אשת שלם בן תקוה בן חרחס שמר הבגדים.
פעלה בימי יאשיהו מלך.
היתה נביאה בימי פעילותו של ירמיהו הנביא.
היתה יושבת בירושלם במשנה (אחד מרובעי ירושלים לפי דעת מקרא, ככל הנראה העיר העליונה – הרובע היהודי).
הנביאה האישה היחידה הנזכרת בתקופת המלכים.

אחת מארבע נשים במקרא שזכו להיקרא בשם נביאה.
מוזכרת פעמים בספר מלכים ובספר דברי הימים.

תקציר ורקע הסיפור

שני מקורות מספרים לנו על מציאת ספר תורה במקדש על יד חלקיהו הכהן הגדול, מלכים ב כב-כג ודברי הימים ב לד- לה.

לפי הנוסח במלכים, בשנה השמונה עשרה למלכו של יאשיהו, הוא שולח את שפן אל חלקיהו הכהן בכדי לחזק את בדק בית המקדש, שם מוצא חלקיהו הכהן ספר תורה, את הספר הוא מוסר לשפן הסופר וזה מקריא את תוכן הספר למלך יאשיהו, תוכן הדברים בספר מעוררים במלך חרדה גדולה, וזה מצווה משלחת מיוחדת של נכבדי פקידיו אשר תדרוש את ה’ בדברי הספר הנמצא הזה.
בין השליחים נמנים, חלקיה הכהן הגדול, אחיקם בן שפן, עכבור בן מכיהו, ושפן הסופר, אלה הולכים לדרוש אצל חולדה הנביאה, היושבת בירושלים, במשנה, חולדה מאשרת שכל האיומים הכתובים בספר יתקיימו. אך בשל העובדה שיאשיהו היה עבד נאמן לאלוהים, הפורענויות לא יבואו בימיו ומבטיחה שהוא, יאישהו יבוא אל אבותיו בשלום (מה שלא מתגשם).

יאשיהו מכנס את הזקנים ואת כל העם בירושלים, מקריא לאזניהן את דברי ספר הברית אשר נמצא בבית ה’, וכרת ברית ללכת אחרי ה’ ולקיים את כל מצוות הספר.

דברי הספר הם נבואה המדברת על החורבן אשר יבוא על ירושלים, ואין בה דבר על הרפורמה הצפויה או על טיהור עבודת האלילים, רק בהמשך מסופר על מעשי יאשיהו המצווה על הוצאת הכלים העשויים לבעל ולאשרה, להעביר את פולחנות אלוהי הנכר מירושים, ניתוץ הבמות ולסיום תיאור חגיגות פסח בירושלים.

במקור השני, בספר דברי הימים, מסופר כי יאשיהו החל לדרוש באלוהים בשמונה שנים למלכו והוא עודנו נער, ובשתים עשרה שנה החל לטהר את ירושלים וערי יהודה ושומרון מעבודת אלוהי נכר, בשנת שמונה עשר למלכו שולח את שפן לחזק את בית ה’, כאן מתואר רגע מציאת הספר וסיפור המשלחת היוצאת אל חולדה הנביאה, כינוס הזקנים, כריתת הברית וחגיגת הפסח בירושלים.

לפי המסופר בדברי הימים הרפורמה אותה מחיל יאשיהו קודמת למציאת הספר.

משמעות השם חולדה

נקבת בעל החיים חולד

הרחבה לסיפור חולדה הנביאה

• יאשיהו הומלך ע”י עם הארץ לאחר רצח אביו (אמון) בידי עבדיו, והוא בן 8 בלבד (640 לפנה”ס), תקופת מלכותו 31 שנים עד מותו במלחמת מגידו, בזמן מסע פרעה נכו לכרכמיש.
  בזמן המלכתו של יאשיהו, האימפריה האשורית עדין בשיא כוחה (עד אז מלכי יהודה היו כנועים לממלכת אשור ושאפו תמיד לשחרור מעולה של זו, בימי חזקיהו שמרד באשור כמעט חרבה יהודה),  שבע שנים לאחר עלייתו לשלטון של יאשיהו אשור יורדת מעל במת ההסטוריה,  ירידתה של אשור הכשירה את הקרקע להגשמת השחרור הככ מיוחל של יהודה, שטחי הממלכה מתרחבים ועצמאותה המדינית מתחזקת. יאשיהו מחיל רפורמה פולחנית תרבותית, במטרה להרחיק את הפולחi האשורי ולהשיב את העם לעבודת אלוהי ישראל בלבד.

• תשובתה של חולדה למשלחת נחלקת לשתיים, בתשובתה האחת מנבאת שכל הרעה הכתובה בספר תבוא על העם.תשובתה השנייה, מרגיעה את המלך ואומרת שהפורענויות לא יבואו בימיו של יאשיהו.
  לכל אחת מהתשובות יש פתיחה שונה, ומכאן מסיקים שהפרשייה כפי שהיא כתובה מקוצרת, ושאלות המשלחות המוצגות לחולדה חסרות, ככל הנראה השאלה הראשונה עניינה גורל העם, והשאלה השניה היתה לגורל המלך עצמו.
• גם ירמיהו, שניבא באותה תקופה, ראה בחטא העבודה הזרה את הסיבה העיקרית לחורבן הצפוי.
• לפי נות, נבואה זו של חולדה היא העדות הקדומה ביותר לדעה הרואה בחורבן בית ראשון כעונש על עבודת האלילים שהיתה רווחת בתקופה זו.
• במחקר, מקובלת ההנחה כי ספר הברית (הוא הספר היחיד המדבר על ריכוז הפולחן במקום אחד) אשר נמצא בבית המקדש על ידי חלקיהו הכהן הוא ספר דברים, לפי דה וטה (תחילת המאה ה-19), ספר זה חובר ממש בסמוך לאותה עת, דעה זו הורחבה ובוססה ע”י ולהאוזן.  על בסיס עובדה זו בוססה תאוריית התעודות וקביעת זמן כתיבתן, מכאן גם נקבע סדר הקאנוניזציה של הספרים השונים בתורה, שנת 622 לפנה”ס נקבעה כשנת מציאתו וחיבורו של ספר דברים וביחס אליו התעודות:
  JE – לפני 622
  D (המקור הדויטרונומיסטי) – בשנת 622
  H (ספר הקדושה) + P (המקור הכהני) – אחרי גלות בבל.
  רק במאה ה – 20 החלו במחקר דעות החולקות על תאוריה זו, בין הגרסאות המובילות נמנים הלשר, המאחרים את זמן חיבור ספר דברים לאחרי הגלות, ומן הצד השני ואסטרייכר-ולטש – המקדימים את חיבור ספר דברים לזמן רב לפני ימי יאשיהו (לקריאת הרחבה, זמירין, ש., יאשיהו ותקופתו, עמ’ 11-65). זימרין מסכם את טענתו לאחר סקירת הדעות השונות במחקר, הוא מציין את התייחסות החוקרים בביטול לגרסה הקיימת בדברי הימים,  ומציין שיאשיהו אכן מבטל את השימוש בבמות ומרכז את הפולחן במקדש בירושלים, אך מסייג את ההנחה ששאיפה זו נתעוררה אצלו בעקבות מציאת הספר, אדרבה, שאיפה זו היתה קדומה מאוד לתקופתו והתאימה לתכנית המדינית דתית של יאשיהו, לא כל שכן, החידוש ברפורמה אינו בריכוז הפולחן, הלוא ידוע שרפורמה שכזו בוצעה כבר בימי חזקיהו לפני מציאת הספר, ועיקר הסכנה לעם טמונה בעבודת האל האשורי והכנעני, שהעבודה בבמות אפשרה את שגשוגו.
• באנציקלופדיה המקראית (ג, עמ’ 418-420), מצויין כי יש לראות ברפורמה זו של יאשיהו, כקשורה באדיקות לרוח התקופה ויש בה משום פריקת העול האשורי, תיאור נרחב של השמדתם של כלי הפולחן האליליים, הכלים העשויים לבעל ולאשרה ולכל צבא המשים, הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש, מרכבות השמש, הבתים לאשרה שארגו הנשים, כל אלו מעידים על השפעת הפולחן המרובה של האימפריה האשורית ומכאן על התלות המרובה בשלטון האשורי, פעולות אלו של רפורמה מעידים בהכרח על פריקת העול האשורי וכיוצא בזה מגמת חיזוק השלטון המרכזי, חידוש מעמדה של דת ישראל בחיי המדינה, מציאת ספר התורה וקבלת הדברים הכתובים ע”י יאשיהו מהווים מעין חזיון של רוח הזמן, של התחדשות לאומית והחזרת צורות פולחן קדומות יחד עם התעוררות לאומית.
• בספר מלכים ב’ יג, 20-21, מסופר על איש אלמוני שנקבר בקבר אלישע, ברגע שגופתו נוגעת בעצמות אלישע האיש קם לתחיה, לפי מדרש חז”ל האיש האלמוני הוא שלום בן תקווה, אישה של חולדה הנביאה. (ראו בהמשך אצל חז”ל, פרקי דרבי אליעזר)
  יש לציין שאלישע מת בימי אמציה מלך יהודה, ושלום בן תקוה חי בימי המלך יאשיהו,  כלומר, שבעה דורות למלך אמציה, כמעט 200 שנה.
• לפי מדרשי חז”ל, ראו בהמשך, היא אחת משבע נביאות שהיו בישראל, לעומת זאת היא היחידה מבין כל הנביאות אשר מביאה את דבר האל לשומעיה, היחידה שהיתה לה התגלות אלוהית של ממש, אחת מ 23 נשים ישרות, גדולות בצדקות, היא זכתה בכוחה הנבואי בזכות מעשי החסד והצדקה של בעלה, אשר היה יושב בפתח העיר ומשקה את באי הדרך.
  חולדה היא צאצאית של רחב הזונה, יחד עם ירמיהו ויחזקאל.

קבר חולדה הנביאה, פלגיה, ראבעה אלעדויה

בפסגת הר הזיתים, קבר אישה, המיוחס לשלוש נשים שונות, מבנה הקבר מתוארך לימי הביניים, המאה השלוש עשרה. לפי המסורת היהודית, זהו קברה של חולדה הנביאה, לפי המסורת הנוצרית, כבר מן המאה השישית, ומיוחס לפלגיה הקדושה,  ולפי המסורת המוסלמית קברה של המיסטיקנית ראביעה אלעדויה. הקבר הוא קבר עתיק, ומקודש לשלושת הדתות, ולפי המאמינים כולם אישה זו קדושה, אך זהותה שונה עבור כל אחת מהדתות.
פלגיה
מקור הסיפור על פלגיה מן המאה החמישית, והיה פופולרי ונפוץ בשפות שונות בעולם הנוצרי כל תקופת ימי הביניים, פלגיה, חיה באנטיוכיה במאה הרביעית, היתה יצאנית יפהיפיה.
הבישופים שהתכנסו באנטיוכיה, ראו לפתע את פלגיה, עוברת כשהיא עטורת תכשיטים,רכובה על חמור מקושט ועמה פמליית משרתים, והיא מדיפה ריח בושם, יופיה היה כה רב, שהבישופים הסבו פניהם כדי להמנע מן החטא, אבל הבישופ בכבודו הסתכל בה בפליאה ופרץ בבכי גדול על כך שהוא וחבריו לא השתדלו כל חייהם למצוא חן בעיני האל כפי שטרחה והצליחה פלגיה הפרוצה למצוא חן בעיני הבריות ביום אחד, הוא הציע להם להפוך לתלמידיה, והתפלל לאלוהים שתשוב פלגיה מחטאיה.
ביום המחרת, יום ראשון, באה פלגיה, שלא כמנהגה, לכנסייה ושמעה את דרשת הבישופ, דרשתו חדרה לליבה וחוללה בה שינוי מהותי, וזו ביקשה מהבישוף שיורה לה את הדרך, פלגיה שחררה את כל משרתיה, ומסרה את רכושה הרב. ביום השמיני לטבילתה, עזבה פלגיה את העיר לבושה בבגדי גבר, שקיבלה מהבישוף, מבלי לומר לאיש לאן פניה.
שלוש שנים לאחר מכן, הדיאקון יעקב (המספר), ביקש לעלות לירושלים, הבישוף נונוס (שהיה שותף לסודה של פלגיה) מתיר לו ומבקש לחפש נזיר סריס בשם פלגיוס, וזה מוצאו מתבודד בתא ללא דלת בהר הזיתים, הוא שוחח עימו דרך החלון אך לא זיהה כי זוהי פלגיה בכבודה, ימים ספורים לאחר מכן מת הנזיר פלגיוס, וכשהכינו את גופתו לקבורה התברר כי היתה זו פלגיה החוזרת בתשובה, הדיאקון יעקב מספר שפלגיה נקברה בהערצה רבה, מבלי לציין היכן, העדות הראשונה לזיהוי המקום, בדיווח עולה רגל אנונימי מפירנצה, משנת 570, ומספר כי מקום קבורתה הוא אותו תא בו חיה כנזיר, ומקום קבורתה הפך למקום עליה לרגל.
פלגיה – זונה החוזרת בתשובה, כבת דמותה של מריה מגדלנה, ואחותן הרוחנית של מריה המצרית ותאיס, נשים שנגאלו מחיי חטא, חטאן הוא מיניותן, ונעשו קדושות, סיפורי תשובה אלה נועדו להשפיע, לחנך ולתת תקווה למוביליות אפשרית מתהומות החטא אל פסגת החסד. בסיפורי נשים אלו הדהדו נבואות מקראיות המתארות את ישראל כאישה זונה.

מוטיב האישה הזונה, אשר נוטשת את עולמה ומתחפשת לגבר החי בעולם של גברים, הוא מוטיב חוזר בספרות הקדושים הנוצרית, אשר רווח מן המאה החמישית ועד התשיעית, דימוי המעבר מאישה לגבר מהווה דימוי לטרנספורמציה של האישיות, ניתוק מהזהות הקודמת ואפילו לידה מחדש בזהות חדשה, היפוך הזהות המינית כמשל להיפוך הלב בשעת החזרה, בכל הסיפורים הללו החזרה בתשובה, הטרנספורמציה משולבת בעלייה למקומות קדושים, ויתור על כל החומריות, התכנסות ונזירות.

ראבעה אלעדויה
עם כיבוש ירושלים ע”י המוסלמים, אתרים קדושים נוצרים ויהודים, אומצו ע”י המוסלמים וקיבלו ייחוס דתי מוסלמי, בין אתרים אלו גם קבר פלגיה, עדותו של ‘אלהרוי’ משנת 1173, לפיה במרומי הר הזיתים, נמצא קברה של ראבעה אלעדויה, אך סייג ואמר שקברה של ראבעה נמצא למעשה בבצרה, ובירושלים קבורה ראבעה אחרת. מעדות זאת ניתן להסיק שבשעה שכתב התקיימו שתי המסורת על קברה של ראבעה אחת בירושלים והשניה בבצרה.
ראבעה היא קדושה מפורסמת מאוד באיסלם, ומרכזית מאוד במסורת הצופית, כל המקורות הכתובים אודותיה הם מאוחרים, ראבעה חיה בבצרה במאה השמינית, ונולדה למשפחה חסרת כל, היתה הבת הרביעית במשפחה, ומכאן מקור שמה, לאחר מות האב המשפחה התפזרה וראבעה נמכרה לעבדות, יום אחד ראבעה איבדה את דרכה, תוך כדי שהיא מתפללת שמעה קול שמימי שהבטיח לה תמורה ביום הדין, מאז בלתה את לילותיה בתפילה וצמה ימים רבים, לילה אחד התעורר אדונה ושמע את תפילתה, הוא ניגש וראה מנורה תלויה מעל ראשה באויר והחדר שטוף אור, האדון מחליט לשחרר את ראבעה לחופשי. ראבעה הולכת למדבר שם חיה במערה בהתבודדות, ובהמשך מחליטה לעלות למכה, בדרך מלאה ניסים, עד יום מותה חייה חיי בדידות, פרישות, סיגוף ותפילה.
מאמינים מוסלמים אדוקים רבים מגיעים אל ארץ הקודש בכדי למצוא את תיקונם, ומאמינים כי “לא הארץ מקדשת את יושביה, אלא הצדיק מקדש את המקום שבו הוא יושב” סלמן אלפארסי. כך מתקיימת הדואליות של קדושת ההר מול קדושת קברה של ראבעה, האחד מקיים את הקדושה בשני, וכל אחד מוסיף במעגליות.

חולדה הנביאה
העדות הראשונה לציון קברה של חולדה הנביאה בהר הזיתים, מקורו בספר ‘כפתור ופרח’, 1322, ואילו לפי מסורות קדומות יותר מן הספרות התנאית, מיחסים את מקום קבורתה של חולדה הנביאה בתוך חומות העיר ירושלים, בנסיון למצוא פשרה לסתירה זו, הציעו חכמים כי חולדה נקברה בראש הר הזיתים, ומלכתחילה לא היתה שם חומה, והחומה נבנתה רק בתחילת בית שני, והקבר נשאר בתוכה.
כמו במקרה של ראבעה אלעדויה, מסורות של מקומות קדושים חזקות יותר מביקורת מלומדת, ומרגע שנוצר הקשר המסורתי הוא ינצח כל עדות. ומכאן שכל נסיון מלומד למחות על הקשר בין קבר חולדה הנביאה עם מיקומו בהר הזיתים עלה בתוהו.
חולדה היתה קרובת משפחתו של ירמיהו, וניבאה בימיו, עובדה זו העסיקה את החכמים שהציעו מדרשים שונים באשר לדמותה של חולדה, אחד המדרשים העוסקים באילן היוחסים של חולדה ‘שמונה נביאים והם כוהנים יצאו מרחם רחב הזונה ואילו הם: נריה, ברוך, ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום, רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה”. מדרש אגדה על במדבר ל.
מכאן שרחב הזונה, שחזרה בתשובה, זכתה בסליחה ואף צאצאיה היו לנביאים, ביניהם חולדה הנביאה בכבודה, מכאן שחולדה משמרת באופן משפחתי בעקיפין את רעיון התשובה כבסיס לקדושת הקבר, ובנוסף, עיסוקה של חולדה, בנבואה, חוצה גבולות מגדריים ממש כמו פלגיה וראבעה, הנבואה, שהיא שליחות גברית, ומכאן גם עולה התמיהה התלמודית על כך שירמיהו התיר לחולדה להתנבא, ועל כך שיאשיהו בכלל פנה אליה.  ב’סדר גן עדן’ נזכרת חולדה כאחת מבין תשע נשים שיש להן חלק בגן עדן, והיא היחידה מכל התשע שיש לה קשר ישיר לירושלים, ומכאן שמיקום קברה של חולדה לקבר פלגיה על הר הזיתים, מתקשר עם רעיון החזרה בתשובה, הישועה והילת ההר כמקום הקרוב לשמים.
לימור, במאמרה, מציגה את דבריו של בנימין זאב קדר, על המקום הקדוש של סאידנאיה מצפון לדמשק, שם הוא מציע טיפולוגיה של פולחנים משותפים לבני דתות שונות, לפי שלוש טיפוסים: שיתוף מרחבי בלבד – מקום פולחני בו נאספים בני דתות שונות לפולחן, ללא שיתוף וכל קבוצה מקיימת פולחנה בנפרד. שיתוף לא שוויוני – בני דת אחת מנהלים טקס, והאחרים נוכחים. והשלישי, פולחן שוויוני – בני דתות שונות מתפללים יחד באופן שוויוני. לפי לימור, קבר פלגיה, הוא וריאנט של הסוג הראשון, במרחב המשותף של קבר פלגיה, מתקיים פולחן נפרד של מאמינים משלוש הדתות, לשלוש קדושות שונות, המשותף לכל המאמינים הוא העובדה שבקבר שוכנת אישה קדושה.
דבר נוסף שבולט, הוא הדמיון במסר הסיפורי, כאילו שלוש הנשים הן דמות אחת, המייצגת את אותו הרעיון, רעיון החזרה בתשובה, אותה מסורת בגלגולים שונים, באותו מקום, אצל יורשים שונים המקדשים את אותו מקום. אישה קדושה עם קשר לחטא וכפרה, ומכאן היא הופכת למתווכת ראויה בין האדם החוטא לישועה, שלוש הנשים פועלות ברשותם של גברים חזקים ובחסותם.
הקבר המקודש משתלב במרומי הר הזיתים, באופן שהם יונקים האחד מקדושת האחר, ומקדשים אחד את השני, כמרחב של ישועה, מסתורין, הקשר אסכטולוגי, הקבר כמעין תמצית של ההר, כביטוי לחרדת החטא, כוח התשובה והתקווה לישועה.
מבוסס מתוך: לימור, א., קבר פלגיה: חטא, חרטה וישועה בהר הזיתים, קתדרה 118, טבת תשס”ו, עמ’ 13-40

אצל חז”ל / מפרשים

ספרי, בהעלותך עח
רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה היתה מבני בניה של רחב הזונה, שנאמר וילך חלקיה הכהן וגו’ אשת שלום בן תקוה וגו’, ואומר הנה אנחנו באים בארץ את תקות וגו’… (בהעלותך עח)

ספרי במדבר ע״ח:א׳
רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה היתה מבני בניה של רחב הזונה, שנא’ (מלכים ב כב) “וילך חלקיהו הכהן ואחיקם בן עכבור ושפן ועשייה, ואומר (יהושע ב) “הנה אנחנו באים בארץ, את תקות חוט השני הזה תקשרי”.

תלמוד בבלי, מגילה יד 
א: שֶׁבַע נְבִיאוֹת מַאן נִינְהוּ? שָׂרָה, מִרְיָם, דְּבוֹרָה, חַנָּה, אֲבִיגַיִל, חוּלְדָּה וְאֶסְתֵּר. שָׂרָה, דִּכְתִיב: ״אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה״, וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״יִסְכָּה״ זוֹ שָׂרָה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ יִסְכָּה — שֶׁסָּכְתָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקוֹלָהּ״. דָּבָר אַחֵר: ״יִסְכָּה״ — שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיוֹפְיָהּ.

ב: חולדה, דכתיב וילך חלקיה הכהן וגו’, ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנביא איהי, אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיה היתה ולא הוה מקפיד עליה. ויאשיה גופא היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה, אמרי דבי רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן, רבי יוחנן אמר ירמיה לא הוה אתם שהלך להחזיר עשרת השבטים… (מגילה יד ב)

אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי. תרתי נשי יהירן הוויין וסניין שמייהו חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא… כרשותא כתיב בה אמרו לאיש ולא אמרה אמרו למלך. אמר רב נחמן חולדה מבני בניו של יהושע היתה, כתיב הכא בן חרחס, וכתיב התם בתמנת חרס. איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן שמנה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה… רב יהודה אומר אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה, כתיב הכא בן תקוה, וכתיב התם את תקות חוט וגו’… דאיגיירא ונסבה יהושע. (שם)

י: כל הקברות מתפנין אמרו לרבי עקיבא מעשה בקבר חולדה שהיה בירושלם ולא נגע בהן אדם מעולם אמר להן רבי עקיבא משם ראייה מחילה היתה עשויה להן ומוציאה את הטומאה לנחל קדרון

פרקי דרבי אליעזר, לג
ר’ זעירא אומר, תדע לך כח הצדקה, בא וראה משלום בן תקוה שהיה מגדולי הדור והיה עושה צדקות בכל יום. ומה היה עושה, היה ממלא את החמת מים והיה יושב על פתח העיר, וכל אדם שהיה בא מן הדרך היה משקה אותו ומשיב נפשו עליו, ובזכות צדקות שעשה שרתה רוח הקדש על אשתו, שנאמר (מלכים ב’ כב, יד) וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן … אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה, ולמפרע נקרא שמו בן סחרה, כשם שאתה אומ’ כי טוב סחרה וכתוב אחר אומ’ בן סחרה וכשמת בעלה חסרה צדקות בעליה ויצאו כל ישראל לגמול חסד עם שלום בן תקוה, וראו את הגדוד שבא אליהם, והשליכו את האיש בקבר אלישע. הלך האיש ונגע בעצמות אלישע וחיה, שנ’ ויגע האיש וכו’, ואחר כך הוליד את חנמאל, שנ’ הנה חנמאל בן שלום דודך וכו’.

עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), מגילה א׳:ל׳
שבע נביאות נתנבאו להם לישראל מאן נינהו שרה ומרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, אסתר…חולדה דכתיב (מלבים ב כב יד) וילך חלקיה הכהן ואחיקם ועכבור ושפן ועשיה אל חולדה הנביאה אשת שלום בן תקוה ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה איהי אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיה היתה ולא אקפיד עלה ויאשיהו גופיה היכי שביק ירמיה וקא משדר לה לחולדה אמר רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן.

רש”י, מלכים ב כב יד
אֶל חֻלְדָּה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה מְרַחֶמֶת יוֹתֵר מִן הָאִישׁ, לְכָךְ לֹא שָׁלַח אֶל יִרְמְיָהוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יִרְמְיָהוּ לֹא הָיָה שָׂם, שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִיר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

במשנה. תרגם יונתן בבית אולפנא, שער יש בעזרה ששמו שער חולדה, ויש אומרים בין ב’ חומות העיר (למדה תורה שבעל פה לזקני הדור, דרשה העונשים הרמוזים בתורה ודרשה הדברים הכפולים שבתורה).

אברבנאל על מלכים ב כ״ב:י״ד:א׳
וילך חלקיהו וגומר. ספר הכתוב שהלך הכהן הגדול ושאר עבדי המלך ושריו אל חולדה הנביאה, ואחז”ל במסכת מגלה (פ”א י”ד ע”ב) ששמונה נביאים יצאו מרחב הזונה, והם ברוך בן נריה שריה ומחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום וחולדה הנביא’, וחכמינו זכרונם לברכה (שם) שאמרו שהנה הלכו אליה לדרוש זה מאתה מפני שהנשים רחמניות הן, הנה הסבה הזאת בלתי מספקת, כי לא היה הדבר תלוי ברצונה כי אם במה שישים אלקים בפיה, ואין ספק שבימי יאשיהו נבאו שלשה נביאים, והם ירמיהו וצפניהו וחולדה הנביאה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (עיין רד”ק) שירמיהו היה מנבא בשווקים וצפניה בבתי כנסיות וחולדה אצל הנשים, אבל אמרו (מגלה שם) שכאשר היה זה לא היה ירמיהו בירושלם שהלך להחזיר עשרת השבטים, ואולי היה בעירו בענתות או במקום אחר וצפניה גם כן, ולפי שחולדה היתה בירושלם הלכו לבקש מאתה את דבר ה’. ומה שאמר שהיתה יושבת במשנה, כבר פירשתי (דף ר”ד ע”א) שהיו שלשה חומות בירושלם, והיא לא היתה דירתה בחצונה כי אם בשניה, וזהו במשנה.

מצודת דוד על מלכים ב כ״ב:י״ד:א׳
אל חולדה. אמרו רבותינו ז״ל (מגילה יד ב): מפני שהנשים רחמניות הן הלכו אליה שהיא תתפלל בעדם או יתכן אשר שאר הנביאים לא היו אז בירושלים:

רד”ק על מלכים ב’ כ״ב:י״ד:א׳
אל חולדה הנביאה. אמרו בדרש כי מבני בניה של רחב היתה ולמה הלכו אל חולדה ולא הלכו אל ירמיה יש מרבותינו ז”ל שאמרו מפני שהנשים רחמניות ומהם אמרו כי ירמיה לא היה שם כי הלך להחזיר עשרת השבטים ואמרו כי ירמיה היה אז נביא שהרי תחלת נבואתו היתה בי”ג שנה ליאשיה וזה הענין היה בשנת י”ח אלא שלא היה שם בירושלם אז כשמצאו התורה אולי היה בענתות או במקום אחר וחולדה היתה יושבת בירושלים לפיכך שלח אליה ואמרו רבותינו ז”ל כי שלשה נביאים נתנבאו בימי יאשיהו והם ירמיה וצפניה וחולדה כי ירמיה היה מתנבא בשוקים וצפניה בבתי כנסיות וחולדה אל הנשים: