יעל
אשת חבר הקיני – יש מי שפירשו ש׳חבר הקיני׳ הוא אישה של יעל ומנגד מקובלת יותר ההנחה כי היא בת לשבט הקיני ולא ׳אישה של׳
שבט הקיני – צאצאי חובב בן רעואל (יתרו), חותן משה הרגה את סיסרא שר צבא יבין מלך כנען ומביאה להכרעת המלחמה ולניצחון ישראל.
רקע ופשט הסיפור שופטים ד
עם ישראל משועבדים ליבין מלך חצור, וצועקים לה׳ שיושיע אותם, בימים אלה, דבורה היתה נביאה ושופטת בישראל, היא יוזמת מלחמה ופונה אל ברק בן אבינעם משבט נפתלי ומצווה לצאת למלחמה בצבא יבין בראשו עומד סיסרא. ברק מתנה את יציאתו למלחמה ביציאת דבורה עימו ״וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ״ (8), דבורה מנבאה לברק שבגלל שביקש להישען עליה – הכרעת המלחמה תינתן ביד אישה – בהמשך יתגלה כי זו יעל.
צבא ישראל מכה בצבא יבין, “וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי” (17), ומובהר ״כִּי שָׁלוֹם, בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר, וּבֵין, בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.״, יעל יוצאת לקראתו ומזמינה אותו לאוהלה, מכסה אותו בשמיכה, סיסרא מבקש מעט מים ויעל מוזגת לו חלב, ושוב נאמר ״וַתְּכַסֵּהוּ״.
סיסרא מבקש מיעל לעמוד בפתח האוהל ולשמור ׳והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר היש פה איש ואמרת אין׳.
יעל לוקחת את יתד האהל ואת המקבת, ״וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ; וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף, וַיָּמֹת.״ (21).
ברק מגיע לחפש את סיסרא, יעל יוצאת לקראתו ומזמינה אותו לראות את סיסרא מת.
יבין מלך כנען נכנע ביום ההוא בעזרתו של אלוהים.
פרק ה׳: בפרק זה מוצגת שירת דבורה, כך מתוארת נפילת סיסרא ביד יעל:
״תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים–יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר
הַקֵּינִי: מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרָךְ. מַיִם
שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה; בְּסֵפֶל אַדִּירִים, הִקְרִיבָה
חֶמְאָה. יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ
לְהַלְמוּת עֲמֵלִים; וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה
רֹאשׁוֹ, וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. בֵּין
רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב: בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע
נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד.״ (24-27)
הרחבה
- מלחמת ישראל-יבין התנהלה בסביבות הר תבור ובעמק יזרעאל.
אוהלה של יעל היה באזור קדש.
- לפי מדרשי חז”ל יעל היא אחת מכ״ג נשים כשרות.. גיורה ואף חסידה, היא זוכה לברכה כשם שזכו ארבע האמהות, אלשייך אומר שהשכינה היתה עם יעל באוהל אחרת איך היתה מצליחה לגבור על איש צבא כסיסרא, רש״י מגדיל לומר ״בימי שמגר בן ענת בימי יעל – מלמד שאף יעל שפטה את ישראל בימיה..״ וראו גם במצודת ציון: ׳אבל בימי השופט שמגר ובימי יעל, אשר גם היא שפטה בימי שמגר, לא היתה תשועה שלימה״.
ראו עוד בהמשך ‘מה קרה באוהל יעל?’ - קיני – קבוצת שבטים נודדים הפזורים בסיני, בנגב ובדרום יהודה, היו חרשים נוודים, משפחת חבר הקיני נדדה לאזור קדש, והמשיכה באורח חיים נוודי. הברית בין ישראל לקינים באה לידי ביטוי בנישואי משה לציפורה, בת יתרו המדיני, שזוהה עם הקינים. (ראו הרחבה: אנציקלופדיה מקראית,ז, עמ’ 141-149).
על הזיקה בין הקינים לקין, ברורה הזיקה הלשונית, אך גם במסורת הכתובה משופטים: ״וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה; וַיֵּט אָהֳלוֹ, עַד-אֵילוֹן בצענים (בְּצַעֲנַנִּים) אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ.״ (ד 11) וגם: “וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים, אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד” (א 16).
- בנימין מזר בספרו ׳כנען וישראל: מחקרים הסטוריים׳, טוען שחובב, חותן משה, אבי המשפחה, נודד בשלב ההתנחלות ומתמקם ליד ׳אלון קדש׳, וקושר ברית חסות עם אדוני הארץ, הוא וצאצאיו, שימשו כמכהנים בקודש ועסקו בפולחן בנגב ערד.
הקרבה לחותן משה, מרמזת על הקשר בין הקיני למדיינים.
אלון קדש, שם המקום כמו תמיד במקרא כשמובא השם אלון יופיע בצירוף – אלון מורה, אלון מעוננים, אלון מצב, אלון ממרא, אלון בכות אלון תבור – כולם עצים מקודשים ומקומות הקשורים במסורת של פולחן, (אנציקלופיה מקראית א 327), מזר, טוען שחותן משה, קובע מושבו באלון צנענים בקדש בצפון הארץ, אשר נתפרסם כמקום קדושה בחסות מלך חצור.
הוא מתייחס לשמגר בן ענת המוזכר יחד עם יעל בשירת דבורה ומעלה את האפשרות ששמגר בן ענת, קרא לעזרה את יעל, שישבה באלון צנענים בכדי לגייס את אוכלוסיית האזור נגד הפולשים, כשם שברק קרא לעזרה את דבורה אשת לפידות שישבה תחת תומר הדבורה, בהר אפרים במטרה לגייס את בני יוסף נגד הכנענים.
את בריחתו של סיסרא לאוהל יעל, הוא מיחס לא רק לשלום שהיה בין יבין מלך חצור לבין בית הקיני, אלא גם מחמת מעמדה המיוחד של יעל, לדברו, משום מקום מושבה, אלון צנענים, שהיה מוכר כמקום מקדש ומקלט, ומכאן המורכבות למשמעות הרצח במקום מקודש, אשר לטענתו ניתן לפרש כביצוע צו אלוהי.
מה קרה באוהל יעל?
בתיאור המסופר בפרק ד׳, יעל מקבלת את פני סיסרא, מזמינה אותו פנימה לאוהלה, סיסרא מבקש מים יעל מגישה לו חלב ומכסה אותו בשמיכה, כשנרדם יעל נועצת יתד ברקתו והורגת אותו. מול תיאור תמים זה של גיבורה נחושה וערמומית מופיע התיאור בשירת דבורה בפרק ה׳, כאן לעומת זאת נרמז באמצעות המילים ״בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב: בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד״ (27).
- חז״ל פירשו משמעות זו כ׳לשון נקייה׳ לקיום יחסי מין בין יעל לסיסרא ׳אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב וגו’״ בבלי נזיר כג.
- זקוביץ ושנאן (לא כך כתוב בתנ״ך, עמ׳ 223-230), טוענים שהסיפור כפי שמופיע במקרא מנסה להתפלמס ולעדן מסורת קדומה וארוטית יותר. הם מתייחסים לתיאור בהשוואה לסיפורי פיתוי אחרים במקרא (דלילה, אסתר המלכה, יהודית, ואזהרת החכם בספר משלי שלא ללכת שבי אחרי אישה זרה.)
אצל החכם במשלי ׳מי פתי יסור הנה׳ (ט 4), מתכתב עם תיאור הזמנת יעל את סיסרא : ״וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא; וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה״ (18).
- סיסרא מבקש מים ומקבל חלב, לפי תלמוד בבלי נידה, היה זה חלב אישה, לפי קדמוניות המקרא היה זה חלב מעורבב ביין ולפי קדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו, היה זה חלב מקולקל (ספר חמישי ה ד).
בסיפורנו סיסרא נופל לשינה מעיפותו, בסיפור שמשון ודלילה נכתב כי היא מיישנת אותו (19), מה שמאפשר לה לגבור עליו כמו בסיפורינו.
- לפי התיאור בפרק ד’, סיסרא נרדם ויעל באה אליו והורגת אותו בעודו ישן.
לפי התיאור בשירת דבורה בפרק ה’, סיסרא נרדם ונרצח בין רגלי יעל.
- לעומת מדרשי חז״ל על מגע מיני שהתקיים באוהל יעל, ישנו מדרש המבקש להתחקות אחר המילה ׳שמיכה׳, ״וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה״(18) וטוען שלא היה בין יעל וסיסרא כל מגע מיני ״חזרנו על כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה, ומהו שמיכה, שמי-כה, שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע״ (מדרש רבה ויקרא).
בין שני אלו מפרש רד״ק ׳בין רגליה כרע נפל. כן מנהג הלשון לכפול הדברים כדי לחזקם והענין כי כרע כריעה שלא היתה לו תקומה וזהו שאמר באשר כרע שם נפל שדוד ויש בו דרש והוא רחוק כי יש בפסוק שבעה בין כרע ונפל ושכב ואמרו כי שבע בעילות בעל אותו רשע ליעל אותו היום ומה שכתבו למעלה במילת שמיכה מכחיש זה הדרש׳.
וגם בויקרא רבה כג ט, ״ר’ עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון וריב”ל בשם בר קפרא מצינו שעל הכל הקדוש ברוך הוא מאריך רוחו חוץ מן הזנות בלבד ואית ליה קריין סגיין שנאמר (בראשית ו, א).. אני הוא שנפרעתי משמשון ומאמנון ומזמרי ועתיד אני ליפרע ממי שיעשה כמעשיהם אני הוא ששלמתי ליוסף ליעל ולפלטי בן ליש אני עתיד לשלם שכר למי שעושה כמעשיהם יוסף מנין אמר רשב”ג יוסף משלו נתנו לו פיו שלא נשק בעבירה (שם מא, מ) “על פיך ישק כל עמי” צוארו שלא הרכינו לעבירה (שם, מב) “וישם רביד הזהב על צוארו” ידיו שלא משמשו בעבירה “ויסר פרעה את טבעתו” גופו שלא נגע בעבירה “וילבש אותו בגדי שש” רגליו שלא הלכו בעבירה (שם, מג) “וירכב אותו במרכבת המשנה” מחשבה שלא חשבה תבא ותקרא חכמה “ויקראו לפניו אברך”.
לפי מדרש זה נפרע אלוהים ממי שחטא בזנות והם: שמשון, זמרי בן סלוא ואמנון בן דוד ולעומתם זכו שלושה אחרים: יוסף, יעל ופלטי בן ליש לשכר על מעשיהם ששמרו על צניעות וטוהר ונמנעו מבעילה אסורה.
- הצעה נוספת להתרחשות באוהל יעל, מצאתי אצל אהובה אשמן, בספרה, ׳תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נכריות במקרא׳, שירת דבורה מציגה את אם סיסרא, המצפה לשוב בנה המאחר מן הקרב, ושרותיה והיא מסבירות את איחורו: “הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה: צֶבַע רִקְמָתַיִם, לְצַוְּארֵי שָׁלָל. “, כלומר, הן מתנחמות בכך, שהגברים המנצחים בוודאי אוספים את השלל אשר בחלקו גם “רחם רחמתיים” – נשים שנועדו לאונס, שפחות בתולות, ‘רחמות’ בניגות לשרות, גבירות ומלכות, נשות הרמון היו רחמות, הקוטביות בין מעמד הנשים הזה יוצר אבחנה ברורה בין רחמות לשרות ומבטיח את מקומן של השרות, הגבירות והמלכות.
לפי אשמן, כאשר מבחינה יעל בסיסרא הנכנס לאוהלה, מבינה שהיא או ביתה ישלמו את מחיר המלחמה.
לפי גרסת השיר, סיסרא נכנס לאוהל ושואל/ מבקש מים, לא יעל הזמינה אותו פנימה, ובמקום אונס ׳רחמות׳ סיסרא הופך קורבן ליעל המפתה אותו בחלב ורמיזה שמציעה לו יותר מחלב, ומשנתפתה נפל שדוד. סיסרא שצפוי היה לפי חזון אימו לאנוס את הנשים הישראליות, ‘נאנס’ ע”י גיבורה אישה, שפיתתה אותו אל מותו. (ראו גם אצל, אשמן מציגה גם את פרשנותה של מיקה בל, על בקשת סיסרא מיעל לשמור ואם איש ישאל ״וְאָמַר הֲיֵשׁ-פֹּה אִישׁ–וְאָמַרְתְּ אָיִן.״ – אין איש, סיסרא מתגלה באין אונות מוחלטת, סיסרא הופך לקורבן פסיבי, והריגתו בידי אישה כ׳אונס מהופך׳.
יעל ויהודית
- ספר יהודית, הוא ספר חיצוני, הרביעי מבין הספרים החיצוניים לתנ״ך, והוא חלק מספרי הברית הישנה של הכנסייה הקתולית והיוונית אורתודוקסית. מועד כתיבתו מיוחס לתקופה הפרסית (מאה רביעית לפנה״ס) או תקופת החשמונאים (מהמאה ה-2 לפנה״ס).
הולופרנס היה שר הצבא של נבוכדנצר, כחלק ממסעות הכיבוש, הגיע הולופרנס לישראל, בדרכו לירושלים, מחליטה יהודית שהיתה אלמנה עשירה ויפה, לעשות מעשה, היא מגיעה למחנה הולופרנס ומבקשת לחסות במחנהו שכן יודעת היא שישראל יפלו להם בשל חטאיהם.
הולפרנס מאפשר לה להכנס, הוא יוזם משתה במטרה לפתותה, הוא שותה לשוכרה, כשנשארים הם לבד, הולופרנס נרדם, יהודית לוקחת את חרבו וכורתת את ראשו, בכך מביאה להכרעת המערכה נגד היוונים.
- לפי מדרשי אוצר המדרשים, פרט ליהודית היה עוד סיפור עריפת ראש ע״י אישה, אחות יהודה המכבי, שכרתה יחד עם אחיה את ראשו של ההגמון:
״כיוון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה.
אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו. כיון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון, מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכינור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול, וציווה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו.
..
כיון ששמע מלך יונים שהרגו ישראל הגמון שלו קבץ כל עמו ובא לפני ירושלם והביא אותה במצור, ונפחדו מאד היהודים, והייתה שם אשה אלמנה יהודית שמה ולקחה שפחתה והלכה אצל שערי ירושלם ואמרה הניחו אותי לצאת שמא יעשה המקום נס על ידי, ופתחו לה ויצאה, והלכה לפני המלך, ויאמר לה: מה תבקשי? ואמרה אדוני! בת גדולים מישראל אנכי ואחי נביאים ושמעתי שהיו מתנבאים שמחר תיפול ירושלם בידך, כיון ששמע כך שמח שמחה גדולה. והיה לו אחד מחכמיו שהיה רואה וחוזה בכוכבים והיה אומר רואה אני שישראל חוזרים בתשובה ואי אתה יכול להם, חזור למקומך, ונתמלא המלך חמה עליו וציווה לחטפו, ואסרו ידיו ורגליו לתלות אותו על העץ אצל ירושלם ויאמר המלך מחר כשתיפול ירושלם בידינו נהרוג אותו. והיה המלך מאמין לאותה יהודית ויאהב אותה ויאמר לה רצונך שתינשאי לי? ואמרה לו: אדוני המלך! איני ראויה אפילו לאחד מעבדיך, ואמנם כיון שלבך נוטה לזה תעביר כרוז בכל המחנה שכל מי שיראה שתי נשים הולכות אצל המעיין אל יפגעו בהן לפי שצריכה אני לילך לשם לרחוץ עצמי ולטבול. מיד העבירו הכרוז ועשתה כך, ועשה המלך משתה גדול ושתו ונשכרו, ואחר כך הלכו כל אחד ואחד לאוהליו והמלך ישב בחיקה וישן, והלכה אותה יהודית ונטלה סייף שלו וחתכה ראשו ופשטה סדין עליו, והלכה עם ראשו של מלך אצל שערי ירושלם ואמרה: פתחו לי השערים שכבר עשה הקב”ה נס על ידי, אמרו לה: לא דייך שזנית וקלקלת אלא שבאת בעלילה עמנו, מיד הראה להם ראשו של מלך, כיון שראוהו פתחו השערים ויצאו והרימו קול שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד. כיון ששמעו יונים כך אמרו למחרת באים עלינו, והלכו למלך ומצאוהו בלא ראש ונפל עליהם אימה ופחד וברחו כלם, וירדפו ישראל אחריהם והרגו מהם כמה וכמה. כן יעשה הקב”ה נקמה בשונאינו מהרה ויחיש לנו ישועה ככתוב ובא לציון גואל” אוצר המדרשים, מדרש חנוכה. - האישה בחלון
דמויות נשים המשקיפות פתח החלון: מיכל, אם סיסרא, איזבל, האישה הזרה במשלי ז’, רחב.
שרה ויעל הן שתי הדמויות היחידות במקרא עליהן נאמר כי עמדו פתח האוהל.
פתח האוהל כמוהו כפתח החלון.
לורית רמון, בספרה: ‘בעד החלון נשקפה, השתקפות המוטיב במקרא ובספרות הבתר מקראית’, מרחיבה על שלל הסיפורים אשר בתוכם מוטיב האישה בחלון, הנשקפת ומביטה מבעדו, החלון כסמל לעימות בינה לבין מושא התבוננותה, ציפייה, מתח גורל. ההשקפה מבעד לחלון כאלמנט בתוכו חבוי גם ארוס ממית, התרסה וביקורת כנגד השלטון, מאבקי כוח בין גבר ואישה, גורליות ומוות.
אצל גלדמן, בספרו ‘חלון’ החלון הוא מטאפורי לחייץ שבין הגברי לנשי, האור והחושך, פנים וחוץ, האירוטי מול האלוהי, החיים והמוות, גלוי וסמוי. החלון הוא פתח אל מקום האישה, אל גוף האישה, אל האישה.
ייבין, במאמר ‘אשנב ושבכה’, (בתוך: לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים, עמ’ 128-140) בוחן את הממצא הארכיאולוגי של דמויות נשים בחלון, ורואה בהן אלות, עשתורת, אלת הפוריות, כוהנות, קדשות המפתות עוברים ושבים להכנס למקדש, הוא מוצא בדמות האישה בחלון אלמנט אירוטי וסמל פולחני.
אצל חז״ל / מפרשים
תלמוד בבלי נזיר כג ב
אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה… אלא אימא כמצוה שלא לשמה, דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל, שרה רבקה רחל ולאה. אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב וגו’, והא קא מתהניא מבעילה דיליה, אמר רבי יוחנן כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים, שנאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע
מדרש רבא
בראשית מח יח
ויאמר הנה באהל, הדא הוא דכתיב (שופטים ה’) מנשים באהל תבורך, רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן, רבי אלעזר אמר מנשי דור המדבר שהן יושבות באהלים, ולמה תבורך מהם, הן ילדו וקיימו את העולם, ומה היה מועיל להם, שאילמלא היא כבר היו אבודין. רבי שמואל בר נחמן אמר, מן האמהות, הן ילדו וכו’, שאילולא היא כבר היו אבודין.
ויקרא כג י
שלשה הם שברחו מן העבירה, ושיתף הקב”ה שמו עמהם, ואלו הן, יוסף ויעל ופלטי… יעל מנין, שנאמר ותצא יעל לקראת סיסרא וגו’, ותכסהו בשמיכה, מהו בשמיכה, רבנן דהכא אמרי בסודרא, ורבנן דתמן אמרי במשכילא. אמר ריש לקיש חזרנו על כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה, ומהו שמיכה, שמי כה, שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע…
מדרש שכל טוב, בראשית ל״א:כ״ה:ב׳
ויעקב תקע את אהלו. כלומר תקע ודעץ כפס יתידות אהלו בהר, ודומה ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא), ומתרגמינן וכפסת, ויונתן בן עוזיאל תרגם ודעצת, ובלשון רבותינו דומה לדבר נפל מן הגג ונתקע:
מדרש תנחומא, שמות ט״ז:א׳
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חוֹתְנוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּכָל עֵת אֹהַב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז, יז). מִי הָיָה זֶה? זֶה יִתְרוֹ שֶׁקִּבֵּל לְמֹשֶׁה שֶׁהָיָה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, כָּל מִי שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, אֵין אוֹתָהּ מִצְוָה פּוֹסֶקֶת מִבֵּיתוֹ. יִתְרוֹ קִבֵּל לְתוֹךְ בֵּיתוֹ גּוֹאֵל שֶׁבָּרַח מִפְּנֵי הַשּׂוֹנֵא, מִן בֵּיתוֹ עָמְדָה שֶׁקִּבְּלָה לַשּׂוֹנֵא שֶׁבָּרַח מִפְּנֵי הַגּוֹאֵל וַהֲרָגַתּוּ. וְאֵיזֶה? זֶה סִיסְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי וְגוֹ’, וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וְגוֹ’, וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי אֶת יְתַד הָאֹהֶל וְגוֹ’ (שופטים ד, יז-כא). וּכְתִיב: וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה (שופטים א, טז). לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז, יז).
מדרש תדשא כא
ועוד יש נשים חסידות גיורות מן הגוים, נשים כשרות, אלו הן, הגר, אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות ויעל
יבמות ק״ג א:י״ז
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד״. וְהָא קָא מִתְהַנְיָא מֵעֲבֵירָה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים
שוחר טוב משלי לא
ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך, זו יעל שלא הרגה בכלי זין אלא ביתד בכח ידיה, ולמה לא הרגתו בכלי זיין, לקיים מה שנאמר (דברים כ”ב) לא יהיה כלי גבר על אשה וגו’.
תנא דבי אליהו רבא ט
ומה נשתנית יעל אשת חבר הקיני מכל הנשים כלן, שבאת תשועה גדולה לישראל על ידה, שנאמר ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל וגו’, כך אמרו חכמים יעל אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה היתה, מכאן אמרו חכמים אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה.
ילקוט ראובני בראשית
…ועלי הוא גלגול יעל אשת חבר הקני, שרצה לעלות במדרגת איש, וזה מנשים באהל תבורך, ששמשה באהל שילה במקום כהן, בסוד גלגול עלי הכהן…
אברבנאל על שופטים ד׳:י״ז:א׳
וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל וגו’. זכר שנס סיסרא אל אהל יעל, ושהיא יצאה לקראתו לאמר סורה אדוני, שקראתו אדון להיות שהיה חבר הקיני בעלה משועבד אליו, והבטיחתו (יח) סורה אלי אל תירא, רוצה לומר שיהיה נכון לבו בטוח בה, וכסתה אותו בשמיכה, (יט) ושאל מים ותשקהו חלב להרדימו (כ) ושאמר אליה שתעמוד פתח האהל והיה אם איש יבא וישאל היש פה איש שתאמר אין, וניבא בזה, (הוא עצמו) שסיסרא לא היה כבר איש, אבל כאלו היה מת ובטל מן העולם, ולכן אמר היש פה איש ואמרת אין, שכבר היה אין, (כא) ושיעל לקחה את יתד האהל ותתקעה ברקתו ויעף וימת, ר”ל שנתקבצו דברים לשלא הרגיש בהכאה, האחד שהוא היה נרדם משתיית החלב, והשני ויעף שהיה עיף ויגע שברח ברגליו, ומפני זה וימת מבלתי שיתנועע יותר מההכאה.
רד”ק על שופטים ה׳:כ״ז:א׳
בין רגליה כרע נפל. כן מנהג הלשון לכפול הדברים כדי לחזקם והענין כי כרע כריעה שלא היתה לו תקומה וזהו שאמר באשר כרע שם נפל שדוד ויש בו דרש והוא רחוק כי יש בפסוק שבעה בין כרע ונפל ושכב ואמרו כי שבע בעילות בעל אותו רשע ליעל אותו היום ומה שכתבו למעלה במילת שמיכה מכחיש זה הדרש:
מלבי”ם על שופטים ד׳:י״ז:א׳
וסיסרא: הנה מהרי”א שאל פה, איך עשתה יעל כדבר הרע הזה להרוג את סיסרא אחר ששלום בינו ובין בית בעלה ובא לביתה וזה נגד חוקי המדינות?! ואני אומר כפי שיטתו, הנה השלום שבין יבין ובית חבר הי’ שלום כולל עם בני קיני השוכנים במדבר יהודה שעל זה אמר ובין בית חבר הקיני. ועתה שנפרד חבר מאת אחיו ונטה אהלו בין ב”י, אין עליו חיוב הברית של בני קיני, כי נפרד מהם…
והטעם הב’ כמו שאמר מהרי”א: שנס אל אהל יעל, והאשה פטורה מעניני המדיניות, והיא עשתה זאת לא בעלה. אולם לא הוצרכנו לכ”ז אחרי היות בית חבר מבני ישראל, ואיך לא יריבו ריב עמם ואלהיהם.
מלבי”ם על שופטים ה׳:כ״ז:א׳
בין תחלה כרע בין רגליה ושכב, רצה לומר שבעל אותה, כמו שאמר חז”ל, ואח”כ בין רגליה כרע נפל ונהרג, ומפרש באשר כרע במקום שכרע לבעילה שם נפל שדוד ושם נהרג.
אלשייך
תשלחנה – לשון רבים, ששכינה עמה, שאיך תעיז להלום בסיסרא שבן ל”ו כבש כל העולם, ולא היה כרך שלא מפיל חומתו בקולו, ואפילו חיה שנתן עליה בקולו לא זזה ממקומה… ולכן לקחה מקבת הלמות עמלים – גדול של בנין, שבהכאה אחת מחצה ראשו. באשר כרע – לא היה יכול להחזיק ברגליה ולקום, אף שמהטבע להתחזק עוד פעם לפני המיתה.
חומת אנך על שופטים ד׳:כ״א:א׳
ותקח יעל אשת חבר. כתב הרב כלי יקר ז”ל דקשה מאד איך עשתה יעל בגידה זו בסיסרא והרי כרתו ברית שלום יחדיו כמש”ה כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקני ומהרי”א ז”ל תירץ דהשלום עם יבין ולא עם אחר. והוא ז”ל תירץ דסיסרא בגד בה ובא אליה באונס שבע”ה ברעות ונקיה היא כי עשתה זאת במעלו אשר מעל וזהו שאמר הכתוב והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו מה טעם בין רגליה כרע נפל וכו’ ע”ש באורך. והרבנים ז”ל כונתם מפני הבריות שהדבר קשה בעיני הגוים ונ”ט שיש לה להשיב. אבל בקושטא הברית היה לפנים מפני הפחד אך כנטול דמי שהוא ברית עם אויבי ה’. ומצוה רבה עשתה וטעונ”ה ברכה כמו שאמרה דבורה ברוח הקדש תבורך מנשים יעל וכו’:
רש״י
בימי יעל. מלמד שאף היא שפטה את ישראל