כזבי בת צור

אוגוסט 2019

״וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ״ במדבר כה, 6-8

בַת צוּר
אביה הוא אחד מחמשת נשיאי מדין – לפי חז”ל אביה הוא בלק בן צפור, שהיה למלך מואב.
בנוסח השומרוני – כזבית.
לפי התלמוד הבבלי, שמה היה שוילנאי בת צור (סנהדרין פב ב)

רקע ופשט הסיפור

בתום ארבעים שנות נדודים במדבר, מגיע עם ישראל וחונה בשיטים, עם ישראל נמשך למעשי זנות עם בנות מואב ומדין, אלה פיתו את בנ”י להשתתף באכילת זבחים שהוקרבו לבעל פעור (אל מואבי), ואף להשתחוות לו, על מעשים אלה פורצת בעם מגפה.
בשיא החטא, זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, לוקח את כזבי בת צור המדינית, ושוכב איתה לעיני משה וכל העדה, פנחס, בן אלעזר בן אהרון הכהן משבט לוי, לוקח רומח ובקנאותו לה’ דוקר את שניהם למוות באוהל מועד.
מעשה פנחס עוצר את המגפה, אלוהים מבטיח לפנחס ולזרעו את הכהונה הגדולה כשכר על מעשהו.

הרחבה

החוטאים מעם ישראל, חוטאים בקשר אסור עם נשים נכריות, אכילת זבחים שהוקרבו לאלוהי מואב והשתחוות לבעל פעור. אלו בדיוק שלושה חטאים מפניהם הזהיר ה’ את בנ”י לאחר חטא העגל, “פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ: וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן”.

המדרש מספר, כי בהמשך לפרשת בלק בן צפור שבא לקלל ויצא מברך, בלעם מבקש מבלק להכשיל את עם ישראל באמצעות בנות מדין, ובלעם נענה ושולח את בנות מדין לפתות את עם ישראל לזנות ולהשתחוות לבעל פעור.
בכמה מדרשים מתואר זמרי כמביא את כזבי בבלוריתה אל משה, ובהתרסה שואל את משה אם זו אסורה, מי התיר לך את צפורה בת כהן מדין?! ,משום שהיתה בדבריו התרסה בלבד ולא שאלת הלכה באמת, נעלמה ממשה הלכה וזה לא ידע להסביר את מעשיו, “וירא פינחס בן אלעזר, מה ראה? אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה… הבועל את הגויה קנאין פוגעין בו”, על כך בכו העם פתח אהל מועד. (ראו מדרשים בהמשך)
היתה יפת תואר במיוחד, ומן הצנועות וחשובות שבבנות מדין (שד”ל על במדבר כה א)
על הריגת פנחס את זמרי וכזבי, נאמר בתנחומא שנעשו לו מספר ניסים, הצליח לדקר את שניהם צמוד לאיבר מינם כאות לחטא של זנות, מלאך מנע מהם לצעוק, הצליח להרים את שניהם והרומח לא נשבר, פתח אוהל מועד הוגבה ומלאך הגן על פנחס מפני בני שבט שמעון.
בניסיון להסביר כיצד זמרי, נשיא שבט שמעון עשה מעשה הפקרות שכזה עם כזבי בת צור ממדין,  מוסבר כי זמרי היה בנם של דינה ושמעון אחיה, אחרי שנאנסה ע”י שכם בן חמור לפי המדרש לקח אותה אחיה שמעון לאישה, ומזיווג זה נולד זמרי, לפי האגדה זמרי הוא עירוב של מהטיפה הפסולה של שכם ומהטיפה הכשרה של שמעון, זמרי כונה ‘שאול בן הכנענית’ כי אמו דינה נבעלה ע”י שכם הכנעני, (בראשית רבה פ יא, וזמרי עשה בעצמו מעשה כנען (סנהדרין פב ע”ב). מדרש זה טוען לגלגול נשמתו של שכם בן חמור בזמרי ונשמתה של דינה בכזבי.

מהפסוק “וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה” (במדבר כה, יח), למדים כי “אֲחֹתָם” – הכוונה שהיא אחותם של ישראל מצד גלגול נשמתה כי דינה היתה אחות של השבטים (ביאור ‘יואל משה’ על ‘מאמר אם כל חי’ להרמ”ע מפאנו חלק א סימן ג ד”ה).
לקריאת הרחבה לענין התפלפלות זו ועל הקשר לרבי עקיבא ותלמידיו לחצו כאן

על קנאותם של שמעון ולוי
בברכת יעקב “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל” (בראשית מט 5-7), המדרשים מסבירים שיעקב מבקש לווסת את קנאות שני האחים תוך שהוא מפזר את נחלותיהם בתוך נחלות אחיהם.

במדרש ספרי דברים שמט (ראו מטה), נעשה הקשר בין מעשה שמעון ולוי בשכם, חטא העגל ומעשה פנחס זמרי וכזבי, כאשר לאור שלושת הסיפורים עומדת האחווה המשפחתית מול הקנאות הדתית.

בבמדבר רבה כא ג הקשר בין קנאותו של שמעון למקרה אונס דינה בשכם, במקורה נגד הפריצות, התהפכה בחטא בעל פעור דרך זמרי צאצאו “הכתוב מתמה עליו (קהלת י ח): “ופורץ גדר ישכנו נחש” אביו קנא על הזנות תחלה (בראשית לד, כה): “ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי” וזה פרץ גדר שגדר אביו.
צאצאי שמעון ולוי הם גם האחים שינסו להרוג את יוסף רגע לפני הפשרה שמציע ראובן.
“כי באפם הרגו איש, וברצונם עקרו שור” – זה שכם, זה יוסף” (רש”י)

משמעות השם כזבי

השם כזבי בא מהשורש האכדי “כזב” שמשמעותו שפע, פוריות, עדנה. האלה אשתר מכונה Belit Kuzbi – בעלת

העדנה, אך בפרשנות השפה העברית נעשה שימוש במשמעותו הסמלית של השם, שיש בו טעם לגנאי.

השוואה לחטא העגל

בשני הסיפורים אכילת זבחים וזנות
בשני הסיפורים השתחוות לאל זר
בשני הסיפורים הוצאה להורג של המשתתפים בחטא
בשני הסיפור חלה מגפה בעם.
רבים מבני העם מתים.
בשני הסיפורים ניתן שכר לקנאי ה’.

אצל חז”ל / מפרשים

תלמוד ירושלמי סנהדרין י׳:ב׳:ט״ו

וְכִי מֶה עָשָׂה בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַל יְדֵי שֶׁנָּתַן עֵצָה לְבָלָק בֶּן צִפּוֹר לְהַפִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב. אָמַר לוֹ. אֱלוּהַּ שֶׁלְּאוּמָּה זוֹ הוּא שׂוֹנֶה אֶת זְנוּת. אֶלָּא הֶעֱמִידוּ בְנוֹתֵיכֶם בְּזִימָּה וְאַתֶּם שׁוֹלְטִין בָּהֶן. אֲמַר לֵיהּ. וּמִישְׁמַע לִי אִינּוּן. אֲמַר לֵיהּ. אֲקִים בִּנְתָּךְ קוֹמוֹי וִינּוּן חַמְייָן וְשָֽׁמְעִין לָךְ. הָדָא הוּא דִכְתִיב רֹ֣אשׁ אוּמּוֹת בֵּית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא: מֶה עָשׂוּ. בָּנוּ לָהֶן קִינְקְלִין מִבֵּית הַיְשִׁימוֹן עַד הַר הַשֶּׁלֶג וְהוֹשִׁיבוּ בָהֶן נָשִׁים מוֹכְרוּת מִינֵי כִיסְנִין. הוֹשִׁיבוּ אֶת הַזְּקֵינָה מִבַּחוּץ וְאֶת הַנַּעֲרָה מִבִּפְנִים. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין. וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן יוֹצֵא לְטַייֵל בַּשּׁוּק וְלִיקַּח לוֹ חֵפֶץ מִן הַחֶנְווָנִי. וְהָֽיְתָה הַזְּקֵינָה מוֹכֶרֶת לוֹ אֶת הַחֵפֶץ בְּשָׁוְייוֹ וְהַנַּעֲרָה אוֹמֶרֶת לוֹ. בֹּא וְטוֹל לָךְ בְּפָחוּת. כֵּן בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְכֵן יַּוֹם הַשֵׁינִי וְכֵן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְהָֽיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ. מִיכָּן וְהֵילַךְ אַתָּה כְבֶן בַּיִת. הִיכָּנֵס וּבוֹר לָךְ. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה נִכְנַס הָיָה שָׁם צַרְצוּר מָלֵא יַיִן מִן הַיַּיִן הָעֲמוֹנִי שֶׁהוּא קָשֶׁה וְהוּא מְפַתֶּה אֶת הַגּוּף לִזְנוּת. וְהָיָה רֵיחוֹ מְפַעְפֵעַ. וְאַדַּײִן לֹא נֶאֱסָר (יֵיְנָם שֶׁלְּגוֹיִם) [יַיִן נֶסֶךְ] עַל יִשְׂרָאֵל. וְהָֽיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ. רְצוֹנְךָ לִשְׁתּוֹת כּוֹס יַיִן. וְהוּא אוֹמֵר לָהּ. הֵין. וְהִיא נוֹתֶנֶת לוֹ וְהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵיוָן שֶׁהוּא שׁוֹתֶה הָיָה הַיַיִן בּוֹעֵר בּוֹ כִכְרִיסָה שֶׁלַּחֲכִינָה. וְהוּא אוֹמֵר לָהּ. הִישָּֽׁמְעִי לִי. וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ. רְצוֹנְךָ שֶׁאֶשְׁמַע לָךְ. וְהוּא אוֹמֵר. הֵּין. מִיָּד הָֽיְתָה מוֹצִיאָה לוֹ טִפּוֹס שֶׁלִּפְעוֹר מִתּוֹךְ חֵיקָהּ שֶׁלָּהּ וְהָֽיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ. הִשְׁתַּחֲוֶה לָזֶה וַאֲנִי נִשְׁמַעַת לָךְ. וְהוּא אוֹמֵר לָהּ. וְכִי לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲנִי מִשְׁתַּחֲוֶה. וְהָֽיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ. אֵין אַתְּ מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא בִּמְגַלֶּה עַצְמָךְ לוֹ. זוֹ הִיא שֶׁאָֽמְרוּ חֲכָמִים. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. וְהַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמֶרְקוּלִיס זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ: וְהָיָה שָׁם צַרְצוּר מָלֵא יַיִן מִן הַיַּיִן הָעֲמוֹנִי שֶׁהוּא קָשֶׁה שֶׁהוּא מְפַתֶּה אֶת הַגּוּף לִזְנוּת וְהָיָה רֵיחוֹ מְפַעְפֵעַ. וְאַדַּײִן לֹא נֶאֱסָר יַיִן נֶסֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וְהָֽיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ. רְצוֹנְךָ לִשְׁתּוֹת כּוֹס יַיִן. וְהוּא אוֹמֵר הֵין. וְהִיא נוֹתֶנֶת לוֹ וְהוּא שׁוֹתֶה. כֵּיוָן שֶׁהוּא שׁוֹתֶה הָיָה הַיַיִן בּוֹעֵר בּוֹ כִכְרִיסָה שֶׁלְּעַכְנָה. וְהוּא אוֹמֵר לָהּ. הִישָּֽׁמְעִי לִי. וְהָֽיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ. הִינָּזֵר מִתּוֹרַת מֹשֶׁה וַאֲנִי נִשְׁמַעַת לָךְ. הָדָא הִיא דִכְתִיב הֵ֜מָּה בָּ֣אוּ בַֽעַל־פְּע֗וֹר וַיִּנָּֽזְרוּ֙ לַבּוֹשֶׁת וַיִּהְי֥וּ שִׁיקּוּצִים כְּאָֽהֳבָֽם: עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ שִׁיקּוּצִים לָאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

פט: בן עמרם (כביטוי לזלזול)! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו (צפורה, אשת משה) מי התירה לך?”

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד ב

אמר רב ששת: לא כזבי שמה, אלא שוילנאי בת צור שמה. ולמה נקרא שמה כזבי – שכזבה באביה. דבר אחר: כזבי – שאמרה לאביה כוס בי עם זה.
קו ע”א: אמר להם {בלעם למואבים}: אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. – אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר: המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם

מכילתא בשלח-שירה פרשה ח
וכן כזבי בת נשיא מדין אחותם, וכי אחותם היא, והלא ראש אומות בית אב היה, שנאמר ולכהן מדין שבע בנות, ומה תלמוד לומר אחותם, אלא על שנתנה נפשה על אומתה נקראת על שמה.

תלמוד בבלי סנהדרין פב א וב
…אמר לה השמיעי לי, אמרה לו בת מלך אני, וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם, אמר לה אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן, והוא שלישי לבטן, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה… תני רב יוסף קבר שלה אמה, אמר רב ששת לא כזבי שמה אלא שוילנאי בת צור שמה, ולא נקרא שמה כזבי, שכזבה באביה, דבר אחר כזבי שאמרה לאביה כוס בי עם זה, והיינו דאמרי אינשי בין קני לאורבני שולנאי מאי בעיא, גפתא לאמה (ודאי לשם זנות הלכה למקום יחוד, כמו אמה).

ילקוט שמעוני על התורה טז – יח
אמר רבי יוחנן הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא אם פרש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס לא נהרג עליו מאי טעמא רודף הוא. ויאמר משה אל שופטי ישראל וגו’ הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו הן נידונין דיני נפשות ואתה יושב ושותק, מה עשה הלך וקבץ כ”ד אלף מישראל והלך אצל כזבי בת צור, א”ל השמעי לי, אמרה לו בת מלך אני וכן צוני לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהן, אמר לה אף אני נשיא שבט, ולא עוד אלא שאני גדול ממנו שאני הוא שני לבטן והוא שלישי לבטן, תפשה בבלוריתא והביאה לפני משה, אמר לו בן עמרם זו מותרת או אסורה, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, נתעלמה הלכה ממנו, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד:

וירא פנחס בן אלעזר. מה ראה, אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר ליה אחי אבי אבא לא כך למדתנו ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר ליה קרייינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה לנגד ה’ כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. רבי יצחק נפחא אמר ראה שבא מלאך והשחית בעם. ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו (אמר רבי יוחנן) מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש שלף שננה והניחה באונקלי והיה נשען והולך על מקלו וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משבטו של שמעון, אמרו הניחו אותו אף הוא לעשות צרכיו נכנס התירו פרושין את הדבר. א”ר יוחנן ששה נסים נעשו לו לפינחס, אחד שהיה לו לפרוש ולא פרש, ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד שכוון את הרומח, ואחד שלא נשמטו מן הרומח. ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף, ואחד שבא מלאך והשחית בעם. בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבש”ע על אלו יפלו כ”ד אלף מישראל והיינו דכתיב ויעמוד פנחס ויפלל, אמר ר”א ויתפלל אין כתיב כאן אלא ויפלל מלמד שעשה פלילות עם קונו, בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקב”ה הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה הוא, התחילו השבטים מבזין אותו, אמרו ראיתם בן פוטיאל זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, א”ל הקב”ה למשה לך והקדם לו שלום שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם. אמר רב יהודה אמר רב מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר אמרה אם אעמוד מחליי אלך ואעבוד כל עבודות אלילים שבעולם, כיון שהגיעה לפעור שאלה לכומרים במה עובדין לזה, אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניו, אמרה מוטב שאחזור לחליי ואל אעבוד עבודך בכך. אתם בית ישראל אינכם כן. הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, ואתם הדבקים כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמידים על ידי אשה, ואתם הדבקים בה’ אלקיכם דבקים ממש. הפוער עצמו לפעור הרי זה עבודתו אף על פי דמכוון לבזוייה. תנו רבנן מעשה (בסיטנא) [בסבטיא] וכו’. דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כנגד היד [וכה”א] ויקח רומח בידו, ולחיים כנגד תפלה וכן הוא אומר ויעמד פנחס ויפלל. קיבה כמשמעה וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה:
והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית. מה ראה לעשות כך ללמדך שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות ועליו נאמר זד יהיר לץ שמו. והמה בוכים למה בוכים שנתרפו ידיהם באותה שעה, משל למה הדבר דומה לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון, נמצאת מקלקלת עם אחר נתרפו ידי אוהביה וקרוביה, כך ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים שעמו, ולמה נתעלמה הלכה ממנו אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו. ולפי שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו, ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו. מכאן אתה למד שמדקדק הקב”ה עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. וירא פינחס וכולן לא ראו והלא נאמר לעיני משה ולעיני כל העדה, אלא ראה מעשה ונזכר הלכה. ויקם מתוך העדה מהיכן עמד, אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה אם לאו ועמד פינחס מתוך העדה ונתנדב וכו’. וידקור את שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, שלא יהו ישראל אומרים לא היתה שם טומאה, וראה כמה נסים נעשו לו ניתן כח בזרועו לסבלן וכח במקל לעצור בהן ועמדו בני שבטו לפגוע בו ועמד המלאך ונגף לפניו, כשראה פינחס כן חבטן בקרקע ועמד והתפלל דכתיב ויעמוד פינחס ויפלל. והנה איש מבני ישראל בא נענה פינחס באותה שעה ואמר אין כאן אדם שיהרוג זמרי היכן הן אריות גור אריה יהודה דן גור אריה, התחילו לצווח, כיון שראה שהכל שותקין עמד מתוך סנהדרין שלו וכו’ כיון שנכנס עשה לו הקב”ה שנים עשר נסים. נס ראשון שדרכן לפרוש זה מזה ודבקן המלאך זה בזה. נס שני שסתם המלאך את פיהם ולא היו יכולין לדבר. נס שלישי שכוון את הרומח והיו הכל רואין בשביל הנקרבין שלא יהו אומרים אף הוא נכנס לעשות צרכיו. נס רביעי שנארך חנית של רומח עד שנכנע בשני גולמים ויצא למעלה. נס חמישי שנתחזק זרועו של פינחס. ששי שלא נשבח הרומח. שביעי שלא ירד דמו על יד שלו וכו’. שמיני שלא מתו והן בידו שלא יטמא. תשיעי שדרך העליון להיות תחתון ברומח ונעשה נס ורואין כל ישראל שחייבין מיתה וכו’ (לעיל) התחיל הכתוב מיחסו בשבח:

ספרי דברים שמט
“וללוי אמר” (דברים ל”ג, ח) – למה נאמר, לפי ששמעון ולוי שניהם שתו בכוס אחד, שנאמר “ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל” (בראשית מ”ט ז)? משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע למלך – וחזר והלוה את המלך, ואחד לא דיו שלא פרע – אלא חזר ולוה. כך שמעון ולוי: שניהם לוו בשכם כענין שנאמר “ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר” (בראשית ל”ד, כה). לוי פרע מה שלוה במדבר שנאמר “ויעמד משה בשער המחנה ויאמר כה אמר ה’ שימו איש חרבו על יריכו ויעשו בני לוי כדבר ה’” (שמות ל”ב, כו) וחזר והלוה את המקום בשטים שנאמר “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי” (במדבר כ”ה, יא). שמעון לא דיו שלא פרע – אלא חזר ולוה שנאמר “ושם איש ישראל המוכה אשר הֻכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני” (שם יד), לכך נאמר “וללוי אמר”.

ילקוט ראובני, פנחס
כזבי היתה גלגול דינה, זמרי גלגול שכם, ורבי עקיבא היה ניצוץ מנשמת זמרי, והוא שכם בן חמור, וזה סוד מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמו”ר, ואשת טורנוסרופוס הרשע שלקח רבי עקיבא היא כזבי…

במדבר רבה כא ג
הכתוב מתמה עליו (קהלת י ח): “ופורץ גדר ישכנו נחש” אביו קנא על הזנות תחלה (בראשית לד, כה): “ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי” וזה פרץ גדר שגדר אביו

מדרש לקח טוב, במדבר כ״ה:ט״ו:א׳

פס’. ושם האשה המוכה המדינית כזבי. שכיזבה באביה שאמר לה אביה אל תשמעי אלא לגדול שבהם והיא נשמעה לזמרי. בת צור. הוא שאמר הכתוב (במדבר ל״א:ח׳) את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור. בעא מיניה רב כהנא מרב. לא פגעו בו קנאין מהו. אנשיה רב לגמריה. אקריוה לרב כהנא בחלמיה (מלאכי ב׳:י״א) בנדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה’ ובעל בת אל נכר. אתא אמר ליה לרב אקריון לי בחילמי הכי. אדכריה רב לגמרא אמד ליה בנדה יהודה זו ע״ז וכן הוא אומר (ירמיהו ג׳:כ׳) אכן בגדה אשה מריעה. ותועבה נעשתה בישראל. זה משכב זכור שנאמר (ויקרא י״ח:כ״ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. כי חלל יהודה קדש ה’ ובעל בת אל נכר. כי חלל יהודה קדש ה’. זו זונה. ובעל בת אל נכר. זו גויה. וכתיב (מלאכי ב׳:י״ב) יכרת ה’ לאיש אשר יעשנה ער ועונה וגומר. אם תלמיד חכם הוא לא יהא לו עד בחכמים ולא עונה בתלמידים. ואם כהן עם הארץ הוא לא יהא לו בן מגיש מנחה לה’. כי. אתא. רבין. אמר. בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכנענית חייב משום נשג״ז נדה שפחה גויה זונה. אמר רב חסדא הבא לימלך אין מורין לו שיפגע. אלא דינו בידי שמים. אמר רבי אחי בר יאשיה אל תסתכל בנשים שלא תבוא לידי עבירה. רבי מיאשא בנו של ר’ יהושע בן לוי אמר כל הרואה דבר ערוה ומעלים עינו ממנה זוכה ומקביל פני שכינה. והלכה רווחת היא שאין דבר בערוה פחות משני עדים. ואין מוציאין אשה מתחת בעלה אלא עד שיראו כדרך המנאפים. ומה שאמרו חכמים בקלא דלא פסיק או בדבר מכוער תצא. לאו להוציאה מתחת בעלה אלא להוציאה מן הנטען. שאם גרשה בעלה בקלא או בדבר מכוער והלכה ונישאת לנטען מוציאין אותה מתחת ידי הנטען. הואיל ובעלה הוציאה משום חשד קלא דלא פסק או משום דבר מכוער. היכי דמי קלא דלא פסיק אמר אביי אמרה לי אם דומי מאתא כלומר הריטן של בני מדינה יומא ופלגא. ובלבד שלא יהו שם אויבים שמוציאין את הקול. אמר אביי מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד. והני מלי בפנויה אבל באשת איש לא שלא להוציא לעז על בניה. וכן הלכה. והלכתא המגרש את אשתו והלכה וזינתה מותרת לחזור לו מאי טעמא (דברים כ״ד:ג׳-ד׳) והיתה לאיש אחר. לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. אבל אם זינתה לא נאסרה עליו. וכן פנוי שבא על הפנויה ולא כנסה והלכה ונשאת לאחר ומת מותרת לחזור לראשון. לא יוכל בעלה הראשון אמר רחמנא והאי לאו בעלה הוא. והלכתא אמר לו עד אחד אשתו זינת והוציאה נותן לה כתובתה ואסור להחזירה שעשאה חתיכת איסור. וכן האומר אשתו זינתה אסורה עליו: והמעיד על חבירו חייב מלקות ארבעים. והלכתא בנך הבא מן ישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה שלה. שנאמר (בראשית כא) וגם את בן האמה. ואין להם נחלה וירושה. ואין פוטר מן החליצה ומן היבום. בוא וראה כמה קשה הזנות שהרי בעגל נפלו כשלשת אלפי איש ואלו בזנות נפלו כ״ד אלף וכיון שנפלו כ״ד אלף אמר לו הקב”ה למשה צרור את המדינים והכיתם אותם. בשרו שלא יעמדו לפניו:

ספר הישר (מדרש), ספר במדבר ז׳

וירא בלק כי לא שמע בלעם אל דברו ויקם וילך אל מקומו, וגם בלעם שב אל ארצו וילך משם מדינה. ובני ישראל נסעו מערבות מואב, ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בקצה ערבות מואב. ויהי בשבת בני ישראל בנחל השיטים, ויחל לזנות אל בנות מואב. ויגשו בני ישראל לפני מואב, ובני מואב תקעו אהליהם נגד מחנה בני ישראל. וייראו בהי מואב מפני ישראל ויקחו בני מואב את כל בנותיהם וכל נשיהם היפות תואר וטובות המראה, וילבישו אותם כסף וזהב ובגדים יקרים. ויושיבו בני מואב את הנשים ההנה פתח אהליהם, למען ראות אותם בני ישראל ויפנו אליהן ולא ילחמו את מואב. ויעשו כל בני מואב את הדבר הזה אל בני ישראל, ויושיבו איש את בתו ואיש את אשתו פתח אהלו. וכל בני ישראל ראו את מעשה בני מואב ויפנו בני ישראל אל בנות מואב, ויתאוו להן וילכו אליהן. ויהיה בבוא העברי אל פתח אוהל מואב ויראה את בת מואב, ויחמוד אותה בלבו וידבר עמה פתח האוהל את אשר יחפוץ. ויהי בדברם, ויבואו אליהם כל אנשי האוהל וידברו אל העברי כדברים האלה. הלא ידעתם כי אחים אנחנו כולנו יחד בני לוט ובני אברהם אחיו, ולמה לא תשבו איתנו ולמה לא תאכלו את לחמינו ואת זבחינו. ויהי כי ירבו עליו בני מואב בדבריהם ויסיתו אותו בחלקת דבריהם והושיבוהו האהלה וטבחו לו וזבחו לו, ואכל מזבחם ומלחמם. ויתנו לו יין וישתה וישכרוהו, ויושיבו לפניו נערה יפה ועשה בה כרצונו כי לא ידע כי שתה יין הרבה. ככה יעשו בני מואב לישראל במקום ההוא בנחל השיטים. ויחר אף ה׳ בישראל על הדבר הזה וישלח בהם מגפה, וימותו מישראל ארבעה ועשרים אלף איש. והנה איש אחד מבני שמעון זמרי בן סלוא שמו ויקרב את המדינית את כזבי בת צור מלך מדין, לעיני כל בני ישראל. וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן את הדבר הרע הזה אשר עשה זמרי. ויקח רומח וילך אחריהם וידקור את שניהם ויהרגם, ותעצר המגפה מעל בני ישראל.

מדרש תנחומא פנחס
שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הָיוּ לְזִמְרִי, וְאֵלּוּ הֵן, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית, וּשְׁלוּמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. זִמְרִי, עַל שֶׁנַּעֲשָׂה עַל אוֹתָהּ הַמִּדְיָנִית כְּבֵיצָה מוּזֶרֶת.

מכילא דרבי ישמעאל טו כ א
וכן כזבי בת נשיא מדין אחותם (במדבר כה) וכי אחותם היתה והלא בת ראש אומות בית אב היתה שנא’ ולכהן מדין שבע בנות ומה ת”ל אחותם אלא על שנתנה נפשה על אומתה נקראת אומתה על שמה:

תרגום יונתן במדבר כה טו
כזבי – דמתקריא שלונאי בת בלק…

רמ”ע מפאנו גלגולי נשמות אות כ
כזבי היא איזבל, ותיקונה היתה אשת טורנוסרופוס דהוה אשת רבי עקיבא. וידוע כי איזבל היתה רודפת את אליהו שהוא פינחס להנקם ממנו, וזמרי הוא רבי עקיבא והוא תיקונו, וכזבי תיקונה במטרוניתא…

אור החיים על במדבר כ״ה:ט״ו:א׳

המדינית. אמר בה”א הידיעה, נראה לומר כי לא היתה אשה אחרת מדינית במופקרות זולתה, ולזה גם כן בפרשת בלק (כ”ה ו’) כשהזכיר ויקרב אל אחיו אמר את המדינית בה”א הידיעה לומר אותה מדינית שהיתה במופקרות, וכפי זה לא הפקירו מדין בנותיהם, ואם היו המדיניות במופקרות היה ה’ מצוה עליהם להורגם, וכן תמצא כשאמר הכתוב (שם א’) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, הא למדת כי המופקרות מואביות היו, וטעם שלא הפקירו מדין בנותיהם, לפי שלא היו בטוחים מהם כמואביות כמו שכתבתי למעלה (כ”ד י”ד) בפסוק אשר יעשה וגו’ באחרית הימים, וזו שיצתה טעמה בצדה להיותה בת בלק השונא הגדול אשר שכר עלינו את בלעם בן בעור וקבל עצתו והפקיר בתו, מה שאין כן אנשי מדין קטן וגדול לא הפקירו:

אור החיים על במדבר כ״ה:ט״ו:ג׳

אלא שבא לידי מדרש (ילקוט מטות) וזה לשונם הן הנה מלמד שהיו מכירין אותם ואומרים זה לזה זו היא שחטא עמה פלוני עד כאן, כפי מדרש זה לא אחת ולא שתים היו, ואפשר לומר שמדין לא הפקירו מבנות הגדולים אלא מהמוניהם ולזה הורידו בלק שהפקיר בתו והוא היה מלך, ולדרך זה אומרו המדינית פירוש המכובדת שבכולן שלא יצאה ממדין בת מלך אלא היא, ולדרך זה יתאמת לנו מה שפירשתי בסוף פרשת בלק שישראל לא היו מכירין אותם שהרי היו שם מדיניות הרבה, ולא אמר הכתוב (כ”ה א’) אלא ויחל העם לזנות אל בנות מואב ולמה לא הזכיר גם בנות מדין, הא למדת שהיו כלן בעיניהם בנות מואב שזולת זה היו הורגים אותם מתחילה ויטלו ממונם או לבסוף אחר מעשה פנחס היה להם להרוג בנות מדין אלא שהיו כל הנשים בחזקת בנות מואב:

ברכת אשר על התורה, במדבר כ״ה:ט״ו:א׳
רש”י ד”ה ושם האשה המכה וגו’, להודיעך שנאתן של מדינים, שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל. ע”כ. ראה “שפתי חכמים” (אות כ) שכתב: “מקשים העולם, מנא ליה דמשום שנאתן, דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל, כי היו מתייראים מישראל?”. ולעניות דעתי הדבר פשוט – עצתו של בלעם לבלק היתה “אלהיהם של אלו שונא זימה” וכו’ (רש”י ד”ה לכה איעצך, למעלה כד, יד) כלומר להפקיר את בנות מואב, ואמנם כך עשה (ראה כה, א). והנה מדגיש הכתוב (כה, ו, יד, טו) שזו שזינתה עם זמרי – מדינית היתה, כלומר בת עַם אשר לא היה לו ולא כלום עִם ישראל. וכיוון שהכתוב כאן אף פירט את ייחוסה, שבת מלך היתה, ודאי שלא היה זה אלא מתוך שנאה ולא מתוך פחד. (פ’ פינחס תשמ”ז)

מלבי”ם על במדבר כ״ה:ט״ו:א׳
ושם האשה, [ג] היה בסכנה מצד שהרג בת מלך שאביה ראש אמות בית אב במדין הוא:

שד”ל במדבר כה א
ויחל העם לזנות אל בנות מואב: נראה כי תחלה החלו לזנות בלבד, ומזה נמשך שהנשים קראו אותם לזבחיהם, ואז השתחוו לאלהיהן ונתחברו עמהן בעבודת בעל פעור. והנה בני ישראל החלו לזנות אל בנות מואב, ולא היה בזה שום נכל מצד המואבים, כי הם לא הפקירו את בנותם, רק ישראל זנו עם הבלתי צנועות, ואח”כ כשהחלו להשתחוות לאלהיהן, אז המדינים (בעצת בלעם שהיה אז בקרבם) התנכלו להפקיר את בנותם היותר צנועות והיותר חשובות, כגון כזבי בת נשיא מדין, כדי להחטיא את ישראל ולהסיר מעליהם אהבת אלהיהם והשגחתו.

נחל קדומים על תורה, במדבר כ״ה:ט״ו:א׳
ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור. לפי מ”ש מהר”י סרוק ז”ל דהיתה בת יפתח ומטרוניתא דתבעה לרב כהנא ואשת טורנסרופוס. אפשר לרמוז דר”ת כזבי בת צור הוא כזבי זו בת יפתח בגלגול תבעה צדיק ואשת רופוס ודוק:

רבנו בחיי, במדבר כ״ה:ט״ו:א׳
כזבי בת צור. בת מלך היתה, שהרי צור מחמשה מלכי מדין היה שנאמר (במדבר לא) את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין וגו’, ומתוך שנאתם של מדינים לישראל רצו להפקיר בת מלך לזנות כדי להחטיאם.

תורה תמימה על התורה, במדבר כ״ה:ט״ו:א׳
כזבי. א”ר ששת, למה נקרא שמה כזבי – שכזבה באביה לדעיין פירש”י וחא”ג, ולי נראה דהכונה שאביה להיותו ראש בית אב במדין בודאי לא היה חפץ בהפקרות בתו, רק היא כזבה בו בדעתו ורצונו. , דבר אחר כזבי – שאמרה לאביה כוס בי עם זה להר”ל שחוט אותם על ידי, כלומר הביא עליהם תקלה על ידי, ודריש כזבי כמו כסבי בחלוף אות ז’ בס’ שמתחלפין מפני שהם ממוצא אחד. .

תורת משה – אלשיך, במדבר כ״ה:ט״ו:א׳
ושם האשה המוכה וכו’. הנה אומרו יחס האשה יראה לבלי צורך. כי אם הוא להודיע שהיתה בת מלך ואביה מסרה לזנות להחטיא. יותר היה צודקת הודעה זו למעלה בסוף פרשת הקודמת. וגם אומרו במדין הוא שנראה כמודיענו היותו במדין ומה צורך להודעה זו כלל. ואחשוב יהיה להורות הפרש פגם העון שפוגם בהיות החטא ישראל אף בעוה”ז שיורד מרום רקיע עד תהומא דארעא מה שאין כן במדין שחשיבותו טרם יחטאו כחשיבותו אחר כך. שהוא כמשל השמן הטוב היורד על בגדי משי ורקמה שימאסו בהם בעיני הכל כי משחתם בהם מום בם משא”כ בעירוני הלובש כתנות עור או סנדל כל אדם כי אף אם שמן תורק עליהם כמים הנגרים לא יגרע ערכם ואדרבא היא ישביחם ויצהיבם כי לא חובל עיר מפני שמן. כן הדבר הזה הישראלי הקדוש נכנס בטומאת עונו אשר יחטא בו. משא”כ במדין אף אם שר או גדול היה כי טמא נזרו וכתרו ולא יטמאנו העין כי מין במינו היה. משא”כ בישראל כי אף כל איש ישראל ימאסו באחיהם החוטא יהיה שפל ומאוס בעיניהם. וזהו שאחר אומרו מה שגרע מכבוד זמרי והושוה אל המדינית אמר כי אך האשה המוכה לא ירדה מיחוסה לא היא ולא אביה שמסרה ולא נגרעה מעלתו וז”א המדינית כו’ ראש אומות בית אב כו’ במדין הוא כלומר עדיין במדין הוא ראש אומות כמעלתו אז מעלתו עתה אחר מעשה בתו על ידו וזהי ראש אומות במדין הוא. או יאמ’ בדר’ זה ויתיישב יותר אומרו במדין הוא. שהוא אחר אומרו שאביה ראש אומות כלומר שלא פגם במעלתו שעדין הוא ראש חמשת מלכי מדין כמ”ש שהיה הוא ראש החמשה מלכים וזהו ראש אומות וקשה על זה שהרי הכתוב מנאו שלישי את אוי ואת רקם ואת צור לז”א במדין הוא כלומר מה שהוא ראש אומות שהיא ראש לחמשה מלכים במדין הוא אך לא בעיניו יתברך כי התורה מגנהו על מוסרו ותתו את בתו להזנותה כמ”ש ז”ל שעל כן מנאו יתברך שלישי אך לא בעיני מדין כי ראש אומות בית אב במדין הוא: