישובו כל האומות עבדים לישראל… (שם תרע”ו)

ויש לומר באשר ידעה שנשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה, ועל כן שפטה בדעתה שבודאי אינה צדקת, ולגודל הצער שפטה שהיא להיפוך, על כן קצה בחייה, וכמו שאמר דוד המלך ע”ה (תהלים קל”ט) וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם, וכן מה שראתה כשעוברת על פתחי ע”ז עשו מפרכס לצאת, והיא לא עלתה על דעתה ששנים, וחשבה שאחד הוא מעורב טוב ורע, מצד יצחק הוא טוב ומצדה הוא רע, ומזה באו לה כל היסורים, שמחלקי הטוב לא באו יסורין, וזה אמת, שכל היסורין היו לה מן עשו איש שעיר… וגם הרציצה ממנו היתה, כבמדרש דאף שזה רץ להרוג את זה… ורבקה הרגישה שכל היסורין באו לה מפאת הרשע שבמעיה שחשבה שוולד אחד במעיה על כן קצה בחייה… וכאשר נאמר לה שני גויים בבטנך נתפייסה וסבלה היסורין. (שם תרע”ח)