לאה

בת לבן
אחות רחל
אשת יעקב הראשונה
אם ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון ודינה
אחת מארבעת האמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה.
רחל ולאה הן שתי האמהות האחרונות של עם ישראל.

תקציר ופשט הסיפור

יעקב אהב את אחות לאה, רחל, הצעירה יותר, יפת התואר. יעקב ביקש את ידה מלבן אביה ובתמורה עבד עבור לבן במשך שבע שנים, כעבור שבע השנים, רמה אותו לבן, ובמקום לתת לךו את רחל לאישה הוא נתן לו את לאה, אשר כל תיאורה מסתכם בעיניה הרכות.
לבן מסביר שכך נהוג להשיא קודם את האחות הבכירה ובכדי לקבל את רחל עליו לעבוד שבע שנים נוספות.

לאה, רכת העיניים, השנואה, יולדת ליעקב קודם ארבעה בנים, ראובן, שמעון, לוי ויהודה, ועומדת מלדת.
לאה נותנת ליעקב את שפחתה זלפה, שתלד בנים בשבילה, וזלפה יולדת את גד ואשר.
לאה שוב יולדת ליעקב שני בנים, את יששכר וזבולון. זאת לאחר שקנתה מרחל אחותה בשכר דודאים שמצא ראובן בנה,  את הזכות להיות עם יעקב.
לאה זוכה להיקבר במערת המכפלה, לצד יעקב ואבותיו.

הרחבה
14 שנים עבד יעקב את לבן על מנת לזכות ברחל בתו לאישה.
זקוביץ ושנאן בספרם, לא כך כתוב בתנ”ך, (עמ’ 131- 134) שואלים האמנם?
לטענתם, גיל הנישואים המקובל לנערות בעולם הקדום היה 11-12 שנים(!), וגיל החיים הממוצע באותה תקופה היה 30.
יעקב פוגש את רחל רועת הצאן הקטנה, אשרה להערכתם היתה בת 8, לאה היתה מבוגרת מרחל, לכן בעבודה של שבע שנים יהיו הבנות מעל גיל 15 מה שלא יתכן. ואילו נישא יעקב ללאה, ועבד שבע נשים נוספות בעבור רחל, זו היתה כבר בת 22 שנה, שזה כפול בשנים מגיל הנישואים המקובל. שתי הנשים רחל ולאה, לפי חישוב שנות העבודה של יעקב, נחשבו בעת נישואיהן לכלות זקנות.
קושי נוסף, הוא בעובדה שיעקב נישא לארבע נשים (יחד עם בלהה וזילפה) אשר יחד ילדו ליעקב 13 ילדים. לפי הסיפור לאה התחילה ללדת רק לאחר שרחל נישאה ליעקב, ומכאן שבנה הראשון של לאה נולד לכל המוקדם בשנה השמינית לנישואיה של לאה ליעקב, ואז ילדה לו עוד שלושה בנים בזה אחר זה ועצרה מלדת, בזמן הזה רחל נותנת ליעקב את שפחתה בלהה אשר יולדת ליעקב שני בנים, ולאה נותנת גם היא ליעקב את שפחתה זילפה, שיולדת ליעקב שני בנים, ושוב לאה יולדת ליעקב שני בנים ובת, ורק אז יולדת רחל ליעקב את יוסף ואחריו את בנימין.
זקוביץ ושנאן, מחשבים בהתאם לכך את גילאי לאה ורחל, לפי החישוב לע”ל, לאה היתה בת 24 כשילדה את בנה הבכור, דינה ככל הנראה נולדה 20 שנה אחרי ראובן, ומכאן שלאה היתה כבר בת 44(!).
רחל שהיתה כבת 24 כשנישאה ליעקב, לפי חישוב שנות עבודתו של יעקב, ילדה את בניה הראשונים רק אחרי שנולדו ליעקב 11 ילדים, והיתה לכל הפחות בת 44 כשילדה את יוסף ו 46 כשילדה את בנימין.
כמובן שמצב זה אינו אפשרי במציאות של אותם ימים.
ההסבר המוצע, הוא השימוש במספר ‘שבע’ בשל הסמליות שבו וכמספר טיפולוגי.
ובכדי שהסיפור יהיה אפשרי הם מציעים את החישוב הבא –  יעקב עבד רק 4 שנים לזכות ברחל, ב 16 השנים הבאות ילדה לאה את שבעת ילדיה, במקביל נולדו בני השפחות ורחל ילדה את יוסף, ואת בנימין ילדה בכנען – בדוחק חישבו 20 שנים אותן עשה יעקב בחרן.
להרחבה לענין החישוב המוצע המחודש ניתן לקרוא שם, עמ’ 134-137.

בין רחל ולאה

מערכת היחסים בין שתי האחיות היתה מורכבת, רוויה במאבקים וקנאה, האחת יפת תואר השניה רכת עיניים,  אחת אהובה השניה שנואה, אחת עקרה השניה פוריה.
לאה קנאה לרחל על אהבתו של יעקב, ורחל קנאה ללאה על פוריותה.
רחל ולאה האחיות חלקו את מיטת יעקב, הן היו נשותיו הבכירות, בלהה וזילפה היו הפלגשות.
לפי הסיפור, רחמה של לאה נפתח בשל שנאת יעקב כלפיה.
המספר, לא חושף את תחושותיהן ומחשבותיהן של רחל ולאה, זאת ניתן ללמוד באמצעות מדרשי השם הניתנים לבניהן.
מדרש השם לראובן בנה הראשון של לאה, “כי ראה ה’ בעניי כי עתה יאהבני אישי” (בראשית, כט 32)
השורש ע.נ.ה – בשני פירושים כמענה – תשובה, וכעינוי – ייסורים, כל אלה מצויים במדרש שמו של ראובן, כעדות לתחושותיה של לאה ממערכת היחסים המורכבת בנישואיה. זקוביץ ושנאן מוסיפים גם את משמעות שורש ע.נ.ה במקרא כאונס, לאה מתארת כך את מערכת היחסים שלה עם יעקב כהתעללות, השפלה וביזוי, יחסו אליה היה ככ קשה עד שלא מצאה לאה מקום להודות לה’ על הבן הבכור שניתן לה. (שם, 153-154)
בנה השני ‘שמעון’, “כי שנואה אנוכי ויתן לי גם את זה” (שם, 33), על אף שילדה לו שני בנים, לאה מתארת שיעקב אישה המשיך לשנוא אותה.

לוי, בנה השלישי, “עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים” (שם 34), שלושה בנים הם אות כבוד אולי הפעם יתלווה אלי אישי. לוי מלשון ליווי, חיבור.
יהודה, בנה הרביעי, רק בלידת בנה הרביעי חשה לאה הודיה, ‘הפעם אודה את ה” (שם, 35).
שני הבנים הבאים נולדו לשפחת לאה, זלפה, שהרי חשובים הם כבניה של לאה, והיא זו שמעניקה להם את שמותיהם:
גד “בגד” (ל, 11), בא – גד, בא מזל.
אשר, “באשרי, כי אישרוני בנות” (שם, 13), רד”ק: “כי הנשים אומרות עלי: אשרי שהיו לי כמה בנים , בין ממני בין מִשִפְחָתי.” רשב”מ “אני עומדת באישור ובשבח שמאשרות אותי בנות”,.
יששכר, “נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי”.
זבולון, ” זבדני אלוהים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי” רד”ק מפרש:”נתן לי אלהים מתן טוב. ומה שאמר אותי אחר שאמר זבדני וכפל הכנוי , הוא לתוספת באור. או יהיה פירוש אותי כמו ‘ממני’ , כמו “הם יצאו את העיר” (בר’ מד , ג) , וזולתו; כלומר: ממני עצמי נתן לי מתן טוב , שלא היה זרע בעלי בי לבטלה , ונתן לי בו הריון וילדתי בן; הנה כי המתן היה ממני ובי , אלא שרצונו היה משותף בו. הפעם יזבלני – שיהיה ביתי – זבולו (ע”פ מ”א ח , יג) , ומגורו יהיה עמי יותר תמיד ממה שהיה; שיוסיף בי אהבה , כי ילדתי לו ששה בנים. ועל שם “זבול” (מ”א ח , יג) קראה אותו זבולון.”
דינה, אין מדרש שם לשמה. פירוש הרד”ק:”ראה , כי דינה תאומה היתה עם זבולון , לפיכך אמר ואחר ילדה , ולא אמר ‘ותלד עוד’. ולא זכר למה קראה שמה דינה. ויש דרש (ברכות ס , א) , שדנה לאה בעצמה ואמרה: אם זה זכר , לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות! והתפללה, ונהפכה לנקבה. (כב) ויזכור – אחר שנראת כנשכחת , שכלן ילדו והיא לא ילדה , ראה האל בעלבונה ופקדה. וישמע – אל כל התפלות שהתפללה; הגיעה עתה העת שנעתר האל לתפלתה.”

ניתן לראות, דרך מדרשי השם כי לאה עוברת תהליך התפתחות והכרה עם כל בן שנולד לה, מאישה החשה עצמה שנואה וכעוסה, לאישה המכירה תודה ורואה עצמה כראויה.

הרב ח״ד רבינוביץ בפירוש לתורה דעת סופרים כותב על מדרשי שמות בני לאה: ״בשמות אלה נגנזו תמציות ההסתכלות וההכרה של האמהות. ישנן כאן כמה וכמה יסודות בענייני אמונה והנהגה שהוחדרו לעם ישראל על ידי האמהות. בשמות בנייה מנציחה לאה את התלבטויותיה הפרטיות בדרך הוכחת טהרת לבה וכוונותיה. אבל כוונתה, ותוצאות הנצחה זו, הם מקיפים הרבה יותר. לאה הכירה ולימדה שגם ענייני משפחה קטנים ואישיים גלויים לפני ה׳, והוא מחיש עזרה ופדות גם בשטח זה. ההשגחה דואגת לקרב בעל לאשתו.״

משמעות השם לאה
משמעת השם אינה ברורה.
המשמעויות המוצעות: מן השפה הערבית במשמעות ‘פרת הבר’, מן האכדית במשמעות ‘פרה’  או תקיפה / גבירה, ומן האוגרית בהוראת גבורה ושלטון, כמו: ‘אלאין בעל’. (מתוך: אנציקלופדיה מקראית, ד, עמ’ 411)
לפי מדרש תורה שלמה בראשית כט 17, ״לאה – שהיא מלאה חכמה ודעה, על שנלאית בבכי ובתחנונים שלא תינשא לעשו״. (שהיתה מיועדת לעשו לפי חז״ל)

ספר היובלים עושה חסד עם לאה, ומציין את אהבת יעקב ללאה:
“ותמת לאה אשתו בשנה הרביעית לשבוע השני ליובל הארבעים וחמישה, ויקבור אותה אל מערת המכפלה אצל רבקה אמו משמאל לקבורת שרה אם אביו: ויבואו כל בניה ובניו לבכות איתו את לאה אשתו ולנחמהו עליה, כי התאבל עליה כי הוסיף לאהוב אותה מאוד אחרי מות רחל אחותה:כי היתה חסידה וישרה בכל דרכיה וכבדה את יעקב, ובכל ימי חיותה עמו בחיים לא שמע גערה מפיה כי היתה שוקטת ושלווה וישרה ומאושרת:ויזכור את מעשיה אשר עשתה בחייה ויספוד לה מאוד, כי אהב אותה במאוד מאוד בכל לבבו ובכל נפשו:” ספר היובלים, לו 23-26

לפי מדרשי חז”ל (ראו מדרשים בהמשך)
דמותה, אופיה, ויופיה של לאה במדרשים ובפרשנויות חלוקים.
לעיניה הרכות, הוצעו מספר פרשנויות: סוג של חולניות, או פגם חיצוני, עיניה הרכות על שום בכיה שידעה כי מיועדת היא לעשו שהיה רשע, במשמעות תום וילדותיות, וכן, הציעו שהושטה האות א’ מהמילה ‘ארוכות’ – מביטות את העתיד הרחוק.

לפי המדרשים היתה לאה מיועדת לעשו בן יעקב ורחל מיועדת היתה ליעקב.
כח התפילה של לאה, ובכיה הרב להינשא ליעקב ולא לעשו, שינו את גורלה, ופתחו את רחמה. כך גם מצויינת לשבח לאה על הודאתה לקב”ה, היא הראשונה שהודתה לאלוהים לפי הבבלי: “”אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מיום שברא הקב”ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב”ה, עד שבאת לאה והודתו, שנאמר: ‘הפעם אודה את ה’”.

לפי מדרש רבה, זכתה לאה כי ממנה יצאו הכהונה והמלכות.
לאה זכתה להקבר לצד יעקב במערת המכפלה ואילו רחל לא, זאת משום שרחל מכרה לילה עם יעקב במחיר הדודאים ״לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה עמו, רחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים ואינה  קבורה עמו״ (בראשית רבה עב ג)

ישנם אף מדרשים המציעים כי לאה היוצאת אל יעקב היא כ’יצאנית’ ודורשים זאת לגנותה, ממש כפי שבתה דינה מוזכרת ביציאתה והיא כאימה. ולעומת זאת, במדרש משלי, ״ותצא דינה לקראתו. .. לפיכך זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים״ (שם פלא)
דינה, בת לאה, היא תוצר של רחמנות לאה על אחותה רחל: “אחר שילדה ששה בנים, והיתה רואה בנבואה שי”ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, וכבר ילדה ששה ונתעברה מן השביעי, ומן שתי שפחות שנים שנים הרי עשרה, עמדה לאה… ואמרה רבונו של עולם, י”ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, הרי כבר בידי ששה ומעוברת משביעי, וביד השפחות שנים שנים הרי עשרה, אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות, מיד שמע הקב”ה תפלתה, ונהפך העובר שבמעיה לנקבה, שנאמר ואחר ילדה בת ותקרא שמה דינה, ואחרת אין כתיב, אלא ואחר, ולמה קראה שמה דינה, לפי שעמדה לאה הצדקת בדין לפני הקב”ה, אמר לה הקב”ה את רחמנית ואף אני מרחם עליה, מיד ויזכור אלקים את רחל” ראו תנחומא, וראו הרחבה על מדרשי רחל – לאה – דינה)

לאה בנצרות

יוסטינוס מרטיר (מאה ה-2), הציע פירוש אלגורי ל”וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת”: ״נישואי יעקב היו סמלים של המעשה שעתיד היה לבוא לידי גמר על ידי כריסטוס, שהרי הדבר היה מנוגד לחוקת האל, שיעקב יישא שתי אחיות בעת ובעונה אחת … ברם לאה היא אכן העם שלכם ובית הכנסת, ואילו רחל היא הכנסיה שלנו… עיני לאה היו חלשות והרי אף עיני הנפש שלכם חלשות מאוד.״ (“דיאלוג עם טריפון היהודי”, קל”ד, 3, 6-5. תרגם דוד רוקח).

קיפריאנוס, (מאה ה-3), “יעקב לקח שתי נשים, לאה הבכירה בעלת העיניים החולות היא דמות הסינגוגה, ואילו רחל הצעירה והנאווה דמות האקלזיה, אשר היתה עקרה עד אשר הרתה את יוסף, הוא דמותו של ישו” (תרגום מתוך:  אורה לימור, בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה, 1, עמ׳ 32).
מוטיב זה בא לידי ביטוי באמנות הנוצרית, כאשר הסינגוגה (היהדות מיוצגת בדמות לאה) מיוצגת מכוסת עיניים, כתר נפול, השרביט בידה שבור ולוחות הברית נפולים, לעומתה האיקליזה מייצגת הנצרות ( בדמות רחל), זקופה ומלכותית.

מקור התמונה ויקיפדיה איקליזה וסינגוגה

אצל חז”ל / מפרשים

תלמוד בבלי
ברכות ז ב: ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מיום שברא הקב”ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב”ה, עד שבאת לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה’. ראובן, אמר רבי אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, דאילו בן חמי אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב וימכר את בכרתו ליעקב, חזו מה כתיב ביה, וישטם עשו את יעקב, וכתיב ויאמר הכי קרא שמו יעקב וגו’, ואילו בני, אף כל גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם.
ברכות ס א:מתיב רב יוסף, ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה, מאי ואחר, אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה, ואמרה י”ב שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות, מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה…
עירובין ק ב: אמר רבי יוחנן כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה, הויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, דאילו בדורו של משה כתיב הבו לכם אנשים חכמים וגו’, ואילו נבונים לא אשכח, ואילו גבי לאה כתיב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכור שכרתיך, וכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים…
בבא בתרא קכג א: …אלא רבי יונתן רבך לא כך אמר, ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב”ה לה, מאי קדמתה לאה ברחמים, דכתיב ועיני לאה רכות, מאי רכות, אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא אמר רבי אלעזר שמתנותיה ארוכות, רב אמר לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת גדול מה מעשיו, איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו, איש תם יושב אוהלים, והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה, והיינו דכתיב וירא ה’ כי שנואה לאה, מאי שנואה, אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא ראה הקב”ה ששנואין מעשה עשו בפניה, ויפתח את רחמה…

ליקוטי תורה, וישלח, עמ’ צז
הנה בשם זה אשר שמו לו עתה להקרא בשם ישראל, רמז לו להיות כלול בו כל האבות והאמהות בשם “ישראל”, ראשי תיבות: יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל, אברהם, לאה.


סדר עולם פרק ב
…נמצאת רחל מתה בת ל”ז, ולאה לא עברה על מ”ד שנה, נמצאו רחל ולאה שנשאו בנות כ”ב כ”ב, שהיו תאומות…

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, ויצא ג׳
ויהי בשנה השביעית ותתום עבודת יעקב אשר עבד את לבן ויאמר יעקב אל לבן, תנה את אישתי כי מלאו ימי עבודתי ויעש לבן כן. ויאספו לבן ויעקב את כל אנשי המקום ההוא, ויעשו להם משתה. ויהי בערב ויבוא לבן אל הבית אשר בא יעקב שמה ים אנשי המשתה, ויכבה לבן את כל הנרות אשר היו שם בבית ההוא. ויאמר יעקב אל לבן למה תעשה לנו הדבר הזה, ויען לבן ויאמר כה משפטנו לעשות בארץ הזאת.
ואחרי כן לקח לבן את לאה בתו ויבא אותה אל יעקב ויבוא אליה, ויעקב לא ידע כי לאה היא. ויתן לבן ללאה בתו את זילפה שפחתו, לשפחה. וכל בני המשתה ידעו את כל אשר עשה לבן ליעקב, אך לא הגידו הדבר ליעקב. ויבואו כל המרעים האלה בלילה ההוא בית יעקב, ויאכלו וישתו וישמחו. ויצחקו לפני יעקב בלילה ההוא בתופים ובמחולות ויאמרו, במענם לפני יעקב היללה היללה. וישמע יעקב את דבריהם ולא הבין את לשונם, אך אמר כה משפטם לעשות הארץ הזאת. וידברו המרעים כדבר הזה כל הלילה ההוא לפני יעקב, וכל הנרות אשר בבית כיבה אותם לבן בלילה ההוא.
ויהי הבוקר ויאר היום ויפן יעקב אל אישתו, וירא והנה לאה שוכבת בחיקו. ויאמר יעקב עתה הנה ידוע ידעתי את אשר אמרו המרעים אמש היא לאה היא לאה יאמרו, ואני לא ידעתי. ויקרא יעקב אל לבן ויאמר אליו, מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתיך ולמה רימיתני ותיתן לי לאה. ויען לבן את יעקב לאמור, לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. ועתה אם תחפוץ לקחת גם את אחותה, קח לך בעבודה אשר תעבדני עוד שבע שנים אחרות. ויעש יעקב כן ויקח גם את רחל לאישה, ויעבוד את לבן עוד שבע שנים אחרות. ויבוא יעקב גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה, ויתן לה לבן את בלהה שפחתו לשפחה. וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ותהר ותלד ליעקב בימים ההם בנים ארבעה. ואלה שמותם ראובן לוי שמעון ויהודה, ותעמוד מלדת אחרי כן.

בראשית רבה
ע״א:א׳: וַיַּרְא ה’ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו’ (בראשית כט, לא), (תהלים סט, לד): כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים ה’ וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה, אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בֶּן לֵוִי לֹא רֹאשׁוֹ שֶׁל פָּסוּק הַזֶּה סוֹפוֹ וְלֹא סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים וְאֶת אֲסִירִים לֹא בָזָה, אוֹ כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנָיו ה’ וְאֶת אֲסִירָיו וגו’, אֶלָּא כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים ה’, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר דַּל עָנִי וְאֶבְיוֹן, בְּיִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה, אֵלּוּ הָעֲקָרוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶן וַעֲלוּבוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקְדָן בְּבָנִים הֵן נִזְקָפוֹת. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן לֵאָה שְׂנוּאַת הַבַּיִת הָיְתָה, וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָפָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא ה’ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
ע״א:ב׳: דָּבָר אַחֵר (תהלים קמה, יד): סוֹמֵךְ ה’ לְכָל הַנֹּפְלִים, אֵלּוּ הָעֲקָרוֹת, שֶׁהֵם נוֹפְלִין בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. (תהלים קמה, יד): וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים, כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקְדָן בְּבָנִים הֵן נִזְקָפוֹת. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן לֵאָה שְׂנוּאַת הַבַּיִת הָיְתָה וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָפָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא ה’ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה שֶׁעָשְׂתָה כְּמַעֲשֵׂה הַשְֹּׂנוּאִים, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְהִנָּשֵׂא לַשֹּׂוֹנֵא [נסח אחר: שהיתה אמורה לשונא], שֶׁכָּךְ הָיוּ הַתְּנָאִים שֶׁיְּהֵא גָדוֹל נוֹשֵׂא לַגְּדוֹלָה וְהַקָּטָן נוֹשֵׂא לַקְּטַנָּה, וְהָיְתָה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹא אֶפֹּל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רָשָׁע. אָמַר רַב הוּנָא קָשָׁה הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁבִּטְלָה אֶת הַגְּזֵרָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁקָדְמָה לַאֲחוֹתָהּ, וְהָיוּ הַכֹּל סוֹנְטִין בָּהּ, מְפָרְשֵׁי יַמִּים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, מְהַלְּכֵי דְרָכִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, אַף הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקּוּרִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ וְהָיוּ אוֹמְרִים לֵאָה זוֹ אֵין סִתְרָהּ כְּגִלּוּיָהּ, נִרְאָה צַדֶּקֶת וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת, אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ. רַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲשִׂים שֶׁרִמָּה לֵאָה בַּאֲחוֹתָהּ, נָתַן דַּעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבָנִים, אָמַר לְאִמָּן שֶׁל אֵלּוּ אֲנִי מְגָרֵשׁ, וּבַסּוֹף הוּא מוֹדֶה עַל הַדָּבָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מז, לא): וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, מִי הָיָה רֹאשׁ מִטָּתוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב לֹא לֵאָה. וְרָחֵל עֲקָרָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָחֵל עֲקָרָה, עִקָּרָה רָחֵל. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא רֹב מְסֻבִּין עִקָּר שֶׁל לֵאָה הָיוּ, לְפִיכָךְ עוֹשִׂים רָחֵל עִקָּר, וְרָחֵל עֲקָרָה, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לְפִי שֶׁכָּל הַדְּבָרִים תְּלוּיִין בְּרָחֵל, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עַל שְׁמָהּ (ירמיה לא, טו): רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְלֹא סוֹף דָּבָר לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְשֵׁם בְּנָה (עמוס ה, טו): אוּלַי יֶחֱנַן ה’ צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף. וְלֹא סוֹף דָּבָר לְשֵׁם בְּנָהּ, אֶלָּא לְשֵׁם בֶּן בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יט): הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם.
ע״ב:ג׳: וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי (בראשית ל, יד טו), הַנֵּיאַת לְסָבִי מִן דִּקְנִי, תָּאנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְפִי שֶׁזִּלְזְלָה בַּצַּדִּיק לְפִיכָךְ אֵינָהּ נִכְנֶסֶת עִמּוֹ בִּקְבוּרָה, הוּא דְּהִיא אָמְרָה לָהּ (בראשית ל, טו): לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, אָמְרָה לָהּ עִמָּךְ הוּא דָּמֵךְ, עִמִּי לֵית הוּא דָּמֵךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זוֹ הִפְסִידָה וְזוֹ הִפְסִידָה, זוֹ נִשְׂתַּכְּרָה וְזוֹ נִשְׂתַּכְּרָה, לֵאָה הִפְסִידָה דוּדָאִים וְנִשְׂתַּכְּרָה ב’ שְׁבָטִים וּבְכוֹרָה, וְרָחֵל נִשְׂתַּכְּרָה דוּדָאִים וְהִפְסִידָה שְׁבָטִים וּבְכוֹרָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר זוֹ הִפְסִידָה דוּדָאִים וְנִשְׂתַּכְּרָה שְׁבָטִים וּקְבוּרָה עִמּוֹ, רָחֵל נִשְׂתַּכְּרָה דוּדָאִים וְהִפְסִידָה שְׁבָטִים וּקְבוּרָה עִמּוֹ.
ע׳:טו :וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת (בראשית כט, טז), כִּשְׁתֵּי קוֹרוֹת מְפֻלָּשׁוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, זוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים. זוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים. מִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת. מִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים. מִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים. מִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת. מִזּוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת. קָרְבַּן בְּנָהּ שֶׁל זוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת וְקָרְבַּן בְּנָהּ שֶׁל זוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת. מִלְחֶמֶת בְּנָהּ שֶׁל זוֹ דּוֹחָה שַׁבָּת וּמִלְחֶמֶת בְּנָהּ שֶׁל זוֹ דּוֹחָה אֶת הַשַׁבָּת. לָזוֹ נִתַּן שְׁתֵּי לֵילוֹת וְלָזוֹ נִתַּן שְׁתֵּי לֵילוֹת, לֵילוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וְלֵילוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב לְלֵאָה, לֵילוֹ שֶׁל גִּדְעוֹן וְלֵילוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי לְרָחֵל. (אסתר ו, א): בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ. וְשֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, גְּדוֹלָה בְּמַתְּנוֹתֶיהָ, כְּהֻנָּה לְעוֹלָם וּמַלְכוּת לְעוֹלָם, דִּכְתִיב (יואל ד, כ): וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וגו’, וּכְתִיב (תהלים קלב, יד): זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, קְטַנָּה בְּמַתְּנוֹתֶיהָ, יוֹסֵף לְשָׁעָה, שָׁאוּל לְשָׁעָה, וְשִׁילֹה לְשָׁעָה, (תהלים עח, סז): וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר.
ע׳:ט״ז: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת (בראשית כט, יז), אֲמוֹרָאִי דְּרַבִּי יוֹחָנָן תִּרְגֵּם קוֹדְמוֹי וְעֵינֵי לֵאָה הֲווֹ רַכִּיכִין, אֲמַר לֵיהּ עֵינוֹהִי דְּאִמָּךְ הֲווֹ רַכִּיכִין, וּמַהוּ רַכּוֹת, רַכּוֹת מִבִּכְיָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים כָּךְ הָיוּ הַתְּנָאִים, הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן, וְהָיְתָה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹא אֶפֹּל בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל רָשָׁע. אָמַר רַב הוּנָא קָשָׁה הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁבִּטְלָה אֶת הַגְּזֵרָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁקָּדְמָה לַאֲחוֹתָה, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר, עִקַּר סִימָנֶיהָ שֶׁל רָחֵל לֹא הָיְתָה אֶלָּא נָאָה, וְרָחֵל הָיְתָה וגו’.

ילקוט שמעוני על התורה
קכ״ה:א׳: ועיני לאה רכות אמוריה דרבי יוחנן אמר קודמוי עיני לאה רכיכין א”ל עיני דאמך הוו רכיכין ומהו רכות רכות מבכיה שכך היו התנאים שיהא גדול נושא לגדולה וקטן לקטנה והיתה בוכה ואומרת יהי רצון שלא אפול בידו של רשע. אמר ר’ חוניא קשה התפלה שבטלה הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה אמר ר’ יונתן מה ראה יעקב אבינו שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף משאר בניו ראויה היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף אלא שקדמה לאה ברחמים ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב”ה לה. ואמאי קדמתה לאה דכתיב ועיני לאה רכות מאי רכות אילימא רכות ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב דכתיב ומן הבהמה אשר איננה טהורה בגנות הצדקת דבר הכתוב אלא שמתנותיה ארוכות כהונה לויה ומלכות. רבא אמר לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן והיתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת לבני אדם מה מעשיו של גדול איש רע הוא ומלסטם את הבריות קטן מה מעשיו איש תם הוא יושב אהלים הוא והיתה יושבת ובוכה עד שנשרו ריסי עיניה והיינו דכתיב וירא ה’ כי שנואה לאה מאי שנואה אילימא שנואה ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר וכו’ אלא ראה הקב”ה ששנואין מעשה עשו בפניה ויפתח את רחמה. ומאי צניעות היתה בה ברחל דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא אלא א”ל מנסבת לי א”ל אין מיהו אית לי אבא רמאה ולא יכלת ליה א”ל מאי רמאותיה א”ל אית לי אחתא קשישא מנאי ולא מינסבא לי מקמה א”ל אחוא אנא ברמאות. ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאות. אין דכתיב עם נבר תתבר ועם עקש תתפל מסר לה סימנין כי מעייל לה ללאה סברה רחל השתא אחותי מכספה מסרתינהו ניהלה היינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה מכלל דעד השתא לאו לאה היא אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא זה שאמר הכתוב לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא:

מדרש אגדה, בראשית
כט:יז:א׳: ועיני לאה רכות. כמו רך ומשוח מלחמה (ש”ב ג לט):
כט:יז:ב׳L: ד”א רכות. מתוך שהיו אומרים ללבן שתי בנות וליצחק שני בנים, ישא הגדול את הגדולה, והקטן את הקטנה, והיתה יוצאת לאה בפרשת דרכים ושואלה לעוברים ולשבים מה מעשיו של עשו, אומרים לה רשע גמור הוא, והקטן איש תם, והיתה בוכה מפני שהיא היתה הגדולה, עד שנעשה עיניה רכות:
כט:טז:ב׳: ושם הקטנה רחל. מתנותיה שאול ומרדכי:
לד:ב׳:ב׳ : (על דינה) בת לאה. ולא בת יעקב, אלא כשם שהיתה לאה יצאנית: [שנאמר ותצא לאה לקראתו (בראשית ל טז), כך היתה דינה יצאנית]:

מדרש תנחומא, ויצא
ד׳:ב׳: תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי רָחֵל וְלֵאָה, לֵאָה לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא אֶלָּא לְעֵשָׂו, וְרָחֵל לְיַעֲקֹב. וְהָיְתָה לֵאָה יוֹשֶׁבֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וְשׁוֹאֶלֶת עַל עֵשָׂו מַה מַּעֲשָׂיו. וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהּ, אִישׁ רָע, שׁוֹפֵךְ דָּמִים, מְקַפֵּחַ עוֹבְרִים וְשָׁבִים, אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, רָשָׁע, כָּל תּוֹעֲבוֹת ה’ עוֹשֶׂה. כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת כָּךְ, הָיְתָה בוֹכָה וְאוֹמֶרֶת, אֲנִי וְרָחֵל אֲחוֹתִי מִבֶּטֶן אֶחָד יָצָאנוּ, רָחֵל תִּנָּשֵׂא לְיַעֲקֹב הַצַּדִּיק, וַאֲנִי לְעֵשָׂו הָרָשָׁע. וְהָיְתָה בוֹכָה וּמִתְעַנָּה עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עֵינֶיהָ רַכּוֹת. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת. וַיַּרְא ה’ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, שְׂנוּאִין מַעֲשֵׂי עֵשָׂו בְּפָנֶיהָ. אֲבָל רָחֵל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת שֶׁהִיא תִנָּשֵׂא לְיַעֲקֹב, הָיָה לִבָּהּ שָׂמֵחַ וּמִתְגָּאֶה. כֵּיוָן שֶׁנִּשְּׂאוּ שְׁתֵּיהֶן לְיַעֲקֹב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה בוֹכָה וּמִתְעַנָּה וְשָׂנְאָה מַעֲשֵׂי עֵשָׂו וּמִתְפַּלֶּלֶת לְפָנַי, בַּדִּין שֶׁלֹּא תִתְרַחֵק מִן אוֹתוֹ צַדִּיק, הֲרֵינִי נוֹתֵן לָהּ בָּנִים תְּחִלָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיַּרְא ה’ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
ח: וכן את מוצא בלאה, אחר שילדה ששה בנים, והיתה רואה בנבואה שי”ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, וכבר ילדה ששה ונתעברה מן השביעי, ומן שתי שפחות שנים שנים הרי עשרה, עמדה לאה והיתה מתרעמת לפני הקב”ה, ואמרה רבונו של עולם, י”ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, הרי כבר בידי ששה ומעוברת משביעי, וביד השפחות שנים שנים הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות, מיד שמע הקב”ה תפלתה, ונהפך העובר שבמעיה לנקבה, שנאמר ואחר ילדה בת ותקרא שמה דינה, ואחרת אין כתיב, אלא ואחר, ולמה קראה שמה דינה, לפי שעמדה לאה הצדקת בדין לפני הקב”ה, אמר לה הקב”ה את רחמנית ואף אני מרחם עליה, מיד ויזכור אלקים את רחל.

תנחומא בובר ויצא
י״ב:א׳ : ד”א למה היתה שנואה לא שהיתה כעורה מרחל, אלא שהיתה יפה כרחל, שנאמר וללבן שתי בנות (בראשית כט טז), שוות בנוי וביופי ובזקיפה, למה אמר ועיני לאה רכות (שם שם יז), אלא כיון שילדה רבקה עשו ויעקב, נולדו ללבן שתי בנות לאה ורחל, שלחו אגרות אלו לאלו והתנו ביניהן, כדי שיטול עשו את לאה, ויעקב רחל, והיתה לאה שואלת במעשה עשו, והיתה שומעת שמעשיו רעים, והיתה בוכה בכל שעה לומר כך עלה גורלי לרשע הזה, ומתוך כך נעשו עיניה רכות שנאמר ועיני לאה רכות.
י״ב:ב: ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (שם), למה שנאמר שמועה טובה תדשן עצם (משלי טו ל), לא עשה אלא וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו’ לו לאשה (בראשית כח ט), אמר יעקב בשביל הברכות היה מבקש להרגני, וכשאטול את לאה אשתו, מי יודע אם יניח למחלת בת ישמעאל, ויבא עלי ויאמר לי, לא דייך שלקחת בכורתי וברכתי, אלא עוד נטלת ארוסתי, לפיכך אמר ללבן אעבדך שבע שנים ברחל וגו’ (שם כט ח), אילולי כן יש אדם שנוטל אשה ומניח את הגדולה ונוטל את הקטנה, אלא ללמדך שהיתה לאה יושבת לשמו של עשו, אמר יעקב אעבדך שבע שנים וגו’, וכשראה לבן כך, אמר הריני נותן את הגדולה מיד, ויהי בערב ויקח את לאה בתו וגו’, אמר לו יעקב וכך היו התנאים, הלא ברחל עבדתי עמך, ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו וגו’, ויעש יעקב כן וגו’, התחיל מחבבה יותר מלאה, אמר הקב”ה הריני נותן ללאה בנים כדי שתהא חביבה יותר מרחל, וירא ה’ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה.
כ׳:א׳: ד”א אסף אלהים. אלא בשעה שילדה רבקה ליעקב ולעשו, נולדו ללבן שתי בנות, ושלחו אגרות זה לזה לומר אתה הולדת שתי בנות ואני שני בנים, ניתן אלו לאלו, והיתה לאה שומעת מעשה עשו ובוכה, ורחל שומעת מעשה יעקב ושמחה, [מנין שהיתה לאה בוכה, שנאמר] ועיני לאה רכות (שם כט יז), תרגם מתורגמניה של ר’ יוסי, מהו רכות צירניות (פי’ עגילות), א”ל ר’ יוחנן לא תרגמת יפה, ומהו רכות ארוכות, שכל מה שנתן לה הקב”ה היו ארוכות, כהונה גדולה, ומלכות, ושמן המשחה, וכיון שילדה לאה ליעקב, היתה רחל מצירה, לומר שמא יטלנה עשו מאחר שלא הולדתי בן, וכיון שילדה ליוסף אמרה אסף אלהים את חרפתי, ואין חרפה אלא ערלה, שנאמר כי חרפה היא לנו (בראשית לד יד), ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה’ לי בן אחר, צפה ברוח הקודש שאינה יולדת אלא בן אחר.
יט: כיון שראתה לאה שילדה ששה בנים, אמרה כך התנה הקב”ה עם יעקב שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, והרי ילדתי ששה בנים ושתי השפחות ד’, הרי עשר, והיתה לאה מעוברת, אמרו רבותינו זכר היתה מעוברת, אמרה לאה הריני מעוברת, ואחותי רחל לא ילדה, מה עשתה לאה, התחילה מבקשת רחמים על רחל אחותה, אמרה יעשה מה שבתוך מעיה נקבה ואל תמנע אחותי רחל מלהוליד בן, אמר לה הקב”ה חייך את ריחמת על אחותך, הריני עושה מה שבתוך מעיך נקבה וזוכרה בכך, ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה (בראשית ל כא), מהו דינה, שדינה מלהוליד בן על מנת שתלד רחל בן, שכן כתיב אח”כ ויזכור אלהים את רחל וגו’ ותהר ותלד בן.

ילקוט המכירי, משלי לא
דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, זו לאה אמנו שקבלה ליעקב בסבר פנים יפות.

מדרש הגדול
כג א:  דרשה צמר ופשתים זו לאה, שראתה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנה בן שהוא מתיר דבר אסור בישראל, ואיזה זה לוי, בישראל כתיב לא תלבש שעטנז, ובאהרן כתיב ועשו את האפד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, והיתה מתחמדת לינשא ליעקב, ושדלה באחותה ויכלה…
כט לא: דבר אחר כי שנואה לאה, במעשה זמרי שעתיד לצאת ממנה, ועושה אותה קלקלה, ומפיל ארבעה ועשרים אלף מישראל, ואף על פי כן אין הקב”ה מסתכל ברעה, שנאמר כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן (איוב י”א י”א), ולא דנה הקב”ה אלא לפי שעתה.

מדרש לקח טוב, בראשית כ״ט:ט״ז
א’: וללבן שתי בנות. שתי בניות. זו העמידה מלכים. וזו העמידה מלכים. זו העמידה אלופים. וזו העמידה אלופים.
ב׳: שם הגדולה לאה. גדולה במתנותיה. כהונה ומלכות. אהרן ובניו מלוי. ומלכות דוד לעולם.
ג׳: הקטנה רחל. קטנה במתנותיה. יוסף לשעה. ושאול לשעה.

ילקוט ראובני
ויצא: ויעבוד ישראל באשה וגו’, אביגיל היא סוד לאה
ויחי : ואת לאה לקח עמו, כי לא הניחה מבחוץ, שדרכה להנקם ולהביא בניה במלות האלות, אל”ה מתהפך לא”ה..


פרקי דרבי אליעזר, לו
רבי לוי אמר, ראה הקב”ה בצרתה של לאה ונתן לה הריון ונחומים לנפשה, וילדה איש טוב תאר וחכם, ואמרה ראו בן שנתן לי הקב”ה, שנאמר ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן, ועל כן קראה שמו ראובן. רבי אליעזר אומר מז’ חדשים ילדה לאה את בניה, ולשבע שנים נולדו ליעקב י”א שבטים ובת אחת, וכולן נולדו זווגן עמם חוץ מיוסף.

אור החיים על בראשית
כט:טז:א׳: וללבן שתי בנות וגו’. נתכוין הכתוב לומר שהיו נכרות ומפורסמות שהגדולה היא לאה והקטנה היא רחל שלא היה יכול לומר כי הגדולה היא הקרואה רחל, גם דקדק לומר הגדולה הקטנה לומר כי לא היו בגדר להחליפם ויעשה קטנה גדולה וירמה ליעקב בתת לו לאה ויאמר כי היא הקטנה ששמה רחל כי הגדולה היתה גדולה ביותר והקטנה קטנה ביותר, והוא אומרו הגדולה פי’ שהיתה לאה גדולה בפני עצמה לא בערך רחל לבד היתה גדולה ממנה בשנה או שנתים שההיכר אינו ברור כל כך, ורחל גם כן היתה קטנה ביותר בפני עצמה לא בערך לאה לבד כמו שתאמר כי לאה היתה בת כ’ שנה ומעלה ורחל כבת ה’ כבת ז’, ומעתה אין מקום ללבן לרמות יעקב בתנאו:
כט:יז:א׳: ועיני לאה רכות וגו’. אין ראוי לספר הכתוב גנאי הצדקת אם הבנים שבטי יה ח”ו אלא נתכוין להודיע שאין מציאות ללבן להחליפם כי משונית היתה לאה מרחל, כי לאה מלבד שלא היתה יפיפיה אלא שעוד לה שעיניה רכות והוא ענף מכיעור הגוף, ורחל לא מלבד שלא היה בה כיעור אלא שהיתה יפת תואר ויפת מראה, ומעתה הרי ננעלו בפני לבן אופן הרמאות ובטלו רמאותיו:

מלבי”ם על בראשית כ״ט:ט״ז:א׳
וללבן שתי בנות, יספר הטעם מה שיעקב התחייב תיכף בעבודה של שבע שנים, שלפי הסברא היה לבן מתרצה בעבודה של ג’ שנים, כמ”ש טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, ובאר שזה היה מד’ טעמים. א] כי ללבן שתי בנות,וירא יעקב פן ירצה דוקא שיקח שתיהן והוא לא רצה בלאה. ב] שם הגדלה לאה, ולא ירצה לתת הצעירה לפני הבכירה, או עכ”פ ירצה שימתין עד שלאה תהיה לאיש אחר:

אבן עזרא על בראשית כ״ט:י״ז:א׳
רכות. כמשמעו ויש שואלים למה היו כן בעבור שחשבו שמחשבות השם כמחשבותיהם וכל הנבראים ראויות צורתן להיות שוות. ובן אפרים אמר שהוא חסר אלף וטעמו ארוכות והוא היה חסר אלף:

רש”י
וישמע אלקים אל לאה – שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים. (שם ל יז)
ויקרא לרחל וללאה – לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן וגו’, הקדימו רחל ללאה. (שם לא ד)

רמב”ן
כי רועה היא – …ואולי בעבור כי עיני לאה רכות היה השמש מזיק לה, או בעבור שהיתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה. אבל יתרו נכבד במקומו וכהן הארץ, וייראו מגשת אל בנותיו, או שהיה לבן צנוע ממנו, כי משפחת אברהם כשרה וצנועה… (בראשית כט ט)
ויאהב גם את רחל – … והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ, וזה טעם גם כי שנואה לאה, כי מאשר רמתה את אחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו, היתה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי היתה מתנכרת כל הלילה, ולפיכך לא הכיר עד שראה אותה בבקר, ולכן שנאה יעקב, והאלקים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן, ורחם עליה… (שם שם ל)

עקדה ל ח
…ולאה רחמה על זלפה שבאמת היתה ראויה להנתן לרחל לולא בגידת אביה, ונתנה אותה ליעקב, וקראה הבן גד, לרמוז על בגידת אביה, ואשר על שראוי שהנשים יהללוה על שהכירה עלבון שפחתה מבלי לקנאות על היותה צרה לה.

בכור שור, בראשית כ״ט:י״ז:א׳
ועיני לאה רכות. נותן טעם למה שאל רחל שהיא הקטנה ואם אומר בשביל שרחל יפת תואר הייתי סבור שלאה מכוערת מגיד לך הכתוב שלא היה בלאה שום דופי אלא בעלת תואר ובעלת יופי לא היתה נופלת מרחל רק שעיניה רכות וכשהולכת נגד הרוח קשה לה ולכך היה שולח לבן רחל עם הצאן ולא לאה או שמא לחלוק כבוד לגדולה:

ברטנורא על התורה, בראשית כ״ט:י״ז:א׳
ועיני לאה רכות שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו וכו’ קשה מנא לו. י”ל לפי שדרך המקרא לספר בשבחן של צדיקים ולא בגנותן ותמיד תמצא שהכתו’ אומ’ שהאמהות יפות תואר ולא נכתב כאן עיני לאה רכות אלא לשבחה שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו והיינו שכתו’ למעלה שם הגדולה כלומ’ שמתוך שהיא היתה הגדולה לכך היו עיניה רכות שהיו הכל אומרים גדולה לגדול:

ברכת אשר על התורה, בראשית כ״ט:י״ז:א׳
רש”י ד”ה רכות, שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו… שהיו הכל אומרים, שני בנים וכו’ (בבא בתרא קכג ע”א). כמובן שיש לשאול גם כאן על התקשורת הטובה כל כך, לעומת זו על הולדת רבקה שבסוף פ’ לך. (פ’ ויצא תשנ”ד)

דעת זקנים על בראשית כ״ט:י״ז:א׳
ועיני לאה רכות. לשון רך וטוב כלומר שהיתה נראית יפה מתוך שהיו עיניה יפות ונראית רכה וילדה אבל רחל היתה משובחת ביפיה אלא שהיו עיניה כואבות מן הבכי לפי שראתה שתפול לגורלו של עשו לפי שהיתה עקרה ויגרשנה יעקב וישאנה עשו:

הטור הארוך, בראשית כ״ט:י״ז:א׳
ועיני לאה רכות. תרגום אונקלוס יאיאן פי’ יפות כעגלה יפיפיה תרגם יונתן יאיא ורוצה לומר כי עיניה יפות ולא כולה אבל רחל כולה יפה ומום אין בה. וי”מ שבא לומר כי עיניה לבד רכות ושאר דופי אין בה ורחל כולה יפה.

רבנו בחיי, בראשית כ״ט:י״ז:א׳
ועיני לאה רכות. כתב החכם ר’ אברהם ז”ל ובן אפרים אמר כי מלת רכות חסר אל”ף וטעמו ארוכות והוא היה חסר אל”ף, ע”כ.

שד”ל על בראשית כ״ט:י״ז:א׳
ועיני לאה רכות: רך ענין חולשה ויתרון הרגשה, כמו רך הלבב, והבאתי מורך בלבבם. והטעם שהזכירה התורה דבר זה הוא (כדברי תלמידי כמוהר”ר איגל) לבלתי נחשוב כי מה שלא היה יעקב אוהב את לאה היה מפני מדות רעות שהיו בה, והיה זה גנאי לשבטים שיצאו ממנה.

אור החיים על בראשית
כ״ט:כ״ג:ב׳: ויקח את לאה. אולי שלא רצתה לרמות יעקב ולקחה בעל כרחה או בריצוי דברים וזולת זה לא היה צריך לומר אלא ויבא לאה בתו אליו:
כ״ט:כ״ג:ג׳: ויבא אותה. הערים להביאה בידו ולא מסרה לא לשלוחי האב ולא לשלוחי הבעל כדי שלא יהיה לו זמן להכיר בה קודם והביאה בידו ואין מהמוסר לחתן להזדמן לפניו, ושם עמד לבן עד סמוך לביאתו אליה להמעיט לו זמן ההכרה:
כ״ט:כ״ג:ד׳: ויבא אליה. טעם שלא הרגיש בה הוא לחששת צדיק וישר ונאמן רוח לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו תאוה קודם קרוב אליה ויטיפו ממנו צחצוחי טומאה קודם התחלת מצוה. ומי לנו גדול מיעקב אבינו עדות לו בתורה (לקמן מ”ט ג’) ראשית אוני, ועיין מה שכתבנו שם, אשר על כן הרחיק הראות בה ותיכף ומיד בא אליה לשמור חומו בל יחלל בריתו ברית קודש, וגם אחר גמר ביאה לא הכיר בה כי כיבה הנרות כמשפט לאוהבי שמו (או”ח סי’ ר”מ) עד אור הבוקר:

אלשייך
ועיני לאה רכות. תודיענו התורה הקדושה כמה מעלות לנפש תדרוש ה’ ותתחנן אליו, שכמה מעלות והשתדלויות היו שיקבל רק את רחל, שהייתה הקטנה הראויה לו, ויפה, ואהבה, והתנה ברחל בתך הקטנה, ובכל זאת קדמה לו לאה