אביגיל אשת נבל הכרמלי.
היו תושבי העיר מעון שביהודה.
נבל היה אחד מעשירי האזור וכך הם מוצגים בפתיחת הסיפור: “וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים; וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל.; וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל; וְהָאִשָּׁה טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו.”(2-3)
לאחר מות נבל היתה לאשת דוד המלך וילדה לדוד את בנו השני כִּלְאָב (שמואל ב, ג’ 3) או לפי דברי הימים (א, ג’ 1) דניאל. לפי תרגון השבעים: ‘דלויה’.

רקע ותקציר הסיפור

דוד המלך שהיה בורח משאול המלך, הגיע לאזור מדבר יהודה. דוד הוא מנהיג מקומי, ומגן על התושבים, האיכרים ורועי הצאן מפני פורעי חוק וקיבל / ביקש שכר על שרותיו אלה, ו/או ישנה גם הפרשנות המציגה את דוד כמוביל ומנהיג צבא של חמושים / כנופיית שודדים, אלה מעניקים הגנה וחסות לרועי הצאן באזור ודורשים ע”כ דמי חסות.

בזמן שנבל היה חוגג בכרמל (הסמוכה למעון) את חג הגז במשתה עם גוזזי הצאן שלו, שלח אליו דוד עשרה מנעריו, בדרישה לשלם על כך שאנשי דוד שמרו על רועיו וצאנו של נבל, נבל מסרב לבקשת השליחים ותגובתו מזלזלת ושחצנית, “מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו” (10) השליחים מוסרים לדוד את תגובת נבל וזה מורה לאנשיו לחגור חרבותיהם ויוצא לנקמה בנבל.

שמועה זו על כך שדוד בדרך לנקום בנבל מגיעה לאזניה של אביגיל, וזו פועלת ללא ידיעת בעלה ויוצאת לקראת דוד, היא מתכוננת לקראת המפגש: “וַתְּמַהֵר אבוגיל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות (עֲשׂוּיוֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל-הַחֲמֹרִים. וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה; וּלְאִישָׁהּ נָבָל, לֹא הִגִּידָה.” (18-19), תיאור זה מזכיר את סיפור יעקב כשחוזר מחרן לכנען לקראת פגישתו את עשו אחיו.

אביגיל נופלת לרגלי דוד, ופותחת בנאום ארוך, המעיד על חכמתה,  היא מתארת את נבל כאיש בליעל, “אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא–נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי, אֲמָתְךָ” (25), בנאומה, אביגיל מצליחה להרגיע את כעסו של דוד, ומשכנעת אותו שלא לגזור את דין נבל בידיו, ושה’ יעשה את משפטו, “הָיָה, כִּי-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי, כְּכֹל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֶת-הַטּוֹבָה, עָלֶיךָ–וְצִוְּךָ לְנָגִיד, עַל-יִשְׂרָאֵל. וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ-דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי, לוֹ; וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי, וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ.” (30-31) – ‘פוקה ומכשול לב’ – מעשה שיגרום לך צער, אביגיל ידעה בחושיה שהמלחמות גורמות לדוד צער, אביגיל גם צופה את עתידו של דוד כמלך. דוד מברך את אביגיל ומודה לה שעצרה אותו מלהרוג את נבל ומקבל את מנחתה “ברוך ה’ אלהי ישראל, אשר שלחך היום הזה לקראתי. וברוך טעמך וברוכה את, אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים“ (32-33).  דוד מברך שלוש פעמים בכך ניתן ביטוי לשמחת דוד על מעשה אביגיל,  אשר מנע ממנו מלהרוג את נבל, ומכך למדים שהוא אינו איש דמים.

ביום המחרת, נבל מתפכח משכרותו, ואביגיל מספרת לו את השתלשלות הסיפור עם דוד, ונבל לוקה בליבו ולאחר עשרה ימים מת “וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן” (37) ישנה התערבות אלוהית, ובכך דברי אביגייל מתגשמים, דוד משבח את ה’ ושולח להביא אליו את אביגיל ולשאתה לאישה.ותגובתה של אביגיל מתוארת כך: “וַתָּקָם, וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה; וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹץ, רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל-הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ, הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ; וַתֵּלֶךְ, אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי-לוֹ, לְאִשָּׁה.” (41-42)

השוואה לסיפור דוד ובת שבע

שני הסיפורים פותחים בשליחות מטעם דוד (אל נבל, של יואב להלחם בבני עמון).
גם אביגיל וגם בת שבע הן נשים יפות.
שתיהן חוזרות לבתיהן לאחר הפגישה הראשונה עם דוד.
בשני הסיפורים הבעל שותה יין עד שכרון – נבל במשתה, אוריה מושקה ע”י דוד לשוכרה בכדי שילך לביתו וישכב עם אשתו.
שתיהן הופכות להיות נשותיו לאחר מות בעליהן.

לעומת הדמיון, אוריה מת כתוצאה מפקודה של דוד, ואילו בסיפור נבל אלוהים הוא שהביא למותו. וכמובן, דוד לא בא אל אביגיל אלא לאחר מות בעלה נבל.

לפי זקוביץ ושנאן (לא כך כתוב בתנ”ך, 230-236), השוואה בין שני הסיפורים מעידה כי המספר מבקש להילחם בגרסה קדומה יותר, שם, לדעתם, מערכת היחסים בין דוד ואביגיל לא היתה תמימה כפי שמצטיירת בנוסח שלפנינו. ואולי מלכתחילה היו אלה שני סיפורים דומים על לקיחת אישה מבעלה, בעודו בחיים, תוך שיתוף פעולה בין האישה ודוד. הם מזכירים סיפור נוסף, אשר לפי הנוסח המקראי, מיכל בת שאול, היתה נשואה לדוד, לאחר שדוד גורש ע”י שאול, היא ניתנה לפלטי בן ליש, ומשחזר דוד לשלטון השיב אליו את מיכל שהיתה כבר נשואה לאיש אחר, ואולי, גם מאחורי סיפור זה מסתתרת מסורת לפיה לקח דוד אישה נוספת מבעלה, ובעל ספר שמואל מתמודד עם סיפורים אלה.

אצל חז”ל

בספרות התנאית, אביגיל היא האישה האידאלית, היא נביאה,  בסדר עולם רבה כא,”: ‘ואביגיל נתנבאת לדויד, וכן דויד או’ לה “ברוך טעמך””. בספרי זוטא גם מרחיבים מה היו נבואות אביגיל: ‘אביגיל אומרת לדוד ברוח הקדש “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים” (שמ”א כה 29 .’)  נבואתה של אביגיל היא על אחריתו הטובה של דוד.”

היא אחת מארבע הנשים היפות בעולם [מסכת מגילה טו,ע”א], אחת מכ”ג נשים ישרות גדולות בצדקות היו בישראל, [אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תעד]. וגם הייתה נביאה, אחת משבע(מגילה יד א).

תהילים נ”ג, שוחר טוב:
למנצח אל מחלת, זה שאמר הכתוב (משלי י”ח) מצא אשה מצא טוב, אין סוף לאשה טובה, וכשם שאין סוף לאשה טובה, כך אין סוף לאשה רעה, שנאמר (קהלת ז’) ומוצא אני מר ממות וגו’, טובה היתה אביגיל לדוד מכל הקרבנות שבעולם, שאילו עשה אותו מעשה שחשב, אילו היה מקריב כל הקרבנות שבעולם לא היה לו כפרה, והיא באת אליו ומלטתו, הוי שטובה היתה לו מכל הקרבנות… אמר הקב”ה תבא הטובה ותהיה לטוב וילך הרע ברעתו… אמרה לו אביגיל לדוד, אדוני המלך אם בא הדין הזה אליך מה אתה עושה, אם ילך עני ויאמר לבעל עשה עמי צדקה, תן לי פת אחד, ואינו נזקק לו, והעני נופל עליו והורגו, אם הם באין אצלך לדין מה אתה עושה, ואתה מפקפק בדבר ואין אתה יכול להוציאו, והן אומרים לא עשה כן לנבל, שכן הוא אומר ולא תהיה זאת לך לפוקה (שמואל א’ כ”ה), אל תפקפק בפיך ואל תאמר בשביל שאתה מלך אין אדם מוכיחני, הוכח אתה בלבבך… אמרה לו אל תשכחני אהיה כנגד פניך כשיבא הדין לפניך, וכשאתה דן אותו, הוי אומר זכורה אותה שעשתה לי שלא באתי בדמים. אמר לה אין זה ממך, הקב”ה שלחך אלי, שנאמר ברוך ה’ אלקי ישראל אשר שלחך, אף את צריכה להתברך שם, (שם) וברוכה את.”
במקור זה שהוא מאוחר יחסית, אין זכר לנסיון פיתוי מצד אביגיל (כפי שמיוחס לה במדרשים התלמודיים ראו בהמשך), אביגיל מבקשת שיזכור את דבריה ולא אותה (לעומת – ע”מ שישא אותה לאישה (ראו מדרשים בהמשך), והיא מציגה עצמה כשליחה של ה’.

לעומת פרשנויות אלה, התלמודים מציעים פרשנות המייחסת לאביגייל התנהגות מינית ומפתה, כמו חשיפת השוק, וכך באמצעות הפיתוי הצליחה לשכנע את דוד שלא להרוג את נבל, זאת לעומת הפשט לפיו דבריה החכמים הם אשר שכנעו את דוד, על השאלה מדוע מראש מייחסים מדרשים אלו התנהגות מינית מסוג זה לאביגיל, וההסבר לכך הוא שאביגיל חשבה שדוד הולך להרוג לא רק את נבל אלא את כל משפחתו וכל השייך לו, ובמעשה זה הצילה גם את עצמה.
גלעד ששון, (‘הסיפור המקראי המורחב על אביגיל המונעת מדוד לבוא בדמים’) מזהה הבדל בין התלמוד הבבלי לירושלמי בהתייחסות לפיתוי המיוחס לאביגיל, לפי הירושלמי, אביגיל מפתה את דוד על מנת להמיר את תאוות הנקם של דוד בתאווה מינית כלפיה, למנוע ממנו מלבוא אליה ובכך להציל את ביתה ומשפחתה אשר לדידה היו כולם בסכנה.  לפי הבבלי, חכמתה משמשת אותה כדי להציל את נבל יופיה עוזר לה כדי לפתות את דוד ואז למסור לו נבואה על חטאו העתידי עם בת שבע. ובנוסף הוא מזהה כי הביקורת היא על דוד ותאוותיו.

תלמוד בבלי מגילה י”ד:
אביגיל – דכתיב (שמואל א כה כ) וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר [וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם]; בְּסֵתֶר הָהָר? ‘מן ההר’ מיבעי ליה!?

אמר רבה בר שמואל: על עסקי דם הבא מן הסתרים: נטלה דם והראתה לו, אמר לה: וכי מראין דם בלילה?

אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה?   ….

אמר לה: (שמואל א כה לג) וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי [מנעת ממני] הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים [וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי]; דמים – תרתי משמע [נידה ושפיכות דמים]; אלא מלמד שגילתה את שוקה [ונתאווה לה] והלך לאורה שלש פרסאות; אמר לה: השמיעי לי!

אמרה לו: (שמואל א כה לא) וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה [וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב ה’ לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ [וְלֹא תִהְיֶה] זֹאת [לְךָ לְפוּקָה] – מכלל דאיכא אחריתי [שהתנבאתה לו שסופו להכשל בביאה אחרת], ומאי ניהו? – מעשה דבת שבע; ומסקנא הכי הואי.

(שמואל א כה כט) [וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ] וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים [אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע]; כי הוות מיפטרא מיניה – אמרה ליה וְהֵיטִב ה’ לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ.

* אפשר לזהות את הביקורת על אביגיל, על חוסר צניעותה, חשיפת השוק, הבקשה שלה מדוד לזכור אותה
התלמוד הירושלמי, במסכת סנהדרין ב ג’ מבקר את אביגיל ולומד על בקשתה מדוד לזכור אותה גנאי, “וְזָכַרְת אֶת־אֲמָתֶֽךָ׃ מְלַמֵּד שֶׁפָּֽקְרָה עַצְמָהּ. וְכֵיוָן שֶׁפָּֽקְרָה עַצְמָהּ פְּגָמָהּ הַכָּתוּב.” – הירושלמי מסביר את הכתיב החסר בשמה ‘אביגיל’, בשל הפגם במעשיה.

* מדרש שמואל מפרש: “והנה היא רוכבת על החמור וירדת בסתר ההר וגו’ נתגלה שוקה והלכו לאורה, נתגלית שוקה ותפגש אותם, הקרו כולן. ולא תהיה לך זאת לפוקה, רבי לוי הות פרשתא דידיה, ושלח רבי זעירא לתלמידו לשמע יתיה מפיו ולא תהיה זאת לך לפוקה לא ולא, אמר ליה אית רבוון באגדתא. בא להזדווג לה, אמרה ליה סופך להכשל באשה אחרת, ולא מוטב לך באחת ולא בשתים. רבי אלעזר אמר פקפוקי דברים היו שם, אמרה ליה אזהר מפוקיתא דנפשא, כיון שלא שמע לה הוציאה כתמיה והראתה אותן לו בלילה, אמר לה, אביגיל וכי יש רואין כתמים בלילה, אמרה ליה וכי יש דנין דיני נפשות בלילה… וזכרת את אמתיך, אמר רב יצחק פסוק מוזליך וחסיל שועתיך (מזלזלת בעצמה שכבר משועת אליו), לפי שנתנה עיניה בו כשהיתה אשת איש, לפיכך פגמה הכתוב אביגיל תנינא לאביגל כתיב.”

הרדב”ז (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא), מציע שלושה פתרונות לגישה שלילית זו על אביגיל במדרשים:
(א) ‘דלא גלתה את שוקה לכתחילה אלא שהיא היתה יורדת בסתר ההר והרוח גילה את שוקה והיא לא היתה יודעת שאחרים רואים אותה (ב) גם אם אביגיל חשפה את שוקה בכוונה תחילה, אין לדון את מעשיה בחומרה כאשת איש מאחר שהייתה פילגשו של נבל; (ג) ‘וכדי להאיר בחשך גלתה את שוקה שהיה מבהיק להאיר לה באפילה … והיא ודאי כסתה את שוקה כשהרגישה בהם’.

עוד נאמר עליה במדרשים:

על בנם של דוד ואביגיל כלאב/דניאל:
“כלאב – שהיה כולו אב. שכל הרואהו אומר: דוד אביו של זה” מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות סימן ו: “לפי שדוד נשא אביגיל אחר מיתת נבל, והיו חושדין אותו הבן שהוא של נבל”, נהפך קלסתרו ונדמה לאביו להסיר החשד. נקרא שמו גם דניאל “דניאל היה שמו העיקר, כי אמר דוד ‘דנני אל מנבל’” רד”ק שמואל ב ג ,ג. ורבותינו אמרו שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה”, כלומר, שהיה תלמיד חכם שעלה על מורו.
אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד פד:
בגן עדן לפאת צפון יש שבע (שש) מדורות מזומנות, והיכלות הצדקניות שבישראל המזכות לאל בגמילות חסדים והמזכות תורה לבניהן […] הדירה החמישית אשר שם, אביגיל וכמה הן הצדקניות עמה יושבות בטח בחופתן.