דבורה הנביאה

משבט אפרים (C. F. Burney, טוען, בהסתמך על שירת דבורה, ששיוך מוצאה של דבורה לשבט אפרים היא מסורת מאוחרת הקשורה בדבורה מינקת רבקה, ואילו מוצאה של דבורה הוא משבט יששכר, ראו אנציקלופדיה מקראית, ב, עמ’ 581. וראו בהמשך אצל חז”ל / מפרשים – מדרש תהילים כב למוצא שבטה של דבורה מנפתלי)
אשת לפידות, או אשת ברק (כינויו לפידות) לפי פרשנות אחרת.
נביאה (אחת משבע בתנ”ך כולו)
האישה היחידה שהיתה לשופטת על ישראל ממקום מושבה תחת תומר דבורה.
אחת משלוש המשוררות היחידות המוזכרות בתנך (לצד מרים וחנה).
בימיה התרחשו אירועי מגילת רות.
נקברה בנחלת נפתלי (מוצאו של ברק).
היא הדמות הראשונה בין השופטים עליה נאמר במפורש שהיא שופטת.
דבורה שפטה את ישראל בימי שעבודם בידי כנען, יבין מלכם.

היא מכונה נביאה ושופטת, לעומת השופטים / מושיעים האחרים בספר שופטים.
מינוי שופטת אישה על ישראל הנו ייחודי ובלתי רגיל. היא הנביאה הבולטת ביותר בתנ”ך. העובדה שדבורה היא נביאה ואשת איש מחזקת את הבידול בין נביאי ישראל שלא נהגו פרישות לעומת נביאי העמים השכנים. תפקידה של דבורה כנביאה ושופטת משלב את עיסוקה בחיי היום יום ובעולם הרוח גם יחד. (ראו הרחבה אצל עידן שטיינזלץ, נשים במקרא, עמ’ 50-55)

דבורה נבדלת מהשופטים והמושיעים לפניה ואחריה בספר שופטים, היא כריסמטית ומצליחה לאזן את תפקידה כנביאה מחד ושופטת מאידך, היא מצליחה לאחד את שבטי ישראל ברמה הדתית והלאומית.

דבורה יוזמת מלחמת שחרור מהכנענים. גם כאן זוהי מלחמה שונה מהמלחמות של השופטים האחרים שנלחמו מלחמה של שבט אחד (או מלחמה אישית אצל שמשון), כאן זוהי מלחמה לאומית, גדולה בהיקפה, שמטרתה לסלק אויב מזה דורות רבים, דבורה מאחדת שבטים רבים ויש במעשה זה איחוד של עם ישראל כפי שהיה בימי יהושע ומאוחר יותר בראשית ימי דוד, ומכאן בולט מאוד ייחודה ועוצמתה של דבורה.

היא בוחרת את ברק בן אבינועם מקדש נפתלי לעמוד בראש שבטי הצפון והמרכז.
ברק מסרב לצאת למלחמה בלי סיועה והשתתפותה של דבורה הנביאה. דבורה מנבאת כי כעונש על כך שביקש להישען עליה הכרעת המערכה תהיה ביד אישה (יעל).
כך יוצא שדבורה וברק מרכזים בהר תבור את מחנה צבא ישראל מולם צבא סיסרא הגדול והנורא עם 900 רכב ברזל. דבורה בוחרת את מועד הקרב ומבטיחה לברק נצחון בשם אלוהים.

לפי תרגום יונתן הפסוק “והיא יושבת תחת תומר דבורה, בין הרמה גבין בית א-ל בהר אפרים” מתורגם כך : “והיא יתבה בקרתא בעטרות, דבורה מתפרנסא מן דליה ולה דקלין ביריחו פרדסין ברמתא זיתין עבדין משח בבקעתא, בית שקיא בבית-א-ל עפר חור בטור מלכא”,  תרגום: יושבת בעיר עטרות, דבורה התפרנסה משלה, היו לה דקלים ביריחו, פרדסים ברמה, זיתים העושים שמן בבקעת בית שקיא, בבית א-ל, אדמה לבנה בטור מלכא. כלומר – דבורה היתה אישה אמידה מאוד.

לפי מדרש תהילים כב, דבורה הא משבט נפתלי “דבר אחר בשתי אילות. דבורה ואסתר. דבורה שבאת משבט נפתלי (בראשית מט כא) אילה שלוחה. אילה שלוחה. על אילת השחר זו אסתר:”

כמו כן חז”ל מזהים בדבורה את מידת הגאווה, פעם אחת בכך ששלחה לקרוא לברק בן אבנעם, לדידם היה ראוי אילו היתה הולכת אליו ומוסרת לו את דבר ה’… וכן בשירת דבורה, הם מוצאים יהירות “עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל” ועל כך איבדה את הנבואה.

שירת דבורה, הנאמרת לאחר ניצחון ישראל על צבא סיסרא, ספר שופטים, פרק ה’, סה”כ 31 פסוקים. שירה זו נחשבת מהטקסטים הקדומים ביותר במקרא, והיא מוערכת לשנת 1100 לפנה”ס, ומתוארת מזווית אישית של דבורה, מלאה בהכרת תודה לאלוהים, היא מבקרת את השבטים שלא יצאו למלחמה, משבחת את יעל, ומזכירה את אם סיסרא הממתינה לשוב בנה מהמלחמה, מעצם עיסוקה בנשים לאורך השיר מחזק את העובדה ששירה זו נכתבה בידי אישה. מבנה שירת דבורה מחולק ל:

פתיחה (1-2)

סקירת גדולת ומעשי ה’, (3-9)

תיאור הנצחון – פירוט השבטים הלוחמים, המשתמטים, מפלת האוייב (10-23)

הזכרת הנשים – יעל אשת חבר הקיני ואם סיסרא (24-30)

סיום וחתימה (31)

ישראל קנוהל, מציין את זרות פסוקים 6-8 המדברים על חטאי העם ועבודת אלילים כאשר כל השיר מתאר את עם ה’, המציית ונלחם בשם ה’, קנוהל, רואה בהם תוספת מאוחרת, ומציג את אחידות ושלמות השיר לאחר הסרתם של פסוקים אלו – לקריאה רחבה על שירת דבורה, ניתוח ספרותי מענין של פרופ’ ישראל קנוהל.

אצל חז”ל / מפרשים

ספר הזוהר ויקרא יט עב
תָּא חֲזֵי, תְּרֵין נָשִׁין אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָּחוּ בְּעָלְמָא, וְאָמְרֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכָל גּוּבְרִין דְּעָלְמָא לָא יֵימְרוּן הָכֵי. וּמַאן אִינּוּן. דְּבוֹרָה. וְחַנָּה. חַנָּה אָמְרָה, (שמואל א ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּיְיָ’ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְכֻלְּהוּ קְרָאֵי. דְּהִיא פַּתְחַת פִּתְחָא דִּמְהֵימְנוּתָא לְעָלְמָא, כְּגוֹן (שמואל א ב) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן, הָא פִּתְחָא דִּמְהֵימְנוּתָא. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, הָא מְהֵימְנוּתָא דִּלְעֵילָּא, בַּאֲתַר דַּאֲבָהָן שַׁרְיָין. מַאן נְדִּיבִים. אִלֵּין אֲבָהָן, כְּדִכְתִיב (תהלים מז) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ.

תרגום: בֹּא רְאֵה, שְׁתֵּי נָשִׁים הֵן שֶׁנִּמְצְאוּ בָעוֹלָם וְאוֹמְרוֹת תִּשְׁבַּחְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל הַגְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יֹאמְרוּ כָּזוֹ. וּמִי הֵן? דְּבוֹרָה וְחַנָּה. חַנָּה אָמְרָה (שמואל א ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּה’ כִּי אֵין בִּלְתֶּךְ, וְכָל שְׁאָר הַפְּסוּקִים. שֶׁהִיא פָּתְחָה אֶת פֶּתַח הָאֱמוּנָה לָעוֹלָם, כְּמוֹ: מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, הֲרֵי הַפֶּתַח שֶׁל הָאֱמוּנָה. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, הֲרֵי הָאֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה, בַּמָּקוֹם שֶׁשְּׁרוּיִים הָאָבוֹת. מִי הַנְּדִיבִים? אֵלּוּ הָאָבוֹת, כַּכָּתוּב (תהלים מז) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ.
…
דְּבוֹרָה דְּאָתַת לְשַׁבְּחָא שְׁבָחָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, (שופטים ה) יְיָ’ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם. מְלַמֵּד, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לְכָל שְׁאָר עַמִּין לְקַבְּלָא לְאוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעוּ. וְכִי לָא הֲוָה גַּלֵּי קָמֵיהּ דְּלָא בָּעָאן, אֶלָּא דְּלָא יְהֵא לוֹן פִּתְחוֹן פֶּה, דְּאִלְמָלֵא יָהַב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא הֲווֹ נַטְרֵי לָהּ. וְכָל אִינּוּן קְרָאֵי דְּאָמְרָה דְּבוֹרָה, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, עַד הַהִיא שַׁעֲתָא דְּשַׁבְּחַת גַּרְמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא אוּקְמוּהָ דְּאִסְתַּלָּק מִנָּהּ רוּחַ נְבוּאָה, וּבְגִין כָּךְ (שופטים ה) עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר.
תרגום: דְּבוֹרָה שֶׁבָּאָה לְשַׁבֵּחַ אֶת שֶׁבַח הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ: ה’ בְּצֵאתְךְ מִשֵּׂעִיר בְּצַעַדְּךְ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם. מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְמִין אֶת כָּל שְׁאָר הָעַמִּים לְקַבֵּל תּוֹרָה, וְלֹא רָצוּ. וְכִי לֹא הָיָה גָלוּי לְפָנָיו שֶׁלֹּא רוֹצִים? אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה, שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה נוֹתֵן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, הָיוּ שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ. וְכָל אוֹתָם פְּסוּקִים שֶׁאָמְרָה דְבוֹרָה, הַכֹּל הֵם בְּסוֹד הַחָכְמָה, עַד אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁשִּׁבְּחָה אֶת עַצְמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי בֵּאֲרוּ שֶׁהִסְתַּלְּקָה מִמֶּנָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וּמִשּׁוּם כָּךְ, עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר.

תלמוד, מגילה יד, א טז
דְּבוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת״, מַאי ״אֵשֶׁת לַפִּידוֹת״? שֶׁהָיְתָה עוֹשָׂה פְּתִילוֹת לַמִּקְדָּשׁ. ״וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תּוֹמֶר״. מַאי שְׁנָא תַּחַת תּוֹמֶר? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אַבְשָׁלוֹם: מִשּׁוּם יִחוּד.

תלמוד, פסחים סו ב, ביאור שטיינזלץ
אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו — למדים אנו מדבורה הנביאה, דכתיב [שנאמר] כיון שאמרה “חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל” (שופטים ה, ז), שיש בכך משום דברי התפארות על עצמה, נענשה שנסתלקה ממנה נבואתה, וכתיב [וכפי שנאמר] אחר כך שהיה צריך לומר לה “עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר” (שופטים ה, יב), כיון שפסקה מנבואתה.

שערי קדושה חלק ג ז
כי הנה בפסוק (שופטים ד’ ד’) ודבורה אשה נביאה, תנא דבי אליהו, מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אשה, בין גוי בין ישראל, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו, רוח הקודש שורה עליו:

ראשית חכמה פרק הדינין
מכאן אמרו ז”ל (שם ע”ב) כל המתיהר אם תלמיד חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מנין מהלל הבבלי, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מנין מדבורה, שכן מצינו שכתוב בה (שופטים ד, ד) ודבורה אשה נביאה, וכיון שזחה דעתה ואמרה (שם ה, ז) עד שקמתי דבורה וגו’ מיד נסתלקה נבואה ממנה, שנאמר (שם ה, יב) עורי עורי דבורה וגו’, מה לך נפסקה נבואתיך, והיא שותקת.

תנא דבי אליהו רבה ט
ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד) וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו”ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו כך אמרו בעלה של דבורה עם הארץ היה אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות והוליך אותם לבהמ”ק שבשילה מה אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעוה”ב והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה לפיכך נקרא שמו לפידות וכן אמרו ג’ שמות יש לו ברק לפידות מיכאל ברק שפניו היה דומה לברק לפידות שהיה עושה לפידות עבות ומה שמו מיכאל שמו. הקב”ה בוחן לבות וכליות הוא ואמר הקב”ה לדבורה אתם כוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה גם אני ארבה אתכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל ומי גרם ללפידות שהיה חלקו בבני אדם כשרים וזכה לעוה”ב הוי אומר דבורה אשתו כך אמרו על דבורה אשת ברק ועל כיוצא בה הוא אומר חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד)

ילקוט שמעוני
ודבורה אשה נביאה מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם והלא פינחס בן אלעזר עומד מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו. תנא דבי אליהו אמרו בעלה של דבורה עם הארץ היה א”ל בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבא לחיי העולם הבא, והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש, וג’ שמות יש לו ברק ומיכאל ולפידות. ברק על שם שפניו דומות לברק. מיכאל ע”ש שהוא ממיך את עצמו. ד”א ע”ש מלאך. לפידות ע”ש שאשתו עושה פתילות והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה והקב”ה בוחן לבות וכליות אמר לה דברוה את נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים כנגד י”ב שבטים, מי זכה לו ללפידות שיהא חלקו עם הכשרים ויבא לחיי העולם הבא הוי אומר דבורה אשתו, עליה נאמר חכמות נשים בנתה ביתה. ועל איזבל בת אתבעל נאמר ואולת בידיה תהרסנו:…
ודבורה אשה נביאה. בשרה הוא אומר בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה. במרים הוא אומר ותקח מרים הנביאה בדבורה הוא אומר ודבורה אשה נביאה….
אשרת לפידות א”ר יצחק דבי רבי אמי שהיתה עושה פתילות למשכן. והיא יושבת תחת תומר. אר”ש בן אבשלום משום ייחוד, ד”א מה תומר זה צלו מועט אף ת”ח שבאותו הדור היו מועטין. ד”א מה תומר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. אמר רב נחמן לא יאי יוהרא לנשי תרתי נשי נביאתי הויין דהויין יהירין ושניין שמייהו חדא שמה זבורתא וחדא שמה כרכושתא. זבורתא דכתיב ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם ואלו איהי לא אזלא גביה. כרכושתא דכתיב בה אמרו לאיש אשר שלח אתכם ולא אמרו למלך אשר שלח:

והיא יושבת תחת תומר לפי שאין דרכה של אשה להתיחד בתוך הבית וישבה בצלו של דקל מלמדת תורה לרבים:

ותשלח ותקרא לברק וכי מה טיבו של ברק אצל דבורה אלא אמרו ברק שמש את הזקנים כל ימו יהושע וחזר ושמש אחר מיתתו לפיכך הביאוהו ונתנוהו אצל דבורה.

מדרש תהילים כב
דבר אחר בשתי אילות. דבורה ואסתר. דבורה שבאת משבט נפתלי (בראשית מט כא) אילה שלוחה. אילה שלוחה. על אילת השחר זו אסתר:

פירוש מהרז”ו על בראשית רבה מ ד

אם תלכי עמי לשירה. דעת ר’ נחמיה שמאחר שאמרה בנבואה לא יתכן שיסרב בזה ולצרף את דבורה עמו גם יקשה מ”ש דבורה כי לא תהיה תפארתך משמע שכל הענין שיתפאר שהוא הכניע לסיסרא ולתפארתו וכשתלך עמו הנביאה בעצמה לא יהיה לתפארתו חלילה לומר כן. ע”כ דורש שמ”ש תפארתך פירושו מלשון פאר ושירה כמ”ש ימלא פי תהלתך כל היום תפארתך וכלשון מתקני הברכות יפארוך סלה. תפארת וגדולה יתנו. והשיבה לו שעל ידי שלא התהלך בתמימות במצות הש”י הפסיד שלימות השירה והניחה מידו וכאן חסר וצ”ל כמ”ש שמ”ר פר’ מ”ה בסימן ב’ לשון יוני הוא אפס הניח. ובמוסף ערוך כתב בלשון יוני אפס עזוב והענין אחד שהניח ועזב מה שבידו ועתה תהיה דבורה העיקר והוא הטפל. ומתשובתה אנו יודעים שברק ביקש שתלך עמו לשירה ע”פ מדה ט’ וע”פ מדת מנגד ומ”ש אלך עמך למלחמה. היינו מלחמת חצור שמרבה מיתור תיבת והלכתי כמו לר’ יהודה. ולדעת ר”נ היה עיקר בשירה ונעשה טפילה. ולדעת ר’ יהודה שהיה עיקר במלחמת קדש ונעשה טפילה כי ביד אשה ימכור ה’ את סיסרא היינו על ידי יעל. ואם לא היה מבקש שתלך עמו דבורה היה סיסרא נופל בידו:

ראש דוד בשלח
ובזה נבא להבין קראין, ודבורה אשה נביאה, וכי תימא הרי איש באנשים אין השכינה שורה בנבואת קבע אלא אם כן הוא חכם גבור ועשיר ועניו וגבור במדות לדעת הרמב”ם ואיך אשה זכתה להיות נביאה, לזה בא הכתוב לרמוז דזכתה דבורה והיתה שלימה בכל, זה יצא ראשונה אשת לפידות, ופירש מהר”י אבראבאניל שהכונה לרמוז על שלימות מעשיה כי חיים הם וזריזים מאד עד שהיתה כמו לפיד אש, ובזה הורה שלימות מדותיה מאירות ומזהירות כידודי אש בזהירות וזריזות וזהו גבורה במדות כמ”ש הרמב”ם, והיא שפטה את ישראל הביטה וראה חכמה לאשה אחת היתה ופרסמה הכתוב לשפוט ישראל וקורין לה חכמה מכל אדם מישראל, בעת ההיא, שלהוראת שעה שאין כמוה בחכמה וידיעת משפטי ה’ אמת הותר לה לדון מה שכל אשה פסולה לדון זו עלתה על כולן, והרי איך חכמתה היא נפלאת בעינינו והיא יושבת תחת תומר שהיו לה תמרים ביריחו והיתה עשירה כמ”ש רש”י ונמצא דכבר ידענו גם כן שהיא גדולה בעושר, דבורה בא ללמד ענותנותה וכל שום שיש לה, דבורה שם פשוט, לא נביאה ולא חכמה ולא שופטת כי אם דבורה שמה הפשוט בלא שם ליווי, כי היא לא רצתה שיחשיבוה ויקראוה כי אם דבורה כאשה הדיוטית דעלמא, וזהו שכתוב אחר והיא יושבת תחת תומר, דבורה, לרמוז על ענותנותה, ותשלח ותקרא לברק וכו’ והלכה למלחמה שהיה בה גבורה לעמוד בקשרי המלחמה, נמצאת למד שעם היותה אשה נקבצו באו לה כל מעלות ומדות כאיש גדול ונביא לבב חכמה.

ורז”ל הובא בילקוט אמרו לפידות על שם שעשתה אשתו פתילות והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, והקב”ה בוחן לבות וכליות א”ל דבורה את נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלם. ולפ”ז הכתוב מדוקדק דהול”ל ודבורה אשת לפידות נביאה ושפטה את ישראל, אבל כוונת הכתוב הכי ודבורה אשה ועם כל זה נביאה, וכי תימא איך בדור ההוא שנתמעטה תורה מישראל איך אשה אחת זכתה לכל הכבוד הזה, לז”א אשת לפידות שעל ידי שעשתה פתילות וכו’ זה שכרה הניתן לה מאת ה’ להרבות אורה, ואל תתמה על החפץ כי דחקה ונכנסה אשה בעזר”ה עזרת ה’.

והא דאתמר במדרשא והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, צריך להבין התבוננות זה מהו לעשות פתילות עבות, והרי נערה דמן נעורן כלאחר יד עושה פתילות ברוב עוביין והיקפן ומהו ההתבוננות הזה ואחר כבוד שחלק לה ה’, ולפי פשוטו יש לומר דבר פשוט כי הנה העושה מעשהו עב וגס אדרבא מורה ובא גנותו ועצלותו כי על כן כל ענינו דרך גסות ומשבח העצלנים, האמנם דבורה חשבה מחשבות שאם תעשה בחכמה פתילות דקות כחכמת נשים אנחת לן חדא ואקשת לן חדא, כי האמנם הפתילות יפות ותצאן כל הנשים שבח יתנו על דקותן ויופיין אבל אורן מועט, ולכן היא מתבוננת לעשות פתילות עבות שהרואה יבין שלא מחמת עצלות עבות, ואדרבא יש בהן טורח גדול לעשותן בכל שלימות וגם שיהיו עבות, גם שלענין האורה המבוקשת בכל אופן שהן עבות ירבו אורה, מ”מ לצאת מחשדא שלא יאמרו דמחמת עצלות עבות ואין זה כבוד המקדש להתעצל בדבר הנוגע לו, לכן היתה מתבוננת בפתילות ענין פרטי מחודש להורות עוצם כונתה כי כל חפצה להרבות אורן ולא מתוך עצלות ומתוך עצבות היו עבות, וזה מוסר השכל כי כאשר האדם ידבנו לבו לעשות מצוה…
ואפשר שזהו שיעור הכתוב דאתאן עליה, ודבורה אשה נביאה, וכי תימא איך יתכן שדבורה אשה תהיה נביאה במקום אנשים גדולי הדור דהוי כמורה הלכה בפני רבו כמ”ש בש”ס, לז”א והיא שופטה את ישראל בעת ההיא כלומר שהיא היתה אם בישראל בחכמה, והראיה דגם דאשה פסולה לדון, היא שפטה את ישראל בעת ההיא להוראת שעה כמש”ל דאצטריכא לה שעתא מאין כמוה בישראל, ולזה גם נבואה יכלה להתנבאת ואין כאן מורה הלכה בפני רבו כי היא גדולה על ישראל ועל רבנן.

משפטי עוזיאל, חלק ד, חושן משפט ה’
אלא דעל כל פנים לא מצינא למילף מדברי התוס’ אלא כגון דבורה קבלוה מפני שכינה או מפני נבואה, והכי מסתבר, דבלא זה למה נתקן תקנה כזאת? ולא דמי לעדות, משני טעמים: א) דבעדות יש עלבון לאשה כשלא נאמין לדבריה, לכן ראוי לתקן לקבל עדותה אבל בדין לאו כולי עלמא יכולים להיות דיינים אלא המובחרים שבעם, שנושאים בעצמם המעלות הדרושות לדיין: – חכמה, גבורה, עצה וסברא ישרה, יראת ה’ ושנאת הבצע….
ורק אם ביוצא מן הכלל נמצא אשה חכמה ואמיצת לב כדבורה הנביאה נושיב אותה על כסא השופטים, כי במשפט לא האישיות הוא העיקר אלא החכמה והמדע והתכונות הנפשיות המעולות והנבחרות, – ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אוהבי אמת שונאי בצע (שמות י”ח כ”א).

עין עקב מגילה א
שבע נביאות נתנבאו להם לישראל מאן נינהו שרה ומרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, אסתר. … דבורה דכתיב (שופטים ד ד) ודבורה אשה נביאה אשת לפידות אמר רבי יצחק מלמד שהיתה עושה פתילות למשכן. (שם) והיא יושבת תחת תומר מאי שנא תחת תומר אמר רבי שמעון בן אבשלום משום יחוד. ד״א מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור (אין) [לא היה] להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.

איש לשבטו שופטים א
זהו שיבחה של ארץ ישראל המתגלה כאן: דבורה הפכה לנביאה, עם הארץ לברק, הקיני נטפל לעם הקודש, ובתו הרגה את מנהיג אויבי ה’ בהעלותה את העבירה – לשמה, את יתד האהל לכלי משחית, את הפריצות לצניעות, כוכבי אור הפכו ללוחמים, נחל קישון לנחל קדומים, “ואהביו כצאת השמש בגבורתו”.

אברבנאל על שופטים ד
ד: ודבורה אשה נביאה וגו’. הנה ראיתי בספור הזה תועלות עצומות כפי המדיניות, ולא התעורר רלב”ג לאחד מהן, ולכן בחרתי להזכירן במקומם אחרי פירוש הכתובים. ובאמרו אשת לפידות אמרו חז”ל (מגילה י”ד ע”א) שהיתה עושה פתילות למקדש. והמפרשים נטו שהיתה אשת ברק, וחשבו שברק ולפידות שניהם מענין אחד. ורלב”ג פירש לפידות כמו לפידים, שהיה מדרגתה בנבואה עד שנראו סביבה לפידים. ואני חושב שהם תואריה, יאמר שדבורה היתה אשה נביאה ואשת לפידות, ובמה שאמר הכתוב אשה נביאה, הורה שלמות שכלה וטוב הכנתה, עד שהיה נלוה אליה הרוח הנבואיי, ובמה שאמר אשת לפידות, הורה שהיתה אשת חיל ומעשיה חיים וזריזים מאד עד שהיתה כמו לפיד אש, ומפני התוארים האלה שהיתה נביאה בשכלה ואשת לפידות במעשיה ובגודל לבה היתה היא שפטה את ישראל בזמן ההוא. ואין ספק שהיא תוכיחם באופן שישובו בתשובה ואם לא נזכר, כי לולי היו בעלי תשובה לא היו נושעים כמו שקדם ביאורו בפרשה שנית. ולמדנו מזה התועלת הראשון, שהשופט ומנהיג העם יצטרך לשלמות ההשכל וההכנה ולחוזק הלב וזריזות, כדי להוכיח וליסר העם כראוי:
ה: והיא יושבת תחת תומר וגו’. אחז”ל התומר נקראת תומר דבורה לפי שנקברה שם דבורה מנקת רבקה, כתוב כאן בין הרמה בין ביתאל וכתוב להלן ותקבר מתחת לביתאל. ותרגם יונתן והיא יתבא בקרתא בעטרות דבורה מתפרנסה מן דילה ולה דקלין ביריחו ופרדסין ברמתא וכו’. ועל דרך הפשט אמר שדבורה לא היתה רוצה לעמוד בבית כדי שלא להתיחד עם אדם, ולכן היתה יושבת תחת תומר, ומה שאמר עוד דבורה בין הרמה, הוא כאלו אמר ותמיד דבורה היתה בין הרמה ובין ביתאל בהר אפרים, כלומר שברחוב ובדרך תכין מושבה, ונתן הסבה בזה ואמר ויעלו אליה בני ישראל למשפט, ר”ל שבני ישראל היו עולים לפניה למשפט בכל יום, ולכן כדי שלא תתיחד עם האנשים היתה יושבת תחת תומר. ולמדנו מזה התועלת השני, שכל אדם כשר עם היותו טוב עם ה’ ראוי שישתדל להסיר מעליו החשד, ומשמועה רעה ירא כדי להיות טוב ג”כ עם אנשים, כמו שהיתה עושה דבורה הנביאה בזה:
ו: ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם וכו’. נטו המפרשים לומר שהיה ברק איש דבורה ובעלה, והוא באמת בלתי מתישב, כי הכתוב לא זכר שהיה בעלה. אבל אמר ברק בן אבינועם מקדש נפתלי ומה שאמר כי עלה ברק בן אבינועם ולא זכר דבורה, הוא לפי שסיסרא מהגבור פחד ולא ידע מנבואת דבורה, ולכן אני חושב שלא היתה דבורה נשואה או שנפרשה מבעלה מפני נבואתה כמו שכתב רלב”ג והנה צוה האל יתברך שתעשה התשועה הזאת ע”י ברק להיותו אמיץ לב בגבורים, והיה שמו מורה עליו, כי ברק רומז על היותו איש חיל רב פעלים, ובן אבינועם מורה על שהיה אביו ככה גם כן כי הוא היה אבי הנועם והמעשים היפים.

מלבים על שופטים ד
ודבורה: אמר שהתקבצו עתה ארבעה הכנות לתשועתם: א) מ”ש למעלה שצעקו אל ה’, ב) זכות דבורה שזכתה לנבואה (מה שלא זכו מושיעים הקודמים) והכנתה הטבעית שהיתה אשת לפידות, שהיו מעשיה בזריזות והתלהבות כלפידים, ג) השתדלותה לתקן את העם שהיא שופטה אותם, (ומלת שופטה בינוני מהקל, ויש אומרים שהוא פועל עבר שלם מהמרובע).
והיא: ד) זכות ישראל, שתחת שיתר השופטים הוצרכו לסבב בין העם לשפוט אותם כמו שאמר בשמואל וסבב בית אל וכו’, הנה היא יושבת תחת תמר שנקרא ע”ש תמר דבורה, (ותומר זה נמצא בין הרמה ובין בית אל), ויעלו אליה בני ישראל מעצמם למשפט.

וע”ז המליצו חז”ל מה תמרה אין לה כי אם לב אחד, כך היה אז לישראל לב אחד לאביהם שבשמים, וכן אמרו מה תמרה זו צילה מועט כך היו אז הת”ח מועטים, שאם לא כן לא היו הולכים מקצה הארץ אל אשה למשפט….
ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי: לא שהסתפק בנבואתה, ולא שהמרה את פיה שהממרה פי נביא חייב מיתה, רק אחר שהיה הציווי שימשוך אליו עשרת אלפים איש אמר שאם לא תלך עמו לא יאמינו לו העם ולמה ילך בחנם. ב) אחר שהודיעה לו שיפול בנס, חשב כי זכותו אינו מספיק לנס כזה רק אם תלך שאז יהיה הנס בזכותה,
אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך: רצה לומר שאם היית הולך בעצמך היה לך זה לכבוד ותפארת אם במה שהיו העם שומעים לקולך, אם במה שהיה סיסרא נופל בידך לא כן עתה, ביד אשה ימכר ה’ את סיסרא, רצה לומר כל הענין יתיחס לאשה, אם תחלת מפלתו, שקיבוץ העם יהיה ע”י דבורה, אם סוף מפלתו ע”י יעל, מה שאין כן אם היה שומע לדבריה והולך בעצמו היה נופל בידו.

רלב”ג
והנה היתה דבורה שפטה אז את ישראל ואחשב כי בעת ששבו ישראל אל י״י היתה שופטת אותם והיא סבבה שישובו אל י״י כי הוא רחוק שיעשו ישראל הרע בעיני י״י ולא תוכיחם על זה דבורה והיא נביאה והנה יורה עוד על מה שאמרנו אמרו היא שפטה את ישראל בעת ההיא. וקראה אשת לפידות כי בעלה היה שמו ברק וברק ולפיד הם קרובים בענינ׳ או יהיה פי׳ אשת לפידו׳ ע״ד אשת חיל אשת מדני׳ ויהיה לפידים ולפידות ענין א׳ והרצון בו כי כבר הגיע עוצם מדרגת׳ בנבואה עד שהיו נראי׳ לפידי׳ במקו׳ שהיתה מגעת לה הנבואה כמו שספרה התורה במרע״ה.
…
והנה היתה דבורה שפטה אז את ישראל ואחשב כי בעת ששבו ישראל אל י״י היתה שופטת אותם והיא סבבה שישובו אל י״י כי הוא רחוק שיעשו ישראל הרע בעיני י״י ולא תוכיחם על זה דבורה והיא נביאה והנה יורה עוד על מה שאמרנו אמרו היא שפטה את ישראל בעת ההיא. וקראה אשת לפידות כי בעלה היה שמו ברק וברק ולפיד הם קרובים בענינ׳ או יהיה פי׳ אשת לפידו׳ ע״ד אשת חיל אשת מדני׳ ויהיה לפידים ולפידות ענין א׳ והרצון בו כי כבר הגיע עוצם מדרגת׳ בנבואה עד שהיו נראי׳ לפידי׳ במקו׳ שהיתה מגעת לה הנבואה כמו שספרה התורה במרע״ה.

מצודת דוד
אשת לפידות – רצה לומר, אשת חיל, זריזה במעשיה כלפיד אש, והוא ענין מליצה, וכאשר יאמרו הבריות.

מחזור ראש השנה עדות המזרח
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי טָהֳרָה, בִּזְכוּת הַנְּבִיאָה דְּבוֹרָה.

צרור המור על התורה, בראשית ל׳:כ״ב:י״ח
רחל הצדקת ראתה במראה הנבואה ענין נפתלי. ומה שאירע לו עם דבורה וברק מקדש נפתלי. בענין מלחמת סיסרא והמונו. וראתה איך בסבת דבורה וזכותה ונבואתה היה השם יתברך לוחם מלחמותיהם. וכן ראתה רחל כי יעל אשת חבר הקיני תעשה המלחמה בטוב שכלה ובזכותה. כאומרו כי ביד אשה ימכור ה’ את סיסרא. וכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני. ולכן כתב בלידת נפתלי נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי. מה שלא הזכיר אחותי בכל השבטים. לרמוז שבסבת תפלת דבורה אחותה ונבואתה. וכן בסבת יעל אשת חבר הקיני אחותה. נצחו זאת המלחמה. ולכן נפתולי אלהים נפתלתי. כלומר תפלות חזקות התפללתי עם אחותי דבורה. ועם אחותי יעל. גם יכולתי ונצחתי המלחמה. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח השם ותפלת הצדקת. וזהו גם. ולכן ותקרא שמו נפתלי אחר שבתפלה נצח זאת המלחמה. וזהו שאמר בשירת דבורה ונפתלי על מרומי שדה. לרמוז על התפלה העולה למרום. כמו ויצא יצחק לשוח בשדה. ומדברי רחל הוציא יעקב מה שאמר נפתלי אילה שלוחה. למלחמת סיסרא כמו שנאמר בעמק שולח ברגליו. ולכן קראו אילה שלוחה ע”ש אילת אהבים ויעלת חן. כי בתפלה סוד החן ואהבת השם יתברך. כאומרו ואהבת את ה’ אלהיך. וזהו הנותן אמרי שפר. שהתפלה היא אמרים נאים ונעימים. שעל ידם שוררו דבורה וברק כאומרו ותשר דבורה וברק וכו’. וזהו נפתולי אלהים נפתלתי. באמרי שפר וחן וחסד. שהם מתוקים מדבש ונופת צופים. ושמו יורה על זה. וזהו נפתלי כלומר כל דבריך הם נופת לי.
…
וזהו נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי. דבורה או יעל. ועם אחותי היא לאה. ואמר שנתקבלה תפלתה כלאה אחותה שוה בשוה

דרשוני כרך א אמהות ואבות, ראשי האמהות ג’
דבורה הנביאה ראש לשופטות וללוחמות.

דרשוני כרך ב, שעשני אשה, ‘אָנָּא בְּכֹחַ … תַּתִּיר צְרוּרָה’;
גִבּוֹר – בזכות דבורה הנביאה שהייתה גיבורת חיל ויצאה להילחם בסיסרא, כמו שנאמר: ‘ושרי ביששכר עם דברה ויששכר כן ברק בעמק שלח ברגליו בפלגות ראובן גדלים חקקי לב’ (שופטים ה, טו).

רש”י
תחת תמר דברה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים – לפי תירגומו: יש ללמד שאין מקרא זה כמשמעו, ואין אלו סימני מקום ישיבתה, אלא למדנו שאשה עשירה היתה, ומן המקומות האילו היתה פרנסתה: והיא יושבת – בעירה, ועטרות שמה. תחת תומר – תמרים היו לה ביריחו, וכרמים ברמה, וזיתים בבקעת בית אל – שהוא מקום שמן ועפר חיור. בהר אפרים^ב – בטורא דמלכא. אומר אני:^ג שמוכרין אותה בדמים יקרים ליוצרי כלי חרש. ויש פותרין: עפר חיור – שדה זרע, כמו: שדה לבן (משנה שביעית ב׳:א׳).