חוה

״וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן״ בראשית ג א׳

שני סיפורי בריאה לחוה: פרק א’ נבראה בצלם אלוהים, פרק ב’ מצלע האדם
הראשונה מבנות מינה ואם כל חי
אשת אדם
אם קין, הבל ושת

משמעות שמותיה – ׳אישה׳ ׳חוה׳

אדם נותן לה את שני שמותיה אישה וחוה
אישה:  ‘וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.” (ב, 23)
חוה: ‘וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.’
האישה אם כל חי במהותה מביאה חיים לעולם, לפי רש”י – ‘שמחיה את ולדותיה’ וגם לפי המקור הכנעני של המילה אשר משמעותו ‘חיי’ (עולם התנ”ך, בראשית עמ’ 36).
חוה מזכיר את המילה הארמית  ‘חויא’ במשמעות נחש – בכך נוצר קשר בין חוה לנחש ומזכיר את חטאה. (ראו אצל חז”ל / מפרשים בהמשך בראשית רבה כב ב)
‘חוה’ במשמעות חיווי = דיבור ‘על דרך הפשט, מלת “חוה” פירושה מדברת… והיה זה מחכמתו הגדולה בקריאת השמות, וקראה כן כי כן הבין בטבעה שהיא דברנית, ומכאן ראוי להיות כל הנשים דברניות’ (רבנו בחיי).
אפשרות נוספת, מזהה קשר בין השם חוה לשם האלה ׳הבה׳ Hebah, אשת אל הסער החיתי. (מתוך: גרייס ופאטאי ׳מיתוסים עבריים׳ עמ׳ 64)

הסיפור כפשוטו

שני סיפורי בריאה לאדם וחוה.
בסיפור הבריאה הראשון, פרק א,  מתוארת בריאה שיוויונית של איש ואישה: ״”וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם”״ בראשית א כז
לפי סיפור זה האדם נברא בצלם אלוהים, נברא זכר ונקבה, וזוכה לברכת פריון.
סיפור הבריאה השני, פרק ב, מתאר את בריאת אדם עפר מן האדמה ונשמת חיים, ובהמשך כי לא טוב היות האדם לבדו, האדם מורדם ומצלעו נבראת האישה.
האישה מובאת אל אדם, אדם שבע רצון ואומר ״זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי;״ (24)
האיש שנתן שמות לכל החיות, נותן שם גם לאישה ״לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.״ (שם)אדם וחוה היו ערומים ״ולא יתבוששו״ (25)

השוואה בין שני הסיפורים:

חטא האכילה מפרי עץ הדעת
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל .וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת (בראשית ב’ טז). 
אדם והאישה הוצבו בגן עדן לעבוד ולשמור את הגן, ובגן, כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, שני עצים נוספים בגן, ׳עץ החיים׳ ו׳עץ הדעת טוב ורע׳. אלוהים מתיר לאדם לאכול ואיסור אחד ניתן לאדם ״וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.״
איסור זה ניתן לאדם לפני בריאת חוה.

פרק ג: דמות נוספת מצטרפת לסיפורנו, הנחש, והוא ערום מכל חיות השדה, ערמומי.
הנחש פונה אל האישה ושואל האם אלוהים אמר לכם לא לאכול מכל עץ הגן? והאישה משיבה, מפרי עץ הגן מותר לנו לאכול אך מפרי עץ הדעת טוב ורע, אסור לאכול ואסור לגעת (הוספה) כי אז נמות. והנחש מכריז ״לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן״ ואף מסביר שאלוהים מונע מכם לאכול כיון שיודע שאם תאכלו ״וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.״ דברי הנחש משכנעים את האישה, ״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל״(6) ואף נותת לאישה לאכול. וכדברי הנחש, ״וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת״ (7), אדם והאישה מסתתרים בתוך עץ הגן מפני אלוהים, לשאלת האל ׳איכה׳, עונה אדם, שמעתי קולך, ופחדתי כי עירום אנוכי לכן התחבאתי, מי אמר לך שאתה עירום שואל אלוהים, האם אכלת מעץ ממנו אסרתי עליך לאכול? אדם מבין שחטא אך מאשים את האישה אשר נתת עימדי, והאישה מאשימה את הנחש. שניה לנחש נענשת האישה, ״הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.״ (17) אחרון נענש אדם. אחרי העונש, אדם קורא לאשתו בשם ׳חוה׳ ״כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.״ אלוהים מכין לאדם וחוה כתנות עור וילבישם. אדם וחוה מגורשים מגן עדן, מחשש האל שיאכלו גם מעץ החיים וחיו לעולם.
את גן עדן סגר אלוהים מפניהם ״וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״.

בני חוה
פרק ד: ואדם ידע את חוה אשתו, וחוה יולדת את קין, חוה מעניקה לקין את שמו ״קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה.״ חוה יולדת בן נוסף ׳הבל׳ ואין מדרש שם לשמו.
אחרי רצח הבל בידי קין, כתוב כי אדם ידע עוד את אשתו, ותלד בן “וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן׃” (25)

הרחבה

• אחדות ושוויון בסיפור הבריאה הראשון:
  האל המוצג הוא אל מושלם ומרוחק, בריאת העולם נעשית באמירה בלבד ואלוהים רואה בכל מה שנברא ״כי טוב״.
  היום השישי בסיפור הבריאה בפרק א׳ מקביל ליום השלישי, בשני הימים נבראו שתי בריאות שונות, בריאת האדם ביום השישי היא ייחודית ויוצאת דופן, בריאת האדם בצלמנו כדמותנו ומטרת בריאת האדם לרדות בבריאה כולה, האדם הראשון נברא בצלם אלוהים, זכר ונקבה ברא אתם, האדם נברא כשליט בן חורין על הבריאה כולה, ללא תנאים ומגבלות.בעולם זה נבראו אדם ואישה, זכר ונקבה שווים.

  גם בברכת האל יש שויון מוחלט ״וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.; וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ; וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.״(28-30)

• מורכבות ואי שוויון בסיפור הבריאה השני:
  האל בסיפור הבריאה השני, יוצר את האדם מן האדמה בידיו, הוא נוטע גן ומצמיח, הוא לוקח את האדם ומביאו לגן עדן, האל בסיפור זה הוא אנושי, שותף ומעורב בבריאתו.
  הוא מזהה חוסרים בבריאתו ומתקנם, פועל מתוך ניסוי וטעייה כאדם ממש.
  אלוהים ברא את השמים והארץ אך אין עדין צמחיה כי אין גשם ואין אדם שיעבוד את האדמה, גם בריאת האישה היא מתוך חסר. בסיפור זה, צירוף המילים ׳לא טוב׳ מופיעה מספר רב פעמים, ואיסור ראשון מוטל על האדם, האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע.יצירת בעלי החיים כאילו נועדה למצוא לאדם עזר כנגדו, ומשמבין אלוהים שלא נמצא בהם להיות עזר לאדם, הוא מרדימו ונוטל אחת מצלעותיו ליצירת האישה.
  האדם נברא ראשון, ורק לאחר בריאתו ירד גשם והחלה הצמיחה, האדם מטרתו העיקרית לעבוד את האדמה של הגן בו הוא הונח.
  בריאת האישה מתחילה במחשבת אל, ״לא טוב האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו״, את האישה יוצר אלוהים למען האדם, אלוהים מרדים את אדם ומצלעו בורא את האישה.
  לפי תיאור זה ליצירת האדם היתה תכלית ראשונית ואילו לאישה לא היתה כל תכלית פרט לבדידותו של אדם – לעומת השוויון בסיפור הבריאה הראשון, כאן הסיפור רחוק מלהיות שוויוני.לעומת זאת, ישנה גישה הרואה גם בצורת בריאה זו שוויונית, לפי הסבר זה, משמעות המילה ׳צלע׳ במקרא היא ׳צד׳ כלומר בריאת האישה נעשתה כשהאדם נחצה לשניים לאורכו, חצי אחד הופך להיות גבר והחצי השני הופך להיות אישה.
  מרגע זה האישה והאיש הם שני חצאים של אדם אחד, הנושאים איברי מין שונים המאפשרים להם להתאחד שוב.

  בפרשנות הפמניסטית, נתפרשה בריאת האישה אחרי האדם דווקא כתיקון החוסר, אדם כאב טיפוס פגום ויצירת האישה כהפיכתו ליצירה מושלמת ומוגמרת.

• אחרי שאדם נותן שמות לכל הבהמה, לכל חיות השדה ולעוף השמים, ׳וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.״(20), אז אלוהים מרדים את אדם לוקח אחת מצלעותיו ובורא את האישה, מדוע ׳ולא מצא עזר כנגדו׳ מופיע בסמוך לקריאת השמות לכל בעלי החיים? ומיד אחרי יצירת האישה אומר האדם – ״זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי;״(23) השימוש במילים ׳זאת הפעם׳  כאילו שסריקת כל הבהמות, חיות השדה ועוף השמים נועד לחפש לאדם זיווג, ישנה כנראה מסורת שאומרת שמגע מיני ראשון של אדם היה דווקא עם בעלי חיים, לפי, בבללי יבמות וגם ילקוט שמעוני (ראו בהמשך) ״מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו, עד שעה שנזדווגה לו חוה.״
  כמובן שכל הפרשנים מתנגדים לדעה מסוג זה ומפרשים/מסבירים:
  ״ואין הפירוש חלילה שבא עליהם למשכב, שהרי הקב”ה כבר צוה אותו על העריות בפסוק (בראשית ב, טז) “ויצו”, כמו שפרשו חכמים (סנהדרין נו:). רק פירושו, מפני שהאדם הוא צורת כל המינים, והוא נותן להם שלימות״ באר ה ה׳.  ״כשהביאן, הביאן לפניו זכר ונקבה כל מין ומין; אמר: לכולם יש בן זוג , ולי אין בן זוג!״(רש״י). 
  ״ולנפשו לא מצא״ (ראב״ע).
  ״וכשראה אותם מזווגים זה עם זה נתאוה להם, וכאשר לא מצא בתוכם עזר כנגדו נעצב ויישן…ואין צריך בכאן לדברי המפרשים (ראה ראב”ע ורד”ק) , שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכנוי: ולו לא מצא עזר כנגדו , כדרך “נשי למך” (בר’ ד , כג); “ואת יפתח ואת שמואל” (ש”א יב , יא). וזהו שאמר “זאת הפעם” (להלן , כג) , כלומר: הפעם הזאת מצאתי עזר לי, שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים, כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי , וראוי שתִקָּרֵא בשמי ממש, כי נוליד זה מזה. ובמלת “זאת” – סוד, יוָדע מדברינו בפרשת ‘וזאת הברכה’ (דב’ לג , א), אם יברכני צורי להגיע שם, ולכך החזיר “כי מאיש לוקחה זאת” (להלן, כג); והָבֵין.״(רמב״ן).
• תיארוך האירועים לפי ספר היובלים (פרק ג’), (ספר חיצוני שנתגלה כחלק ממגילות מדבר יהודה, מתוארך למאה ה-2 לפנה”ס), החטא נעשה ב-17 בחודש השני (י”ז באייר) והגירוש היה באחד בחודש הרביעי (א’ בתמוז), שהוא אחד מארבעת “ימי התקופה” בלוח השנה במגילות קומראן.
• הסברים להמצאות שתי גרסאות בסיפור הבריאה:
  הגישה המסורתית (רבי אליזער, רש״י, רד״ק, קאסוטו…) – פרק א הוא סקירה כללית של הבריאה ואילו פרק ב׳ מתמקד בבריאת האדם, החזרה על סיפור הבריאה משמשת ככלי סיפרותי, בה התורה מציגה תחילה סקירה כללית של בריאת העולם, ולאחר מכן חוזרת אחורה על מנת לפרט לגבי החלקים החשובים ביותר.
  הגישה היהודית הפילוסופית (ר’ יוסף דב סולובייצ’יק ור’ מרדכי ברויאר) שני התיאורים משלימים זה את זה, כשכל אחד מהם מייצג פן אחר של האדם ושל העולם. מאחר ולאדם וכן לעולם בכלל, ישנם היבטים רבים הסותרים אלו את אלו אך בכל זאת מתקיימים יחדיו, הפרקים מתייחסים לכל אחד מן ההיבטים הללו בנפרד.
  הגישה הטוענת לשני אירועים נפרדים (הואיל משה, ר׳ דוד ניסני)  שני הפרקים אינם מתארים את אותו האירוע כלל, ולכן, אין שום צורך לנסות להתאים בין הפרקים. בעוד פרק א’ מתאר את הבריאה הראשונית של העולם כולו ושל כל המין האנושי, פרק ב’ מתאר את היצירה המאוחרת בהרבה של איש אחד בשם אדם.
  במחקר לפי גישת ביקורת המקרא (ולהאוזן), שני סיפורי הבריאה נכתבו בידי מחברים שונים, מקורם בטקסטים שונים של שתי יצירות נפרדות, המכונים ״תעודות״ אשר נכנסו שתיהן לקאנון היהודי.
• חוה ולילית
  לפי בראשית רבה כב ז (ראו אצל חז”ל מפרשים בהמשך), נבראו שתי נשים לאדם, האחת ׳חוה הראשונה׳ והשניה ׳חוה׳.
  חוה הראשונה נבראה מעפר האדמה והיא שווה לאדם הראשון, ובמהלך יצירת חוה הראשונה, אדם הראשון היה ער וראה את כל תהליך יצירתה, ‘כשהיא מלאה ברירית ודם’ מה שגרם לו למאוס בה ולגרש אותה.
  לכן את חוה יצר אלוהים בזמן שאדם הראשון רדום.
  לפי המדרש רבו קין והבל מי יזכה באותה חוה הראשונה אותה גירש אביהם ועל כך רצח קין את הבל.
  ללמדנו שדחיית חוה הראשונה (על מראה חיצוניותה מרירית ודם) גרם בסופו של דבר לרצח.
  עוד על חוה הראשונה סופר במדרש, כשנבראה חוה שווה לאדם, היא אף התנשאה עליו, והיו בניהם מריבות רבות וזו ברחה ממנו, בבריחתה הפכה ללילית, שדה המביאה נזקים לעולם עד היום ואפילו פוגעת בבניה השדים.
  לילית אם כן, היא חוה הראשונה, אשתו הראשונה של אדם אשר ברחה ממנו בספרות הקבלה היא מוזכרת לראשונה כבת זוגו הקבועה של סמאל, מלכת ממלכת הסטרא אחרא.מכונה ‘ליליתו’ במקורות המסופוטמים, בפולקלור היהודי היא מזיקה לתינוקות בני יומם וליולדת, להרחקתה ולהגנה מפניה נהוג היה השימוש בקמעות בהם הסיפור המלא מבן סירא (ראו להלן), קמיעות עליהם כתובים שמות שלושת המלאכים, פרק קכ”ו מתהילים ובחתימה “סנוי סנסנוי סמנגלף”, וכן ‘קערות השבעה’ אותן היה נהוג להטמין מתחת לרצפת הבית.

  בספר לבנת הספיר, לילית מזוהה עם מלכת שבא, לפי שבחידותיה לשלמה חזרה על פיתויי לילית את אדם הראשון.

  אלפא ביתא דבן סירא’,  הוא סיפור מאוחר יחסית, מתוך חיבור יהודי אגדי מן המאה ה-10, מספר על חוה הראשונה, הפיכתה ללילית ועל מריבותיה עם אדם.
  לפי סיום הסיפור “ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד” בא ככל הנראה גם להסביר את המסורת לשימוש בקמיעות מפני לילית:
  “וכשברא הקב”ה אדם הראשון יחיד, אמר (בראשית ב, יח) “לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ”, ברא לו אשה מן האדמה כמוהו וקראה לילית. מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא: איני שוכבת למטה, והוא אומר: איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה, א”ל שנינו שוין לפי ששנינו מאדמה ולא היו שומעין זה לזה. כיון שראתה לילית כך, אמרה שם המפורש ופרחה באויר העולם. עמד אדם בתפלה לפני קונו ואמר, רבונו של עולם אשה שנתת לי ברחה ממני, מיד שגר הקב”ה שלשה מלאכים הללו אחריה להחזירה. אמר הקב”ה אם תרצה לחזור מוטב. ואם לאו, תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים. והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידין המצריים למות שם. וספרו לה דבר ה’ ולא רצתה לחזור. אמרו לה: אנו נטביעך בים. אמרה להם: הנחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים, מיום שיולד אשלוט בו אם היה זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום, וכששמעו דבריה הפצירו לקחת אותה, נשבעה להם בשם אל חי וקים שכל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו התינוק, וקבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום, לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים, ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד. “

• חוה ופרומתיאוס
  נקודה מעניינת מעלה יעקב מלכין בספרו, יהדות ללא אל: יהדות כתרבות, תנ״ך כספרות, הוא מציג את חוה ופרומתיאוס, מהמיתוס היווני, כגיבורים המסמלים את שחרור בני האדם מכניעה חסרת דעת לטבע, ובמעשיהם מורדים בחוקים המבקשים לשעבד את האדם וליטול ממנו את חירות היצירה.
  כשם שחווה אכלה מעץ הדעת טוב ורע למרות האיסור כך גם פרומתיאוס העניק לאדם את מתנת האש שהייה שמור רק לאלים ובכך גם הוא העניק לאדם את התפתחות הדעת, היצירתיות והיצירה.
• הנחש וחוה
  אחת הגישות מתארת את הנחש טרם החטא כיצור תבוני, מדבר, בעל רגליים ארוכות וקומה זקופה.
  ערמומיותו של הנחש אצל רש״י, מתבטאת בכך שהנחש מנצל את טעותה של חוה המוסיפה לאיסור האכילה גם את איסור הנגיעה, והנחש “דחפהּ עד שנגעה בו. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה”.
  על דברי חוה ״הנחש השיאני״, גזרו חז״ל מהמילה ׳השיאני׳ את המילה נישואין, ומכאן היו מי שייחסו קיום יחסי מין בין הנחש לחוה, וכן מהעובדה שהדבר הראשון שידעו אדם וחוה היה לכסות את מערומיהם בעלי תאנה, למדו מהתוצאה על החטא, על הקשר הבזוי של ניאוף אצל חוה.
  התפיסה לפיה הנחש שכב עם חוה בגן עדן, והוא ולא אדם הראשון היה אביו של קין (כך מוסבר הרוע שמניע את קין לרצוח את הבל), מוכרת כבר מספר מקבים ד׳, רעיון זה מופיע גם באיגרת הראשונה של יוחנן, בנצרות.
  גם בגמרא, בזוהר ובפרקי דרבי אליעזר (ראו בהמשך), אלא שלפי מקורות אלה: ״שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן״ כלומר,במעמד הר סיני, עם ישראל בלבד זכה לטיהור מהחטא הקדמון, ניתן לראות בפרשנות זו התפלמסות עם התפיסה הנוצרית המתוארת לע״ל.
  פרשנותו המיוחדת של אברבנאל, (ראו טקסט רחב יותר אצל חזל / מפרשים): “שהנחש לא דבר כלל אל האשה, ולא האשה אליו… אבל היה הענין שהיא ראתה את הנחש שהיה עולה בעץ הדעת, ואוכל מפירותיו פעם אחר פעם, ולא היה מת ולא ניזוק בדבר מה. והאשה חשבה בזה ותקרא בעצמה כאלו היתה מדברת עם הנחש.. כי היא עשתה התחכמותה וחקירתה ממעשה הנחש והם הם הדברים שיחס הכתוב אליו…”
  לפי רש״י על בראשית רבה הנחש התאווה לחווה ׳אלא למדך מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לה׳.
  או אף שהתקנא לאדם ונשבע להרוג את אדם ולקחת לו את חוה.
  הנחש בגן עדן, לא היה אלא השטן בכבודו, הוא המלאך סמאל, (ראו אצל חז״ל המשך, זהר, שיר השירים קמ).
  ולפי ספר אדם וחוה, להלן, הנחש הוא שליחו של השטן, כלי.
• ספר אדם וחוה
  ספר חיצוני, חיבור יהודי שבמקורו נכתב בעברית, התרגום היווני שרד עד ימינו, הערכת זמנו של החיבור המקורי מוקדם מאוד ומעריכים שנכתב לפני חורבן בית שני. בספר 43 פרקים המתארים את קורות אדם וחוה לאחר הגירוש מגן עדן, ומסתיים במות חוה וקבורתה לצד אדם והבל. לפי המסופר בספר זה, השטן, הוא שעומד מאחורי הנחש והופך אותו לכלי.
  חוה מואשמת בספר בכל הצער והאסונות שבאים עליהם, ואף החיה מאשימה אותה ״לא עלינו חמסך ובכיך כי אם עליך, יען כי ממך יצא שלטון החיות: איך נפתח פיך לאכול מן העץ אשר ציוה אלוהים לבלתי אכול ממנו: בגלל הדבר הזה שונה גם טבענו…״
  חוה נאלצת להסביר למשפחתה את שאירע שהביא לגירושם מגן עדן: ״בשמרנו את הגן איש חלקתו אשר נתנה לו מאת אלוהים, ואני שמרתי את נחלתי בדרום ובמערב: וילך השטן אל נחלת אדם אשר החיות הזכרים שם כי אלוהים חילק לנו את החיות ואת כל הזכרים נתן לאביכם ואת כל הנקבות נתן לי: וידבר השטן אל הנחש לאמור: קומה בואה אלי ואגידה לך דבר אשר תהיה לך תועלת בו: ויקם ויבוא אליו ויאמר לו השטן ראיתי כי ערום אתה מכל החיה ואבא להשכילך בינה, למה תאכל מזוני אדם ולא מפרי הגן: ועתה קומה ונעשה אשר יגורש מן הגן בגלל אשתו כאשר גרשונו גם אנחנו בגללו: ויאמר אליו הנחש ירא אנוכי פן יחר אף אלוהים בי: ויאמר לו השטן אל תירא היה לי אך כלי ואני אדבר בפיך דבר אשר תשיאהו בו״ (פרקים טו – טז).. ״ואני השקפתי מן החומה ואראהו כדמות מלאך ויאמר האת חוה ואומר אני: … ויאמר אלי הנחש חי אלוהים כי צר לי עליכם כבהמות נדמיתם ואני לא אחפוץ כי תבערו מדעת: קומי אפפוא ובואי הנה ושמעי לי ואכלי וידעת את ערך העץ: .. אל תיראי כי ביום אכלכם ממנו וניפקחו עינכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע: כי יודע אלוהים כי תהיו כמוהו ויקנא בכם ויאמר לא תאכלו ממנו: … ואפתח לו ויבוא אל הגן וילך לפני ויאמר ניחמתי לא אתננו לך לאכל עד אם נשבעת לי לתת גם לאישך:.. ויטל בפרי אשר נתן לי לאכול את זוהמתו את התאוה כי התאוה ראשית כל חטאת היא ויט הענף ארצה ואקח מפריו ואוכל ״
  הנחש נעלם, אחרי שאכלה חוה מהפרי, היא מבינה שעירומה היא ומחפשת עלים לכסות עצמה, אך כל העלים נבלו מכל העצים בחלקתה בשל חטאה, פרט לעץ התאנה ממנו לקחה עלים וכסתה עצמה.
  היא מספרת כיצד בבואה אל אדם השטן דיבר גם מפיה והיא שכנעה אותו לאכול מפרי העץ… חוה מסכמת את דבריה לבניה במוסר ״ועתה בני הנה הודעתיכם את פותינו ואתם השמרו לכם לבלתי עזב את הדרך הטובה״ (ל)
  אדם שוכב חולה ונותר לו יום אחד לחיות, חוה בוכה ומאשימה עצמה בכל החטאים והאסונות שבאו לעולם בגללה, מה שמהווה מעין חזרה בתשובה, הפרקים הבאים הם תיאור מותו ועלייתו השמיימה של אדם קבלתו בהוד ופאר ע״י כל המלאכים, שישה ימים אחריו מתה גם חוה, והיא נקברה יחד עם אדם לבקשתה.
• בנצרות
  חוה היא סמל האישה החוטאת.
  בגינה בא המוות לאנושות וכך גם חיי סבל וטומאה בעולם החומר המקולל ללא תקנה, שבו האישה חוברת לשטן, ומחטיאה ומדיחה את הגבר בפיתויים מיניים.
  חטאי חוה הם הסיבה למעמדה הנמוך של האישה.
  לפי אוגוסטינוס, מעמדה הנמוך בשל בריאתה מצלעו (׳עצם׳ לעומת ׳צד׳ חציו של אדם היהדות) של האדם. (הוא גם מדמה את אשת איוב לחוה שכן פיתתה את איוב).
• באסלם
  חוה לא מוזכרת בקוראן.
  אצל פרשני הקוראן חוה ואדם הוסתו באופן שווה על ידי הנחש מפרי העץ, חוה אינה מואשמת בחטאו של אדם שכן הוא אחראי למעשיו. העונש ניתן לצאצאיהם והוא מותנה בשמירה על מצוות האל.

• על מדרשי השמות לבני חוה – קין, הבל ושת
  חוה נותנת את השמות לבניה ודורשת את שמותיהם
  קין: “וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה’” – במשמעות קניתי – רכשתי או בראתי, חוה רואה עצמה שותפה לאלוהים ביצירת בנה הראשון.
  סקינר (John Skinner (1930), A critical and exegetical commentary on Genesis) בהמשך לפרשנות הבריאה המשותפת הוא מביא את סיפור הבריאה הבבלי, ארורו יצר את זרע האנושות יחד עם מרדוך, ארורו היא התגלות של אסתר, האלה האם המקבילה של חוה במיתולוגיה הבבלית. קריאה זו מקבלת משמעות אם נניח שחוה היא שריד מיתולוגי מהשלב בו לא היתה רעיה אם ובת תמותה אלא בריאה יצירתית שלקחה חלק ביצירת האדם יחד עם האל.
  
  הבל:  “וַתֹּסֶף לָלֶדֶת”, מאחר ואין שימוש במילה “תַּהַר”, עולה האפשרות שקין והבל היו תאומים. ראו אצל חז”ל “תוספת ללידה ולא תוספת לעיבור” (מדרש רבה, בראשית ד’).
  על החוסר במדרש שם עבור “הבל” מודגש קיומו הקצר והחולף, הבל הבלים, אצל יוסף ב. מתיתיהו, “הבל, מה שמסמל אין”, אולם יש מי שניסה לתת משמעות נוספת לשם ‘הבל’, הרמבן למשל “ויהי שמו של הילד השני הבל, בעבור שהיה רועה צאן מתעסק בהנהגה והשררה שכלו הבל ורעות רוח, וקין היה זה שמו לא מפני שאמרה אמו קניתי איש את ה’ אלא לפי שהיה עובד אדמה ומרבה בקנינים וימשך מזה שהשמות האלה התורה קראתם לפי עניני אומניתיהם” וגם אצל סקינר, הוא מצביע על הדמיון לשם “יבל” בנו של למך, שהיה אבי הרועים הנוודים ומציע לשלב את שני השמות ‘יבל’ ו’הבל’ כשמות שמיים המייצגות חיות מבוייתות – בע”ח שהאדם הפך בעליהם ומכאן במשמעות “איש העדרים”.
  
  שת: לאחר רצח הבל ע״י קין, יולדת חוה את בנה השלישי ׳שת׳ גם כאן היא נותנת ודורשת את שמו: “כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר–תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן” הפעם רק אלוהים אחראי להולדת שת, לעומת שותפה מלאה לבריאתו של קין.
• מקום קבורתה
  מערת המכפלה
  “מהיכן ידע האדם הראשון היכן המערה? אלא ראה אור אחד דקיק עולה באותו מקום, שיוצא מגן עדן, ורצה אותו לקברו. ושם הוא המקום, סמוך לשער גן עדן.” (זהר בראשית נז).
  הזוהר חדש מוסיף: “רבי קסמא אומר: …בשעה שמתה חוה – בא אדם לקברה שם, ושם הריח מריחות גן עדן, באותו הריח שהיה שם. רצה לחצוב יותר, יצתה בת קול ואמרה – “דייך”. באותה שעה עמד ולא חצב יותר, ושם נקבר. מי נתעסק בו? שת בנו, שהוא היה בדמותו ובצלמו. אמר ר’ רחומאי: הקב”ה נתעסק בו כשנוצר, ונתעסק בו כשמת. ולא היה מי שיודע בו (כל כך), עד שבא אברהם אבינו עליו השלום, ונכנס לשם, וראה אותו (את האדם הראשון)…” (רות, ע”ט, ד’).

אצל חז”ל / מפרשים

כאן בחרתי רק טיפה מתוך אוקיינוס המדרשים, האגדות והפרשנויות הקיימים…
זהר
תזריע מה
תא חזי, בשעה שחוה נתתקנה אל אדם, הקב”ה בירך אותם, זה שאמר ויברך אותם אלקים, כמו חזן המברך את הכלה בשבע ברכות, מכאן למדנו, חתן וכלה כיון שנתברכו בשבע ברכות מתדבקים יחד כדמיון שלמעלה…
קדושים ע
ולמדנו יפיו של אדם היה מהארת קשר העליון מזהר המאיר… יפיה של חוה היה שכל הבריות לא היו יכולים להסתכל בה, ואפילו אדם לא היה מסתכל בה עד הזמן שחטאו והוסר היופי שלהם, אז נסתכל בה אדם והכיר בה לשמש עמה, זה שאמר וידע אדם עוד את אשתו…
בראשית ב שלא
אדם הראשון נתדבק באותו רוח הטומאה, הוא הנחש, ואשתו חוה, נתדבקה בו בתחילה, ולקחה וקבלה אותה הזוהמא ממנו, והוליד בן, הרי בן הזה הוא של רוח הטמא, כי ב’ בנים היו, אחד מאותו רוח הטמא (והוא קין), ואחד כשהאדם חזר בתשובה (והוא הבל), ומשום זה זה היה מצד הטומאה דהיינו קין, וזה היה מצד הטהור היינו הבל
שיר השירים קמ
משבא הנחש על חוה, (דהיינו שהסיתה לאכילת עץ הדעת, הטיל בה זוהמא, (דהיינו רוח הטומאה), וקין מאותה זוהמא יצא, ואם תאמר איך יצא משם, הרי כתוב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, שנשמע (שקין) יצא מאדם, ולא מהצד האחר, ואתה אומר שהנחש הטיל בה זוהמא ויצא ממנה קין, אלא ודאי הנחש ההוא הטיל בה זוהמא, ומאותה זוהמא נשאב (ונבלע) בה אותו רוח הטומאה, שהוא היה דופק במעיה, ולא היה לו גוף (להתלבש) ולהכלל בו ולצאת לעולם. וכיון שבא אדם ונתחבר באשתו בהתעוררות אותה זוהמא, עשה גוף לאותו הרוח הרע שהיה במעיה, (והרוח הרע נתלבש) ונכלל בגוף הזה, ויצא לעולם בצורה שמלמעלה ושמלמטה, (דהיינו שהיה מעורב מב’ צורות, מצורת הקדושה שמצד הגוף, שהוא מאדם, ומצורת הטומאה שמצד הרוח, שהיה מזוהמת נחש). וחוה הסתכלה בזה, (שהיה מעורב מב’ צורות), ואמרה קניתי איש את ה’, (דהיינו) עם ה’, כי איש שבו, הוא מצד זוהמת נחש, עם ה’, (שהוא הגוף שבו שנמשך על ידי אדם שהיה מן הקדושה, שהיא מן ה’), ומשום זה כל מעשיו של קין היו מאותו הצד האחר הרע, וכשהביא קרבנו מאותו הצד האחר הביא אותו… 
עד שראה סמאל בשמים, ונתקנא בו, וירד מן השמים כדמות צל על הנחש, (שהוא סוד זכר ונקבה דקליפה, הזכר נקרא סמאל, והנקבה נקראת נחש), הנחש נראה והצל עליו שהם התוקף וכח שלו (של הנחש). קרב הנחש אל האשה, משום שדעתה קלה משל האיש, (היא נוחה להתפתות), מכאן שאין האשה מתפתה אלא על ידי אשה אחרת, (כי הנחש הוא הנקבה של סמאל), ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף, מכאן נשמע, שבתחילת דבריו של אדם ניכר מי הוא, כך הוא פתח באף, להודיע מי הוא, (כי אף פירושו רוגז וכעס, שהוא מסטרא אחרא, כי הקדושה היא סוד המנוחה והנחת). 
לקח (לו הנחש) סימן זה, אם תקבל דבריו אם לא תקבל, (דהיינו אות מ’), והמשיך אותה בדברים, עד שפתחה באות מ’, ואמרה מכל עץ הגן אכל נאכל, מיד לקח הנחש את האות וישם אותו על זרועו השמאלית, והיה מחכה על ו’ ת’ לשמוע מפיה, כדי שיהיה  הצירוף) מות נכון לפניהם. התחיל לפתותה, עד שכתוב ותרא האשה, בטעם גדול וחזק, (דהיינו שטוב למאכל ותאוה לעינים), מלמד שפרחו האותות ו’ ת’ של ותרא, ועלו להתחבר עם האות מ’, והאות מ’ היתה עולה ויורדת, ולא היתה מתחברת עמהם, עד שנתפתתה, (ואז נגזרה המיתה לבני העולם. ופרחו ו”ת ארבע פעמים והקיפו את האות מ’ לד’ רוחות, שכתוב ותקח מפריו ותאכל, ותתן, ותפקחנה עיני שניהם, הרי ארבע פעמים ו’ ת’, מלמד שסבבו את האות מ’ לארבעה צדדיה, והמ’ באמצע, (ונמצא הצירוף) מות בכל הצדדים. כמו שכתוב, כי עלה מות בחלונינו, זהו סמאל, שהוא אחד מחלוני השמים, ועל כן מי גבר יחיה ולא יראה מות, מיד שלט בה, (בחוה), והטיל בה זוהמא. ירד הקב”ה לראות, ויתחבא האדם ואשתו. (שם איכה כה)

תלמוד בבלי נדה מה ב
…דאמר ריש לקיש משום רבי שמעון בן מנסיא ויבן ה’ אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם, מלמד שקלעה הקב”ה לחוה והביאה אצל אדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא.

שבת קמו ע״א:
בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא לעולם.

אבות דרבי נתן
ד׳:ג׳:
שוב מעשה בר׳ יהודה בר׳ אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה לפניו אמר מהו זה אמרו לו כלה שעברה אמר להם בני עמדו והתעסקו בכלה שכן מצינו בהקב״ה שנתעסק בכלה (שנאמר (בראשית ב) ויבן ה׳ אלהים את הצלע) הוא נתעסק בכלה אני עאכ״ו. והיכן מצינו שהקב״ה נתעסק בכלה שנא’ ויבן ה׳ אלהים את הצלע שכן קורין בכרכי הים לכלה בנאיתה. מכאן שתקנה הקב״ה לחוה וקשטה ככלה והביאה אצל אדם שנא׳ ויביאה אל האדם. פעם אחת נעשה הקב״ה שושבין לאדם מכאן ואילך אדם קונה שושבין לעצמו (שנאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי). פעם אחת נטלה חוה מאדם מכאן ואילך מקדש אדם את בת חבירו :

א׳:ו׳:
ושוב אמר לה אם לאכילה את אומר צוה עלינו הקדוש ברוך הוא הריני (אומר) אוכל ממנו ואינו מת ואף את תאכלי ואי את מתה. מה אמרה חוה בדעתה (אמרה חוה בדעתה) כל הדברים שפקדני רבי מתחלה שקר הם לפי שאין חוה קורא לאדם הראשון מתחלה אלא רבי. מיד נטלה ואכלה ונתנה לאדם ואכל שנאמר (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים [וגו׳]:

א׳:ז׳:
עשר קללות נתקללה חוה באותה שעה. שנאמר (שם) אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. אלו שתי רביעיות (נ״א רביות) דם אחת דם צער נדה ואחת דם צער בתולים. [עצבונך זה צער גידול בנים] והרונך זה צער העבור. בעצב תלדי בנים כמשמעו. ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. והוא ימשל בך שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב. עטופה כאבל וחבושה מכל אדם בבית האסורין ומנודה מכל אדם. מי גרם לנגיעה זו סייג שסג אדם הראשון שעשה לדבריו. מכאן אמרו אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו. מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע. ר׳ יוסי אומר טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל. מה חשב נחש (הראשון) [הרשע] באותה שעה. אלך ואהרוג את אדם ואשא את אשתו ואהיה מלך על כל העולם כולו ואלך בקומה זקופה ואוכל כל מעדני עולם א״ל הקב״ה אתה אמרת אהרוג את אדם ואשא את חוה לפיכך איבה אשית. אתה אמרת אהיה מלך על כל העולם לפיכך ארור אתה מכל הבהמה. אתה אמרת אלך בקומה זקופה לפיכך על גחונך תלך. אתה אמרת אוכל כל מעדני עולם לפיכך עפר תאכל כל ימי חייך ר״ש בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא (לא) נתקלל הנחש היה לו לכל אחד ואחד מישראל (היו לו) ב׳ נחשים בתוך ביתו אחד משגרו למערב ואחד משגרו למזרח ומביאים להם סנדלכים טובים אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמד טוב שבעולם ואין כל בריה יכולה להחזיק אותן ולא עוד אלא שהיו מכניסין אותן תחת גמל תחת חמור תחת פרד ומוציאין זבלים לגנות ולפרדסות:
אבות דרבי נתן א׳:ח׳

א’:ח:
ר’ יהודה בן בתירה אומר אדם הראשון היה מיסב בג״ע ומלאכי השרת עומדין בגן עדן לקראתו וצולין לו בשר ומצננין לו יין בא נחש וראה אותו והציץ בכבודו ונתקנא בו. כיצד נברא אדם הראשון. שעה ראשונה הוצבר עפרו. שניה נברא צורתו. שלישית נעשה גולם. רביעית נתקשרו אבריו. חמישית נתפתחו נקביו. ששית נתנה בו נשמה. שביעית עמד על רגליו. שמינית נזדווגה לו חוה. תשיעית הכניסו לגן עדן. עשירית צוהו. אחד עשר סרח. שתים עשר נטרד והלך לו לקיים מה שנאמר (תהילים מ״ט:י״ג) ואדם ביקר בל ילין.
…
רשב״א אומר אמשול [לך משל] למה הדבר דומה (אדם הראשון דומה) לאדם אחד שנשא את הגיורת היה יושב מפקדה אמר לה בתי אל תאכלי פת בשעה שידך טמאות ואל תאכלי פירות שאינן מעושרין אל תחללי שבתות ואל תפרצי בנדרים ואל תלכי עם איש אחר הא אם עברת על אחת מהן הרי את מתה. (מה עשה האיש ההוא עמד) ואכל פת בפניה בשעה שידיו טמאות ואכל פירות שאינן מעושרין וחלל שבתות ופרץ בנדרים [והוציא לה] מה אמרה גיורת ההיא בלבה כל הדברים שפקדני בעלי מתחלה שקר הם מיד עמדה ועברה על כולם. רשב״י אומר אמשול לך משל למה (הדבר דומה) אדם הראשון דומה לאחד שהיה לו אשה בתוך ביתו מה עשה אותו האיש הלך והביא את החבית והניח בו תאנים במנין ואגוזים במנין וצד את העקרב ונתנו על פי החבית והקיפה בצמיד פתיל והניחה בקרן זוית אמר לה בתי כל שיש לי בבית הזה מסור בידך חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר. מה עשתה האשה ההיא כיון שיצא בעלה לשוק עמדה ופתחה את החבית והושיטה ידה לתוכה ועקצתה עקרב הלכה לה ונפלה על המטה. כיון שבא בעלה מן השוק אמר לה מה זה אמרה לו ידי השטתי על החבית ועקצתני עקרב והריני מתה אמר לה לא כך אמרתי לך מתחלה כל מה שיש לי בבית זה מסור בידך חוץ מחבית זו שלא תגעי בה כל עיקר מיד כעס עליה והוציאה כך אדם הראשון (דומה) בשעה שאמר לו הקב״ה מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות כיון שאכל ממנו נטרד לקיים מה שנאמר ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו….
וכשם שנגזרו על אדם הראשון ג׳ גזרות כך נגזרו על חוה ג׳ גזרות שנאמר אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים בזמן שהאשה רואה דם נדתה בתחלת וסתה קשה לה. (הרבה ארבה) בזמן שהאשה נבעלת בתחלת בעילתה קשה לה. עצבונך בזמן שהאשה מתעברת פני׳ מכוערות ומוריקות כל ג׳ חדשים הראשונים

נדה מ״ה ב:י״א
א”ר חסדא מ”ט דרבי דכתיב (בראשית ב׳:כ״ב ) ויבן ה’ [אלהים] את הצלע מלמד שנתן הקב”ה בינה יתירה באשה יותר מבאי

יבמות ס״ג א:ה׳
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי״ — מְלַמֵּד שֶׁבָּא אָדָם עַל כׇּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ עַד שֶׁבָּא עַל חַוָּה.

סוטה
ט: ב
וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו אמר הקב”ה, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה, אני אמרתי ילך בקומה זקופה, עכשיו על גחונו ילך, אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו עפר יאכל, הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה, עכשיו איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה. (סוטה ט ב)

י״ב א:ט״ז
ַותַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וְהָא הֲוָת מִיעַבְּרָא בֵּיהּ תְּלָתָא יַרְחֵי מֵעִיקָּרָא אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִינָא מַקִּישׁ לֵידָתָהּ לְהוֹרָתָהּ מָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בְּצַעַר אַף לֵידָתָהּ שֶׁלֹּא בְּצַעַר מִכָּאן לְנָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ בְּפִיתְקָהּ שֶׁל חַוָּה

בראשית רבה
ח׳:א׳ מדרש דו-פרצופין
אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון, אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ. הדא הוא דִכתיב [=זהו שכתוב]: “זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם” (בראשית ה, ב). אמר ר’ שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון, דיו פרצופים בְּרָאוֹ, וְנִסְּרו וַעֲשָׂאוֹ גַּבַּיִם – גב לכאן וגב לכאן. איתיבוּן לֵיה [=שאלו אותו]: והכתיב [=והרי כתוב] “וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” (בראשית ב, כא)! אמר לְהוֹן [=אמר להם]: מִתְּרֵין סִטְרוֹהִי [=משני צדדיו], הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר [=כמו שנאמר]: “וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן” (שמות כו, כ), דמתרגמינן [=שאנו מתרגמים]: ולסטר משכנא [ולצד המשכן] וגו’ […]

כ ג:
בְּקַלְקָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ, (בראשית ג, טז): אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, (בראשית ג, יז): וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ, מְלַמֵּד שֶׁמִּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלֵּל אָדָם

כב ב:
ניתנה לו לחיותו ומייעצתו כחיוויא (כנחש)…. ורבי חיא אמר: חִיוָא חִוְיָך חִיוָא דְאָדָם [=הנחש נחשך (הישיאך עצה) ואת נחש לאדם]”

כב ז:
ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו’. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר ארעא, דאת קאים עליה דידי! ודין אמר מה דאת לביש, דידי! דין אמר: חלוץ! ודין אמר: פרח! מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין? אלא, זה אומר: בתחומי בהמ”ק נבנה. וזה אומר: בתחומי בהמ”ק נבנה, שנא’ ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ”ק. היך מה דאת אמר (מיכה ג): ציון שדה תחרש. ומתוך כך (בראשית ד): ויקם קין אל הבל אחיו וגו’. יהודה בר אמי אמר: על חוה הראשונה היו מדיינין. אמר רבי איבו: חוה הראשונה חזרה לעפרה. ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר: אני נוטלה, שאני בכור. וזה אומר: אני נוטלה, שנולדה עמי. ומתוך כך ויקם קין:

ט״ו:ז׳:
מָה הָיָה אוֹתוֹ הָאִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם וְחַוָּה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חִטִּים הָיוּ, כַּד לָא הֲוָה בַּר נָשׁ דֵּעָה אִינּוּן אָמְרִין לָא אֲכַל הַהוּא אִינְשָׁא פִּתָּא דְּחִטֵּי מִן יוֹמוֹי. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק בָּעֵי קַמֵּי רַבִּי זְעֵירָא אֲמַר לֵיהּ אֶפְשָׁר חִטִּים הָיוּ, אָמַר לוֹ הֵן. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב עֵץ, אֲמַר לֵיהּ מְתַמְּרוֹת הָיוּ כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן. … רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אָמַר, עֲנָבִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לב לג): עֲנָבֵמוֹ עִנְבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ, אוֹתָן הָאֶשְׁכּוֹלוֹת הֵבִיאוּ מְרוֹרוֹת לָעוֹלָם. רַבִּי אַבָּא דְּעַכּוֹ אָמַר אֶתְרוֹג הָיָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית ג, ו): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ וגו’, אֲמַרְתְּ צֵא וּרְאֵה אֵיזֶהוּ אִילָן שֶׁעֵצוֹ נֶאֱכָל כְּפִרְיוֹ, וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אֶתְרוֹג. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר תְּאֵנִים הָיוּ, דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ, מָשָׁל לְבֶן שָׂרִים שֶׁקִּלְקֵל עִם אַחַת מִן הַשְּׁפָחוֹת, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַשַֹּׂר טְרָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַפָּלָטִין, וְהָיָה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל שְׁפָחוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ, אֲבָל אוֹתָהּ שֶׁקִּלְקְלָה עִמּוֹ פָּתְחָה דְלָתֶיהָ וְקִבִּלַתּוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאוֹתוֹ הָאִילָן, טְרָדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לְגַן עֵדֶן, וְהָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל אִילָנוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ, וּמַה הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הָא גַּנָּב דְּגָנַב דַּעְתֵּיהּ דְּבָרְיֵהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לו, יב): אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה, רֶגֶל שֶׁנִּתְגָּאֶה עַל בּוֹרְאוֹ, (תהלים לו, יב): וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי, לָא תִיסַב מִמֶּנִּי עָלֶה. אֲבָל תְּאֵנָה שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹתֶיהָ, פָּתְחָה דְּלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, ז): וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, מָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַתְּאֵנָה, רַבִּי אָבִין אָמַר בְּרַת שֶׁבַע דְּאַמְטְיַת שִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלָא לְעָלְמָא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם ר”א אָמַר בְּרַת אֱלִיתָא, דְּאַמְטְיַת אֱלִיתָא לְעָלְמָא. …

יט ד:
רַבִּי לֵוִי אָמַר הִתְחִיל אוֹמֵר דֵּלָטוֹרְיָא עַל בּוֹרְאוֹ, אָמַר מֵאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא הָעוֹלָם, וְהוּא אוֹמֵר לָכֶם לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹא תִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, דְּכָל אִינָשׁ וְאִינָשׁ סָנֵי בַּר אֻמְנָתֵיהּ…אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן זִיז עוֹף טָהוֹר הוּא וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ מְכַסֶּה גַּלְגַּל חַמָּה, וְאָדָם נִבְרָא אַחַר הַכֹּל לִשְׁלֹט בַּכֹּל, קִדְמוּ וְאִכְלוּ עַד שֶׁלֹא יִבְרָא עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים וְהֵן שׁוֹלְטִין בָּכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, ו): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב וגו’, רָאֲתָה דְּבָרָיו שֶׁל נָחָשׁ.

י״ט:ה׳
רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאוֹתוֹ אִילָן, טוֹב לְמַאֲכָל, יָפֶה לָעֵינַיִם, וּמוֹסִיף חָכְמָה, וּשְׁלָשְׁתָּן נֶאֶמְרוּ בְּפָסוּק אֶחָד, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב, מִכָּאן שֶׁהוּא טוֹב, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, מִכָּאן שֶׁהוּא יָפֶה לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, מִכָּאן שֶׁמּוֹסִיף חָכְמָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פט, א): מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל (בראשית ג, ו), אָמַר רַבִּי אַיְבוּ סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ, רַבִּי שִׂמְלָאי אָמַר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת בָּאת עָלָיו, אָמְרָה לֵיהּ מַה אַתָּה סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְחַוָּה אַחֶרֶת נִבְרֵאת לְךָ (קהלת א, ט): אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ שֶׁמָּא אֲנִי מֵתָה וְאַתְּ יוֹשֵׁב לְךָ הַטְלִיס, (ישעיה מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, רַבָּנָן אָמְרֵי הִתְחִילָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו בְּקוֹלָהּ. גַּם, רִבּוּי, הֶאֱכִילָה אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָה וְאֶת הָעוֹפוֹת, הַכֹּל שָׁמְעוּ לָהּ חוּץ מֵעוֹף אֶחָד וּשְׁמוֹ חוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב כט, יח): וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי אֶלֶף שָׁנָה הוּא חַי, וּבְסוֹף אֶלֶף שָׁנָה אֵשׁ יוֹצְאָה מִקִּנּוֹ וְשׂוֹרַפְתּוֹ, וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵבָרִים וָחָי. רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶלֶף שָׁנִים חַי וּלְבַסּוֹף אֶלֶף שָׁנִים גּוּפוֹ כָּלֶה וּכְנָפָיו מִתְמָרְטִין וּמִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵבָרִים.

במדבר רבה י ב
אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ, אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַוָּה לְפִי שֶׁהָלְכָה אַחַר עֵינֶיהָ בַּעֲצַת הַנָּחָשׁ, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית ג, ו): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב וגו’, מָה הָיָה סוֹפָהּ נִתְקַלְּלָה עַל יְדֵי הַנָּחָשׁ שֶׁבַע קְלָלוֹת .

דברים רבה ו׳:י״א
כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראוֹת אֶת חַוָּה מִן אָדָם, הָיָה מִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לִבְראוֹת אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, כב): וַיִּבֶן ה’ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע וגו’, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָעַיִן שֶׁלֹא תְּהֵא עֵינָהּ רָמָה, וְלֹא מִן הָאֹזֶן שֶׁלֹא תְּהֵא צַוְתָנִית, וְלֹא מִן הַפֶּה שֶׁלֹא תְּהֵא דַּבְּרָנִית, וְלֹא מִן הַיָּד שֶׁלֹא תְּהֵא גוֹנֶבֶת, וְלֹא מִן הָרֶגֶל שֶׁלֹא תְּהֵא פַּרְדָּנִיתָא, מֵהֵיכָן אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן אֵבָר הַצָּנוּעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, מִן הַיָּרֵךְ, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִיל כְּלוּם, וְכָל מַה שֶּׁנִּתְכַּוֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יְהֵא בָהּ כֻּלְּהוֹן הֵן בַּכְּשֵׁרוֹת [שבהן]. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָעַיִן שֶׁלֹא תְהֵא עֵינָהּ רָמָה, חַוָּה כְּתִיב בָּהּ (בראשית ג, ו): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה וגו’, לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָאֹזֶן שֶׁלֹא תְהֵא צַוְתָנִית (בראשית יח, י): וְשָׂרָה שֹׁמַעַת וגו’, לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הַיָּד שֶׁלֹא תְהֵא גוֹנֶבֶת (בראשית לא, יט): וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים, לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֶגֶל שֶׁלֹא תְהֵא פַּרְדָּנִית, וְלֵאָה כְּתִיב בָּהּ (בראשית ל, טז): וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וגו’, לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הַפֶּה שֶׁלֹא תְּהֵא דַבְּרָנִית, וּמִרְיָם הַצַּדֶּקֶת כְּתִיב בָּהּ: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם, וּרְאֵה מָה הִגִּיעַ לָהּ זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם.

ילקוט שמעוני על התורה כה ב
משל למה הדבר דומה למלך שנשא אשה והשליטה על כל מה שיש לו חוץ מחבית אחת שהיא מלאה עקרבים בא זקן אצלה שואל חומץ א”ל מה המלך נוהג עמך א”ל יפה נהג עמי השליטני על כל מה שיש לו חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. א”ל והלא קוזמין של המלך הרי הן בחבית זו אלא הוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה מה עשתה הושיטה ידה התחילו מנשכות אותה כיון שבא בעלה שמע קולה צווחת אמר לה שמא באותו חבית נגעת. כך המלך זה האדם והאשה זו חוה שואל חומץ זה נחש. דין דן נחש בינו לבין עצמו אם הולך אני ואומר לאדם יודע אני שאינו שומע לי שהאיש לעולם קשה אלא הולך אני ואומר לחוה שאני יודע שהיא שומעת לי שהנשים נשמעות לכל הבריות והלך הנחש ונגע באילן התחיל האילן לצווח רשע אל תגע בי אל תבואני רגל גאוה והלך הנחש ואמר לאשה הרי נגעתי באילן ולא מתי אף את תגעי ולא תמות מיד נגעה בו וראתה מלאך המות בא כנגדה אמרה אוי לי עכשיו אני מתה והקב”ה עושה אשה אחרת ונותנה לאדם מיד ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה וגו’.

פרקי דרבי אליעזר
פרק יב: …וחס הקב”ה עליו שלא להכאיבו, והפיל עליו תרדמה וישן לו, ולקח עצם מעצמותיו ובשר מלבו, ועשאה עזר והעמידה כנגדו, הקיץ משנתו וראה אותה שהיא עומדת לנגדו, מיד חבקה ונשקה ואמר ברוכה את לה’ עצמך מעצמי ולך ראוי לקראות אשה, שנאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי, עד שהיה לבדו נקרא שמו אדם… ומשבנה לו עזר נקרא שמו איש והיא אשה

פרק יג: …מיד עמד אדם וקרא שמות לכל הבריות, שנאמר (בראשית ב’) ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו’, וכיון שראו מלאכי השרת, אמרו אם אין אנו באים בעצה על אדם שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין בו, והיה סמאל השר הגדול שבשמים, וחיות ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה כנפים, לקח את הכת שלו וירד, וראה כל הבריות שברא הקב”ה ולא מצא חכם להרע כנחש, שנאמר (שם ג’) והנחש היה ערום מכל חית השדה, והיה דמותו כמין גמל, ועלה ורכב עליו, והיתה התורה צווחת ואומרת, סמאל, עכשיו נברא העולם, ועת למרוד במקום, כעת במרום תמריא, רבון העולמים תשחק לסוס ולרוכבו. משל למה הדבר דומה, לאדם שיש בו רוח רעה, וכל המעשים שהוא עושה מדעתו הוא עושה, וכל הדברים שהוא מדבר, מדעתו הוא מדבר, והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו, כך הנחש, כל מעשיו שעשה וכל דבריו שדבר לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמאל, ועליו הכתוב אומר, (משלי י”ד) ברעתו ידחה רשע.נמשל למלך שנשא אשה והשליטה בכל מה שיש לו, באבנים טובות ומרגליות, אמר לה כל מה שיש לי יהא בידך, חוץ מחבית זו, שהיא מלאה עקרבים. נכנס אצלה זקן אחד, כגון שואל ממנה חומץ, אמר לה מה המלך נוהג לך, אמרה לו כל מה שיש לו נתן לי והניח בידי, חוץ מחבית זה שהיא מלאה עקרבים. אמר לה והלא כל קומאי של מלך הרי היא בחבית זו, ולא אמר לך כך, אלא שהוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה. כך המלך זה אדם, האשה זו חוה, זקן שואל חומץ זה הנחש, ועליהם הוא אומר (תהלים ל”ו) שם נפלו כל פועלי און. דן דין נחש בינו לבין עצמו, ואמר, אם אני אומר לאדם יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש קשה לעולם להוציאו מדעתו, אלא הריני אומר לאשה, שדעתה קלה עליה, שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות, שנאמר (משלי ט’) פתיות ובל ידעה מה. הלך הנחש ואמר לאשה, אמת שאף אתם מצווים על פירות האילן הזה, אמרה לו הן, שנאמר ומפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג’), מתוך דבריה מצא פתח להכנס בו, אמר לה אין צווי זה אלא עין רעה, שבשעה שאתם אוכלין תהיו כאלהים, מה הוא עושה, בורא עולמות ומחריב עולמות, כך אתם יכולין לברא עולמות ולהחריב עולמות, מה הוא ממית ומחיה, אף אתם יכולין להמית ולהחיות, שנאמר (שם) כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם. הלך הנחש ונגע באילן, צווח ואמר רשע אל תגע בי, שנאמר (תהלים ל”ו), אל תבואני רגל גאוה וגו’, שם נפלו פועלי און. הלך הנחש ואמר לאשה, הריני נגעתי באילן ולא מתי, אף את געי בו ולא תמותי. הלכה האשה ונגעה באילן, וראתה מלאך המות שבא כנגדה, אמרה אולי עכשיו אני מתה, והקב”ה עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם, אלא הריני גורמת לו שיאכל עמי…

פרק יד:…והביא שלשתן וגזר עליהם גזר דין מתשע קללות ומות. והפיל את סמאל ואת הכת שלו ממקום קדושתן מן השמים, וקצץ רגליו של נחש ואררו מכל החיה ומכל הבהמה, ופקד עליו שיהא מפשיט את עורו פעם אחת לשבע שנים בעצבון גדול, והיה סוחף במעיו על הארץ, ומאכלו מתהפך במעיו לעפר, ומדורת פתנים, ומות בפיו, ונתן שנאה בינו לבין האשה, שיהיו רוצצים את ראשו, ואחר כל אלה המות.

מדרש רבה
…ולמה לא בראה לו תחלה, אלא צפה הקב”ה שהוא עתיד לקרות עליה תגר, לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו, כיון שתבעה, מיד ויפל ה’ אלקים תרדמה וגו’. (בראשית יז ה) ויאמר האדם זאת הפעם, רבי יהודה בר רבי אמר, בתחלה בראה לו וראה אותה מלאה רירין ודם, והפליגה ממנו וחזר ובראה לו פעם שניה, הדא הוא דכתיב זאת הפעם, זאת היא של אותו הפעם, זאת היא שעתידה להקיש עלי כזוג, הדא מה דאמר (שמות כ”ח) פעמון ורמון, זו היא שהיתה מפעמתני כל הלילה כולה… (שם יח ה) ותקח מפריו ותאכל, אמר רבי איבו סחטה ענבים ונתנה לו, רבי שמלאי אמר בישוב הדעת באת עליו, אמרה לו, מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך, (קהלת א’) אין כל חדש תחת השמש, או שמא אני מתה ואת יושב לך הטלים, (ישעיה מ”ה) “לא תוהו בראה לשבת יצרה”, רבנן אמרי התחילה מיללת עליו בקולה. (שם יט ח)

מדרש אגדה, בראשית ג׳:ו׳:א׳
ותרא האשה. ראתה דבריו של נחש כי יש בהם טעם, ולא מת בנגיעה, וכי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, סומים היו שלא היו מתביישים שיעמדו זה כנגד זה ערומים, ולא היו יודעים מה היא חרפת ערוה ובושת, מיד ותקח מפריו ותאכל, ומיד ותפקחנה עיני שניהם:

מדרש לקח טוב, בראשית ג׳:ו׳:א׳
ותרא האשה. כי הבינה מדעתה. כמו ולבי ראה הרבה (קהלת א טז).

מדרש הגדול בראשית ג ו
ותרא האשה כי טוב העץ, תני רבי זירא, אין עץ אלא לשון נקיה, ואין גן אלא זאת האשה, שנמשלה בגן, שנאמר גן נעול אחותי כלה (שה”ש ד’) מה הגנה הזאת כל מה שנזרעה צמחה, כך האשה כל מה שנזרעה היא הרה ויולדת, מיד קרב אליה רוכב הנחש והטיל בה זוהמא, ועיברה וילדה את קין, ומשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא לעולם, והלכה אחר תאותה והטעתה את אישה, ולולי שעמדו ישראל על הר סיני וירדה תורה עליהן, לא פסקה זוהמתן… וּמָה רָאוּ נָשִׁים לְהִצְטַוּוֹת עַל שָׁלֹשׁ מִצְוֹת הָאֵלּוּ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם הָרִאשׁוֹן תְּחִלַּת בְּרִיּוֹתַי הָיָה וְנִצְטַוָּה עַל עֵץ הַדַּעַת. וּכְתִיב בְּחַוָּה, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה וְגוֹ’ וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (בראשית ג, ו), וְגָרְמָה לוֹ מִיתָה וְשָׁפְכָה אֶת דָּמוֹ. וּכְתִיב בַּתּוֹרָה, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט, ו). תִּשְׁפֹּךְ דָּמָהּ וְתִשְׁמֹר נִדָּתָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּפֵּר לָהּ עַל דַּם הָאָדָם שֶׁשָּׁפְכָה.

אדרת אליהו, בראשית ג׳:ו׳:א׳
ותרא האשה מפני שכל טובת העולם נחלקים לשלשה אלו. טוב ערב מועיל והסי’ טעמו וראו כי טוב. כי מהש”י יגיע לנו כל שלשה אלו. ואחר ששמעה האשה דברי הנחש התחילה לעיין בדבר וז”ש ותרא כי טוב העץ למאכל בעצם הטוב זולת הערב והמועיל. וכי תאוה הוא לעיני’. הוא הערב אשר יתאו’ האדם בכל אות נפשו לא כן אל המועיל או אל הטוב. ונחמד העץ להשכיל הוא המועיל כי החמדה הוא אל דבר רוחני או אל ההשכלה אשר יגיע ממנו הכבוד. ותאכל היא בראשונה וכיון שראתה שלא מתה מיד אז האמינ’ אל דברי הנחש שכוונ’ מות תמות הוא אל הגברת שכל על הגוף. ותתן גם לאישה עמה ויאכל. פי’. אחר שאכלה לבדה אכלה עמו ג”כ. ולכן נתקלל’ עמו בקללתו וגם בקללות מיוחדת א’ על אכילת’ לבדה וא’ על אכלה עמו:

אור החיים על בראשית
ג׳:ו׳:א׳
ותרא האשה כי טוב וגו’. קשה איך יוצדק להכיר הרגשת המאכל על ידי ראיה. עוד קשה למה הקדים הרגשת הפה להרגשת העין הלא העין תרגיש בראות קודם שתבחין חוש הטועם, ואם כן קודם שאכלה קדם ידיעת תאוה לעינים ומהראוי להקדים לומר כי תאוה לעינים. עוד מנין ידעה שישנו בהשכל. ואם על הצדקת דברי נחש הוא אומר לא היה לו לומר ותרא האשה על דבר שלא ראתה. עוד למה האריך לומר ב’ תיבות נותרות תיבת הוא ותיבת העץ שניה בכתוב. עוד למה אמר תיבת העץ בחלוקה ג’ ולא בחלוקה ב’:

ג׳:ו׳:ד׳
וראיתי לתת טוב טעם כי אין כל כך אשמה על חוה כי לא חשבה שיש בריה בעולם שבראה ה’ להבחין בה אהבת ברואיו שהוא הנחש שנתלבש בו השטן ואם היתה יודעת זה היתה חוששת לו ולא היתה נותנת אוזן לשמוע דבריו כאשר עושים הן היום אנשים צדיקים שאינם מטים אוזן לפיתוייו הגם כי ירבה חלק לשונו והפלגת חשק מעדני מטעמי איסורו וזה הוא לצד שהכירו כי הוא און ומרמה יורד ומסטין עולה ומקטרג, והיא האשה העניה לא עלה בדעתה כי ישנה לבריה זו בעולם לנסותה, ונוסף כי הרגישה בטעימת העץ לצד היותו מותר לפי סברתה וראתה כי משונה הוא לשבח ובהצטרפות דעתה שקלה מאדם, אבל אם היתה יודעת כידיעתינו כי ברא ה’ שטן לנסות ידידיו או אם היה לה טעימת העץ באיסור ולא היתה טועמת לא היתה שולחת ידיה לאכול:

עקדה ב כא
ויישן – שלא תתבזה בעיניו כשיראה הווייתה, ושלא יכאב לו, ושתבא לו בהיסח הדעת כמציאה וישמח בה. ועשה האחת מהאחר כדי שידמו יותר זה לזה ותחזק אהבתם, ולכן קראה אשה – להראות על האחדות באישיות והשתוותם… (שם ב כא)

אלשיך ב יח
עזר כנגדו – שלא ישאר לבדו ויהרהר… והיא תהיה כנגדו כפי מה שהוא, אם ישאר בקדושתו יוליד עמה כחות קדושה, ואם יתעכר יוליד עמה רק לקיום המין. או שתהיה כנגד פניו ולא מאחוריו, ויעזר בה, או שתהיה בת זוגו המקבילה אליו מפאת נפשו, או שתצילהו מהרהור ותגדל את בניו.

ברכת אשר על התורה, בראשית ג׳:ו׳:ד׳
ולא ברור מכאן, אם שכנעה אותו לאכול, או העלימה ממנו שזהו הפרי האסור, ואולי גילתה לו רק אחר שאכל, כלו’ השאלה אם אדם אכל בשוגג או במזיד. (פ’ בראשית תשס”ד)

רמב”ן שיר השירים הקדמה
…ובהכינו את הכסא לששת ימי המעשה ברא שני עפרים תאמי צביה, אין דבר מהם נגרע, אין אל זר בקרבם ולא צד הרע, וינחם בבית חמדה חדר משכיה, והכוונה בבריאתם להיות זרע אמת זרע קודש מחצבתם, להתהלך בתוך אבני אש במעמד העליונים, והשכינה גם היא מתהלכת בתחתונים, עד אשר קם איש תהפוכות מלא תחבולות על צד קנאה ופשע, והסית ולהדיח אשת חן בפתיות ובלי דעה מה, לא שמרה מצותה והלכה אחרי עצתו. וילך אישה אחריה כי הטתו ברוב לקחה במתק שפתיה. אז עבר רוח טומאה ויחלוף עליהם ונקשר בהם ובכל תולדותיהם…

מורה נבוכים
חלק א פרק ב
הקשה לי איש חכם זה שנים קושיא גדולה… יראה מפשוטו של כתוב, כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדולה המיוחדת באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם, וזה הפלא שיהיה עונשו על מריו תת לו שלמות שלא היה לו, והוא השכל… ושמע עניני תשובתנו. אמרנו… כי זה השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרונה, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר בו שהוא בצלם אלקים ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו, כמו שאמר ויצו ה’ אלקים, ולא תהיה הצואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים כדוריים נאה, ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר, וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וזה יהיה בענינים המושכלים כולם. וכאשר היה על שלמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו, אשר נאמר בו בעבורם ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גילוי הערוה, לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושי הגשמיות, כמו שאמר “כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים”, נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר “והייתם כאלהים יודעי טוב ורע”, ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת. ואין בהכרחי טוב ורע כלל אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו “ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם”, לא אמר “ויראו”, כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחרי כן, לא היו שם סגורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו ענין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם…

חלק ב פרק ל
…ומזה אמרם אדם וחוה נבראו כאחד מתאחדים גב לגב, ושהוא נחלק ולקח חציו, והוא חוה, והובא אליו, ואמרו אחת מצלעותיו, רוצה בו אחד מחלקיו… וממה שצריך שתדעהו, אמרם ויקח ה’ אלקים את האדם, עילה אותו, ויניחהו בגן עדן, הניח לו, לא אמר זה הלשון להעלותו ממקום למקום, ולהניחו במקום, אלא,העלות מדרגת מציאותו באלו הנמצאות ההוות הנפסדות וישבו על ענין אחד.

אברבנאל
והאדם היה ערום וגו’ עד ויעשו להם חגורות. שלשה המה מהדעות נפלאו ממני בענין ספור הנחש ודבריו. דעת האומרים שבתחלת הבריאה היה הנחש בעל שכל ודבור והולך בקימה זקופה ושבחטאו הוסר ממנו שכלו ודבורו ונקצצו רגליו כי זהו כלו הכחשת טבעי הדברים ומהויותיהם ולא נזכר זה בתוך קללותיו בהיותה העצימה מכלם. ודעת האומר שהנחש המדבר היה השטן שנראה לאדם בצורת הנחש כמו שכתב הגאון רב סעדיה וזולתו כי הם באמת מחשבות אין שאין בהם ממש. והדעת הג’ מהרב המורה והמחזיקים בבריתו שפשט הכתוב הזה אינו כלום אבל שהוא רמז מן החכמה הטבעית והאלהית. כי כבר הודעתיך שאין ראוי להכחיש ספור אחד בכללו שיעידו עליו פשוטי כתובי התורה. ולכן דעתי בענין הנחש ותובן הספור הזה אגיד לך פה שהוא יסוד הפרשה הזאת ואמתתה והוא שהנחש לא דבר כלל אל האשה ולא האשה אליו כי לא איש דברים הוא ולזה לא אמר הכתוב בענינו ויפתח ה’ את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם ששם בעבור שהיה דבור האתון כפשוטו ועל דרך פלא נאמר ויפתח ה’ את פי האתון.
אבל בנחש לא אמר שפתח את פיו לפי שלא דבר כלל לא בדרך טבע ולא בדרך נס אבל היה הענין שהיא ראתה את הנחש שהיה עולה בעץ הדעת ואוכל מפירותיו פעם אחר פעם ולא היה מת ולא ניזוק בדבר מה והאשה חשבה בזה וחקרה בעצמה כאלו היתה מדברת עם הנחש וכי הוא בעלותו בעץ ובאכלו מפריו היה אומר אליה לא מות תמותון. אף היא במחשבתה תשיב אמריה על זה והוא ע”ד מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו כי היא עשתה התחכמותה וחקירתה ממעשה הנחש והם הם הדברים שיחס הכתוב אליו.
ואל תקשה עלי ממ”ש הכתוב ויאמר אל האשה. כי הנה האמירה ההיא ענינה הוראת פעולתו ומה שחשבה היא ממנו. והוא מלשון (איוב י”ב ז’) שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים יגיד לך. או (שם ח’) שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים. וכן אמר במקום אחר שאול אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. ודוד אמר הללו את ה’ מן הארץ תנינים וכל תהומות וידוע שהדברים האלה אינם בעלי שכל ולא ידברו ולא יאמרו ולא יספרו ולא יהללו אלא שמתיך פעולותיהם כשיתבוננו בהם בני אדם הם ידברו ויהללו ויספרו כאלו הדברים עצמם מספרים ומגידי להם אותם האמירות והלולים ולזה נאמר בתחלת הספר הזה והנחש היה ערום מכל חית השדה ולא היתה ערמתו ידועה והשכל וטענות נצחיות אבל היה בעלותו בעץ לאכול לשבעה מפריו מה שלא היו עושים שאר חיות השדה ולכן לא זכר הע ף כי אם חית השדה ומפני זה לא נאמר גם כן מן האדם לפי שלא היתה ערמתו בהשכל ובדבור כמוהו כי אם בבקשת מזונו יותר מכל חית השדה. ואמר אשר עשה ה’ אלהים להודיענו שעשה אלהים את הנחש בזה ערום מאד בהשגחה פרטית כדי לנסות בו את האשה והאדם כמו שיתבאר כי בעלותו שמה ואכלו מפרי העץ התבוננה האשה ונשאה ונתנה בעצמה כאלו הנחש אומר אליה כל זה שנזכר הנה א”כ אמת היה שהנחש סבב כל הרעה הזאת ושבאה התקלה על ידו אבל לא שדבר בפועל כלל. ואמרו אף כי אמר אלהים כתב רש”י שמלת אף ישמש שמא אמר שמא אמר לכם אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן ויקשה לפירושו מלת כי והראב”ע כתב שזה היה סוף ספור כי דבר דברים ובסוף אמר כל שכן כי אמר אלהים לא תאכלו וגו’ והעקר א”כ חסר מן הספר. ולפי דרכם שדבר הנחש יתר ראוי לפרש שהיתה כוונתו לומר אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן פן תמותון לא מות תמותון כי יודע אלהים ושהאשה נכנסה לתוך דבריו כמשפט הבנות כדרך נשים ואמרה לו כאשר שמעה דבריו שאמר לא תאכלו מכל עץ הגן אין הדבר כן כי מפרי העץ נאכל אבל מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ואז גמר הנחש דבריו שהיתה כוונתו לדבר לא מות תמותון. האמנם כפי מה שפירשתי בענין הנחש ומחשבות האשה נראה לי לפרש הפסוק הזה באחד משני פנים. האחד הוא שהיתה כוונת טענת הנחש או האשה בשמו לומר מפרי עץ הגן נאכל וספר הכתוב תחלת דבריו של נחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן וספר הכתוב מיד ג”כ ראשית מה שהשיבה האשה על זה באמרו ותאמר האשה אל הנחש וכתב לבאר מה היתה עקר טענת הנחש ותשובת הנחש אם באמרו מכל עץ הגן נאכל כאלו אמר הכתוב אע”פ שאסר עליכם מפרי אכילת העץ הזה הנה אנחנו נחשים צפעונים ועקרבים לא נחיש אליו כי מפרי עץ הגן נאכל. וכאלו היא תשיב אמריה לו ואיך תעשה זה אתה הנחש הבריח הלא ידעת כי אמר אלהים שלא נאכל ולא נגע בעץ הזה פן נמות ואיך אתה מתחייב בנפשך באכלך ממנו ותדבק בך הרעה ותמות והוא הפי’ הראשון. והפירוש השני שבפסוק הזה הוא שגזרת הכתוב היא לא תאכלו מכל עץ הגן וענינו אף כי אמר אלהים רוצה לומר מה שאמר לכם הנה אתם לא תאכלו מכל עץ הגן וכיון בזה למה שנאמר בו בתחלת הבריאה ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה שעם כל מה שנאמר להם אז בהיתר האכילה מפרי העצים הנה פרי עץ הגן לא הותר לכם ולא נכלל במה שאמר לכם יהיה לאכלה והיתה תשובתם על זה שגם פרי העץ הותר להם זולתי פרי העץ הפרטי אשר בתוך הגן שהש”י אמר להם שלא יאכלו ממנו לתועלתם כדי שלא ימותו וכבר ביארתי שהיה כל זה מטענות האשה אשר עשתה בשם הנחש ובשמה כפי מה שראתה ממנו בעלותו בעץ ואכילתו מפריו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הכ”ד שלא דבר הנחש ולא היה מסית ומדיח בדבריו ולא ידע דבור השם ומצותי לאדם אבל האשה עשתה טענותיה ממה שראתה בעלייתו ואכילתו.
ואמנם למה נענש ונתקלל א”כ הנחש הנה יתבאר טעמו אחר זה. והנה הוסיפה האשה במאמרה ולא תגעו בו שלא נאמר לאדם ולא צוה עליו לפי שהיא חשבה שאדם לא יתקרב ולא יזדווג אליה כל הימים וחשבה לסכלותה שהקב”ה אסר עץ הדעת המוליד תאות המשגל לאדם בהחלט לא באכילה המביא אל הניאוף המופלג ולא בנגיעה המביא אל המעט ההכרחי והנאות ממנו ולכן אמר ולא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. ומאשר ראתה שהנחש פעם אחר פעם היה עולה ואוכל וחי לעולם עשתה במחשבתה כאלו הנחש במחשבתה משיב אליה לא מות תמותון כי יודע אלהים וגו’. ופירש זה המאמר כך הוא אסור אכילת עץ זה לאדם לא ימלט אם שנאמר שצוהו השם לתועלת אדם שלא יזיקהו אותו פרי באיכותו הרע וימיתהו. ואם שנאמר שאסרו עליו לפי שלא רצה האל שישתמש אדם במאכל הנכבד ההוא. אמנם לתועלת אדם והצלתו מן המות אי איפשר שיהיה כיון שהנחש אוכל ממנו ואינו מת. ישאר א”כ הצד השני מן החלוקה והוא שהיה הצויי לתועלת האל לפי שהעץ הזה יתן כח להוליד בנים ובנות ולהמציא נמצאים שלא היו בעולם והיא מעלה גדולה ומיוחדת אליו ית’ שברא והמציא עולם אחר שלא היה ולכן מקנאתו וכדי שכבודו לאחר לא יתן צוה לאדם שלא יאכל מזה העץ המביא להוליד ולהמציא ויהיה לפי זה פי’ כי יודע אלהים אלא שהוא אחד משמושי כי כלומר לא מות תמותון אלא שיודע אלהים שביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ורמז בפקחו’ העינים שהיה האדם מעיין בדעתו ועיניו הכבד מלהביט באשתו כי יפה היא אבל עתה באכלכם מהעץ נפקחו עיניהם להביט בדברים המוחשים החמריים ולא יתבודדו תמיד בהשגת העיוניות וכאלו היה אומר לה ואל תחשבו שיהיה זה לכם. חסרון ידיעה אבל בהפך שתהיו כאלהים יודעי טוב ורע. רוצה לומר כאלהים הממציא בידיעתו נמצאים בעולמו טובים ורעים כן אתם תולידו בנים ובנות שהם טוב מצד המציאות המתחדש מהם רע מצד העמל והטרח שיש בגדולם. והנה אמר זה בלשון ידיעה לפי שהאלוה יתברך בהיותו יודע עצמו ממציא כל הנמצאים. וכן האדם בהיותו יודע את אשתו ימציא ויוליד את בניו שלא היו ועל זאת הכוונה ארז”ל כל אומן סני לחבריה מן העץ אכל וברא את העולם.
והיותם כאלהים יוצרי עולמות ובפרק י”ב מפרקי ר’ אליעזר אמר הנחש אל האשה אין הצווי הזה אלא עין רעה כי בשעה שאתם אוכלים ממנו תהיו כמותו בונים עולמות. והכוונה כלה מה שביארתי. וחכמי האומות פירשו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע בלתי נכנעים למצוה מה כי אם שאתם תדעו מה הטוב ותעשהו ומה הרע ותרחיקהו מבלי שתצטרכו לצווי כלל כי תדמו לאלוה העולם שאינו עלול ולא מצווה מאלוה אחר כי הוא יודע הטוב והרע בהחלט ועושה כרצונו ולא במצוות אחרים אבל לא אמר שיהיו אלהים ממש והותרה בזה השאלה הכ”ז. ובעבור שהיה הספור הזה עם היותו מיוחס לנחש הוא כלו כפי אמתתו מחשבת האשה וטענותיה לכן ביארו הכת ב באמרו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. כי הנה לא אמר ותשמע האשה לקול הנחש ולא שהאמינה לדבריה לפי שלא דבר אליה כלל. אבל שהיא ראתה בעצמה ומחשבתה כל זה שזכר והפסוק הזה הוא בלי ספק עדות ברורה על מה שביארתי רוצה לומר שלא דבר הנחש אל האשה ולא האשה אליו אבל שהיה כל המשא ומתן הזה טענות האשה כפי מה שהתעוררה ממעשה הנחש ואכילתו מהעץ ההוא. ורש”י כתב כי טוב העץ למאכל להיות כאלהים וכי תאוה הוא לעינים ונפקחו עיניכם ונחמד העץ להשכיל יודע טוב ורע. והרמב”ן פי’ כי טוב העץ למאכל ואינו סם המות. וכי תאוה הוא לעינים שבו יתור אחר עיניו. ונחמד העץ להשכיל כי בו ישכיל לחמוד. וקרוב לזה כתב רבינו נסים בדרשת בראשית. שהאשה לא ירדה לסוף הענין ולקחה הדברים כפשוטן שהיה טבע העץ מחייב המות להשחית הגוף וחשבה שזה אינו כן לפי שכבר כתבו הטבעיים שהוא מן הנמנע שהסמים הממיתי’ יהיה ריחם וטעמם נאות לגוף שכל מה שימצא שיהיה ערב בטעמו ונאות בריחו אי איפשר שיהיה בכלל סמי המות. ולכן בראותה הפרי ההוא וריחו ותארו מתיחס אל המין האנושי שפטה בדבריה שאי איפשר שיהיה סם ממית ולא מקצר החיים ואין ספק שיהיה משפטה צודק כפי טבע הפרי ומזג הגוף שלא היה מחלושו ומחסרו כי אם מחזיק אותו אלא שבהחזיק אותו היה מחליש הנפש ולפי זה היות האדם בן מות נמשך כפי מעשיו אבל ענשו היה על אשר בחר תאות העינים המפורסמים וכמו שהארי’ הרב בזה. וכבר יקשה למפרשים האלה כלם מה שזכרתי בשאלות רוצה לומר מאין ראתה כל אלה האשה. כי אם עדין לא אכלה ממנו ולא נגעה בו מאין ידעה כי טוב העץ להיות כאלהים כדברי רש”י או שאינו סם המות כדברי הרמב”ן ורבינו נסים. האם מפני שהיה מראהו טוב כמה הם מסמי המות שהם לבנים ויפים ולא אמרו החכמים מה שזכר רבינו נסים לענין התאר והמרא’ כי אם בענין הטעם והריח והיא לא אכלה ממנו ולא הריחה בו כי לא נגעה בו אלא שהאמת הברור הוא מה שביארתי שהיה העץ טוב למאכל כיון שהנחש באכלו ממנו היה שמן חלקו ומאכלו בריאה ושהיה עם זה תאוה לעינים כלומר יפה אף נעים במראהו שיתאוו אותו העינים וראתה עוד שהיה נחמד להשכיל רוצה לומר שהיה ראוי שיחמוד האדם העץ ההוא כדי שיבא להשכיל ולדעת טוב ורע כי אחרי שנקרא שמו בדברו השם עץ הדעת מורה שתבא באמצעתו הידיעה. וכאשר ראתה כל זה מעצמה ומחשבחה אז היא מעצמה לקחה מן העץ ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל. כי בעבור היות ענין העץ ההוא להרבות התאוה למשגל חשבה כי היתה צריכה אכילתו לשניהם כי התאוה צריכה בפועל ובמקבל. והתבונן באמרו ותקח מפריו והיה ראוי שיאמר ותקח ממנו אלא שהיא עשתה ק”ו אם העץ עצמו נושא הפרי הוא בעצו טוב למאכל ותאוה לעינים ונחמד להשכיל עם כל גסות העץ כל שכן וכ”ש שיהיה טוב הפרי שהוא המובחר שבעץ והשלם שבו. גם חשבה שהצווי האלהי לא היה על הפרי כי אם על העץ שנא’ ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו ולכן אמר ותקח מפריו ותאכל שלא אכלה מהעץ אלא מהפרי שלו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הכ”ח. ובא הספור הזה להודיע פשע האשה וחטאתה שעשתה טענות מחקירות על הצווי האלהים להכחישו ולכן נתקללה וזה למוד נאה למתפלספים החוקרים בעיונם על המצות האלהית ונוטים לחקירותיהם ועוזבים תורת השם ומצוותיו שהוא באמת זמה ועון פלילי. וספר הכתוב שהאשה בגסות רוחה לא ספרה דבר מטענותיה לאדם אלא נתנה לו לאכול כאלו הוא כבוש תחתיה שיעשה מצותה והוא גם כן לסכלותו לא שאלה למה עברה את פי ה’ והיא לא תצלח אבל מיד כשנתנה בידו אכל ממנו ואז נפקחו עיני שניהם רוצה לומר לעיין באיברי המשגל ותענוגו כי הספיקו הדבקו וההשגה השכלית שהיו בה ונפקחו עיניכם להסתכל בתאוה ובגודל לבב בדברים חמריים וידעו כי ערומים הם כלומר שאז הכירו וידעו כי חרפה היא להם בהיותם ערומים מבלי לבוש וישתדלו לקחת מן הבא בידם לתפור עלי תאנה ולעשות להם חגורות לא מלבושים מכסים את כל הגוף כי אם חגורות לבד לכסות בשר ערוה כי זה חשבו להם לכבוד ולתפארת ובבראשית רבה (פרשה י”ט) עלה תאנה עלה שהביאו תואנה לעולם. רצה שהמעשה הרע ההוא שעשו ההורים הראשונים בחטאם הביא תאנה ומות לבני אדם כלם והתבונן אמרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם שאין הכוונה כדברי יוסף בן גוריון שהיו אדם ואשתו קודם לכן בלתי יודעים כבהמות. כי הנה אדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא היה ושלם היה במדע השכלי. וגם אינו כדברי רש”י שהיו יודעים קודם לכן בטוב ולא ברע כי הנה ידיעת שני ההפכים אמת הוא. אבל אמתת הענין הוא כמו שיתבאר אחר זה שאדם ואשתו קודם שחטאו היו יודעים הטוב והרע בהכרח מדעי והיו כחנים ומוכנים להזדווג כפי הראוי והנכון כמשפט השכל לתכלית ההולדה לבד. וכאשר חטאו השיגו וידעו הטוב והרע בהכרח שמושי חמרי לפי שנעשו כחותיהם הגשמיות מורדים כסדור הגשמי השכלי משתמשים בהפלגה בתאותם ומפני זה שערו אז שהיו איבריהם המשתמשים במשגל מכוערים ומגונים כפי מעשיהם עד שיצטרכו לכסותם בחגורות כי הם היו הראשונים במורדי אור ולרמוז לזה אז”ל (סנהדרין) אדם הראשון אפיקורוס היה ובמקום אחר אמרו כופר בעיקר היה ודעת אחר מושך בערלתו היה. כי הנה הדעת הא’ הוא שעד שהיה חטאו לכחש היות תכלית אדם לשלמות נפשו ושרוח האדם כרוח הבהמה לכן היו כלם רצים אחר המאכל והמשתה והמשגל ובזה אפיקורס היה. והדעת האחר הוא שכפר בפנת השגחה פרטית בחשבו כי עזב ה’ את הארץ ולכן עבר על המצוה וזהו כופר בעיקר היה. והדעת האחר חשב שלא נכשל בדבר מהאמונות אלא ברדיפת תאות המשגל בלבד וזהו מושך בערלתו היה. וראוי שתתבונן במאמר הכתוב וידעו כי ערומים הם שר”ל בזה שעם היות ששאר ב”ח הם גם כן ערומים הנה ראו אדם ואשתו שהם היו יותר ערומים מכל שאר החיים לפי ששאר החיים הם הולכים על ארבע ולכן יתעלמו ויסתרו איברי המשגל בהם. גם נתן להם הטבע דבר מכסה אותם אם עור עב ואם צמר או שער גדול או נוצה להסתירם מלבד אשר נעדרו כלם מהבנה והדעת ולא ירגישו בגנות הערוה. אבל האדם ואשתו להיותם זקופים ונצבי הקומה מגולים ונעדרי המלבושים שעשה הטבע מעור עב או צמר או שער או נוצה היה סבה שהרגישו וידעו כי הם באמת היו הערומים ושאר הב”ח לא היו ערומים בערכם ולכן עשו להם חגרות לכסות בשר ערוה להיותה מגולה בהם יותר מבשאר הב”ח. והנה גם היום זהו דרך הכושיים בארצם ללכת ערומים מלבד שיכסו ערותם בעור או בבגד צמר וגם בכפות תמרים. ואם היה עץ הדעת תאנה כדברי קצת חז”ל ראוי לומר שכ”כ נדבקו אדם ואשתו באותו עץ עד שראו שהיה טוב למאכל וגם מעליו לקחו לעשות להם חגורות והיה להם העץ ההוא א”כ הוא המודיע והמכסה את בעליו והותרה עם מה שפרשתי בזה השאלה הכ”ט שנתחדשה להם אז ידיעת בגנות גלוי הערוה ולכן לא יתבוששו
רש״ר הירש על בראשית

א כז: זכר ונקבה ברא אותם – על אף שכל היצורים החיים נבראו זכר ונקבה, מזכיר הכתוב עניין זה רק בבריאת האדם. בזה התורה מלמדתנו, שהזכר והנקבה נבראו שניהם על ידי האלקים בכבודו ובעצמו, ושניהם נבראו בצלמו בשווה. הפסוק מדגיש יסוד זה, בכך שהוא מתחיל בלשון יחיד – ״אותו״, ומסיים בלשון רבים – ״אותם״. האדם, הנברא בצלם אלקים – אחד הוא, ונברא זכר ונקבה. רק שניהם במשותף מוציאים לפועל את מושג ״אדם״ בשלמותו.