אשת ישי
אם אליאב, אבינדב, שמעא, נתנאל, רדאי, אוצם, דוד, צרויה ואביגיל

אם דוד המלך אינה מוזכרת בשמה במקרא, וגם איזכורה מוגבל לפסוק אחד בו דוד מבקש ממלך מואב מקלט מפני שאול המלך: ”וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב, וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב: יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים. וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ, כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה”. שמואל א כב 3

אזכור נוסף לאם דוד בתהילים נא 7:

“הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי.”

שמה, נצבת בת עדאל, ניתן לה במסכת בבא בתרא, שם ניתנים שמות לאמהות של דמויות חשובות במקרא שאין אזכור לשמותיהן, כמו אם שמשון/אשת מנוח – הצלילפוני, אם אברהם – אמתלאי בת כרנבו, ואם המן – אמתלאי בת עורבני.

בדרש לשמה ‘נצבת’ – כמעיד על כמיהתה לבן. ‘בת עדאל’ – אין הכוונה לשמו של אביה, אלא סמל ועדות לטהרתה וטהרת בנה, כמו גם יתר השמות במדרש, ‘וסימניך: טמא טמא, טהור טהור”, הכינוי בת עדאל רומז לשותפות אלוהית במעשה הלידה ובשורת הגאולה. זיקה לכך בברית החדשה, מרים אם ישו ‘האם שניצבה’, ישו משוייך לבית דוד, שתי הנשים מקושרות בהריון פלאי המדגיש את מרכזיות אם המשיח. (אצל: רות קרא איוונוב קניאל, קדשות וקדושות: אמהות המשיח במיתוס היהודי, עמ’ 102)

באגדת המכירי (ראו בהמשך אצל חז”ל / מפרשים), אם דוד, הכמעט נעדרת מן המקרא, היא גיבורת המדרש, דוד האדמוני, הוא בן מנודה ומושפל, זאת כיון שאביו, ישי, פרש מאשתו, אם דוד, למשך שלוש שנים, המדרש מתאר כיצד נתאוה ישי לשפחתו, אך זו רקמה עם אשת ישי תוכנית לפיה בחסות חשכת הלילה יתחלפו הנשים ביניהן, כך קרה שבא ישי על אשתו מבלי שידע ומעצם תאוותו לשפחתו נולד דוד אדמוני כאש.
כל השנים חשד ישי שהרתה אשתו לאיש אחר כך גם בניו ומשום כך נידו אותו.
כמו אם דוד, כך גם נשים נוספות משושלת בית דוד בוחרות בצורה אקטיבית באימהותן ופועלות בצורת פיתוי, מבלי להכנע לכוח הגברי, כמו בנות לוט, רות ותמר כלת יהודה.
סיפור זו של שותפות בין שתי נשים – אשת ישי לשפחתה, מזכיר גם את סיפורי האהובה והשנואה, רחל ולאה, פנינה וחנה, וגם את ‘שיתוף האמהות’ בין נעמי לרות, וההתחפשות של תמר לזונה שהביאה את יהודה לעבר אותה מבלי שידע ששוכב עם כלתו.
זקוביץ (דוד מרועה למשיח, עמ’ 34) , מציע אפשרות שמסורת מדרשית זו באה להתמודד עם מסורת קדומה לפיה דוד היה בנה של אישה אחרת, שפחה ו/או ממוצא לא מכובד, ומזכיר את סיפור יפתח בן אישה זונה, אשר אחיו דחו אותו ודווקא הוא, הבן הדחוי הופך למנהיג ומושיע. או אפילו מסורת לפיה דוד היה בן ממזר לאשת ישי מאדם זר.

“יצא דוד אדום מבין אחיו, בקשו בניה [של נצבת בת עדאל] להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן. והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים, כיוון שאמר הקב”ה לשמואל (שמ”א טז 1) “לך ואשלחך אל בית ישי הלחמי”, אמר לו הקב”ה: קום משחהו כי זה הוא [דוד]. וישי בניו היו עומדים ברתת ואימה. אמרו: לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול [ממזר] ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ. עשרים ושמונה שנה נצרה נצבת בת עדאל את הסוד בלב, סבלה ייסורים ובזיון, נחשדה שדוד ממזר, עד שבא שמואל הנביא ופרסם מעשיה עם שפחתה וטיהר את זרעה ופרסם צדקותה וכשרותו של דוד.” ילקוט המכירי חלק ב’ עמ’ 214

בתהילים נא 7 “הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי” מזמור דוד זה מהווה ווידוי ובקשת מחילה אחרי חטאו עם בת שבע, בנוסף דבריו מהווים השלמה למה שלא נאמר בשמואל, וחושפים פרט אישי זה מחייו, הוא מזכיר את אמו שהולידה אותו בחטא, הפרשנים לפסוק זה הרחיקו חטא זה מאמו של דוד לחטאה של חוה אם כל חי. על פסוק זה ראו בויקרא רבה יד ה (ראו בהמשך אצל חז”ל / מפרשים), לפי קרא-איוונוב קניאל (שם, עמ’ 104-110), ישי המתואר כ’חסיד החסידים’ מואשם בכך שעיבורו של דוד נעשה לא לשם מצוות פריה ורוויה אלא לשם תאוותו המינית. מסורת זו לטענתה צומחת על רקע שושלת דוד השנויה במחלוקת, כך גם בסיפור הולדת דוד, הוריו שחטאו ברגע עיבור דוד, בא האל וגאלם, דוד באמצעות חטא הוריו מבקש לרכך את תוכחת נתן הנביא, דוד מכיר בחטאו מעצם ההבנה שנכשל בחטא זהה לו חטאו הוריו, והבנה זו מביאה אותו לקחת אחריות מלאה על מעשיו.
שושלת דוד היהודאית מלמדת על דפוס וחטא משותף לכל אבות השושלת, לוט, יהודה, בועז. כך גם דוד בלקיחת בת שבע, על כך נענש במות בנם הראשון, אך זוכה בהולדת שלמה, ושלמה כאבותיו נושא גם הוא נשים רבות וזרות.
המדרש פותח בחטא מיני הקשור באם, אח”כ בעוונם המשותף של האם והאב, ההצלחה האלוהית, ולבסוף הדגשה חוזרת של האם, דוד רואה עצמו כבן מנודה בשל חטאי הוריו, את חטאם הבין רק לאחר חטאו עם בת שבע, ומאידך ההבנה שייחודו ונבחרותו כרוכה בחטא המיני והאימהי, מאלה נבנתה השושלת כולה (שם, 111).

אצל חזל / מפרשים

תלמוד
בבא בתרא צא א
וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב אִמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם אֲמַּתְלַאי בַּת כַּרְנְבוֹ אִמֵּיהּ דְּהָמָן אֲמַּתְלַאי בַּת עוֹרֶבְתִּי וְסִימָנָיךְ טָמֵא טָמֵא טָהוֹר טָהוֹר אִמֵּיהּ דְּדָוִד נִצֶּבֶת בַּת עַדְאֵל שְׁמָהּ אִמֵּיהּ דְּשִׁמְשׁוֹן צְלֶלְפּוֹנִית וַאֲחָתֵיהּ נַשְׁיָין לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לִתְשׁוּבַת הַמִּינִים
ביאור שטימצלץ: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה אנו למדים מידיעתם של כל השמות הללו? ומשיבים: לתשובת המינים ששואלים על שמותיהן של הנשים הללו, שאינם מפורשים במקרא, ואנו אומרים לנו שמסורת בידינו בעל פה מה שמותיהן.

פתח עיניים על נדרים כ א’
הצללפונית היתה אשת ישי אמו של דוד הע”ה הנה בש”ס פ’ הספינה דף צ”א אמרו דצללפונית אמיה דשמשון ואמיה דדוד הע”ה היא נצבת בת עדאל. ועפ”י דבריו שהעיקר תלוי באשה אפשר שזהו טעם הכתוב ובן כסיל תוגת אמו כי הכל תלוי בה שאם היא היתה מטהרת רעיוניה היה הולד טוב. ואפשר שזהו שהיה אומר דוד הע”ה עבדך בן אמתך שהיא גרמה לו כמדובר ובזה יובן כונת הכתוב משלי סי’ טו”ב כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו פי’ דבן כסיל ודאי צער לאביו וכעס עניינו אבל דא עקא וממר שמה שיצא בן תמורה הוא ליולדתו שהיא היתה סיבה שאם היתה בטוהר לב עם בעלה אגוני מגנא ואצולי מצלא להיות ולדה כמוה וקדוש מבטן קורא לו וק”ל ועיין בס’ לשון ערומים בדרושים דף ל”ח ריש ע”ג. וגם הוא נעלמו ממנו דברי הראב”ד:

פתח עיניים על סוטה י ב
ולדרכנו אפשר לומר דהנקבה משכן לסט”א בנדתה כי היא טומאה חמורה יוצאת מגופה ואמרו בזהר [ה]קדוש דלית מסאבו תקיף כמסאבותא דנדה ולכן להיותה כלי מוכן לטומאה חמורה תדיר כל השומע עלו בו עצבי”ם שבא לעולם כן ובסיס לסט”א ומשו”ה תקנו לברך שלא עשאני אשה דגם אם היא צדקת וכשרה כימי נדת דוותה תטמא משא”כ בבן. והשתא ישי אבי דוד היה מד’ שמתו בעטיו של נחש כמ”ש פ”ה דשבת ונמצא דהיה צדיק גמור בתכלית דלא היה לו חטא כלל ועי”ז מרוב קדושתו וקדושת אשתו יצא דהע”ה מנוקה מאד שלא היה אחיזה לסט”א כלל אפילו בערלה ונולד מהול. וכן אפשר שזה טעם דמשה רבינו נולד מהול דעמרם היה א’ מד’ שמתו בעטיו של נחש ומרוב קדושת עמרם ואשתו לא נמשך על משה רבינו אפי’ בחינת ערלה [והיכא דאיכא למדרש דרשינן כי יש כמה שנולדו מהולים והם הדיוטות אמנם הן הן מפעלות ה’ ומי יעמוד בסוד]. ובזה נצח גבריאל בזכות דוד כי מבטן אמו לא שלט בו בחי’ הערלה והסט”א וכל אשר היה עושה מתורה ומצות הכל נקי בלי שום דופי ופ’ לא שלט בו והיא העולה שינצח גבריאל בזכות דוד הע”ה שהיתה מכתו תמה ולא שלט סט”א מכח אבא ישי שמת בעש”ן ואבוה דאבא עובד אלהים והחוט המשולש יצא מנוקה ומשופה ולהכי הזכיר דוד הע”ה שבו נתחזקה הקדושה ובתלתא הויא חזקה ואלים זכותיה לאצולי ליונה תמה מתמ”ר ועולה:
ומן האמור אפשר לפרש האי קרא על האשה הנצב”ת אמה של מלכות נצבת בת עדאל אמו של דוד הע”ה על דרך דדרוש בשמעתין כי הנה כתבנו בעניותנו בדרושים משז”ל דישי תבע שפחתו והיתה כונתו לטהר זרעו מאיסור מואבית והשפחה אמרה לגברת לכי נא והשתנית ומשם יצא דהע”ה וכשהיתה הרה קמו בניה והיו רוצים להורגה שבעלה היה פרוש מרובה זה שנים והיא הרה לזנונים. ואביהם ישי פייסם להניח לולד לעבד ולא יוציאו פגם עליהם ואשת ישי לא רצתה להלבין לבעלה ולא למסור לשפחתה וסבלה מרורות ודוד היה בזוי ומאוס עד שבא שמואל הנביא וגלה סודו ומשחו למלך זהו תורף דבריהם ז”ל. וז”ש למנצח שהאמת נצח בבא שמואל הנביא על יונת אלם אמו של דוד שהיא כיונה שאינה מחלפת בן זוגה וחשדוה והיא נאלמה ובניה נעשו רחוקים ולאויבים היו לה. לדוד מכתם שנולד מהול. ואחיו לא השגיחו ולא נתבוננו בענין שהרי דוד הע”ה שלא היה לסט”א אחיזה אפי’ בערלה מקדושת אביו ואמו והיה נקי ובר והאמת עד. ואם למקרא קמה וגם נצבה:

ילקוט המכירי לתהילים קי”ח, כ”ב (מהדורת ש’ בובר, ברדיטשוב תר”ס, עמוד 214)
חד אמר, דוד בן אהובה היה, וחד אמר, דוד בן שנואה היה. והיו לו ל-ישי שישה בנים גדולים, ופירש מאשתו שלוש שנים. לאחר שלוש שנים הייתה לו שפחה נאה ונתאווה לה.
אמר לה: “בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתיכנסי אלי בגט שחרור, הלכה ואמרה לגבירתה:… (הסכימו ביניהן). לעת ערב, כשיאמר לי סגרי הדלת, תכנסי את ואני אצא… וכך עשתה.
“… הלכה השפחה ואמר לגבירתה: “הצילי עצמך ונפשי ואדוני מן הגיהינום”. אמרה לה: “מאי טעם?” שחה לה את הכול. אמרה לה: “בתי, מה אעשה שהיום שלוש שנים שלא נגע בי?” אמרה לה: “אתן לך עצה, לכי תקני עצמך, ואף אני כך, ולערב כשיאמר: סגרי הדלת! תיכנסי את ואני אצא”. וכך עשתה. לערב עמדה השפחה וכבתה את הנר, באה לסגור את הדלת, נכנסה גבירתה ויצאה היא. עשתה עימו כל הלילה ונתעברה בדוד. ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו. לאחר תשעה חודשים ביקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיוון שראו שהוא אדום [שונה בצבע שערו (או עורו) משאר האחים, ומכאן ש-ישי איננו אביו. הנחתו היא ש-ישי הסכים עם בניו, שאין דוד בנו שלו, שהרי לפי מחשבתו לא קיים יחסי אישות עם אשתו שלוש שנים]. אמר להם ישי – הניחו לו ויהי לנו משועבד ורועה צאן.
כשהגיע שמואל הנביא להמליך את בנו של ישי וכל הבנים נפסלו למלוכה, רק דוד נמצא ראוי. והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים, כיוון שאמר הקב”ה לשמואל: “לך ואשלחך אל בית ישי הלחמי” [שמואל א’, ט”ז, א’], כיוון שהלך הקריבו לו את אליאב… אמר שמואל לישי: “התמו הנערים?”, אמר לו: “תמו” [זאת הוספה מעניינת של הדרשן על המפורש בכתבי המקרא עצמם, בהם נאמר כי ישי קרא לדוד לאחר שאלתו של שמואל, ולא ניסה להסתיר את העובדה שיש לו בן נוסף. אחת ממטרות הדרשן היא להגדיל את הבסיס הנסי בבחירת דוד, ובעקיפין הדגיש יותר את האיבה לדוד].
אמר הקב”ה לשמואל: לכה ואשלחך אל ישי, ואתה אומר תמו! אמר לו: עוד נשאר הקטן והוא רועה צאן. אמר לו: שלח והביאהו. כיוון שבא התחיל השמן מבצבץ ועולה. אמר לו הקב”ה לשמואל: שמואל אתה עומד ומשיחי עומד, “קום משחהו כי זה הוא (דוד)” [שמואל א’, ט”ז, י”ב]… וישי ובניו עמדו ברתת ואימה. אמרו ישי ובניו – לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול (ממזר), ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ. כיוון שנטל כוס ישועות שמחו כולם. עמד שמואל ונשק על ראשו. פתח ואמר: “ה’ אמר אלי בני אתה” [תהילים ב’, ז’]. באותה שעה אמרה אמו: “אבן מאסו הבונים” – “הבנים”. אמרה: אי בן שמאסו אותך אחריך היית לראש פינה ועלית על כולם. אמרו לה בניה: “מאת ה’ הייתה זאת”, לפיכך, “זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”

ויקרא רבה יד ה
דָּבָר אַחֵר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים נא, ז): הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, רַבִּי אַחָא אָמַר אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה חָסִיד שֶׁבַּחֲסִידִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ צַד אֶחָד מֵעָוֹן, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּלוּם נִתְכַּוֵּן אַבָּא יִשַּׁי לְהַעֲמִידֵנִי וַהֲלוֹא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, תֵּדַע שֶׁהוּא כֵּן שֶׁמֵּאַחַר שֶׁעָשׂוּ צָרְכֵּיהֶן זֶה הוֹפֵךְ פָּנָיו לְכָאן וְזוֹ הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ לְכָאן וְאַתָּה מַכְנִיס כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, וְהוּא שֶׁדָּוִד אָמַר (תהלים כז, י): כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה’ יַאַסְפֵנִי (תהלים נא, ז): וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אֵין הָאִשָּׁה קוֹלֶטֶת אֶלָּא אַחַר נִדָּתָהּ וּבְסָמוּךְ, וּבְיוֹתֵר אִם הָיָה זָכָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר.