בת שבע

לפי שמואל (ב יא 3) בת אליעם, לפי דברי הימים (א ג 5) בת שוע בת עמיאל.
אשת אוריה החיתי.
אשת דוד המלך.
אם שלמה.
לפי דברי הימים (א ג 5) היו לבת שבע ארבעה בנים : שמעא, שובב, נתן ושלמה.
לפי חז”ל נכדתו של אחיתופל הגילוני (יועץ של דוד ואח”כ של בנו אבשלום): “”ואליעם בן אחיתפל הגלני” הרי שבת שבע היתה נכדתו של אחיתופל” ראו אצל חז”ל, סנהדרין סט ב

רקע ותקציר סיפור דוד ובת שבע

שמואל ב יא

צבא דוד נמצא במלחמה עם עמון, דוד בביתו (יתכן ויש כבר כאן ביקורת כלפי דוד).
דוד מתהלך על גג ארמונו, לעת ערב, ורואה את בת שבע, אשת אוריה החיתי, רוחצת מעל הגג, דוד שולח לברר מי האישה ולוקח אותה לביתו, שוכב עימה, בת שבע חוזרת לביתה.
ממפגש זה בת שבע נכנסת להריון ושולחת הודעה לדוד, דוד מבקש להסתיר את העובדה שבת שבע בהריון ממנו ולשם כך הוא מחזיר את אוריה, בעלה, מהמלחמה במטרה שאוריה ישכב עם אשתו ובכך יוכל להסתיר את המעשה האסור. שלוש פעמים מנסה דוד להפגיש בין אוריה לבת שבע, אך אוריה מסרב לרדת לביתו, בזמן שכל ישראל במלחמה איך אוכל להנות בביתי עם אשתי, דוד משכר את אוריה ביין אך גם ניסיון זה לא מצליח (גם כאן עומד דוד בצילו של אוריה לנוכח סירובו).
הפתרון של דוד – הוא שולח איגרת ליואב בה הוא דורש להציב את אוריה “אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת” (טו), יואב מבצע את פקודת המלך, אוריה מת במלחמה יחד עם אוריה מתים אנשי צבא נוספים.
בת שבע אבלה על מות בעלה, דוד אוסף את בת שבע ותהי לו לאישה, ותלד לדוד בן – וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה’.

פרק יב

נתן הנביא מגיע אל דוד ומוכיח אותו באמצעות ‘משל כבשת הרש’ בסיפור שלכאורה אינו קשור לדוד, מתאר נתן בפניו שני אנשים הגרים בעיר אחת, האחד עשיר והשני עני, לעשיר הרבה צאן ובקר ולעני כבשה אחת קטנה בלבד, יום אחד, הגיע אורח לבית העשיר וזה רצה להכין עבורו ארוחה, אך מאחר וחמל על צאנו ביקש לעצמו את כבשת הרש ובישל ממנה ארוחה.
דוד ששומע את הסיפור, חורץ את גורל האיש העשיר “בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת” (5), ונתן מיד אומר לו “אתה האיש!”, מכאן נתן פוס בפני דוד נבואת תוכחה, “וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ–עַד-עוֹלָם:  עֵקֶב, כִּי בְזִתָנִי, וַתִּקַּח אֶת-אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי, לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה:..הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם-נָשֶׁיךָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת ;כִּי אַתָּה, עָשִׂיתָ בַסָּתֶר; וַאֲנִי, אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.”  (10-12)/

דוד מודה בחטאו ונתן מודיע לו שהבן שנולד ממעשה זה ימות. התינוק אכן נעשה חולה, ודוד נוהג אבלות וצם על הילד כל הימים שהיה חולה, כשהילד מת דוד קם מאבלותו מתקלח, משתחווה לה’ ואוכל לחם. דוד מסביר “וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי” (כג).
אחרי מות הילד, בת שבע נכנסת שוב להריון ויולדת את ‘ידידיה’ הוא שלמה.

מלכים א א – ב
לימים דוד זקן, ועולה שאלת יורש דוד במלוכה, נתן הנביא חבר עם בת שבע כדי להזכיר לדוד שהבטיח לשלמה את המלוכה, נתן מייעץ לבת שבע למהר אל דוד שהרי חייה וחיי בנה בסכנה, אילו אדוניה יעלה לשלטון, שהרי שליטים חדשים מחסלים את יריביהם הפוליטיים כפי שיעשה שלמה בהמשך (כפי שעשה זמרי, יהוא, עתליה ..) ושכנעו אותו להמליכו בעוד דוד חי, כך הפרו את תוכניתם של מי שביקש להמליך את אדניה. אחרי מות דוד ביקש אדניה מבת שבע לשאת את אבישג השונמית, פילגש דוד, זו פנתה אל שלמה ושלמה מיד הבין יש שבכך בכדי לקבע את מעמד אדניה כיורש חוקי לדוד, שלמה שולח להרוג את אדוניה (וכן את יואב בן צרויה ושמעי בן גרא).

משמעות השם בת שבע

לפי נות במובן אצילה, מכובדת.
וכן אפשר ש’שבע’ כצורת עברות ויהוד לשם ‘שוע’ (ראו למשל בת שוע כך גם היא מכונה בדברי הימים), אפשרות אחת, שוע – אל שמי מערבי shew, אפשרות אחרת מילה שמית שמשמעותה עשיר, אציל, או הושיע או כוח.
(אנציקלופדיה מקראית, ב, עמ’ 379, בת שבע, בת שוע)

הרחבה

סיפור מעשה זה אינו מופיע כלל בספר דברי הימים.
לאורך כל הסיפור ישנו שימוש רב בפועל ‘שלח’.
כל הסיפור מתחילתו מהווה ביקורת קשה ונוקבת על דוד.
אוריה החיתי, היה ממקורבי מלך יבוס, ואולי היה אפילו מיועד לרשת את מקומו לאחר מותו.
הבן הראשון שנולד לדוד מבת שבע מת לפי מסורת המקרא בעוון אביו.

לאחר נבואת נתן כי בן דוד ובת שבע עתיד למות, דוד מחל לנהוג מנהגי אבלות בעוד הבן בחיים, דוד נוהג כך תוך שהוא מביע חרטה על מעשיו והוא מנסה לשנות את רוע הגזירה, ברגע שדוד מבין שהילד מת, התנהגותו מתהפכת, הוא הופך לאקטיבי, קם, מתרחץ, סך גופו בשמן, מחליף בגדיו, ובא לבית ה’, משתחווה ואוכל, מות בנו מביא את דוד להשלמה עם הגזרה וקבלת הדין.

לפי הכתוב בדברי הימים נולדו לבת שבע ארבעה בנים מדוד ושלמה היה הצעיר בניהם, ההסבר שניתן לכך ששלמה זה שנבחר לרשת את דוד הוא ששלושת הבנים האחרים מתו.
מעשה דוד ובת שבע מהווה נקודת מפנה במלכות דוד, מרגע זה אסון רודף אסון הן בחיי דוד האישיים והן במישור המדיני.  חומרת המעשה מהווה עברה על שלושה איסורים בעשרת הדברות: לא תחמד אשת רעך, לא תנאף, לא תרצח. (עולם התנך, שמואל ב’, עמ’ 102-105)

לשאלת מקומה של בת שבע בעלילה, האם רחצה בתמימות על גג ביתה או שמה היה בכך מעשה של פיתוי, חלוקות הדעות גם במחקר וגם אצל חז”ל, אולם אלה עדנו את המניע לפיתוי “מפני שראתה ברוח הקודש שראוי לצאת מדוד בן, שיאמר שלושת אלפים משל ואלף וחמש שירות” (גנזי שכטר א, עמ’ 166).

בתחילת הסיפור בת שבע מוצגת כדמות פסיבית, לעומת דוד האקטיבי הוא רואה, שולח, דורש, לוקח, שוכב איתה. והיא “מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל-בֵּיתָהּ.”, הסיפור בין דוד לבת שבע היה מסתיים כאן אם לא היתה הרה לו. בת שבע שולחת לדוד את הבשורה. דוד לא מתעלם ממצבה, לפי דין תורה היתה חייבת מיתה כנואפת, ומבקש למצוא פתרון לסיבוך בניסיון לכסות על פשעיו (רחל רייך, האישה אשר נתת עימתי, עמ’ 132).

חלקו הראשון של סיפור המעשה מתואר בתהליך של הידרדרות, עברה גוררת עברה, תחילה דוד רואה את בת שבע, שולח לשאול מי היא?, מביאה לביתו, שוכב עמה, היא הרה לו, מנסה לטשטש את חטאו ומשלא מצליח מורה להציב את אוריה בקו המלחמה ובכך להורגו, פרט לאוריה מתים יחד איתו לוחמים נוספים מעבדי המלך.
החלק השני של הסיפור מהווה את הצער והחרטה של דוד, כשהמסר הוא שניתן לסלוח לחוטא אם הבין והודה בחטאו. יחד עם זאת, אסונות רבים פוקדים אותו, את משפחתו וממלכתו, ילדם המשותף של דוד ובת שבע מת, תמר בת דוד נאנסת על ידי אחיה אמנון, אבשלום רוצח את אמנון ובורח, אבשלום מורד באביו, שבע בן בכרי מורד בדוד, כל אלה חשובים כעונשים בגין חטאי דוד כלפי בת שבע ואוריה.
התינוק הממזר של דוד ובת שבע מת על חטאי אביו, רעיון ששמעתי ממורי פרופ׳ איתמר כסלו, שהבן הממזר חייב היה למות זאת על מנת להסיר כל ספק לעניין מעמדו החוקי של שלמה.

עונשי דוד הנם בגדר מידה כנגד מידה, דוד לקח את אשת אוריה החיתי, על כך מנבא לו נתן הנביא ‘ולקחתי את נשיך לעינך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזו” (11).
אבשלום בנו בא על פלגשי דוד אביו בעצת אחיתופל. ישנה טענה שעצת אחיתופל (סבה של בת שבע), להביא את אבשלום לנקום בדוד אביו היתה כנקמה על עלבון נכדתו (אנציקלופדיה מקראית, ב, עמ’ 379, בת שבע, בת שוע).
על הריגת אוריה החיתי – מתו בניו של דוד, קודם התינוק הראשון של דוד ובת שבע, אחכ אמנון במצוות אבשלום, אח”כ אבשלום בידי יואב ולבסוף אדניהו בהוראת שלמה. התגשמות נבואת נתן “ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם” (יב 10) מתגשמת.

בת שבע, יוזמת ופועלת לירושת בנה, שלמה, למרות שלא היה הבן הבכור.

נתן משתייך לסיעה המתנגדת לאדניה ובת שבע פועלת ממניעים אישיים, יחד הם פועלים כנגד המלך הלגיטימי אדניה, שלאחר מות אמנון ואבשלום הוא הבן הבכור.
למרות התדרוך של נתן, בת שבע יוזמת, עצמאית ואסרטיבית, היא מתנסחת תוך העצמת הדרמטיות והדגשת מרכזיות שבועת דוד להמלכת שלמה אחריו,לא ברור אם אכן היתה שבועה כזו, לדעת זקוביץ (דוד מרועה למשיח, עמ׳ 17) העובדה שמדגישים את תיאור זקנתו של דוד מעוררת חשד שמא השבועה כלל לא היתה, שכן איש זקן מאוד יאמין לכל דבר, בסוף דבריה היא עוברת לנימה אישית תוך ניסיון לעורר את רגשותיו של דוד. בסיום דבריה מופיע נתן הנביא ומחזק את דבריה, מה שגורם לדוד לזמן את בת שבע ולהמליך את שלמה.
אדוניה המובס, פונה לבת שבע בבקשה לשאת את אבישג השונמית, מעצם פנייתו של אדוניה לבת שבע, ניתן להסיק גם לגבי מעמדה המכובד של בת שבע כאם המלך, וגם למעמדה המיוחד ביכולת שלה להשפיע על שלמה בנה.  כשבת שבע באה אל שלמה לספר על בקשת אדניה, גם כאן היא מתנסחת באופן ייחודי שלה, שלמה קם לקראתה ומשתחחווה לה, תרגום השבעים מוסיף ‘וישקה’, ואף שם לכבודה כיסא לימינו. שלמה כמובן מבין את משמעות בקשתו של אדניה ופועל להריגתו.

ספר דברי הימים, אשר נכתב מאות שנים לאחר הסיפורים בספר מלכים, מציג גרסה משלו לסיפור ימיו האחרונים של דוד, לפי גרסת דברי הימים, דוד המליך את שלמה עוד בהכנות להקמת בית המקדש, בספר זה אין אזכור לדוד הקשיש השוכב במיטתו, לעומת זאת מוצג דוד במלוא כוחו עד יומו האחרון, אין תככים ואין מאבק על הירושה בין הבנים, דוד נואם בפני גדולי העם בירושלים, הוא מזכיר את בחירת שלמה למלך בידי ה׳ וצוואתו היא הוראות מלאכת המקדש.

בת שבע ורבקה

בת שבע כרבקה, שתיהן פועלות ולוחמות למען ירושת בנם הצעיר, שתיהן מערימות על האב הזקן, ובשני הסיפורים המעשה מביא למתיחות בין האחים. לעומת זאת, יעקב מציית לאימו אך שלמה מסרב לבקשת בת שבע, בסיפור רבקה היא בוחרת בצעיר משני בניה שלה, ואילו בת שבע בוחרת בבנה הצעיר בן בניו של דוד, רבקה מערימה ומרמה את בעלה ואילו לענין השבועה אין זה ברור האם היתה או לא היתה, אין ציון לכך בסיפור המקראי.

דוד ובת שבע, ויהודה ותמר

בשני הסיפורים ביאה אסורה, יהודה שוכב עם כלתו המיועדת ליבום, דוד שוכב עם בת שבע בעודה אשת איש.
שתי הנשים הרות כתוצאה מהביאה. ושתיהן מבשרות לבועל על הריונן לו. תמר “לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה” (בראשית לח 25), ובת שבע שולחת מסר לדוד.
בשני הסיפורים, הגבר הבועל חורץ דין מוות – דוד, לעשיר ממשל נתן הנביא, קרי, לו עצמו, יהודה לתמר המואשמת כנואפת.
בשני הסיפורים הבועל מכיר בחטאו.
כמו כן, שם אשת יהודה הוא ‘בת שוע’ – שם שלפי חלק מהפרשנויות זהה לשם ‘בת שבע’ (ראו משמעות השם בת שבע לע”ל).
לפי זקוביץ (מקראות בארץ המראות, 51-53), השוואה זו באה להדגיש את חומרת מעשה דוד, שהרי לעומת דוד, יהודה לא ידע שהוא שוכב עם כלתו ויהודה מודה מיד בטעותו.

סיפור דוד ובת שבע כבבואה לסיפורי לקיחת נשות אבות האומה ע״י מלכים זרים

לפי זקוביץ, מקראות בארץ המראות (עמ׳ 46-48), סיפור דוד ובת שבע הוא בבואה לסיפורי לקיחת נשותיהם של אבות האומה ע״י מלכים זרים, שרה ע״י פרעה וע״י אבימלך, רבקה ע״י אבימלך.
כולן, בת שבע, שרה ורבקה היו יפות ו/או טובות מראה, שלוש הנשים נראות ע״י המלכים (דרך החלון, מעל הגג..), המלך לוקח את האישה היפה שראה, והאישה אינה מבנות עמו, לאחר המעשה המלך מזמן אליו את בעל האישה ומציב לו שאלה, הבעל עונה לשאלת המלך, המלך נותן פיצוי מתנה לבעל (לאוריה:״ותצא אחריו משאת המלך״ יא 8).
קווי הדמיון בין הסיפורים מסבים את תשומת לב הקורא, אך דווקא ההבדלים שבין הסיפורים מעמידים את דוד בביקורת שלילית בהשוואה למלכים הזרים.

בסיפורי אבות האומה מדובר במלך זר ואישה משלנו, בסיפור דוד המלך, הוא משלנו ואילו האישה היא זרה – אשת אוריה החיתי.
המלכים לוקחים את האישה מבלי לדעת שהיא אשת איש, דוד יודע שהיא אישה נשואה.
מלכי בראשית לא מכירים את הבעל ואילו דוד מכיר את אוריה החיתי והוא לוחם בצבאו.
אברהם ויצחק חוששים ונוקטים תחבולות ואילו אוריה  לא חושד בדוד מלכו.
בשניים מהסיפורים נאמר שלא קרה דבר בין המלך לאישה, ובסיפור רבקה היא לא נלקחת בסופו של דבר לבית המלך, המלכים מודעים לסכנה שעלולה היתה לרבוץ לפתחם במידה והיו באים אל הנשים הללו, לעומת זאת דוד שכב ואף הכניס להריון את בת שבע, על אף שידע שהיא אשת איש.

דוד ובת שבע וסיפור דוד ואביגייל

שני הסיפורים פותחים בשליחות מטעם דוד (אל נבל, של יואב להלחם בבני עמון).
בשני הסיפורים דוד לוקח אשת איש לאחר מות בעלה.
שתי הנשים יפות על אביגיל נאמר שהיתה גם ׳טובת שכל׳.
שתי הנשים חוזרות לביתן אחרי פגישתן עם דוד.
בשני הסיפורים הבעל שותה יין עד שכרון – נבל במשתה, אוריה מושקה ע”י דוד לשוכרה בכדי שילך לביתו וישכב עם אשתו.
שתיהן הופכות להיות נשותיו לאחר מות בעליהן.

לעומת הדמיון, אוריה מת כתוצאה מפקודה של דוד, ואילו בסיפור נבל אלוהים הוא שהביא למותו. וכמובן, דוד לא בא אל אביגיל אלא לאחר מות בעלה נבל.

לפי זקוביץ ושנאן (לא כך כתוב בתנ”ך, 230-236)), השוואה בין שני הסיפורים מעידה כי המספר מבקש להילחם בגרסה קדומה יותר, שם, לדעתם, מערכת היחסים בין דוד ואביגיל לא היתה תמימה כפי שמצטיירת בנוסח שלפנינו. ואולי מלכתחילה היו אלה שני סיפורים דומים על לקיחת אישה מבעלה, בעודו בחיים, תוך שיתוף פעולה בין האישה ודוד. הם מזכירים סיפור נוסף, אשר לפי הנוסח המקראי, מיכל בת שאול, היתה נשואה לדוד, לאחר שדוד גורש ע”י שאול, היא ניתנה לפלטי בן ליש, ומשחזר דוד לשלטון השיב אליו את מיכל שהיתה כבר נשואה לאיש אחר, ואולי, גם מאחורי סיפור זה מסתתרת מסורת לפיה לקח דוד אישה נוספת מבעלה, ובעל ספר שמואל מתמודד עם סיפורים אלה.

אצל חז”ל מפרשים

תלמוד, סנהדרין סט ב
ודורות הראשונים מנלן דאוליד אילימא מדכתיב (שמואל ב יא, ג) הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי וכתיב ((שמואל ב כג, לד) (ו)אליעם בן אחיתופל הגילוני
ביאור שטיינזלץ: ושואלים: ודורות הראשונים מנלן דאוליד [מניין לנו שהולידו] בגיל זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר משום שנאמר]: “הלוא זאת בת־שבע בת אליעם אשת אוריה ה. חתי” (שמואל ב’ יא, ג) וכתיב [ונאמר]: “ואליעם בן אחיתפל הגלני” (שם כג, לד), הרי שבת שבע היתה נכדתו של אחיתופל.

סנהדרין קז  א
ביאור שטיינזלץ: אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם את עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה אומרים בתפילה “אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב”, ואין אומרים “אלהי דוד”? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי [הם היו מנוסים בפני, ואתה אינך מנוסה לפני]. אמר לפניו: רבונו של עולם בחנני ונסני, שנאמר: “בחנני ה’ ונסני צרפה כליותי ולבי” (תהלים כו, ב), אמר לו הקדוש ברוך הוא: מינסנא לך [אני אנסה אותך], ועבידנא מילתא בהדך [ועושה אני עוד דבר אחד], דלדידהו [שלהם, לאבות], לא הודעתינהו [הודעתי אותו להם] במה אני עתיד לנסותם, ואילו ביחס לך אנא קא מודענא [אני מודיע] לך דמנסינא לך [שאני מנסה אותך] בדבר ערוה. מיד “ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו” (שמואל ב’ יא, ב), אמר רב יהודה: כיון ששמע דוד במה יהא נסיונו רצה לשמור עצמו מתאוה, ולכן הפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ששכב עם נשיו באותו יום כדי שלא יתאוה עוד, ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, זה המשביעו בתשמיש — הרי אברו רעב ומשתוקק עוד, והמרעיבו — שבע ולכן לא הועיל לו הדבר.

נאמר “ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד” (שמואל ב’ יא, ב), בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא [היתה חופפת את ראשה מתחת, מאחורי, כוורת] והיתה מוסתרת מעיני הכל. אתא [בא] שטן אידמי ליה כציפרתא [נדמה לו לדוד כציפור], פתק ביה גירא [ירה בו חץ], פתקה לחלתא [פגע החץ בכוורת], איגליה וחזייה [גילה אותה, את הכוורת, וראה אותה].

מיד: “וישלח דוד וידרש לאשה ויאמר הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי. וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבוא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטמאתה ותשב אל ביתה” (שמואל ב’ יא, ג–ד), והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: “בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמתי בל יעבר פי” (תהלים יז, ג), אמר: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי [ולוואי זמם, רסן היה נופל בפיו של מי ששונא אותי, כלומר, בפי], ולא אמר כי הא מילתא [הייתי אומר דבר כזה], ולא הייתי נכשל בנסיון.
דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] “למנצח לדוד בה’ חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפר” (תהלים יא, א) — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מחול לי על אותו עון של בת שבע, שלא יאמרו רשעים: הר שבכם, גדול הדור, כדוד צפור נדדתו והוציאה אותו מן העולם, שבשביל כך נכשל.

תלמוד בבלי, שבת נו א

א”ר שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר (שמואל א יח, יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה’ עמו וגו’ אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו אלא מה אני מקיים (שמואל ב יב, ט) מדוע בזית את דבר ה’ לעשות הרע שביקש לעשות ולא עשה אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד מדוע בזית את דבר ה’ לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות שביקש לעשות ולא עשה (שמואל ב יב, ט) את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת ואת אשתו לקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה דא”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר (שמואל א יז, יח) ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח מאי ערובתם תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה (שמואל ב יב, ט) ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא.

מדרש משלי לא
“מרבדים עשתה לה, [שש וארגמן לבושה]” – זו בת שבע, שיצא ממנה שלמה, שהיה מרוקם בשש וארגמן, ומלך מסוף העולם ועד סופו.

מדרש תנחומא, שמות א
כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁיחֲרוֹ מוּסָר, זוֹ בַּת שֶׁבַע הַצַּדֶּקֶת שֶׁיִּסְּרָה אֶת שְׁלֹמֹה בְּנָהּ, דִּכְתִיב: דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ (משלי לא, א). אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנַנְיָה: מַהוּ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ? מְלַמֵּד, שֶׁכְּפָפַתּוּ בַּת שֶׁבַע עַל הָעַמּוּד וּמַכָּה אוֹתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמְיַסַּרְתּוֹ. וּמֶה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ: מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי. אָמְרָה לוֹ: הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם. עַכְשָׁיו אִם תֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, יֹאמְרוּ שֶׁאַתָּה בְּרִי וַאֲנִי גָּרַמְתִּי לָךְ. וּמַה בַּר בִּטְנִי, כָּל נְשֵׁי אָבִיךָ כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת אֵינָן רוֹאִין פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דָּחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן מְלֻבָּן וּמְזֹרָז. וּמֶה בַּר נְדָרַי, כָּל נְשֵׁי אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת: יְהֵא לִי בֵּן הָגוּן לַמַּלְכוּת, וַאֲנִי נָדַרְתִּי יְהֵא לִי בֵּן חָכָם מְמֻלָּא בַּתּוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת. וּמַכָּה אוֹתוֹ וּמְיַסַּרְתּוֹ וְאוֹמֶרֶת: אַל לַמְּלָכִים לְמוּאֵל, אַל לַמְּלָכִים שְׁתוּ יַיִן, מַה לְּךָ אֵצֶל מְלָכִים שׁוֹתִין יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִין וְאוֹמְרִים לְמוֹאֵל, לָמָּה אֵל. וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר, (משלי לא, ד) מִי שֶׁרָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִם לוֹ, יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר. וּלְפִי שֶׁיִּסַּרְתּוּ, לְפִיכָךְ וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א ה, יא).

כלי יקר לר”ש לאניאדו
כמו שאמרו חז”ל, כשבא עם גלית והיה הכובע סגור ואין פותח כדי לכרות את ראשו. אז אמר לו אוריה (נושא כליו של גלית): אם אפתח לך תתן לי אשה? אמר: אתן. אמר הקב”ה: בנות ישראל אתה מחלק?! חייך, אשתך נתונה לו! היא בת שבע הראויה לדויד. וזהו שאמר: ‘הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם’ שאתה נתת ל’אוּרִיָּה הַחִתִּי’.

רש”י על בראשית כג’
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת ענשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי: אמר לו הקדוש ברוך הוא: מינסנא לך [אני אנסה אותך], ועבידנא מילתא בהדך [ועושה אני עוד דבר אחד], דלדידהו [שלהם, לאבות], לא הודעתינהו [הודעתי אותו להם] במה אני עתיד לנסותם, ואילו ביחס לך אנא קא מודענא [אני מודיע] לך דמנסינא לך [שאני מנסה אותך] בדבר ערוה. מיד “ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו” (שמואל ב’ יא, ב), אמר רב יהודה: כיון ששמע דוד במה יהא נסיונו רצה לשמור עצמו מתאוה, ולכן הפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ששכב עם נשיו באותו יום כדי שלא יתאוה עוד, ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, זה המשביעו בתשמיש — הרי אברו רעב ומשתוקק עוד, והמרעיבו — שבע ולכן לא הועיל לו הדבר.
נאמר “ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד” (שמואל ב’ יא, ב), בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא [היתה חופפת את ראשה מתחת, מאחורי, כוורת] והיתה מוסתרת מעיני הכל. אתא [בא] שטן אידמי ליה כציפרתא [נדמה לו לדוד כציפור], פתק ביה גירא [ירה בו חץ], פתקה לחלתא [פגע החץ בכוורת], איגליה וחזייה [גילה אותה, את הכוורת, וראה אותה].

מלבי”ם על שמואל ב י״א:ג׳:ב׳
וישלח על ידי כן בא לידי מעשה ושלח לדרוש אם היא פנויה או אשת איש, ויאמר הלא זאת בת שבע, הנה השר מהרי”א הרבה להאשים את דוד, ובאר כי חטא מחמשה צדדים, א. מאשר חטא בא”א, ולא יאבה אל דברי חכמינו זכרונם לברכה שהיתה מגורשת מאוריה שזה נגד פשטות הכתובים, ב. במה שהשתדל שאוריה ישכב עם אשתו ויחשב לו הבן הנולד ויכרית שמו מבית אביו, מלבד מה שיצמח מזה תערובות המשפחות ואח נושא את אחותו שעל זה נאמר ומלאה הארץ זימה ג. במה שצוה לשום את אוריה אל פני המלחמה החזקה להמיתו על לא חמס בכפו, וטוב היה שיעכבהו ויטרידהו עד שתלד בת שבע בסתר ויתן הנולד למניקת ואיש לא ידע, ד. במה שהרגו בחרב בני עמון ועמו נהרגו רבים וטובים מבני ישראל, והיה יכול לסבב להרגו על ידי ישראל בצנעה, ה. מה שלקח תיכף את בת שבע לביתו כאילו היה עדיין נרדף מהתאוה. ודעתו שבאמת הרבה אשמה רק על ידי ששב בתשובה הועבר חטאתו וקבל ענשו וטהר. אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז”ל מוכרחת, שאם היתה א”א איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל, ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר, ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מדין תורה עומדת בביתו והרי זה כטובל ושרץ בידו, ואיך בחר ה’ מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה וה’ אהבו, מכל זה מבואר נגלה שבת שבע לא נאסרה על דוד, כי היוצא למלחמה בעת ההיא היה כותב גט כריתות לאשתו, כי הרוגי חרב מלחמה קרוב הדבר שישארו נשותיהם עגונות וכבולות, כי לרוב יקברו החללים בחפזה מאין איש יכיר בפרצוף פנים מי הנהרג להעיד להשיא את אשתו בפרט בעת שיגבר אויב ויקבור את החללים, ולכן תקנו בית דין של דוד שיכתבו גט לנשותיהן, או גט גמור או על תנאי, כי בשני הפנים האלה יצא דוד נקי מתלונת מהרי”א עליו, וכמו שנבאר הדבר בפי’ הכתובים כל פרט ופרט. כי אם העון הראשון שחטא בא”א, ספר הכתוב כי שלח דוד וידרוש לאשה לדעת אם היא פנויה או א”א, ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי ומזה ידע שהיא פנויה, אם מצד שהיא אשת אוריה שהלך למלחמה וידע שהניח לה גט כדרכם בעת ההיא, ואם מצד שהיא בת אליעם שהיה בן אחיתופל הגילוני יועץ דוד, ובודאי הוא היה היועץ לתקן תקנה זאת, שכל היוצא למלחמה יניח גט כריתות לאשתו, ואם כן אין ספק שהקפיד על זה בנכדו בל תשאר עגונה, ואם כן אם היה גט גמור היתה פנויה גמורה, וגם למפרשים שהיה גט על תנאי, בהכרח היה התנאי שאם לא ישוב בסוף ימי המלחמה לביתו תהיה מגורשת למפרע (שבאופן אחר לא היה אפשר להצילה מחשש עגונה) ואם כן בטח דוד שיטריד את אוריה בסוף ימי המלחמה באיזה שליחות באופן שלא ישוב לביתו כפי התנאי ותהיה פנויה למפרע, ועל זה אמר:

חומת אנך על שמואל ב י״א:ד׳:א׳
ותבא אליו וישכב עמה וכו’. פירוש ואין כאן חשש איסור משום הבחנה כי היא מתקדשת מטומאתה מנדתה וכיון שהיה לה ארח כנשים ודאי אינה מעוברת וגם היא פנויה כי היה לה גט מבעלה דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. מפרשים. ובזהר הקדוש אמרו דאוריה לא שמש בה לעלמין. ואפשר שזה רמז ותבא אליו שהיא לא נתרצית שאוריה יהיה עמה. כל קבל דנא ותבא אליו דייקא שהיא היתה בת זוגו ולכן ותבא אליו. ולא תימא שצריך הבחנה דזמנין דגם המעוברות יבוא להם וסת ואין ראיה שמתקדשת מטומאתה להכי כתיב והיא יתר אבל רמז והיא שלא שמש בה אוריה לעלמין מתקדשת וליכא שום חששא:

יומא כ״ב ב:י״א-י״ג
דָּוִד בִּשְׁתַּיִם מַאי נִינְהוּ — דְּאוּרִיָּה, וְדַהֲסָתָה. וְהָא אִיכָּא נָמֵי מַעֲשֶׂה דְּבַת שֶׁבַע! הָתָם אִפְּרַעוּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם״, יֶלֶד, אַמְנוֹן, תָּמָר, וְאַבְשָׁלוֹם. הָתָם נָמֵי אִפְּרַעוּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר (בָּעָם מִן הַבּוֹקֶר) וְעַד עֵת מוֹעֵד״! הָתָם לָא אִפְּרַעוּ מִגּוּפֵיהּ.

רד”ק על שמואל ב י״א:ד׳:א׳
מתקדשת מטומאתה. להודיע כי לא שכב עמה והיא נדה כי כבר התקדשה מטומאתה כמו שאמר רוחצת והודיע כי הרחיצה ההיא להתקדש מן הנדות היתה ולא עבר עליה משום נדה אלא משום אשת איש ורבותינו ז”ל אמרו כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כתב לאשתו אם ימות במלחמה לפיכך סבב דוד את מיתת אוריה שתהא מגורשת למפרע:

אברבנאל על שמואל ב יא 10
ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים. האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו, הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי”גו, שבעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא”נו אשר היה יושב בסיב”טא, הביא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים ויקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו. והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד, וזה באמת פחיתות גדול למלך רם ונעלה כדוד, שיהיה בנו בחזקת בן אוריה ויוחס אליו ויכרת שמו מבית המלך אביו, וזה באמת לא יעשה קל שבקלים אף כי ראש המלכים וגבירם דוד עליו השלום.
הצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו, וזה באמת עון פלילי להמית את האיש הזה על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו, וישלמהו המלך רעה תחת טובה חלף כל עבודתו אשר עבד אתו בשלום ובמישור, הלא טוב היה שיעכבוהו ויטרידוהו שם ולא ישוב לביתו עד אשר תלד אשתו ואיש לא ידע בשכבה ובקומה ותהיה לידתה בסתר, וינתן הילד לאשה מינקת מן העבריות, ולא יוסיף על חטאתו פשע כי אל גילוי עריות הוסיף שפיכות דמים.
הצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון וע”י אויבי השם, המבלי אין קברים בישראל ואדם אין שימיתהו בקשת ובחנית? אם לריב ומצה ואם בפתע ולא נודע מי הכהו, ולמה צוה להרגו בחרב האויבים? ואתה רואה שהיה בלתי אפשרי שימות אוריה בזה כי אם במות עמו רבים מישראל, כי לא ישימו איש אחד אל מול המלחמה החזקה לבדו, וכן אמר הכתוב ויפול מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי, ואם כן לא המית דוד את אוריה לבדו כי אם גם עמו אנשים רבים מבני ישראל, וכבר העירו על זה חכמינו ז”ל במדרש שמואל (פרשה כ”ה) אמרו ואתו הרגת בחרב בני עמון, רבנין אמרין ואותו מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרגת עמו. הצד החמשי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו ותהי לו לאשה, ולמה לא נתאחר על זה ימים או עשור? האם היה עדין נרדף התאוה ולא נתפייס עם הביאה הראשונה, ואם כפי הדין אין ראוי שתנשא האלמנה בעוד תשעים יום מיום שמת בעלה, איך נשאת בת שבע לדוד מיד אחר האבל? כל הפשע והגנות הזה יכלול עון דוד וחטאתו.
אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ”ו ע”א) אמרו, אמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א’ י”ח י’) ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם? שבקש לעשות ולא עשה. אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, מדוע בזית את דבר השם לעשות וגו’, רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם, וכאן לעשות ולא עשה. ואת אוריה החתי הכית בחרב, שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה, דאמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר (שמואל א’ י”ז י”ח) ואת חריצי החלב תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, תאני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה וכו’.
והדברים האלה לחכמינו ז”ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר (תהלים נ”א ה’) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד? וגם הפסוק שהביאם לזה ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, הוא קודם הספור ולא ישלול אותו מחטוא אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה, כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל ענשו ועשה תשובה היה השם עמו, ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך. סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו:

פירוש המלבי”ם לשמואל ב, פרק יא
הנה השר מהרי”א [רבי יצחק אברבנאל] הרבה להאשים את דוד, ובאר כי חטא מחמישה צדדים […] ודעתו שבאמת הרבה אשמה רק על ידי ששב בתשובה הועבר חטאתו וקבל ענשו וטהר. אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמנו ז”ל מוכרחת, שאם היתה אשת איש איך לקחהּ אחר כך לאשה והלוא היא אסורה לבועל? ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר? ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו עומדת בביתו? […] מכל זה מבואר שבת שבע לא נאסרה על דוד, כי היוצא למלחמה בעת ההיא היה כותב גת כריתות לאשתו […] ספר הכתוב כי שלח דוד וידרוש לאשה לדעת אם היא פנויה או אשת איש, “ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי” ומזה ידע שהיא פנויה, שהיא אשת אוריה שהלך למלחמה וידע שהניח לה גת כדרכם בעת ההיא.

גנזי שכטר, א, עמ׳ 166
בכל יום היתה (בת שבע) לובשת בגדי שיראים, אלף בשחרית ואלף בצהריים ואלף בין הערביים, והיתה מתקשטת במאה וחמישים בשמים והיתה מתעטפת באלף ושמונים אצטליות של זהב, והיה עומדת כנגד דוד כדי שיראה אותה ויצביר לה פנים. וכיון שראתה לא הצביר פנים, עלתה לגג וישבה לה עירומה והיתה רוחצת על הגג כשהיא עירומה.