דלילה

אשתו השלישית של שמשון
האישה היחידה עליה נכתב כי שמשון אהב אותה
פלשתית, מנחל שורק. בין צרעה ואשתאול, מזרחית לערי הפלשתים וקרוב לגת ולעקרון.
ישנה דעה נוספת הטוענת שדלילה כלל אינה פלשתית והיא כנענית או אפילו אישה יהודאית (ראו עולם התנ”ך, שופטים, עמ’ 132 וגם אצל אמית, תשס”ד, עמ’ 1-18), אשר בגדה למען בצע כסף.

משמעות השם:

לפי נות, דלל-דלה – תלתלים תלויים ויורדים.
במשמעות מפתה ומוסרת בהקבלה לשם הצאפאי דללת.
אפשרות נוספת שזהו שם תאופורי מקוצר הדומה לשמות אקאדיים “דליל/דיליל-אישתר” – תהילת אישתר.
(מתוך אנציקלופדיה מקראית, ב, עמ’ 655)

לפי אמית (שם), השם דלילה הוא שמי, אך יתכן שפלשתים שחיו בסביבה שמית נשאו לעיתים שמות שמיים (למשל: אבימל מלך פלשתים, בראשית כו 1).

שתי פרשנויות נוספות לשם דלילה, אצל אמינוף, ‘שמשון הלך אחר עיניו’ (עמ’ 99-101), האחת מוציאה משמה את המילה ‘דלי’ ומפרשת את המשמעות הסימבולית והאירוטית במושג זה, הדלי הוא סמל מיני נקבי, מופיע במדרש מאוחר באחת מחידותיה של מלכת שבא, חידת הבאר והדלי, הדלי נרמז בדברי בנות יתרו לאביהן” ‘ותאמרן: איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן” (שמות ב 19).

הפרשנות השניה שמציעה אמינוף, קשורה במצלול השם ”דלילה’ וזיקתו למילים ‘לילה ו’לילית’, “‘דלילה המדלדלת כלבנה עומדת מול שמשון הקבוע כשמש איתן” (שם, עמ’ 101), הניגודים של שמשון ודלילה – כלילה ושמש, אור וחושך,

הסיפור ומדרשו

שמשון שהיה נזיר מבטן ומלידה,לא ממש התנזר מנשים.
בסיפור מעשיות שמשון, ישנם שלושה סיפורים על הקשר של שמשון עם נשים, הסיפור של שמשון ודלילה עולה בסיפור השלישי.
בסיפור הבשורה לאם שמשון ע”י מלאך על התעברותה ועתידו של העובר בבטנה, נתנבאה האם שהילד יהיה נזיר מבטן ולאורך כל חייו, מתוקף כך, חל איסור לגלח את שיערו, ואיסור לשתות מגפן היין, איסור היטמאות ממתים, אין בסיפור זה אזכור לאיסור בכל הנוגע לנשים.

דלילה היא האישה האחרונה איתה בה במגע שמשון, מיד אחרי סיפור האישה הזונה מעזה ועקירת שערי העיר בידי שמשון, סיפור שמשון ודלילה נפתח במילים “ויהי אחרי כן ויאהב אישה” ומאידך אין הכתוב מתייחס לשאלה האם דלילה אהבה את שמשון, לפי יאירה אמית (שופטים, עמ’ 247), ציון זה של אהבת שמשון את דלילה, מבדיל בין מערכת יחסים זו של שמשון לעומת קשריו הקודמים עם נשים, כל מערכות היחסים הקודמות היו לטענתה חלק מהתוכנית האלוהית לפגוע בפלשתים על ידי שמשון ואילו בסיפור זה נכנס שמשון למערכת רגשית ולכן הוא יפגע.

דלילה מונעת ע”י הפלשתים לחשוף את מקור כוחו של שמשון מתוך בצע כסף, תוך שהיא מנצלת את אהבתו אליה, פיתוי שמשון נעשה לפי דגם של שלושה-ארבעה, המאפיין נסיונות שכנוע (אצל זקוביץ, ‘חיי שמשון’ עמ’ 171), בשלושת הנסיונות הראשונים דלילה נכשלת  ובנסיון הרביעי היא מצליחה,ישנו דמיון רב בארבעת האיברים אך יש בהם יחס של התפתחות ושינוי אף של הדמויות.
בנסיון הראשון דלילה מנסחת דבריה בדומה להצעת סרני ה]לשתים ומוסיפה בנוסחה “הגידה נא לי” (6), שמשון בתשובתו לא חש בסכנה מפני דלילה ובכל זאת הוא לא אומר לה את האמת ואומר אם יאסרו אותו ב “שבעה יתרים לחים אשר לא חרבו”.
בנסיון השני, דלילה מביעה את אכזבתה מכך ששיקר לה “הנה התלת בי ותדבר אלי כזבים” (פס’ 10) תוך הדגשת ייחוס דבר השקר אליה, והפעם מציע שמשון לאסבור אותו “בעבותים חדשים אשר לא נעשה בהם מלאכה” (פס’ 11), זה מזכיר לקורא את המעשה בלחי חמור שם שמשון גבר על עבותים חדשים.
בנסיון השלישי, דלילה מביעה את קוצר רוחה, “עַד-הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים הַגִּידָה לִּי, בַּמֶּה תֵּאָסֵר” ” ולא הגידה נא לי, דלילה עוברת מבקשה מנומסת לדרישה, וגם שמשון, עובר מלדבר בגוף שלישי לפניה ישירה אליה – אם את: “אִם-תַּאַרְגִי אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי, עִם-הַמַּסָּכֶת.”, (זקוביץ, 181), שמשון מזכיר את מחלפות ראשו, ויש בכך רמז, שיוצר תחושת מתח אצל הקורא שיודע את סוד כוחו.

בנסיון הרביעי, דלילה מאשימה את שמשון, שהעובדה שהוא משקר לה מעידה שהוא משקר לה גם לענין אהבתו אליה, ולפי אמית, דלילה מעמידה את הסוד אותו שומר ממנה שמשון כשקול לאהבתו אליה, ורק גילוי סודו יוכיח את אהבתו. (מקרא לישראל, עמ’ 250)
גם האישה התמנית הצליחה לחלץ משמשון את פתרון החידה באותו אופן, שמשון לא לומד מהטעויות שלו והנשים מצליחות להכשיל אותו שוב ושוב.
דלילה מפעילה לחץ מאסיבי על שמשון, ‘ותאלצהו’, לפי רש”י, לשון דוחק ומצוקה.  עד כי הוא מואס בחייו, חז”ל (רו בהמשך, אצל חז”ל, סוטה) פרשו ותאלצהו בקונטציה ארוטית, ‘שהיתה שומטת עצמה מתחתיו’, כלומר שומטת עצמה ממנו רגע לפני שהיה מגיע לסיפוק מיני, ומשום כך ‘ותקצר נפשו למות’.

שמשון המאוהב מגלה לדלילה את סוד כוחו, המגיע מאת אלוהים והוא תלוי בנזירותו ובאורך שערו.

“וַתְּיַשְּׁנֵהוּ, עַל-בִּרְכֶּיהָ, וַתִּקְרָא לָאִישׁ, וַתְּגַלַּח אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ; וַתָּחֶל, לְעַנּוֹתוֹ, וַיָּסַר כֹּחוֹ, מֵעָלָיו” (20) ולפי תרגום השבעים “בין ברכיה”, ומכאן כל המשתמע מקונטציה זו בפרשנויות,  והניגודיות הזועקת בין אמון ובגידה.

כוחו של שמשון סר מעליו, הפלשתים מנקרים את עיניו, ושמים אותו טוחן בבית אסורים.

סכום הכסף המוצע לדלילה תמורת הסגרת שמשון והבגידה בו, הוא מאה כסף עכשיו ועוד אלף אם תצליחי במשימתך, סה”כ אלף ומאה כסף, סכום כסף זה מופיע פעם נוספת בסיפור הבא בשופטים, והוא הסכום אותו גנב מיכה מאימו, ולבסוף משאריות הכסף נבנה פסל מיכה. אצל רש”י: “יש אומרים שהאשה הזו (אם מיכה) היא דלילה , לפי שכתוב בה “אלף ומאה כסף” (שו’ טז , ה) , וטעות היא בידם, שהרבה ימים קדם מיכה לשמשון, אך הפרשיות נסמכו על פי הכסף הרע ששוה כאן וכאן , וכסף של פורענות היו שניהם.”

אצל חז”ל

תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ט, עמוד ב-דף י, עמוד א
מדרש ויקרא רבה, פרשה ח, דרשה ב.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִלְמָלֵא נִקְרָא שְׁמָהּ דְּלִילָה רְאוּיָה הָיְתָה שֶׁתִּקָּרֵא דְּלִילָה:
דִּלְדְּלָה אֶת כּוֹחוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו. דילדלה את כחו דכתיב ויסר כחו מעליו. דילדלה את לבו דכתיב ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. דילדלה את מעשיו דאיסתלק שכינה מיניה דכתיב והוא לא ידע כי ה’ סר מעליו. – הגמ’ מבארת שהיא נקראה דלילה מלשון דל, שהיא עשתה אותו דל.
ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו, מנא ידעה? א”ר חנין א”ר ניכרין דברי אמת. אביי אמר ידעה בו באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה כיון דאמר (שופטים טז, יז) ‘נזיר אלהים אני’ אמרה השתא ודאי קושטא קאמר (שופטים טז, טז) .
ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו, מאי ותאלצהו? אמר רבי יצחק דבי רבי אמי בשעת גמר ביאה (תאות האדם מרובה) נשמטה מתחתיו (שופטים יג, ד).
…ידעה בו באותו צדיק, שאינו מוציא שם שמים לבטלה

בן יהוידע על סוטה ט׳ ב:ז׳
הוּא נִתְאַוָּה לְדָבָר טָמֵא לְפִיכָךְ נִתְלוּ חַיָּיו בְּדָבָר טָמֵא (שופטים טו, יט). נראה לי בס”ד בטיבותיה משתעי כי מצינו כתוב וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה (שופטים טו, טו) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש ויחי (בראשית רבה צח, יג) מהו טריה? בר תלתא יומין, רוצה לומר החמור ההוא היה בן שלשה ימים כי טריה בלשון יון שלשה עיין שם. וצריך להבין למה הוצרך ללמדינו שהיה החמור בן שלשה ימים?

ונראה לי בס”ד שבו נרמז על חטא שלקח שלשה נשים נכריות דכתיב בהו בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם (יחזקאל כג, כ) אחת בְּתִמְנָתָה (שופטים יד, א) ואחת בְּעַזָּה (שופטים טז, א) ואחת בְּנַחַל שֹׂרֵק (שופטים טז, ד) ושלשתם בשר חמורים בשרם וזה נרמז בְּחֲמוֹר טְרִיָּה שהיה בן שלשה ימים לומר אף על פי שידע הקדוש ברוך הוא שיחטא בשלשה נשים חמורים עשה לו נס בחמור זה. וכאן נברא לו המים בתוך לחי החמור ההוא שהיה בן שלשה ימים שרמוז בו על שלשה נשים נכריות אשר לקח לרמוז בזה אף על פי דהשם יתברך יודע שיחטא בשלשה נשים שבשר חמורים בשרם לא מנע ממנו חיותו במים בעת שהיה צמא אלא ברא לו חיותו!

וזהו כונת המאמר אפילו שֶׁהוּא נִתְאַוָּה לְדָבָר טָמֵא אלו נשים נכריות אשר בשר חמורים בשרם עם כל זה נִתְלוּ חַיָּיו המים בְּדָבָר טָמֵא הוא החמור שהיה בו רמז על אלו הנשים אשר נתאוה להם.

במדבר רבה ט’, כד
במעשה דלילה נשתלש בחטא (תמנתה, עזה, נחל שורק), נעשה מועד לעבירה.
יד ט: על שטימא עצמו בגויה, היא גרמה לו לאותו גילוח

ספר החינוך ת”ל
ובא וראה כמה היו זהירין בזה בדורות הראשונים, שהרי שמשון נזיר אלקים נשא אשה מפלשתים אשר אהב בנחל שורק, והיה זהיר כל כך בהזכרת השם שלא להזכירו כלל, בין לצורך או שלא לצרך, שדלילה הכירה כי הגיד לה את כל לבו, בהזכירו אלקים בתוך דבריו באמרו אליה כי נזיר אלהים אני (שופטים טז יז). וכמו שכתוב אחריו ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה ט, ב), מנא ידעה? ומהם שאמרו נכרין דברי אמת, ומהם שאמרו על שהזכיר שמשון אלקים בתוך דבריו, ואף על פי שלא אמר דרך שבועה אלא דרך ספור.

ישראל קדושים ה
ובאת דלילה שהיתה דוגמת חוה ראשונה ודלדלה את כחו ולבו דהיינו שעשאתו כאבר המדולדל שלא יכולים לתלשו ולהפרידו לגמרי כדבר הנגזז ונשלך. רק נשאר מדולדל שעדיין ממשיך חיות ויכול לחזור ולהתחבר ולהיות כמו שהיה. וכך היה בגלוח שערו והסרת כחו שחזר לצמוח וחזר אליו כחו. ומכל מקום דלדלתו לשעתו בכחו ולבו ומעשיו כמו שאמרו בסוטה ט’ ב’. הכח נמשך מהחכמה, כח מה כידוע. והלב בו כח הגבורה בכבישת היצר וכבר ידע בנפשיה ליזהר מלהגיד לה ולשמור פתחי פיו משוכבת חיקו כאשר כבר התל בה ג’ פעמים דהבין שאין להגיד לה האמת. ועם כל זה לא יכל לעצור נפשו כאשר אלצתו בתאות לכבוש יצרו והסירה בינת לבו ממנו. וזהו שתי המדריגות שנתעלה בהם בדורו דוגמת משה ואהרן, והיא דלדלתם ועל ידי זה ממילא דלדלה מעשיו גם כן. כי אלו ה’ הם נגד עין רואה בכח החכמה שבמוח, ולב חומד ועל ידי זה כלי המעשה גומרים. וכאשר היו עיניו ולבו שקועים בקדושה ממילא שרתה שכינה במעשה ידיו וכל אשר הוא עושה ה’ מצליח אפילו מה שנראה לא כן. ואחר שנתדלדל כחו ולבו אסתלק שכינה מעליה וממילא נתדלדלו מעשיו.