תמר כלת יהודה

כלת יהודה
אשת ער
יבמת אונן
אם בני יהודה התאומים, פרץ וזרח.
מצאצאיה אלישבע, בעז, דוד המלך, יואב בן צרויה.
לפי המדרש (ראו בהמשך אצל חז”ל, בראשית רבה, פה י’ ועוד שם.)תמר היתה בתו של שם, שהיה כהן.

לפי ספר היובלים, מא, מוצאה של תמר הוא מארם: “וביובל [החמשה וארבעים] בשבוע השני בשנה השנית לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר:” (ראו אזכור זהה גם בספרים חיצוניים  (בהמשך) ‘צוואות השבטים, יהודה, י׳. )

פשט ורקע הסיפור

הרחבה

מעשה יהודה ותמר, קוטע את הרצף הסיפורי אודות יוסף, הוא משולב בין סיפור מכירת יוסף לסיפור אשת פוטיפר. הסיפור פותח במילים ‘ויהי בעת ההיא’ רוצה לומר באותו פרק זמן אחרי מכירת יוסף, יחד עם זאת, מתעורר קושי הכרונולוגי בין הסיפורים, מאחר והכתוב פותח כשיוסף בן שבע עשרה, ושלוש עשרה שנים אחר כך, הוא מתייצב לפני פרעה, כשהוא בן שלושים, לכך יש להוסיף שבע שנות שובע ושנתיים של רעב, אז ירד יעקב למצרים, סה״כ 22 שנים (פירוש סדר עולם רבה לפי התורה). 

פרק זמן זה הוא שבתוכו לפי המסופר התרחשו כל אירוע יהודה ובניו, ואף נולדו חצרון וחמול בניו של פרץ בנו של יהודה מכלתו תמר.

חז”ל אשר עמדו על קושי זה ניסו לענות על השאלה מדוע בחר הסופר המקראי לשלב את סיפור יהודה ותמר ברצף הזה.  הצעה אחת (ראו בהמשך ילקוט שמעוני, נ”ך תתרס״ג:ה, ראו רש”י, תנחומא..) סיפור יהודה הוא תוצאה ישירה של מכירת יוסף, והוא העונש ליהודה, מידה כנגד מידה, ומשום שהוא תוצאה ישירה של המכירה, הרי שזהו מיקומו הכרונולוגי.
לעומת זאת, האבן עזרא מציע (ראו בהמשך אצל חז״ל / מפרשים, ראב״ע), אין זה מיקומו הכרונולוגי של הסיפור שהיה קדום למכירת יוסף, וזה הוכנס רק בכדי ללמדנו מוסר, גורלו של אדם הוא תוצאה של מעשיו, יצרו של יהודה הנכבד הביאוהו למקום שפל ביותר ולעומתו יוסף ממקומו השפל, אשר עמד מול יצרו (בסיפור אשת פוטיפר) הגיע למעמד הנכבד ביותר במצרים.

בשילוב מעשה יהודה ותמר במקומו בין סיפור מכירת יוסף לסיפור אשת פוטיפר, יוצר הסופר המקראי גם זיקה ברורה לשונית ורעיונית.
זיקה של מידה כנגד מידה, לסיפור מכירת יוסף, האסונות שפוקדים את יהודה הם עונש על חטאו כלפי יוסף ויעקב :

יהודה אשר מציע לאחיו למכור את יוסף, גורם לו להגיע למצרים ולהנשא לאישה מצרית, עובר גם הוא לגור בקרב הכנעני ונישא לאישה כנענית.

יהודה גורם ליעקב אביו להתאבל על מות בנו, כך גם יהודה אבל על מות בניו ער ואונן.
רמיה באמצעות בגד – תמר מתחזה לאישה זונה באמצעות בגדים ומרמה את יהודה, כך גם אחי יוסף רימו את יעקב באמצעות בגד הכתונת. (גם יעקב רימה את אביו יצחק באמצעות בגד כשהוא מתחפש לעשו)

עוינות וקנאה בין האחים – בין אחי יוסף היו רגשי שנאה וקינאה, שהולידו את הרמיה כלפי אביהם, כך גם בניו של יהודה, מתיחות ושנאה שמנעה מאונן ליבם את אשת אחיו ולרמות את אביו.
הכר נא – אחי יהודה הציגו לפני אביהם את כתנות יוסף המוכתמת בדם תוך שימוש במילים ׳הכר נא׳ כך גם תמר מציגה מציגה את הפרטים שיהודה השאיר אצלה כאות לחפותה תוך שימוש במילים ׳הכר נא׳.
שעיר עזים – כתונת יוסף נטבלה בדם שעיר עזים, בסיפור יהודה ותמר, גדי עזים הובטח כאתנן. (גם כאן הקבלה לדור הקודם, בסיפור גניבת הברכה של עשו על ידי יעקב, רבקה מבקשת שני גדיי עזים)

זקוביץ, (מקראות בארץ המראות, 55-56), טוען ששילוב סיפור יהודה ותמר במקומו, בין סיפורי יוסף, בא להציג את דמותו של יהודה לשלילה, ישנה ביקורת על התנהגותו כלפי אביו, לו הציג את כתונת יוסף בדם גדי עזים, ובסיפור יהודה ותמר, יהודה חוטא לכלתו ואף לא עומד בפיתוי, דמותו של יהודה עומדת כתשליל לדמותו של יוסף הצדיק, אשר בסיפור הבא מיד אח״כ לא מתפתה לאשת פוטיפר, לטענתו זהו סיפור אנטי יהודאי, המעמיד את אבי שבט יהודה באור שלילי.

בין תמר לאשת פוטיפר:

בשני הסיפורים הגיבורים הם שני אחים בניו של יעקב, יוסף ויהודה, בשני הסיפורים נשים אשר לוקחות את גורלן בידיהן, שתי הנשים מנסות לפתות את הגבר ויוזמות קירבה פיסית, בשני הסיפורים האישה משאירה אצלה פריט השייך לגבר.
רש״י מסביר את סמיכות הפרשות: ״ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה״ (וראו גם אצל חז״ל בהמשך, בראשית רבה,וישב פרשה פה ב)
לפי פירוש זה, שתי הנשים בקשו להעמיד צאצאים, זו להעמיד שם לער ואונן ואף אשת פוטיפר ידעה באמצעות ניחוש/כישוף כי תעמיד צאצאים ליוסף אך טעתה בפרשנות שכן עתיד זה היה להיות מאסנת.

יהודה, שחטא לאביו ולכלתו, והתחכם לחוק, סופו שהחוק האלוהי והאנושי מתחכמים לו, תמר הופכת אותו לאבי בניה בעל כורחו, ואלוהים מחליף את בכורו בצעיר (ראו גם: זקוביץ, שנאן, מעשה יהודה ותמר, עמ׳ 133-135) .

סיפורים אלה, כמו סיפורים אחרים במקרא המסתירים סממני תעמולה, מייצגים את המאבק בין שני השבטים, יהודה ויוסף (בנימין ואפרים), לימים מלכות יהודה ומלכות ישראל, וחושפים את העימות בין שתי שושלות ההנהגה מבית יעקב בשלב הפרה מלוכני. (ר., טאוזינגר, תמר אשת ער: פואטיקה, מיסטיקה ופוליטיקה של תימה מקראית בספרות העברית, עמ׳ 36-39)

בין תמר ורות

בשני הסיפורים האישה נישאת לצאצא ממשפחת יהודה. מדובר באבי מלכות בישראל.
בשני הסיפורים הבעל מת מבלי להשאיר אחריו זרע. בשני הסיפורים גם האח מת. ולאישה לא מתאפשר להעמיד זרע המשך מתוך המשפחה.
בשני הסיפורים נקראות האלמנות לשוב אל בית הוריהן, אך הן מסרבות להיכנע לגורלן, ומתעקשות לדבוק במשפחת יהודה.
גם רות וגם תמר נוטלות יוזמה ופועלות שלא לפי הנורמה החברתית בכדי לפתור את בעיית המשכיות השושלת. שתיהן מסכנות במעשיהן את שמן הטוב.
בשני המקרים, נעשה היבום על ידי גבר מבוגר מהמשפחה שאינו אחי הבעל המת.
גם בעז וגם יהודה מתעלמים מחובתם לדאוג לאלמנה והיבום נעשה ביוזמתה. המעשה יוצא לאור ומקבל תוקף חוקי במשפט פומבי, בשער העיר. בשני הסיפורים שושלת הדורות מסתיימת בדוד. (פרופ׳ י., קליין, מגילת רות, עולם התנ״ך, עמ׳ 93)
נקודות השקה נוספות, מרחב ההתרחשות של הסיפורים זהה, בנחלת יהודה: בית לחם, תמנה, עדולם. האירועים מתרחשים בשני הסיפורים בגז ובגורן.
בשני הסיפורים הגיבורים נוטשים את מקום מגוריהם לאזור אחר.
בשני הסיפורים מדובר בנישואים לנשים נוכריות.
בשני הסיפורים מדובר על מנהג ייבום.
בשני הסיפורים בולטים אביזרי זהות: חותם, פתילים ומטה, מסירת הנעל. גם רות וגם תמר מחליפות את בגדיהן לפני הפיתוי. בשני הסיפורים ריבוי פעלים המתארים את היוזמה של הנשים. (ר., טאוזינגר, שם, עמ׳ 71-74)
הזיקה הגדולה בין הסיפורים הביאה את מיכה יוסף ברדיצבסקי, לטעון כי בראשית לח ומגילת רות אינן אלא שתי נוסחאות של גנוטיפ אחד, אשר עובד ושונה, ונמסר במקרא בשני סיפורים שונים, בראשית לח כסיפור תוגה ורות כסיפור אידיליה. (ראו הרחבה: גנזי מיכה יוסף, עמ׳ 13-17)

הקשר לרחב הזונה

לפי מדרש בראשית רבה (ראו בהמשך, חיי שרה כג א), המרגלים בבית רחב היו פרץ וזרח.
חוט השני שנקשר על ידו של זרח בשעת הלידה, לפי המדרש ״כשבקשה מהן אות, אמר לה זרח את תקוה חוט השני הזה תקשרי, זה שנבדקתי בו במעי אמי, דכתיב ותקשר על ידו שני.״

מעשה תמר ויהודה כסיפור עממי לפי אקסל אלריק

אולריק פרסם (1908) את החוקים האפיים בסיפור העממי, תוך חקירת אלפי סיפורי עם.
בסיפור יהודה ותמר, ניתן לזהות את חוקי האפיקה של הסיפור העממי לפי אולריק.
לסיפור פתיחה וסיום.
חוק השילוש – כמספר נוסחאי, שלושה ילדים נולדו ליהודה, ער, אונן ושלה, שימוש ביטוי ׳כמשלש חודשים׳, שלושה חפצים, חותם, מטה ופתילים: תמר מנסה להרות מגבר שלישי, הוא יהודה, שלושה בנים בתחילת הסיפור ושלושה בנים בסופה.
חוק הניגוד – ניגוד בין דמויות ו/או בין מעשים, האחד חזק והאחת חלשה.
(ראו אצל: י., טאוזינגר, שם, 41; ע., ש., אלרעי, הסיפור העממי של עדות ישראל, עמ׳ 18)

אצל חזל / מפרשים

זהר

ותסר בגדי אלמנותה, תא חזי, תמר בת כהן היתה, וכי יעלה על דעתך שהלכה לזנות עם חמיה, הרי צניעות היתה בה תמיד, אלא היא צדקת היתה, ובחכמה עשתה זאת, כי לא היתה מפקרת עצמה אליו, אלא משום שידעה ידיעה והסתכלה בחכמה, (וראתה מה שעתיד לצאת מזה), ועל כן באה אצלו לעשות חסד ואמת, ועל כן באה והשתדלה בעסק הזה.
תא חזי, משום שהיא ידעה ידיעה מה שעתיד לצאת מזה, והשתדלה בעסק הזה, הקב”ה נתן עזרה שם בפעולה ההיא, ונתעברה מיד, והכל היה ממנו.
ואם תאמר למה לא הביא הקב”ה בנים האלו מאשה אחרת, למה הביאם מן זו, אלא ודאי היא נצרכה למעשה הזה ולא אשה אחרת.

שתי נשים היו, שמהן נבנה זרע יהודה, ומהן באו דוד המלך ושלמה המלך ומלך המשיח, ואלו שתי נשים היו זו כמו זו, (כלומר שהיו שוות זו לזו) תמר ורות, שבעליהן מתו מתחילה והן השתדלו למעשה זה.

תמר השתדלה בחמיה, שהוא הקרוב ביותר לבניו שמתו, (הראוי ליבם אותה), מה הטעם השתדלה בו, כתוב כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה, ועל כן השתדלה במעשה הזה אצל חמיה… (וישב קפט)

דתניא א”ר יהודה מעזות של צדקת אחת, יצאו כמה טובות לעולם, ומי היא, היא תמר, שכתוב, ותשב בפתח עינים… ולמדנו מה ראתה צדקת זו למעשה זה, אלא ידעה בבית חמיה דרכיו של הקב”ה, איך מנהיג את העולם הזה עם בני אדם, ומשום שהיא ידעה העמיד הקב”ה הדבר על ידיה. וזה הולך כמו שלמדנו, מוכנת היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, להיות אמו של שלמה המלך, אף כאן מוכנת היתה תמר לזה מיום שנברא העולם.

ותשב בפתח עינים, מה הוא פתח עינים, כמו שאמר והוא יושב פתח האהל, וכתוב ופסח ה’ על הפתח, וכתוב פתחו לי שערי צדק, עינים, שכל עינים של העולם מצפים לפתח ההוא, אשר על דרך תמנתה, מהו תמנתה, הוא כמו שאתה אומר ותמונת ה’ יביט, וכך העמדנו תמר העמידה הדבר למטה ויצאו פרחים והניצו ענפים בסוד האמונה…

ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי, עתה צריכה הכלה תכשיטים, ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן, למלך שהיה לו בן משפחה אחת והיה הולך בהיכל, רצה המלך להנשא במטרוניתא עליונה ולהביאה בהיכלו, אמרה מי נתן לזה בהיכלו של המלך, אמר המלך מכאן ולהלאה אשלח ואגרש את בן האמה מן ההיכל שלי.

אף כאן כך, אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן, והרי העמדנו (מהו גדי) בלא תבשל גדי, (שהוא הס”א היונקת ממלכות מטרם טהרתה). וכל אלו הם באים מצד בכור בהמה, ועל כן לא כתוב אנכי אתן, אלא אנכי אשלח, אגרש ואשלח אותו שלא ימצא בהיכלי.

ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך, אלו הם הסימנים של המלכה שנתברכה מן המלך בזווגה. ויאמר מה הערבון אשר אתן לך, ותאמר חותמך ופתילך ומטך, אלו הם קשרים העליונים תכשיטי הכלה המתברכת מן ג’ אלו, נצח, הוד ויסוד, והכל נמצא בג’ אלו והכלה מתברכת מכאן מיד ויתן לה ויבא אליה ותהר לו… (אחרי רעח)

תלמוד בבלי
והא תמר בביאה ראשונה איעברא, א”ל תמר באצבע מיעכה, דאמר רבי יצחק כל מועכות של בית רבי תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר, על שם תמר שמעכה באצבעה. והא הוו ער ואונן, ער ואונן שמשו שלא כדרכן. (יבמות לד ב)

אמר עולא תמר זינתה זמרי זינה, תמר זינתה יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל. (נזיר כג ב)
ותשב בפתח עינים, א”ר אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו מקום שכל עינים צופות לראותו… ר’ שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה, כשתבעה אמר לה שמא נכרית את, אמרה ליה גיורת אני, שמא אשת איש את, אמרה ליה פנויה אני, שמא קיבל בך אביך קידושין, אמר ליה יתומה אני, שמא טמאה את, אמרה ליה טהורה אני… ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה, משום דכסתה פניה חשבה לזונה, א”ר אלעזר שכסתה פניה בבית חמיה, דא”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים, מנלן מתמר…

היא מוצאת, היא מיתוצאת מיבעי ליה, א”ר אלעזר לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל וריחקן, בא גבריאל וקירבן, היינו דכתיב למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם. א”ר יוחנן משעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אילמת. לדוד מכתם, שיצא ממנה דוד שהיה מך ותם לכל… והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ותימא ליה מימר,אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן מתמר… הכר נא למי, נא, אין נא אלא לשון בקשה, אמרה ליה בבקשה ממך הכר פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני… צדקה ממני, מנא ידע, יצתה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים. ולא יסף עוד לדעתה, אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי כיון שידעה שוב לא פסק ממנה… (סוטה י א)

ברכות מג ב, ביאור שטיינזלץ: ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנא בר ביזנא אמר ר’ שמעון חסידא [החסיד], ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר’ יוחנן משום (בשם) ר’ שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם מצד הערך המוסרי שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן [מנין לנו] דבר זה? — מתמר כלת יהודה, שכאשר הוציאוה להישרף נאמר: “היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה” (בראשית לח, כה). שאף בזמן שהוציאוה להשרף לא גילתה שהיא הרה ליהודה, אלא הניחה לו להבין בעצמו, כדי שלא לביישו ברבים.

כתובות ס״ז ב:י״ד : וּמַאי כּוּלֵּי הַאי? דְּאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּמְסוֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן — מִתָּמָר, דִּכְתִיב: ״הִיא מוּצֵאת״.

מכות כ״ג ב:י״ב: א”ר אלעזר בג’ מקומות הופיע רוח הקודש בבית דינו של שם ובבית דינו של שמואל הרמתי ובבית דינו של שלמה בבית דינו של שם דכתיב (בראשית לח, כו) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני מנא ידע דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אינש אחרינא [לגבה] יצאת בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים:

תלמוד ירושלמי
כתובות סח א: ר’ אחא ר’ היה דורש שלשה מקרייות לשבח, ותשב בפתח עינים, ואיפשר כן אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן, אלא שתלת עיניה לפתח שכל עינים מצפות לו, אמרה לפניו רבונו של עולם אל אצא ריקם מבית זה, דבר אחר ותשב בפתח עינים שפתחה לו העינים ואמרה לו פנויה אני וטהורה אני.

סוטה א׳:ד׳:ה׳: רִבִּי חִזְקִיָה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. רִבִּי חִייָה דָרִישׁ שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת לִשְׁבָח. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם. וְאֶיפְשַׁר כֵּן. אֲפִילוּ זוֹנָה שֶׁבַּזּוֹנוֹת אֵינָהּ עוֹשָׂה כֵן. אֶלָּא שֶׁתָּלָת עֵינֶיהָ לַפֶּתַח שֶׁכָּל־הָעֵינַיִם מְצַפּוֹת לוֹ. אָֽמְרָה לְפָנָיו. רִבּוֹן כָּל־הָעוֹלָמִים. אַל אֵצֵא רֵיקָם מִן הַבַּיִת הַזֶּה. דָּבָר אַחֵר. בְּפֶתַח עֵינַיִם. שֶׁפִּיתְּחָה לוֹ אֶת הָעֵינַיִם. שֶׁאָֽמְרָה לוֹ. פְּנוּיָה אֲנִי וּטְהוֹרָה אֲנִי. וְעֵלִי זָקֵן מְאוֹד וגו׳. ישכיבון כְּתִיב. שֶׁהָיוּ הַנָּשִׁים מֵבִיאוֹת קִינֵּיהֶן לְטָהֵר לְבָתֵּיהֶן וְהָיוּ מַשְׁהִין אוֹתָן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן כְּאִילּוּ הֵן שׁוֹכְבִין אוֹתָן. אָמַר רִבִּי תַנְחוּמָא. הֲרֵי הִיא דּוּ מְקַנְטֵר לוֹן. לָמָּה תְבַעֲטוּן בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי. אִין תֵּימַר. עֲבֵירָה חֲמוּרָה יֵשׁ כָּאן. מַבְרִיחָן מִן הַחֲמוּרָה וּמְקַנְתְּרָן בַּקַּלָּה. וְלֹא הָֽלְכוּ בָנָיו אַחֲרָיו וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין מַעֲשֵׂר וְדָנִין. אָמַר רִבִּי בְּרֶכְיָה. מַבְרַכְתָּא הָֽיְתָה עוֹבֶרֶת. וְהָיוּ מַנִיחִין צָרְכֵיהֶן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל וְהָיוּ הוֹלְכִין וְעוֹסְקִין בִּפְרַקְמַטַיָא.

בראשית רבה
פה ז: וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף (בראשית לח, יד), שְׁתַּיִם הֵן שֶׁנִּתְכַּסּוּ בְּצָעִיף, תָּמָר וְרִבְקָה, וּשְׁתֵּיהֶן יָלְדוּ תְּאוֹמִים, רִבְקָה (בראשית כד, סה): וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. תָּמָר, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אָמַר רַבִּי אַמֵּי חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ פֶּתַח עֵינַיִם, וּמַה הוּא בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁתָּלְתָה עֵינֶיהָ בְּפֶתַח שֶׁכָּל הָעֵינַיִם תְּלוּיוֹת בּוֹ, וְאָמְרָה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹהַי שֶׁלֹא אֵצֵא מִן הַבַּיִת הַזֶּה רֵיקָנִית. דָּבָר אַחֵר, בְּפֶתַח עֵינַיִם, מְלַמֵּד שֶׁפָּתְחָה לוֹ אֶת הָעַיִן, אָמְרָה לוֹ טְהוֹרָה אֲנִי וּפְנוּיָה אָנִי.

פה ט: וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן וגו’ (בראשית לח, יח), אָמַר רַבִּי חוּנְיָא נִצְנְצָה בָּהּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, חוֹתָמְךָ, זוֹ מַלְכוּת, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שיר השירים ח, ו): שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, (ירמיה כב, כד): כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי. וּפְתִילֶךָ, זוֹ סַנְהֶדְרִין, שֶׁהֵן מְצֻיָּנִין בִּפְתִיל, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות לט, לא): פְּתִיל תְּכֵלֶת. וּמַטְּךָ, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יא, א): וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָּׁי, (תהלים קי, ב): מַטֵּה עֻזְךָ יִשְׁלַח ה’ מִצִּיּוֹן. וַיִּתֶּן לָהּ וגו’ וַתַּהַר לוֹ, גִּבּוֹרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ וְצַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בוֹ. (בראשית לח, כ): וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה וגו’, יְהוּדָה בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ (משלי ח, ל לא): מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת, הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מְשַׂחֶקֶת עַל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה אַתָּה רִמִּיתָ בְּאָבִיךָ בִּגְדִי עִזִּים, חַיֶּיךָ שֶׁתָּמָר מְרַמָּה בְּךָ בִּגְדִי עִזִּים.

פה י: וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מְטַפַּחַת עַל כְּרֵסָהּ וְאוֹמֶרֶת מְלָכִים אֲנִי מְעֻבֶּרֶת, גּוֹאֲלִים אֲנִי מְעֻבֶּרֶת. (בראשית לח, כד): הוֹצִיאוּהָ וְתִשָֹּׂרֵף, אֶפְרַיִם מַקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, תָּמָר בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה, דִּכְתִיב (ויקרא כא, ט): וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, לְפִיכָךְ הוֹצִיאוּהָ וְתִשָֹּׂרֵף.

פה יא: מַר רַב הוּנָא הִוא מוּצֵאת, הִיא וְהוּא צְרִיכִין לָצֵאת, (בראשית לח, כה): וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר וגו’, בִּקֵּשׁ לִכְפֹּר, אָמְרָה לֵיהּ (בראשית לח, כה): הַכֶּר נָא אֶת בּוֹרַאֲךָ, שֶׁלְּךָ וְשֶׁל בּוֹרַאֲךָ הֵן. הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה אַתָּה אָמַרְתָּ לְאָבִיךָ (בראשית לז, לב): הַכֶּר נָא, חַיֶּיךָ שֶׁתָּמָר אוֹמֶרֶת לְךָ הַכֶּר נָא.

בראשית רבה ס׳:ט״ו: וַתִּשָֹּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק (בראשית כד, סד), אָמַר רַב הוּנָא צָפָת שֶׁיָּדוֹ שְׁטוּחָה בִּתְפִלָּה, אָמְרָה וַדַּאי אָדָם גָּדוֹל הוּא, לְכָךְ שָׁאֲלָה עָלָיו. (בראשית כד, סד): וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל, אִתְרְכִינַת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים לז, כד): כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל. (בראשית כד, סה): וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד, רַבִּי חִיָּא אָמַר רָאֲתָה אוֹתוֹ הָדוּר, וְתוֹהָא מִפָּנָיו, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית לז, יט): הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. רַבָּנָן אָמְרֵי הוּא וּפִלְסוֹנוֹ, הֲלָזֶה, אַלּוֹן זֶה. (בראשית כד, סה): וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי, שְׁתַּיִם הֵם שֶׁנִּתְכַּסוּ בַּצָּעִיף וְיָלְדוּ תְּאוֹמִים, רִבְקָה וְתָמָר, רִבְקָה, (בראשית כד, סה): וַתִּקַּח הַצָּעִיף, תָּמָר, (בראשית לח, יד): וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף. (בראשית כד, סו): וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּלָלָהּ שֶׁל תּוֹרָה מְרֻבִּים מִפְּרָטֶיהָ, שֶׁאִלּוּ בָּא לִכְתֹּב שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דַּפִּין הָיָה כוֹתֵב. וְרַבָּנָן אָמְרֵי דִּבְרֵי שֶׁבַח גִּלָּה לוֹ, מַה שֶּׁקָּפְצָה הָאָרֶץ לְפָנָיו.

וישב פרשה פה אות ב: ר”ש בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, דא”ר יהושע בן לוי רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה”.

בראשית חיי שרה כג א: לא תירא לביתה משלג, זו רחב, שהחביאה את המרגלים, ומי היו, רבי יוסי אומר זה כלב ופינחס, ויש אומרין פרץ וזרח היו, כשבקשה מהן אות, אמר לה זרח את תקוה חוט השני הזה תקשרי, זה שנבדקתי בו במעי אמי, דכתיב ותקשר על ידו שני. 

מדרש תנחומא הקדום
אפרים מקשאה בשם ר’ מאיר אמר בתו של שם היתה, ושם כהן היה לפיכך אמר הוציאוה ותשרף, והיו גוררין בה ומוציאין אותה שלא בטובתה, שנאמר היא מוצאת, ועם שהיא יוצאת בקשה את הערבון ולא מצאה אותם, באותה שעה תלתה עיניה לשמים, מיד שלח לה הקב”ה אחרים. דבר אחר אמר ר’ יהודה הלוי ב”ר שלום עם שהיא יוצאה האיר הקב”ה עיניה ומצאה אותם מאחר שאבדתן, שאין מציאה אלא מכלל אבדה… אמרה לו יהודה הכר בוראך, מיד ויכר יהודה, באותה שעה יצתה בת קול ואמרה לו תאמר ממני הרה שלא תשרף, ואחר כן הודה ממני היה הדבר… (וישב יז)

ילקוט שמעוני
ר’ אלעזר אומר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים. (בראשית פרק לח, קמד)

קמ״ה:ב׳: ותקרא את שמו ער בן שהוער מן העולם. ותקרא את שמו אונן שהביא אנינה לעצמו ותקרא את שמו שלה וגו’ פסקה ויהי ער בכור יהודה רע שהיה חורש בגנות ומערה לאשפות. בא אל אשת אחיך ויבם אותה יהודה התחיל במצות יבום תחלה. תני כל דבר שהיה בכלל היתר ונאסר וחזר והותר לא להיתרן הראשון חזר אלא להיתרו השני יבמה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון תלמוד לומד יבמה יבוא עליה מצוה ר’ יוסי בן חלפתא יבם אשת אחיו ובעל חמשה בעילות דרך סדין בעל וחמשה נטיעות נטע ר’ ישמעאל בר’ יוסי ורבי מנחם בר’ יוסי ור’ חלפתא בר’ יוסי ור’ אלעזר בר’ יוסי ור’ אבדימוס בר’ יוסי דהויין עינוהי דמיין לאמיה. והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ. וירא שם יהודה בת איש כנעני שנה אחת לעבורו של ער הגדיל שבע שנים ונשא אשה הרי שמונה שנים. שנה אחת לאונן. שנה אחת לשלה. שנה אחת שבי אלמנה. שנה אחת וירבו הימים. שנה אחת לעיבורו של פרץ. הגדיל שבע שנים ונשא אשה הרי שמונה שנים. שנה אחת לחצרון. שנה אחת לחמול וירדו עמו למצרים. תמר מעכה באצבע. והא הוו ער ואונן שלא כדרכה שמשו. בשלמא אונן כתיב ביה ושחת ארצה אלא ער מנלן דעבד הכי. אמר קרא וימת גם אותו באותה מיתה מת. בשלמא אונן משום דכתיב לא לו יהיה הזרע אלא ער מאי טעמא עבד הכי סבר כדי שלא תתעבר ויכחש יפיה (כתוב ברמז נ”א). ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך מאי אלמנה על שום מנה. תינח אלמנה מן הנשואין אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר. איידי דהא מיקרי אלמנה האי נמי קרי לה אלמנה. אלמנה דכתיבא בתורה מאי איכא למימר. דעתידי רבנן דמתקני לה כתובתה מנה. ומי כתיב קרא לעתיד. אין דכתיב ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור ואמר רב יוסף אשור זו סליקא. ומי הואי. אלא דעתידא:

דבר אחר צדיק כתמר יפרח זה אהרן, והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, מה תמרה זו נוטעין אותה והיא מעלה שרשין מכל צדדיה, אף אהרן אלעזר בנו פינחס בנו אבישוע בנו… (תהלים צב, תתמה)

נ”ך תתרס״ג:ה:  “ויהי בעת ההיא וירד יהודה, לא הוה צריך קריא למימר אלא ויוסף הורד מצרימה, רבי אליעזר ורבי יוחנן רבי אליעזר אומר כדי לסמוך ירידה לירידה, רבי יוחנן אמר כדי לסמוך הכר נא להכר נא, רבי שמואל בר נחמני אומר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפרע מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים”

מדרש הגדול
ולמה נקרא שמה תמר, שהיתה קומתה דומה לתמר. אמרו תמר בת שם בן נח היתה והיתה נאה ביותר וכיון שנטלה ער אמר עכשו היא יולדת והיא מתכערת, מה עשה היה מניח השדה וחורש בגנות לשון נקי… (בראשית לח ו)

דבר אחר היא מוצאת, הלכה ובקשה אותן העדים שנתן לה ולא מצאה אותן, מה עשה לה הקב”ה ברא לה אחרים, וכשהיא יוצאה מצאה הראשונים, מנין שהוא כן, אמר ר’ יהודה בר’ שלום היא יוצאת אין כתיב כן אלא היא מוצאת, כענין (ויקרא ה’) או מצא אבדה. ורבנן אמרי שלחה ואמרה לו הרי עדים שנתת לי, ואם בקשת לכפור הרי עדים שנתן לי הקב”ה, שנאמר הכר נא למי, כתיב הכא למי, וכתיב להלן וישלח אבנר אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ (ש”ב ג’) מה להלן שכינה אף כאן שכינה, החותם והפתיל אין כתיב כן אלא למי החותמת והפתילים, הרי שלך והרי מה שנתן לי הקב”ה, אותה שעה לא היה יכול לכפור אלא הודה, שנאמר ויכר יהודה. (שם שם כה)

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, וישב כ״ב

ויהי בימים וילך יהודה בית שם ויקח את תמר בת עילם בן שם לער בכורו לאישה. ויבוא ער אל תמר אישתו, ותהי לו לאישה. ויהי בבואו אליה וישחית את זרעו חוצה וירע בעיני ה׳ את מעשהו, וימת אותו ה׳. ויהי אחרי מות ער בכור יהודה ויאמר יהודה אל אונן, בוא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך. וידע אונן את תמר לאישה, ויבוא אליה. ויעש אונן גם הוא כמעשה אחיו, וידע ה׳ את מעשהו וימת גם אותו. ויהי כאשר מת אונן ויאמר יהודה אל תמר, שבי בית אביך עד יגדל שלה בני. ויהודה לא חפץ עוד בתמר ליתנה לשלה, כי אמר יהודה פן ימות גם הוא כאחיו. ותקם תמר ותלך ותשב בית אביה, ותהי תמר בבית אביה ימים. ויהי לתקופת השנה ותמת עלית אשת יהודה, וינחם יהודה על אישתו. ויהי אחרי מות עלית, וילך יהודה ויעל עם רעהו חירה תמנת לגוז את צאנם. ותשמע תמר כי עלה יהודה תמנתה לגוז הצאן, ושלה גדל ויהודה לא חפץ בה. ותקם תמר ותסר את בגדי אלמנותה ותלבש עליה צעיף ותתעלף, ותלך ותשב בפתח עיניים אשר על דרך תמנת. וירד יהודה ויראה ויקחה, ויבוא אליה ותהר לו. ויהי בעת לידתה, והנה תאומים בבטנה. ויקראו את שם הראשון פרץ ושם השני זרח בימים ההם.

מדרש אגדה, בראשית ל״ח:י״ד:ב׳

ד”א מלמד שפתחה לו עינים, ואמרה לו טהורה אני, פנויה אני, ראה יהודה ולא השגיח בה, אמר כיון שכסתה פניה זאת אינה זונה, אילו היתה זונה לא היתה מכסה את פניה, ביקש לעבור וזימן לו הקב”ה מלאך הממונה על התאוה, אמר יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים:

מדרש לקח טוב בראשית
ל״ח:י״ד:א׳: ותסר בגדי אלמנותה מעליה. תמר זינתה. זמרי זינה. זמרי הפיל כמה רבבות מישראל. תמר העמידה כמה מלכים ונביאים שהרי אמוץ ואמציה אחים היו הוא שאמרו חכמים וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
ל״ח:י״ד:ב׳: ותכס בצעיף. שתים נתכסו בצעיף וילדו תאומים. רבקה ותמר.
ל״ח:י״ד:ה׳: ותשב בפתח עינים. אמר רב אמי מלמד שתלתה עיניה לפתח שכל העינים תלויות לו. זה הקב”ה. שנאמר עיני כל אליך ישברו (תהלים קמה טו). אמרה יהי רצון שלא אצא מבית זה ריקם.

תורה שלמה, וישב (קפ”א), ממדרש כת”י שהובא בגנזי שכטר:
(ל”ז, לא) “וישחטו שעיר עזים” – ושלם הקב”ה לבני אדם מידה כנגד מידה… ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה. יעקב אבינו רימה באביו בעורות גדי עיזים[2] ובניו רימו בו בגדי העזים “וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם”.

רש”י
“ויהי בעת ההיא” – למה נסמכת פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף?
ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו, כשראו בצרת אביהם.
אמרו: אתה אמרת למוכרו! אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך.

וימלאו ימיה – אבל בתמר כתיב ויהי בעת לדתה, שלא מלאו ימיה כי לז’ חדשים ילדתם. (בראשית כה כד)

כי ראתה כי גדל שלה – לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים. (שם לח יד)

כי כסתה פניה – ולא יכול לראותה ולהכירה, ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה. (שם שם טו)

ממני – היא מעוברת, ורבותינו ז”ל דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל. ולא יסף עוד – יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק. (שם שם כו)

ראב״ע
ויהי בעת ההיא – אין זאת העת כאשר נמכר יוסף , רק קודם המכרו; וכמהו “משם נסעו הגדגדה… בעת ההיא הבדיל יי’ את שבט הלוי” (דב’ י , ז – ח) – ושבט הלוי נבחר בשנה השנית , ונסעו אל גדגד בשנת הארבעים. ובמקומו אפרשנו (שם , ו – ז). ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה , והיה ראוי להיות אחר “והמדנים מכרו אותו” (בר’ לז , לו) פרשת “ויוסף הורד מצרימה” (בר’ לט , א)? להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו (בר’ לט , ז ואי’) , למעשה אחיו (בר’ לז , כג ואי’). והוצרכתי לפירוש הזה , בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו במצרים רק עשרים ושתים שנה; והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה (להלן , ד) , וגדל עד שהיה לו זרע (להלן , ט) , וזה לא ימצא פחות משתים עשרה שנה. ועוד: “וירבו הימים” (להלן , יב) , וגם הרתה תמר (ראה להלן , כד) והולידה פרץ (ראה להלן , כט) , והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים (ראה בר’ מו , יב). ואל יקשה עליך דבר בצלאל (ראה סנה’ סט , ב) , כי בגעתי אל מקומו אפרשנו (שמ’ לא , ב).

רמב”ן
…ובבראשית רבה אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו, וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים רצה הקב”ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפני איסור אשת אחי האב והבן וזולתם… (שם שם ח)

הוציאוה ותשרף – …ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב הוציאוה ותשרף… ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו… (שם שם כד)

רד”ק
…וכל הדברים האלה היות זרע יהודה הנשאר בזה הדרך, והיות דוד מרות המואביה ושלמה מבת שבע, הכל היתה סבה מאת הא-ל לפי שמלכות נתנה הא-ל לדוד ולזרעו עד עולם, כדי שלא יתגאו מלכות יהודה על ישראל, ויזכרו צור חצבו ממנו ויהיו שפלי רוח וינהיגו המלכות בענוה ובתם לבב. (שם שם כז)

ברכת אשר על התורה, בראשית ל״ח:כ״ד:ד׳

רש”י ד”ה ותשרף, …לפיכך דנוה בשריפה. ע”כ. מפשוטו של מקרא משמע שלא היה כאן כל דיון משפטי, אלא הודיעו ליהודה מה שהודיעוהו בתור חותנה, והוא לא בדק ולא כלום אלא פסק בשתי מלים, ואף מן התיאור הדרמתי שבפס’ כה משמע כן. באשר אם לא כן, לא היתה תמר צריכה להמתין בהודעתה ליהודה עד להוצאתה להורג, והיתה יכולה לעשות זאת קודם, גם בלא להלבין פניו. ודברי רש”י בשם אפרים מקשאה אין להם רמז במקרא, אלא אם כן ההנחה שלא היה כאן דיון משפטי היא בלתי־אפשרית. ולפחות היה צריך לומר שיש כאן מקרא קצר. ורמב”ן על אתר כתב: ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף… והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות… לא שיהיה דין הדיוטות כן. (פ’ וישב תשמ”ט) ור’ שפתי חכמים (אות י).

בראשית ל״ח:כ״ד:ו׳: ועוד, אם אמנם בתו של שם היתה תמר, צריך לומר ש”בתו” לאו דווקא, שאם לאו כבר היתה זקנה ביותר בלדתה ליהודה, שהרי מאז עברו י”ב דורות, ויהיה אפוא בלידותיה נס הרבה יותר גדול מאשר בלידת שרה את יצחק. (פ’ וישב תשנ”ד)

בראשית ל״ח:כ״ד:ז׳: ועוד, כיצד זה שיהודה יקח זקנה שכזאת לבנו בכורו ודורש מבנו השני ליבמה? וזמן ניכר עבר עד שגדל שלה!

גור אריה על בראשית ל״ח:כ״ד:ד׳
בתו של שם היתה. לאו דהיתה בתו של שם ממש, דהא רש”י פירש בסוטה (י.) גבי הא ד”פתח עינים” (פסוק יד) ‘שנתנה עינים לדבריה וכו’ יתומה אני’, וקדושי ער ואונן לאו קדושין, ואיך יתכן זה, שהרי היה ממיתת שם עד זמן נשואי ער שהיה אחר מכירת יוסף יותר מחמשים שנה, ואיך לא היתה גדולה, אלא פירושו בת בנו ונקרא זה בתו. אבל מתוספות נראה דלא מפרשינן כלל כמו שפירש רש”י דהיתה קטנה בשעת נשואי ער ואונן, דהא פירשו התוספות בפרק קמא דעירובין (טו ע”ב ד”ה על) ד’בית אביך’ נקרא אף אחר מיתת האב בגמרא דמתניתין (שם סוף טו.) ‘בכל עושין לחיין’, ומהא דתמר מוכיחים דכל יוצא חלציו נקראים “בית אביך”, והשתא קשיא דהא תמר קטנה היתה כדמוכח בההיא דסוטה, ואם כן על כרחך לומר הא דאמרינן דהיתה בתו של שם – לאו בתו ממש היתה אלא בת בנו, ואם כן נוכל לומר “בית אביך” ממש, ומה ראיה מתמר דכתיב בה (פסוק יא) “שבי אלמנה בית אביך”, ועל כרחך דהתוספות לא פירשו הך דסוטה כך, אלא מפרשים כמו שנתבאר למעלה (סוף אות ט) ‘יתומה אני’ שאיני ברשות אבי, וזה נקרא ‘יתומה אני’:

בראשית ל״ח:כ״ו:ב׳: ורז”ל דרשו שיצא בת קול כו’. דהוקשה להם מנא ידע יהודה דהיתה מעוברת ממנו, שמא זנתה עם אחר גם כן, אלא בת קול אמר זה:

הכתב והקבלה
בראשית ל״ח:כ״ד:א׳: הוציאוה ותשרף. לא דן אותה יהודה לשריפת גופה, אלא שישרפו לה רושם על פניה לסימן שהיא זונה (בעל הטורים בשם ר”י החסיד), וכ”כ הרא”ש כמו שהוא עוד היום בבני ישמעאל שכל זונה שמפקרת עצמה שורפים בחותם של ברזל על מצחה, ולהיותה זקוקה ליבום ענשוה כאשת איש:

בראשית ל״ח:כ״ו:א׳: צדקה ממני. כי מה שעשתה היא היה בדעת ויראת שמים, לא לתאוה גופנית דא”כ למה לא הלכה אחרי הבחורים, ומה לה להזדקק עם איש גדול בשנים, אבל בראותה כי לא נתנה לשלה, חשבה מחשבת מצוה להתייבם מאבי בעלה המת ולקיים זרע ממני, וכונתה לשם שמים היתה, אמנם מה שעשיתי אני היה מדרך התאוה המגונה. רב”ח בשם רמב”ן, וכן פירש רי”א ורי”ע בעקדה הוסיף אעפ”י שצדקתי במעשה זו כיון שנזדמנה לי אשתי אבל היא צדקה יותר שנתכוונה לש”ש כמאמר רב חייא בר אשי אנא מיהו לאיסור’ איכוני (פ’ בתרא דקדושין) ולזה נחשבה לו הודאה זו למצוה כמו שאמרו חז”ל בכמה מקומות:

בכור שור, בראשית ל״ח:כ״ו:א׳
צדקה ממני. יותר ממני כי אני כזבתי לה שלא נתתיה לשלה והיא עשתה בדין ובמשפט:

ספרים חיצוניים
ספר היובלים מא
וביובל [החמשה וארבעים] בשבוע השני בשנה השנית לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר:
והוא שנא אותה ולא שכב אצלה כי היתה אמו מבנות כנען ויחפץ לקחת לו אשה ממשפחת אמו אך יהודה אביו לא נתנו לעשות כן:

צוואות השבטים, יהודה י
אחר הדברים האלה לקח לו ער בני את־תמר מארם נהרים בת־ארם לו לאשה: