בלהה וזילפה

הן היו השפחות של רחל ולאה, אח״כ פלגשות יעקב, הן אמהותיהן של ארבעה שבטים מישראל.
במנין השבטים לפי המקרא מוזכרות גם בלהה וזלפה כאמהות בניגוד לתלמוד המכיר רק בארבע האמהות, במקרים בודדים חז״ל מזכירים שש אמהות ולא ארבע כמו בשיר השירים רבה ׳ויביאו קרבנם לפני ה׳ שש עגלות צב, כנגד שישה רקיעים ולא שבעה רקיעים הם? – אמר רבי אבון: … כנגד ו׳ אמהות – שרה, רבקה, רחל, לאה, זלפה, בלהה׳ (פרשה ו׳).
משמעות המילה פלגש – אפשר שבא מהביטוי ׳פלג אישה׳ – חצי שפחה חצי אשת איש כמו ׳פלגס׳, או משיכול האותיות ׳שגל׳, ויש גם דמיון למילה היוונית pallakís) παλλακίς) במשמעות אישה שניה ומשנית אך מעמדה גבוה מזה של השפחה. והמילה שפחה – מקורה קרוב למילה ׳ספח׳ נספח, השפחה נספחה לבית לכל חייה.
ומה בין שפחה ופלגש? במקרים רבים הפלגש היתה קודם לכן שפחה, ומשפחה המחוייבת בכל מלאכה נצרכת, מעמדה של הפלגש ׳גבוה׳ יותר מזה של השפחה והיא עתה מיוחדת ליחסי אישות בלבד. גם כאן היא בבעלות אדונה ואין מדובר בנישואין, בני השפחה עבדים לאדונם, ובני הפלגש נחשבים לבני האדון ונושאים את שמו.
הפלגש אם כן, יכולה להפוך לפונדקאית עבור הגבירה העקרה ממנה יכולה היתה להבנות. הילד ייוחס לגבירה ולא לאימו הביולוגית שהרי ״יד עבד כיד רבו ורחם שפחה כרחמה של גבירתה״.
מאוחר יותר התורה ביטלה את מוסד העבדות כפי שהיה מוכר, אך הפלגשות לא בוטלה, לעומת העבד היוצא לחופשי בתום שש שנים הפלגש שנועדה לאדונה או לבנו לא יוצאת לחופשי, אך מעמדה מקנה לה זכויות השוות לאישה הנשואה ״שארה כסותה וענתה לא יגרע… כמשפט הבנות יעשה לה״ שמות כא׳.
מרשימת השבטים בפרשת במדבר ניתן ללמוד על סדר הררכי של מעמד הבנים שאינו תואם את סדר הולדתם, בני לאה מופיעים ראשונים, בני רחל שניים ובני השפחות אחרונים, ראשונה בלהה.
גם יעקב, לקראת פגישתו עם עשו, ומתוך חששו שירצה לפגוע בו ובמשפחתו מעמיד את השפחות ובניהן ראשונים להפגע ״וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.״ בראשית לד 2
לפי חז״ל (בראשית רבתי, פרשת ויצא) היו בלהה וזילפה בנותיו של לבן מפלגשו ׳חוה׳, זו (חוה) נתנה לו כאות תודה מ׳אחותי׳ זה היה שמו, והוא היה אחיה של דבורה מינקת רבקה, לפני ש׳אחותי׳ נישא, הוא נלקח בשבי ולבן פדה אותו. סיפור זה מוזכר גם בספר החיצוני ׳צוואת נפתלי׳ והוא מוסיף, שאביהם של דבורה ואחותי היה ׳עוץ׳ בנם הבכור של נחור ומלכה.
ומכאן שכל השפחות (פרט להגר כמובן) מלכה, דבורה בלהה וזלפה באות משושלת אחת שמוצאה במשפחתו של נחור.
בלהה היתה שפחתה של רחל והיא יולדת ליעקב את דן ונפתלי.
זלפה היתה שפחתה של לאה והיא יולדת ליעקב את גד ואשר.
לאחר מות רחל שוכב ראובן עם שפחתה בלהה פלגש אביו ״וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.״ ברווח הזה שבין ׳וישמע ישראל׳ ובין ויהיו בני יעקב… מופיעות בתרגום השבעים ובתרגום יונתן המילים ׳וירע בעניו׳…
בשני הספרים החיצוניים, ספר היובלים וספר צוואת השבטים, מצויין כי בעקבות מעשה ראובן לא בא יותר יעקב אל בלהה.
ראובן במעשהו ביקש לדרוש את מקומו בירושת אביו ובהנהגת המשפחה.
 הפרשנות השניה היא שראובן דרש את עלבונה של אימו, לאה, “כיון שמתה רחל נטל אבינו יעקב מיטתה של בלהה ונתנה אצל מיטתו. אמר: לא דיה לאמא להתקנא בחיי אחותה, אלא אף לאחר מותה“ (בראשית רבה צח׳, ד)
בסוף ימיו מוכיח יעקב את ראובן בנו ״רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.״ בראשית מט 3-4. גם ספר דברי הימים מספר בבירור כי ראובן איבד במעשהו זה את הבכורה ליוסף.
**המילה שפחה מופיעה במקרא כ 60 פעמים והמילה פלגש כ 37 פעמים על צורותיהן.

אצל חז”ל / מפרשים

זהר
וכי יעלה על דעתך שראובן הלך ושכב עם בלהה, אלא כל זמן שלאה ורחל (היו חיות), השכינה שרתה עליהם, ועתה שמתו, לא נפרדה השכינה מן הבית ושרתה בבית משכנה של בלהה. ואף על פי שהשכינה היתה צריכה לקבל הבית, (דהיינו להתחבר עם יעקב) כראוי, (אחר מיתת רחל כנ”ל), ואיך נאמר שהשכינה שרתה במשכנה של בלהה, ומשיב), אם לא היה יעקב בזווג דכר ונוקבא, לא היתה השכינה שורה בגלוי בבית, ולפיכך עמדה השכינה במשכנה של בלהה, (שהיה שם בזווג דכר ונוקבא).

ובא ראובן ואחר שראה שבלהה ירשה מקום אמו, הלך ובלבל המטה, (שלקח מטתו של יעקב משם), ומשום שהשכינה היתה עליה, כתוב בו וישכב את בלהה. ר’ ייסא אמר שישן על אותה המטה ולא חרד לכבוד השכינה… (וישלח רד)

שבת נ״ה ב:ו׳
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵר רְאוּבֵן חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר״ — מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּן שְׁקוּלִים כְּאֶחָד. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו״ — מְלַמֵּד שֶׁבִּלְבֵּל מַצָּעוֹ שֶׁל אָבִיו, וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ שָׁכַב עִמָּהּ.

מדרש אגדה, בראשית ל״ה:כ״ב:א׳
וישכב את בלהה פילגש אביו. חס ושלום שנגע בה, אלא כשמתה רחל נטל יעקב מטתו ושם אותה לפני ערש בלהה, בא ראובן וקנא לאמו, ובשביל שלא שם מטתו לפני לאה אמו בלבל מטתה, [לפיכך] העלה הכתוב כאלו שכבה, הדא הוא דכתיב וישכב וגו’, ואף על פי כן השווהו הכתוב עם אחיו, שנא’ ויהיו בני יעקב שנים עשר. [מלמד שכולם שקולים כאחד] וקראו בכור שהוא בכור לעיבור, בכור לנחלה, בכור לעבודה, בכור לתשובה:

מדרש תנחומא הקדום
…גדול הוא השלום, שכתב הקב”ה דברים בתורה שלא היו, אלא בשביל השלום, אלו הן, שכשמת יעקב ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו’ (בראשית נ’ ט”ו), מה עשו, הלכו אצל בלהה ואמרו לה הכנסי אצל יוסף ואמרי לו אביך צוה לפני מותו לאמר (שם שם ט”ז), ומעולם לא צוה יעקב מכל הדברים האלו כלום… (צו י)

ילקוט שמעוני
לקח לבן שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו, וכי שפחותיו היו, והלא בנותיו היו, אלא בנימוס הארץ בנותיו של אדם מפילגשין הן נקראו שפחות. (בראשית פרק כט, קכה)

עין יעקב, שבת ה׳:ט׳
לג אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר: רְאוּבֵן חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ל״ה:כ״ב) “וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר”, מְלַמֵּד, שֶׁשְּׁקוּלִים כְּאֶחָד. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם) “וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו”? מְלַמֵּד, שֶׁבִּלְבֵּל מַצָּעוֹ שֶׁל אָבִיו, וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שָׁכַב עִם בִּלְהָה. תָּנִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מֻצָּל אוֹתוֹ צַדִּיק מֵאוֹתוֹ עָוֹן, וְלֹא בָּא מַעֲשֶׂה זֶה לְיָדוֹ. אֶפְשָׁר, עָתִיד זַרְעוֹ לַעֲמֹד עַל הַר עֵיבָל, וְלוֹמַר: (דברים כ״ז:כ׳) “אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו”, וְיָבוֹא חֵטְא זֶה לְיָדוֹ? אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: “וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו”? עֶלְבּוֹן אִמּוֹ תָּבַע, אָמַר: אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי, תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת מַצָּעָהּ. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: שְׁתֵּי מַצָּעוֹת בִּלְבֵּל, אַחַת שֶׁל שְׁכִינָה, וְאַחַת שֶׁל אָבִיו. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: (בראשית מ״ט:ד׳) “אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה”. (אל תקרי “יצועי”, אלא “יצועיי”.) כְּתַנָּאֵי: (שם) “פַּחַז כַּמַּים אַל תּוֹתַר”, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פַּזְתָּ, חַבְתָּ, זַלְתָּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: פָּסַעְתָּ עַל דָּת, חָטָאתָ, זָנִיתָ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פִּלַּלְתָּ, חַלְתָּ, זָרְחָה תְּפִלָּתְךָ. אָמַר רַבִּי גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִן צְרִיכִין אָנוּ לַמּוֹדָעִי, רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הֲפֹךְ אֶת הַתֵּבָה וְדוֹרְשָׁהּ: זִעְזַעְתָּה, הִרְתַּעְתָּ, פָּרְחָה חֵטְא מִמְּךָ. רָבָא אָמַר, וְאַמְרֵי לָהּ, רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: זָכַרְתָּ עָנְשׁוֹ שֶׁל דָּבָר, חָלִיתָ עַצְמְךָ חֹלִי גָּדוֹל, פִּרַשְׁתָּ מִלַּחֲטוֹא.

רש”י
בנותי, בנותי – ב’ פעמים, גם בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש. (שם לא נ)

העמק דבר
אמהתי בלהה – ששחררה אותה, ובכל זאת נקראה אחר כך שפחתי, כי שימשה עדיין כמקודם. (שם ל ב)

אור החיים על בראשית ל׳:ג׳:א׳
ותאמר הנה אמתי וגו’. דקדקה לומר אמתי קודם שהזכירה ביאתו אליה ולא אמרה בא אל אמתי כמו שאמרה שרה כמו שפירשתי שם, (ט”ז ה’) נתכוונה לומר שאחר שיבא אליה לא תקרא אמתה עוד, ולזה אמר אחר כך ותתן לו בלהה שפחתה לאשה, אישות יש לו בה ובניה בני חורין. וכמו כן עשתה לאה שנתנה לו לאשה ונעקר מזלפה שם שפחה: