אם סיסרא

אם סיסרא מופיעה פעם אחת בתנ״ך בשירת דבורה.
סיסרא היה שר הצבא של יבין מלך חצור.

״בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה; אַף-הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה: צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָלוֹ.״ שופטים, פרק ה’, פסוקים כ”ח–ל’

אזכור אם סיסרא בשירת דבורה הוא קצר ומתומצת אך מלא באלמנטים אירוניים, בהנגדת דמותה, תוך הדגשת תבוסתו של סיסרא ובכך מוסיפה לעג וביקורת כלפי אויבי ישראל. דבורה מכנה את עצמה “אם בישראל” זאת אל מול האם הנוספת המתוארת בשיר היא “אם סיסרא”.
אם סיסרא מתוארת בארמון עם שרותיה/ נערותיה, זאת בניגוד ליעל ששהתה באוהל. מיד לאחר תיאור הריגת סיסרא באוהל יעל תוך שהוא שתוי ונפול בין רגליה “בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד:” מעבר חד לתיאור אם סיסרא הממתינה לשובו בארמון, ודברי נערותיה המסבירות את איחורו באיסוף השלל אשר בתוכו גם רחם רחמתיים, גם הם מדגישים סוג של אירוניה לעומת מה שידוע לקורא השיר, כי סיסרא למעשה מת בין רגליה של יעל, מת בידי אישה “אכזריות הנצחון”. (לקריאה רחבה אצל ו., ג., אורברוק, אם סיסרא בשירת דבורה, בית מקרא, גליון קל”א ; וגם: ל., רמון, בעד החלון נשקפה: השתקפות המוטיב במקרא ובספרות הבתר מקראית, עמ’ 98-104 )

אהובה אשמן, בספרה, ׳תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נכריות במקרא׳,מתארת כיצד הנשים בארמונה של אם סיסרא, מתנחמות בכך, שהגברים המנצחים בוודאי אוספים את השלל אשר בחלקו גם “רחם רחמתיים” – נשים שנועדו לאונס, שפחות בתולות, ‘רחמות’ בניגות לשרות, גבירות ומלכות, נשות הרמון היו רחמות, הקוטביות במעמד הנשים המתוארות יוצר אבחנה ברורה בין רחמות לשרות ומבטיח את מקומן של השרות, הגבירות והמלכות.
לפי אשמן, כאשר מבחינה יעל בסיסרא הנכנס לאוהלה, מבינה שהיא או בתה ישלמו את מחיר המלחמה.
לפי גרסת השיר, סיסרא נכנס לאוהל ושואל/ מבקש מים, לא יעל הזמינה אותו פנימה, ובמקום אונס ׳רחמות׳ סיסרא הופך קורבן ליעל המפתה אותו בחלב ורמיזה שמציעה לו יותר מחלב, ומשנתפתה נפל שדוד. סיסרא שצפוי היה לפי חזון אימו לאנוס את הנשים הישראליות, ‘נאנס’ ע”י גיבורה אישה, שפיתתה אותו אל מותו. (ראו גם אצל, אשמן מציגה גם את פרשנותה של מיקה בל, על בקשת סיסרא מיעל לשמור ואם איש ישאל ״וְאָמַר הֲיֵשׁ-פֹּה אִישׁ–וְאָמַרְתְּ אָיִן.״ – אין איש, סיסרא מתגלה באין אונות מוחלטת, סיסרא הופך לקורבן פסיבי, והריגתו בידי אישה כ׳אונס מהופך׳.

אם סיסרא המצפה לשוב בנה, עומדת בציפייה מהחלון, ומיבבת, המילה ׳ותיבב׳ היא מילה יחידאית במקרא (בתרגום השבעים מופיעה המילה ו׳תבט׳ במקום ותיבב). בספר קדמוניות המקרא פרק לא פסוק ח היא מזוהה בשם ׳תמך׳.

האישה בחלון

דמויות נשים המשקיפות פתח החלון בנוסף לאם סיסרא: מיכל, איזבל, האישה הזרה במשלי ז’, רחב.
שרה ויעל עמדו פתח האוהל.

פתח האוהל כמוהו כפתח החלון.
לורית רמון, בספרה: ‘בעד החלון נשקפה, השתקפות המוטיב במקרא ובספרות הבתר מקראית’, מרחיבה על שלל הסיפורים אשר בתוכם מוטיב האישה בחלון, הנשקפת ומביטה מבעדו, החלון כסמל לעימות בינה לבין מושא התבוננותה, ציפייה, מתח גורל. ההשקפה מבעד לחלון כאלמנט בתוכו חבוי גם ארוס ממית, התרסה וביקורת כנגד השלטון, מאבקי כוח בין גבר ואישה, גורליות ומוות.
אצל גלדמן, בספרו ‘חלון’ החלון הוא מטאפורי לחייץ שבין הגברי לנשי, האור והחושך, פנים וחוץ, האירוטי מול האלוהי, החיים והמוות, גלוי וסמוי. החלון הוא פתח אל מקום האישה, אל גוף האישה, אל האישה.
ייבין, במאמר ‘אשנב ושבכה’, (בתוך: לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים, עמ’ 128-140) בוחן את הממצא הארכיאולוגי של דמויות נשים בחלון, ורואה בהן אלות, עשתורת, אלת הפוריות, כוהנות, קדשות המפתות עוברים ושבים להכנס למקדש, הוא מוצא בדמות האישה בחלון אלמנט אירוטי וסמל פולחני.

החלון של אם סיסרא במדרש

בספר הזוהר, פתח החלון דרכו השקיפה אם סיסרא מוזכר בהקבלה לאבימלך, ולבלק בן צפור – החלונות מהם ראו כאילו היו רואים בהסתכלות החכמה ומקביל לחכמת הכוכבים, “וירא בלק בן צפור וגו’: ר’ שמעון אמר, וירא, מה היא הראיה שראה. ומשיב, ראיה ממש ודאי, ראה בהסתכלות החכמה, וראה בעיניו, דהיינו בעיני החכמה. ראה בהסתכלות החכמה, כמו שכתוב, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. מהו בעד החלון. הוא כש”א בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. אלא ודאי חלון החכמה דקצה שולי הככבים, הוא החלון דאם סיסרא ואבימלך, והם חלונות החכמה. כלומר שיש הרבה חלונות, וחלון אחד יש שכל החכמה שורה בו, ובו רואה, מי שרואה בשורש החכמה. אף כאן, וירא בלק, בחכמה שלו, דהיינו חלון הפרטי.” פירוש הסולם על ספר הזהר, בלק א׳:א׳,ראו גם :ספר הזהר, תולדות י״ב:צח, וגם: סוד ישרים, ראש השנה צ״ד, בהמשך (אצל חז”ל / מפרשים)

יבבת אם סיסרא ותקיעת השופר בראש השנה

לפי הגמרא במסכת ראש השנה “שיעור תרועה כג’ יבבות : והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב: יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא: בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל.”

לפי המנהג בראש השנה ראוי לשמוע מאה קולות מהשופר, כאשר לפי דין תורה מספיק 30 קולות, 100 קולות שופר על שום בכיה של אם סיסרא שיבבה מאה בכיות מאה דמעו שנספרו על ידי מלאך, על כך שבנה בושש לבוא משדה הקרב.

לפי ספר התודעה (ראו אצל חז”ל / מפרשים בהמשך) “בשעה שהיא מיבבת על צער בנה, הלא תדע רחם על אמהות אחרות כמותה שבוכות על מות בניהן. אבל היא, אֵם סיסרא, אינה כן, אלא כל תנחומיה “הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר”. סיסרא בנה עוסק כעת בריטוש שבויים מישראל ובניפוץ עוללים, וזאת נחמתה, ובכך היא מפיגה את צערה. יש לך אכזריות גדולה מזו? יבואו מאה קולות השופר של רחמים ויבטלו אותן הפעיות שכולן של אכזריות היו, חוץ מאחת מהן – זה צער האֵם על בנה שיש בו גם ממידת הרחמים אפילו אצל אכזרים. פעיה אחת זו של רחמים אין קול השופר בא לבטל.”

אזכור אם סיסרא בשירה

“אמו” / חיים גורי

לִפְנֵי שָׁנִים, בַּסּוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,
שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סיסרא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,
מַבִּיט בְּאֻמּוֹ שֶׁל סיסרא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן.
אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בַּשַּׂעֲרָה.

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,
צֶבַע רְקַמְתִּים לְצַוָּארִי שָׁלַל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.
אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.
יָדָיו רֵיקוֹת מֵאֵד.
עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חֲלֵב חֶמְאָה וְדָם.

הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,
גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחר אַחַת.
שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.
אַחַר זְמַן-מַה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר זְמַן-מַה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה שְׁקֵטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה
לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתִים לא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית
אֲבָל הִיא מֵתה, זְמַן קָצָר אַחר מוֹת בְּנָהּ.

אצל חז״ל / מפרשים

תלמוד בבלי, ראש השנה · לג ב
והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה, כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל תנו רבנן מנין שבשופר ת”ל (ויקרא כה, ט) והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה חומנין שפשוטה לפניה ת”ל והעברת שופר תרועה ומנין שפשוטה לאחריה ת”ל תעבירו שופר ואין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת”ל בחדש השביעי

ספר הזהר, תולדות י״ב:צח
אֶלָּא, וַדַּאי אֲבִימֶלֶךְ חַכִּים הֲוָה, וְאִיהוּ אִסְתַּכַּל בְּאִצְטַגְנִינוּתָא דִילֵיהּ, דְּאִיהוּ חַלּוֹן. כְּתִיב הָכָא (בראשית כ״ו:ח׳) בְּעַד הַחַלּוֹן, וּכְתִיב הָתָם (שופטים ה׳:כ״ח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקָפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, מַה לְּהַלָּן בְּאִצְטַגְנִינוּתָא, אוּף הָכִי נָמֵי בְּאִצְטַגְנִינוּתָא, וְחָמָא דְּלָא הֲוָה כְּמָה דְהֲוָה אָמַר יִצְחָק.

פירוש הסולם על ספר הזהר, תולדות צ״ח:א׳
אלא ודאי וכו’: ומשיב, אלא ודאי אבימלך חכם היה והיה מסתכל בחכמת הכוכבים שלו, שהוא נקרא חלון, כי כתוב כאן, בעד החלון, וכתוב שם בעד החלון נשקפה וגו’, מה חלון האמור שם, הפירוש הוא בחכמת הכוכבים, אף חלון האמור כאן הפירוש הוא בחכמת הכוכבים, וראה שם כי לא היה כמו שאמר יצחק, אלא בודאי שהוא מצחק עמה והיא אשתו, ואז ויקרא אבימלך ליצחק וגו’.

ספר הזהר, בלק א׳:א
(במדבר כ״ב:ב׳) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר וְגוֹ’. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַיַּרְא, מַאי רְאִיָה חָמָא. רְאִיָה וַדַּאי מַמָּשׁ חָמָא בְּמַשְׁקוּפָא דְּחָכְמְתָא, וְחָמָא בְּעֵינוֹי. חָמָא בְּמַשְׁקוּפָא דְּחָכְמְתָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ו:ח׳) (ק”מ ע”ב) וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן. מַאי בְּעַד הַחַלּוֹן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שופטים ה׳:כ״ח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא (אלא) (ס”א ודאי) חַלוֹן דְּחָכְמְתָא דִּזְנָבֵי שׁוּלֵיהוֹן דְּכֹכָבַיָּא, וְאִינּוּן חַלוֹנֵי דְּחָכְמְתָא. וְחַד חַלוֹן אִית דְּכָל חָכְמְתָא בֵּיהּ שַׁרְיָא, וּבָהּ חָמֵי מַאן דְּחָמֵי בְּעִקָרָא דְּחָכְמְתָא. אוּף הָכָא וַיַּרְא בָּלָק, בְּחָכְמְתָא דִּילֵיהּ.

פירוש הסולם על ספר הזהר, בלק א׳:א׳:
וירא בלק בן צפור וגו’: ר’ שמעון אמר, וירא, מה היא הראיה שראה. ומשיב, ראיה ממש ודאי, ראה בהסתכלות החכמה, וראה בעיניו, דהיינו בעיני החכמה. ראה בהסתכלות החכמה, כמו שכתוב, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. מהו בעד החלון. הוא כש”א בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. אלא ודאי חלון החכמה דקצה שולי הככבים, הוא החלון דאם סיסרא ואבימלך, והם חלונות החכמה. כלומר שיש הרבה חלונות, וחלון אחד יש שכל החכמה שורה בו, ובו רואה, מי שרואה בשורש החכמה. אף כאן, וירא בלק, בחכמה שלו, דהיינו חלון הפרטי.

תלמוד ירושלמי

כיוצא בדבר אתה אומר, בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וגו’, עד כאן אמרה אמו של סיסרא, חכמת שרותיה תענינה הלא ימצאו יחלקו שלל אמרו כלותיה, ורוח הקודש אומרת כן יאבדו כל אויביך ה’. (סוטה מג ב)

סוד ישרים, ראש השנה צ״ד
איתא בגמ’ (ר”ה לג ) יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באמיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וגו’, להיות שמצדו ית’ אין שום התחדשות עדיין כי אפילו אחר התחדשות הגבולים זאת הוא רק מצד תפיסת הבריאה אבל מצד השי”ת אין באמת גם עכשיו שום גבול כי כל הגבולים נתהוו רק ע”י הקוין מאור שנוצצו מתוך נקבי החלונות שבמסך והפריסה שהעמיד השי”ת וכל כמה שנגבל האור בהמסך לזרוח אל עוה”ז ע”י הנקבים ודרך החלונות כך רואים בזה העולם גבולים ג”כ אבל בעבר השני של המסך שהוא לצד השי”ת שם הוא עצמות האור בלי גבול כלל ולא עוד אלא שגם זה האור הנגבל כאן בזה העולם הוא נמי מחובר לעצמות האור הפשוט שהוא בלי גבול. וזהו הענין שנאמר בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וגו’ וכמבואר בזוה”ק (בלק קפד:) מאי בעד החלון כד”א בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא דא חלון דחכמתא דזנבי שוליהון דככביא ואינון חלוני דחכמתא, וחד חלון אית דכל חכמתא ביה שריא ובה חמי מאן דחמי בעקרא דחכמתא אוף הכא וירא בלק בחכמתא דיליה וכו’. מבאר בזה הזוה”ק עד היכן היה חוזק הקטרוג שם אם סיסרא שקטרוגה היתה על התחלת התלבשות אור רצונו ית’ בגבולי ישראל ומחמת זאת ההתלבשות נמשך כל הויית העכו”ם ג”כ כי כל קיומם הוא באמת רק מלבושים וגבולים ועד היכן שעל הגוון אין ניכר כ”כ מרחק רב בהחילוק וההבדל שיש בין גבולי ישראל לגבולי העכו”ם ועל זה היה אז עיקר הקטרוג כמו שמרומז שם בכתוב כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני וזה היה יען שטבע הגר הוא להסתכל רק על הגוון ואינו מביט לעומק ועל הגוון היה יבין מלך חצור מיופה מאד לזה היה לחבר הקיני שלום עמו ומסבת זה היה הקטרוג שלה חזק מאד כמאמרם ז”ל מאה פעיות פעה אמו של סיסרא וזה מרמז לעת צרה מהתעוררות קטרוג וכדאי’ (במדרש רבה אמור פ’ כ”ז) ופעלכם מאפע מאה פעיות שהאשה פועה צ”ט למיתה ואחת לחיים וכו’ ומאה כוללת כל התפיסה של אדם כי מה שהוא למעלה אלף לאחר שיורד מההעלם אל הגילוי לבא בתפיסת אדם נקראת מאה לזה איתא שם בשעה שהאשה כורעת לילד יש לה מאה פעיות וזה הוא נמי הסוד מהמאה פעיות של אם סיסרא כי רמזו ז”ל בזה שבקשה להרוס ח”ו בקטרוגה משורש התחלת הגבולים עד גמר תפיסה האחרונה של ישראל ומבאר כאן הזוה”ק שסיסרא היה בא בכח גדול וחזק יותר הרבה מבלק ובלעם כי הקטרוג מבלק ובלעם היה כמבואר בזוה”ק (שם) שבעין זמנין צפצפו דא ודא וכו’ וזה מורה שקטרוגם לא היה יכול ליגע רק בהמדות של ישראל שהם שבע נגלות אבל אם סיסרא היתה מקטרגת גם על הנסתרות שבישראל בהמאה פעיות שלה והמלחמה עם סיסרא היה בחזקה כ”כ עד שהיו מוכרחים הכוכבים ממסלותם ללחום עמו וזה מורה שהצריך השי”ת להעמיד נגד זה הקטרוג החזק להציל את ישראל כוכבים ממסלותם שהם למעלה מגבולי עוה”ז ונקראים שערי דסיהרא כדאי’ בהאר”י הק’ ז”ל ולזה ילפינן בגמרא (שם) תקיעת שופר מאמא דסיסרא יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באמא דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וכו’ היינו כי תרועה הוא קול שבור ומופסק כי מלת תרועה הוא מלשון תרועם בשבט ברזל ורמזו חכמינו ז”ל מזה שילפי תרועה מאמא דסיסרא שהשופר שובר ומאבד את המקטריגים המעיקים את ישראל וסותם את פיהם ומלמד סניגוריא לזכות ישראל כדאיתא בזוה”ק (פקודי רנ.) אלין אינון קיימו לאשגחא תדיר על כל אינון מארי צערי דצערי לון שאר עמין ודחקין לון ואקרון חלונות והיינו דכתיב משגיח מן החלונות (שם רנ:) וכד קב”ה אשגח על עלמא אסתכל באלין חלונות ובאלין חרכים וחייס על כלא וכדין כד ישראל תוקעין בהאי שופר וכו’ יודעי תרועה מתברי האי תרועה וכו’ והוא כי המקטריגים נקראים חלונות כדכתיב בעד החלון נשקפה וגו’ ולעומת זה נותנים ד”ת עצה לישראל לעורר רחמים בקול שופר שישגיח השי”ת מן החלונות הישועה והרחמים ולבטל קטרוג מאה פעיות תוקעין מאה קולות לעורר השגחת השי”ת מן החלונות לעומת חלונות המקטריגים כדאיתא בתזוה”ק (תיקון שתיתאה) ואיהו משגיח מן החלונות דאתמר בהון חלו נא פני אל היינו כי המאה קולות של השופר מעוררים זכות על ישראל שיש הבדל וחילוק בין גבולי ישראל לגבולי העכו”ם כי גבול ישראל אפילו הגבול מהתפיסה האחרונה שהיא ממש הנאת הגוף הוא נמי בכחם לחזור ולהכליל אותו בהרצון הפשוט ית’ משא”כ גבי העכו”ם נשארו אצלם כל הגבולים מרוחקים בהסתר ובחשך ויכולין לשער גודל כח הרע והזולל שהיה בלב סיסרא מגודל היקרות העצום והנעלה שהוציא אח”כ השי”ת ממנו כדכתיב אם תוציא יקר מזולל וגו’ כי איתא בגמ’ מבני בניו של סיסרא למדו תורה בבני ברק ומבואר בליקוטי תורה מהאר”י הק’ ז”ל (לקוטי שופטים) שזה היה ר”ע ועל רבי עקיבא אמרו ז”ל בגמ’ וכל יקר ראתה עיני ראתה עינו של ר”ע מה שלא ראה משה רבינו וביאר בזה אאמו”ר הגה”ק זצללה”ה כי כל יקר אלו תפלין כדאי’ בגמרא (מגלה) ויקר אלו תפלין וכו’ ואצל מ”ר מצינו שלא הראה לו השי”ת רק הקשר של תפלין כדכתיב וראית את אחורי וגו’ ואמרו ז”ל זה קשר של תפלין ור”ע זכה לראות כל יקר אלו תפלין של השי”ת היינו שהראה לו השי”ת כל התקשרות אהבה שיש לו עם ישראל והלימוד זכות שמלמד השי”ת תמיד על ישראל ולכן היה ר”ע נמי יכול כ”כ ללמד זכות על ישראל עד שהיה ר”ע אומר אלו הייתי בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם והוא משום שלא היה רואה בישראל מעולם שום חוב כי אם זכות ויכולין להבין מגודל היקרות של ר”ע גודל הרשעות והזולל שהיה נמצא בלבו של סיסרא ומזה הזולל ביותר הוא השי”ת כל יכול להוציא יקרות הגדול ביותר:

הסולם על ספר הזהר, בלק א׳:א׳
הוא כש”א בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. אלא ודאי חלון החכמה דקצה שולי הככבים, הוא החלון דאם סיסרא ואבימלך, והם חלונות החכמה.

ספר התודעה, כרך א’ עמ’ יח
ומה ענין מאה קולות של שופר לפעיית אֵם סיסרא? ולמה לא העמידו את המנין על מאה ואחת כמנין פעיותיה של זו?
אלא, שקול השופר בא לעורר רחמים על זרעו של יצחק שנעקד כאיל על גבי המזבח, וכל הפעיות שפעתה אם סיסרא פעיות של אכזריות היו, אכזריות אשר לא מצינו כמותה בכל העולם.
האֵם, בשעה שהיא מיבבת על צער בנה, הלא תדע רחם על אמהות אחרות כמותה שבוכות על מות בניהן. אבל היא, אֵם סיסרא, אינה כן, אלא כל תנחומיה “הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר”. סיסרא בנה עוסק כעת בריטוש שבויים מישראל ובניפוץ עוללים, וזאת נחמתה, ובכך היא מפיגה את צערה. יש לך אכזריות גדולה מזו? יבואו מאה קולות השופר של רחמים ויבטלו אותן הפעיות שכולן של אכזריות היו, חוץ מאחת מהן – זה צער האֵם על בנה שיש בו גם ממידת הרחמים אפילו אצל אכזרים. פעיה אחת זו של רחמים אין קול השופר בא לבטל.

ר’ צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק דברים לראש השנה:
וזה ענין מה שאמרו (תוס’ ראש השנה ל”ג: ד”ה שיעור) בשם הערוך דמאה קולות של תקיעת שופר הם כנגד מאה פעיות דפעיה אימיה דסיסרא. ומן הסתם נמצא באיזה מדרש שידעו בקבלה דפעיא מאה קולות כיון שהובא בערוך.

וצריך להבין מה ענין המאה קולות דתקיעת שופר ליבבות דאם סיסרא ובגמרא שלמדו לפירוש יבבא מדכתיב ותיבב אם סיסרא יתכן אבל לכוון מאה קולות כנגד מאה פעיות מה טעם יש בזה.

אך הוא על פי שאמרנו בענין מלחמת סיסרא שהוצרכו למלחמה מן השמים כמו שנאמר (שופטים ה’, כ’) מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם. ואמרנו על פי מה דאיתא בספר עשרה מאמרות להרמ”ע מפאנו שרבי עקיבא יצא מסיסרא שבא על יעל אשת חבר הקיני ורבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה כנ”ל והוא היה בגלות מוקף בקליפה אצל סיסרא והוציאה ממנו יעל אשת חבר הקיני שהקינים היה גם כן חלקם בחינת תורה שבעל פה שהוא ענין דושנה של יריחו שניתנה להם כידוע ועל זה הוצרכה המלחמה שיהיה מן השמים נלחמו הכוכבים כדי שיוכלו להוציא נשמת רבי עקיבא שהוא שורש תורה שבעל פה שהיה בגלות אצל סיסרא (כמו שנתבאר במקום אחר). וכתיב אצל יעל (שם, כ”ד) מנשים באוהל תבורך ודרשו (נזיר כ”ג ב) מאן נשים שבאוהל שרה רבקה רחל ולאה שמהם יצאו האבות שהיו שורש תורה שבכתב כנ”ל והיא הביאה נשמת רבי עקיבא ובזה כלה החיים שלהם שזה היה עיקר החיים שלהם כמו שנאמר (נחמיה ט’, ו’) ואתה מחיה את כולם. ולכן פעיא מאה קולות וכנגד זה אנו תוקעין מאה קולות לזכות על ידי זה לבחינת תורה שבעל פה. ומספר מאה מורה על תכלית השלימות דמצינו שיש ארבעים ותשע פנים לתורה (במדבר רבה י”ט, ב’) והיינו מזוקק שבעתים שבע פעמים שבע. ויש שבעים פנים לתורה (כמו שמובא בזוהר ח”א מ”ז ב) היינו שכל מדה כלולה אף מהשלוש ראשונות הוא שבעים. ומאה היינו בתכלית השלימות כשכל העשר מדות כלולה כל אחד מעשר הוא מאה. ובקליפה זה לעומת זה כשהיה אצלו הניצוץ מבחינת תורה שבעל פה כנ”ל היה לו בקליפה גם כן מאה כוחות לכן פעיא אמיה מאה קולות.

שו”ת יחווה דעת חלק ו סימן לז:
בשולי התשובה, אמרתי שהואיל ובספר הערוך והראשונים כתבו שיש לתקוע מאה קולות בראש השנה כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא, יש לבאר קצת דבר זה. והנה בספר יד אהרן (סי’ תקצב) כתב ע”ז, לא מצינו בשום מקום שאם סיסרא פעתה מאה פעיות, ושמעתי בשם הגאון ר’ שמואל אבוהב שהיה אומר שצריך לומר כנגד מאה פעיות שפועה היולדת (אמיה דינוקא). וכמ”ש במדרש פרשת אמור. ע”כ. ולא זכר שר מ”ש בספר המנהיג (הל’ ר”ה סי’ כא): כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא, כך קבלתי. ומצאתי סמך לדבר במדרש תנחומא (פרשת אמור פסוק שור או כשב, וכן במדרש רבה שם פרשה כז אות ז), הן אתם מאין ופעלכם מאפע, (נוטריקון מאה פעיות), ממאה פעיות שהאשה פועה בלדתה, תשעים ותשע למיתה ואחת לחיים. וצ”ל כשהיתה אם סיסרא מיבבת חבלי יולדה באו לה ופעתה כיולדה ונבעתה. ע”כ. וכ”כ בחי’ הרשב”ץ ר”ה לד ד”ה הילכך. ורמז לדבר בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא, החלון גימט’ צ”ט, אלו צ”ט למיתה, ובפרט שראתה בכשפים שסיסרא מוטל לארץ ודם רב זב מרקתו ואשה נצבת עליו. (כמ”ש הגאון מלבי”ם בשופטים שם), לכן פעתה כיולדה. וקרוב להנ”ל כתב מדנפשיה בשו”ת שאלת שלמה ח”ב (סי’ נו). ע”ש. וראה מה שכתב בזה הגר”מ כשר בספר דברי מנחם או”ח ח”ג (עמוד מה). ע”ש.

שיחות עבודת לוי כ״ט
ומבואר מהערוך שמה שנוהגים לתקוע מאה קולות בראש השנה הוא כנגד המאה קולות של בכייה של אמו של סיסרא שבכתה כשבנה לא חזר ממלחמתו נגד בני ישראל [וכמו שכתוב “ותיבב אם סיסרא” (שופטים ה’, כ”ח)]. וקשה טובא, מה השייכות בין הבכיות של אם סיסרא ותקיעת שופר בראש השנה?

ונראה לומר בזה, שבני ישראל צריכים כפרה מאחר שגרמו צער לאמו של סיסרא כיון שבנה נהרג מחמתם, ולכן המאה קולות בראש השנה [שהם בקול של בכי כמבואר בראש השנה (ל”ג ב’)] מתקנים מה שפגמו בעולמות העליונים ע”י שגרמו לאם סיסרא לבכות כשבנה לא חזר ממלחמה.

מלבי”ם על שופטים ה׳:כ״ח
בעד החלון: יש הבדל בין חלון לאשנב, שהאשנב הוא מין חלון עשוי בחכמה, ובא פה על חלון הקסם שבו השקיפה אם סיסרא לקסום קסמים לדעת מה נעשה בו, רצה לומר תחלה נשקפה בעד החלון, ואח”כ ראתה באשנב ואז ותיבב בקול יבבא ויללה, והוא כמו שפי’ העקרים, כי ראתה בחלון הקסם סיסרא שוכב ארצה, ואשה עומדת עליו הולמת ראשו ודם יורד מראשו, וכן ראתה הרוגים צואריהם מאדמים, ומפרש תחלה בעד החלון נשקפה מדוע בושש רכבו לבא, ואח”כ ותיבב בעד האשנב מדוע אחרו פעמי מרכבותיו.

כי יש הבדל בין אחר ובין בושש. בושש הוא המתמהמה יותר מן הרגיל, והמאחר מאחר זמן קבוע שהיה מעותד לחזור, וע”כ אח”כ שעבר הזמן שהיה מוכרח לבא אמרה מדוע אחרו את הזמן, וגם הוסיפה פעמי מרכבותיו שאם תפסו את רכבו עכ”פ היה ראוי שיבאו פעמי מרכבותיו, רצה לומר רץ ומגיד מה היה אחריתם, וזה דברה בעת שהסתכלה בחלון הקסם.

מצודת דוד על שופטים ה׳:כ״ח:א
בעד החלון. חזרה לספר בשירתה אשר אם סיסרא נשקפה בעד החלון לראות אם בא מרכבת בנה, ובראותה כי איננו תילל במר נפש, ומשקפת תמיד בעד האשנב ואומרת, מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו וכו׳, וכפלה הדבר כדרך המיילל מכאב לב:

ביאור שטיינזלץ על שופטים ה׳:ל׳
הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל. הם בוודאי ניצחו במלחמה, ועל כן אינם חוזרים מיד לביתם, שהרי עליהם לחלק תחילה את השלל. רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, נקבה אחת או שתים לכל איש. ביטוי מגונה זה, שבנסיבות אחרות אינו מתאים להיאמר, מתאר את יחס הלוחמים הללו לשבויות. לאחר שהרגו את כל הגברים, הם מחלקים ביניהם את הנשים.

רלב”ג על שופטים ה׳:ל׳:א׳
רחם רחמתים. ולהיות פרוצים בעריות הקדימו בספור שלל העריות אולי השיג כל אחד מהן נערה אחת או שתים ולסיסרא ג”כ יתנו שלל בגדי הצבעונים הנכבדים שלל בגדי צבעונים שהם מרוקמים ובגדי צבע רקומים משני עבריהם ויחלקם סיסרא לצוארי בעלי השלל והם אנשי החיל הבאים עמו:

רש”י על שופטים ה׳:ל׳:ב׳
רחמתים לראש גבר. מענים נשים יפות בישראל, וכל איש מהם יש לו במטתו שתים ושלש נשים: