נעמי רות וערפה

מוצאה מבית לחם המכונה אפרתה, שבט יהודה
אשת אלימלך
אם מחלון וכליון
חמה של רות וערפה

תקציר הסיפור המקראי

סיפורה של נעמי נפרש במגילת רות ונפתח בהצבתו בזמן כללי בימי שפט השופטים.  נעמי, אשת אלימלך ואם למחלון וכליון, בני בית לחם יהודה. בעקבות הרעב בארץ יוצאת המשפחה מארצה ועוברת לשדה מואב. במואב מתואר האסון הבא אשר פוקד את נעמי, אלימלך בעלה מת והיא נותרה אלמנה (רות א 3). שני בניה נושאים להם נשים מואביות, רות וערפה, ולאחר שהות של כעשר שנים מתים גם שני הבנים, כך שנעמי נותרת בלי בעל ובלי ילדים כפי שמסכם הכתוב “ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה” (רות א 5).

לאחר מות בני משפחתה שומעת נעמי כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם והיא מחליטה לשוב לבית לחם (רות א 6). נעמי יוצאת לדרך בליווי כלותיה אך פונה אליהן ומבקשת מהן לשוב לבית אמן. בדיאלוג של נעמי עם כלותיה ישנם ארבע נסיונות שלה לשכנע אותן לשוב לבית אמן. ערפה נענית לבקשתה של נעמי רק בנסיון שלישי ושבה למואב ואילו רות מתעקשת להישאר עמה ומנסחת את הצהרת הדבקות הידועה “כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.” (שם, 16-17). נעמי ורות מגיעות לבית לחם בתחילת קציר השעורים ובואן מעורר תגובה נרחבת בעיר. נעמי מפרשת את מצבה המר ומבקשת שלא יקראו לה עוד נעמי אלא מארה “כי המר שדי לי מאוד” (רות א 20).

מול מצבה המר של נעמי, רות מקבלת לידיה את האחריות ומציעה כי תצא אל השדה כדי לפרנס את שתיהן ובמקרה מגיעה לשדהו של בועז המוצג בכתוב כקרוב משפחה “ממשפחת אלימלך” (רות ב 1). בועז מיטיב עם רות ונעמי מפרשת את חסדו כחלק מחסד האל שלא עזב את החיים ואת המתים ומסבירה לרות כי האיש הוא קרוב משפחתה ולכן מועמד לגאול את נחלת נעמי (רות ב 20). נעמי יוזמת מהלך לגאולת המשפחה ומנחה את רות כיצד לפנות אל בועז בגורן. רות עושה כדבריה ובועז מתחייב לגאול אם לא יימצא גואל קרוב ממנו (רות ג 13).

בבית הדין העירוני בשער מתוארת סצנה משפטית מסודרת שבה מבקש בועז לגאול את השדה של אלימלך המוצע תחילה לגואל אחר. לאחר שהגואל הקרוב מסרב מודיע בועז כי הוא גואל את הנחלה ולוקח את רות למען הקמת שם המת על נחלתו כפי שמופיע בכתוב “וגאלתי את־רות המואביה אשת־מחלון” (רות ד 10). זקני העיר מאשרים ומברכים את המעשה.

רות יולדת בן והנשים פונות אל נעמי ומברכות את ה' אשר לא השבית לה גואל. הן מדגישות את ערכה של רות ואת תרומתה לנעמי ומוסיפות כי הילד יהיה למחזיק נפשה (רות ד 14–15). נעמי נוטלת את הילד לחיקה וממלאת תפקיד של אומנת כפי שמתואר “ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאמנת” (רות ד 16). הילד נקרא ׳עובד׳ והוא מצוין בכתוב כאביו של ישי אבי דוד ובכך נקשרת נעמי ישירות לראשית שושלת בית דוד (רות ד 17).

הרחבה
"אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה, וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר, וְלֹא הֶתֵּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים." רות רבה ב יד

המילה חסד מופיעה במגילת רות 3 פעמים, מחד, המגילה מתארת מצבי קיצון של סבל אנושי – רעב, עוני, גלות, מוות, אלמנות, אובדן של בנים, זרות, גרות, כרת, ומאידך, כל אלה שזורים לאורך סיפור שכולו אהבה, חמלה, רעות וחסד.

במגילת רות פועלות נעמי ורות כדמויות מרכזיות ולצידן דמות גברית- בעז. סיפורים נוספים עם מודל משולש דומה העוסק בפוריות והמשכיות, שרה, הגר ואברהם, רחל, לאה ויעקב, חנה, פנינה ואלקנה, משולש המורכב משתי נשים, רק אחת מהן פוריה וגבר אחד, נוסיף לכך גם את סיפור הנשים הזונות במשפט שלמה.  בהנגדה לסיפורים שהוזכו, אין בסיפורינו מתח בין הנשים לא לענין הפוריות ולא על המושא הגברי, נעמי ורות פועלות יחד במסירות ודאגה האחת לשניה מה שהופך את מערכת היחסים בניהן לביטוי נדיר במקרא של אהבה בין שתי נשים. הוא גם הסיפור המקראי היחיד המתאר מערכת יחסים בין כלה לחמותה, בבית לחם אומרות השכנות לנעמי: "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים." (ד 15) אהבת כלה לחמותה מתוארת בפסוק המזכיר את דברי אלקנה לחנה, אהבת גבר לאהובתו: "והלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" שמואל א א,ח  . 

מגילת רות אמנם נפתחת באלימלך אך כבר בפסוק 3, מת אלימלך ודמותה של נעמי הופכת לדמות המרכזית הראשונה על במת המגילה אשר מספרת סיפור על שתי נשים, נעמי ורות. כבר בפתיחה מתוארים האסונות הפוקדים את משפחתה של נעמי, תחילה ברעב ועוני בעקבותיו נאלצו לרדת מהארץ ומכאן האסונות הולכים ומתווספים, רש"י פותר את נעמי מאחריות לירידה מהארץ והיא של אלימלך שכן "אִישׁ נָעֳמִי. לָמָּה נֶאֱמַר? מִכַּאן אָמְרוּ, אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ. (וְאָמַר "אִישׁ נָעֳמִי" כְּלוֹמַר, לְפִי שֶׁהוּא הָיָה אִישׁ נָעֳמִי וְשׁוֹלֵט עָלֶיהָ וְהִיא טְפֵלָה לוֹ, לָכֵן, פָּגְעָה בוֹ מִדַּת הַדִּין וְלֹא בָהּ)". אלימלך בעלה מת ואז שני בניה, מחלון וכליון, מבלי להשאיר אחריהם בנים. המגילה גם נחתמת בדמותה של נעמי, אלא שהסוף יותר אופטימי ועוסק בהמשכיות השושלת של נעמי ומשפחתה, ״תִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד״, (שם, 16-17) לא זו בלבד שזכתה נעמי להקים המשכיות למשפחתה, אלא אף שמששולת זו נולד דוד המלך.
על מרכזיות דמותה של נעמי במגילת רות כותב א., קריב: "ניתנת לנעמי הבלטה מרובה לאורך כל הסיפור יותר מכפי הדרוש לפרשת רות, ולא עוד אלא שחוט הסיפור מסתיים לא ברות, כי דווקא בה, בנעמי. הרי שנעמי לא דמות עזר היא לכותב המגילה, אלא הוא מוליכנו בעקבותיה גם למען עצמה, כי נחשבת היא בעיניו ונכבד לו ניסיון חייה להיכתב במגילת ספר" (ציטוט של קריב אצל י., זקוביץ׳, מקרא לישראל, רות, עמ׳ 6).

נעמי חוזרת ארצה
״וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  …. וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.״ רות א׳ 6-7

בפסוקים אלה המתארים את עזיבתה את העיר חוזר הסופר המקראי פעמיים על אותו תיאור במילים שונות, כמו כן הוא משתמש בארבעה פעלים: ״וַתָּקָם״ ״וַתָּשָׁב״ ״וַתֵּצֵא״ ״וַתֵּלַכְנָה״.

במדרש רות רבה למדים מכך על עזיבת נעמי את העיר, כי עצם עזיבתה הפיזית את העיר השפיעה על העיר עצמה ופחת הודה והדרה: "וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה (רות א, ז), וַתֵּצֵא, וְכִי לֹא יָצְאתָה מִשָּׁם אֶלָּא הִיא, וַהֲלֹא כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַתֵּצֵא, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר, הוּא זִיוָהּ, וְהוּא הוֹדָהּ, וְהוּא הֲדָרָהּ, וְהוּא שִׁבְחָהּ. פָּנָה מִשָּׁם, פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ.", על כך מוסיף רש"י: "שיציאת צדיק מן המקום ניכרת ועושה רושם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר וכן יותא יעקב מבאר שבע" (רש"י רות א ז).

משמעות השם נעמי

בזהר, מדרש רות ה: " וְלָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ נָעֳמִי, שֶׁנֶּאֱמַר וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְגו'."
"ושם אשתו נעמי, שהיו מעשיה נאים ונעימים." רות רבה, ב' ה' המדרש מפרש את שמה של נעמי בהתייחסות למעשיה לאורך המגילה באופן חיובי.
בשובן של נעמי ורות נעמי לבית לחם, נעמי מתייחסת לשמה ואומרת שמעתה יש לקרוא לה מרה, בהיפוך למשמעות שמה, תוך שהיא מתייחסת למסע החיים שעברה עד כה: "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי." (רות א 20-21).

דברי נעמי בנסיון לשכנע את כלותיה להשאר במואב

נעמי מחליטה לשוב לארצה, כשהיא חסרת כל, ללא בעל וללא בנים, ומבקשת לשחרר את כלותיה מכל התחייבות כלפיה כך שיוכלו להמשיך בחייהן ואולי אף להבנות בארצן, יש המון רוך ואהבה בפנייתה של נעמי אל כלותיה, היא מכנה אותן בנותי, משחררת אותן מכל תלות כלפיה ומברכת אותן.
דברי נעמי ותגובת כלותיה בפרק א 8- 18, תחילה פונה אליהן נעמי משחררת ומברכת אותן – "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן" (8-9), ואילו כלותיה בתגובה בוכות לדבריה ובוחרות להמשיך איתה ולשוב איתה לעמה.
בנסיון השני, נעמי מסבירה את חוסר התועלת עבורן במידה ויבחרו להמשיך עמה, אין לה מה להציע להן "שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים." (11)

נסיון שלישי:  "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה." (12-13). גם כאן בתגובת הכלות מצוין בכי על דברי נעמי, ערפה מנשקת לחמותה ומחליטה בהמשך לדבריה להשאר ואילו רות דבקה בחמותה.
כעת נעמי פונה אל רות, ומציגה את מעשה ערפה כדוגמא שעל פיה רות צריכה להתחקות "הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ." (15), בתגובה לדברי נעמי, מאריכה רות ונושאת את דברי דבקותה בחמותה, "אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" מכאן ואילך נעמי ורות צועדות ונבנות יחד עד סוף המגילה.

חז"ל רואים בנעמי כמדריכה רוחנית לרות
במדרשי חז"ל דמותה של נעמי במגילת מתעלה לדרגת מורה ומדריכה רוחנית המעצבת את זהותה החדשה של רות כבת לעם ישראל. כפי שעולה מהמקורות, היחסים בין השתיים מתוארים כדגם של יחסי רב ותלמיד, כאשר המהפך הרוחני של רות – מנערה מואבייה לנוכרית המשתלבת בישראל – מתרחש תחת חסותה והדרכתה של נעמי. 

חניכתה של רות על ידי נעמי מתחילה ברגע שרות בוחרת להצטרף אל נעמי, במהלך מסען חזרה לארץ יהודה: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ (רות א, טז), מַהוּ אַל תִּפְגְּעִי בִי, אָמְרָה לָהּ לֹא תֶחֱטָא עָלַי, לָא תִסְּבִין פְּגָעַיִךְ מִנִּי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, מִכָּל מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמְרָה לָהּ, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין שָׁם מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ, בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, אֵלּוּ עֳנָשִׁין וְאַזְהָרוֹת. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, שְׁאָר מִצְווֹת.

דָּבָר אַחֵר, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּגִלְגָּל, בְּשִׁילֹה, בְּנֹב, בְּגִבְעוֹן, בְּבֵית עוֹלָמִים. בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, לָנָה אֲנִי עַל קָרְבְּנוֹתַי. עַמֵּךְ עַמִּי, לְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלִּי. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, לְשַׁלֵּם שְׂכַר פְּעֻלָּתִי.

בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת (רות א, יז), אֵלּוּ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק. וְשָׁם אֶקָּבֵר, אֵלּוּ שְׁנֵי קְבָרִים הַמְתֻקָּנִים לְבֵית דִּין, אֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין, וְאֶחָד לַנֶּהֳרָגִין וְלַנֶּחְנָקִין. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף, אָמְרָה לָהּ, בִּתִּי, כָּל מַה שֶּׁאַתְּ יְכוֹלָה לְסַגֵּל מִצְווֹת וּצְדָקוֹת, סַגְלִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ." רות רבה ב כב – כד.
וכן גם במסכת יבמות (מז ע"ב), שם מוצג הדיאלוג כבסיס ההלכתי לקבלת עול מצוות:

"אמרה לה: אסור לן תחום שבת, [אמרה לה:] 'באשר תלכי אלך'. אסור לן יחוד, [אמרה לה:] 'באשר תליני אלין'. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות, [אמרה לה:] 'עמך עמי'. אסור לן עבודת כוכבים, [אמרה לה:] 'ואלהיך אלהי'. ארבע מיתות נמסרו לב"ד… קברים נמסרו לב"ד… מיד, 'ותרא כי מתאמצת היא' וגו'"

השפעתה של נעמי כמורה ניכרת לא רק בידע ההלכתי של רות, אלא גם בעיצוב אישיותה ומידותיה באופן שבו היא נתפסת בעיני הסובבים ואף יוצר זיקה בין שמה של נעמי לבין התנהגותה של רות: במדרש רות רבה פרשה ד', סימן ו', מוסבר כי המילים "למי הנערה הזאת" שנשאלו על ידי בעז, נבעו מכך שראה בה "מעשים נאים ונעימים". המדרש קושר זאת ישירות לשמה של נעמי: "שם אשתו נעמי – שהיו מעשיה נאים ונעימים". כלומר, רות אימצה את המופת ההתנהגותי של חמותה עד שהפכה להשתקפות שלה. המדרש מוסיף בדברי הנער הניצב על הקוצרים שנעמי היא זו ש"לימדה אותה" את דרכי הצניעות והיושר, ובכך הפכה אותה לראויה לתשומת לבו של בעז "ויען הנער הנצב על הקוצרים [ויאמר] נערה מואביה [היא] (רות ב: ו) ולא אמר מעשיה נעימים, אלא רבתה מלכה לה." רות רבה, ד ט ו'.

בספרה של מ., תמר (נערה מואביה: על התקבלות והלכה במדרש רות רבה, עמ' 216-226) מוצג תהליך של היפוך תפקידים בו התלמידה (רות) מביאה בסופו של דבר את רבה (נעמי) לחיי העולם הבא, אך זאת רק לאחר שנעמי הכשירה את רות כבת ישראל. מדרש רות רבה מביא את סיפורו של רבי אלישע בן אבויה, ואת מערכת היחסים בינו לבין תלמידו רבי מאיר, וכיצד תלמידו הביא את רבו לחיי העולם הבא.
ההשוואה בין מערכת היחסים של נעמי ורות לזו של אלישע (בן אבויה) ורבי מאיר, נועדה להאיר את המושג של "היפוך תפקידים" בין הרב לתלמידו. במודל המסורתי, הרב הוא הדמות המעניקה והתלמיד הוא המקבל, כאשר המורה הוא זה שמזכה את תלמידו בחיי העולם הבא דרך לימוד התורה. אולם, המדרש בסיפורם של אלישע ורבי מאיר חושף מצב הפוך: התלמיד (רבי מאיר) הוא זה שפועל להצלת רבו ומהווה עבורו מגן, ובכך מביא התלמיד את רבו לחיי העולם הבא.

באופן דומה, במגילת רות מתרחש תהליך מקביל של היפוך תפקידים. נעמי מתחילה כמורה הרוחנית של רות, המלמדת אותה את "הלכות גרים" וסודרת בפניה את אורחות החיים של עם ישראל (כפי שמתואר במדרש רות רבה ובמסכת יבמות). אך ככל שהעלילה מתקדמת, רות התלמידה הופכת לדמות האקטיבית והגואלת. היא זו שמכלכלת את נעמי, מותירה לה משללה, דואגת להמשכיות משפחתה באמצעות הנישואים לבעז, ובסופו של דבר משיבה את נפשה. כפי שמצוין במאמר של תמר מאיר, רות למעשה "מביאה את רבה (נעמי) לחיי העולם הבא", ובכך הופכת התלמידה למקור החיות והגאולה של מורתה.

ההשוואה נשענת על הפסוק מקהלת "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", הנדרש במדרש קהלת רבה (פרשה ז'). המשמעות היא שההתחלה הקשה והמרירה של נעמי ורות במואב, שבה נעמי הייתה הדמות הדומיננטית והמדריכה, הופכת ב"אחרית" לסיפור של הצלחה וגאולה שבו התלמידה היא זו שפועלת למען המורה. היפוך הסטטוס הזה – מהתלמידה המואבייה הפסיבית לדמות שמקימה את שם המת ומאפשרת את צמיחת שושלת המלוכה – הוא לב העניין.

בנוסף, ההשוואה מדגישה כי היחסים אינם רק של העברת ידע, אלא של השפעה עמוקה. כשם שרבי מאיר הגן על כבודו של רבו, כך רות אימצה את המופת ההתנהגותי של נעמי. המדרש מציין כי כאשר הנער הניצב על הקוצרים מזהה בנערה "מעשים נאים ונעימים", הדבר מיוחס ישירות לחינוך שקיבלה מחמותה. ההשוואה ממחישה כי הדרכה רוחנית מוצלחת יכולה להפוך את התלמיד לגואל של מורו, ובכך להעניק ל"ראשית" המרירה "אחרית" של חסד וחיים.

קהלת רבה ז ו : "יש לך אדם שהוא עושה מעשים רעים בנעוריו, ובזקנותו הוא עושה מעשים טובים, הרי טוב אחרית דבר מראשיתו. יש לך אדם שהוא למד תורה בנעוריו ומשכחה, ובזקנותו הוא חוזר עליה, הרי טוב אחרית דבר מראשיתו".

נעמי, שהחזירה את רות "אל תחת כנפי השכינה" ולימדה אותה את אורחות החיים של עם ישראל, לא רק הצילה את משפחתה אלא כוננה את התשתית הרוחנית לשושלת המלוכה

זיקה בין נעמי לספר איוב

בתלמוד דנים על זמנו של ספר איוב, אחת הדעות טוענת כי איוב חי בימי ספר שופטים: "איוב בימי שפוט השופטים היה" (בבא בתרא טו ע"ב), השימוש במילים בימי שפוט השופטים, מחברת לפתיחה במגילת רות: " "ויהי בימי שפוט השופטים" (א 1), גם שימוש לשוני במילה 'שדי', המילה שדי מופיעה בספר איוב מעל 30 פעמים, מילה זו אינה אופיינית בספרי המקרא בתקופה שלאחר יציאת מצרים, ומופיעה באופן ייחודי בדברי נעמי בשובה משדי מואב "אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאוד…" (א 20), בדומה לדבריה אומר איוב : " חי אל הסיר משפטי ושדי המר נפשי" (איוב כז 2).(י., מדן, תקווה ממעמקים: עיון במגילת רות, עמ' 10).

נעמי ידעה עושר גדול ושובע, כך לפי רשי על אלימלך: " וילך איש. עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין שהיתה עינו צרה בעניי' הבאים לדוחקו לכך נענש", כך גם ברות רבה, מתגובת נשות העיר לכשפגשו את  נעמי: "וַתֵּהוֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי, זוֹ הִיא שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאִיסְקַפְּטִיאוֹת שֶׁלָּהּ, וְעַכְשָׁיו הִיא מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְכֻסָּה בְּבִגְדֵי מֵילָתִין, וְעַכְשָׁיו הִיא מְכֻסָּה בִּסְמַרְטוּטִין, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, לְשֶׁעָבַר הָיוּ פָּנֶיהָ מַאֲדִימוֹת מִכֹּחַ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וְעַכְשָׁיו פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת מִן רְעָבוֹן, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי" ניתן ללמוד על הפער בין עברה המפואר והעשיר של נעמי טרם ירידתה מהארץ.

תחילה אם כן כמו איוב, מאבדת נעמי את רכושה וממונה, אח"כ מת בעלה אלימלך. ואז בניה כך שנגזר עליה 'כרת' ואין לה המשכיות.

תגובתו של איוב לאסונות שפקדו אותו: " וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה–יְהוָה נָתַן, וַיהוָה לָקָח; יְהִי שֵׁם יְהוָה, מְבֹרָךְ." (איוב א' 21)
תגובת נעמי לאסונות שפקדו אותה: "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי." (רות א 20-21)
שניהם מכירים בכך שגורלם המר הוא מאת ה', אך ניתן להבחין בהבדל בניהם, איוב מקבל את הדין, ואילו בדברי נעמי נשמעת ביקורת. 

תגובת החברים הפוגשים את איוב: "וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ; וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ, וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה"
תגובת נשות העיר למפגש עם נעמי: " וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי."

בשני הספורים סוף המעשה נחתם בגמול לשניהם, איוב: " וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב, לְמִשְׁנֶה." (מב 10), נעמי: "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת." (ד 16)

בשני הסיפורים מתוארת תגובת הסביבה לשיפור במצבם:
איוב: "וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל אֶחָיו וְכָל אַחְיֹתָיו וְכָל יֹדְעָיו לְפָנִים, וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ, וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ, עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא יְהוָה עָלָיו; וַיִּתְּנוּ לוֹ, אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת, וְאִישׁ, נֶזֶם זָהָב אֶחָד" (מב 11)
נעמי: "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל.  טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ" (ד 14-15).

איוב זוכה להגיע לגיל מופלג ולראות בנים ובנות 4 דורות קדימה, בסיפור נעמי, היותר ריאלי באופיו, היא לא חיה ככ הרבה שנים לראות בני בנים, אבל דוד המלך הוא דור רביעי לנעמי (זקוביץ, מקרא לישראל, רות, עמ' 31).

התקווה מתחדשת בלב נעמי
בפרק ב', נקודת מפנה במצבה הנפשי של נעמי. תהליך זה מתחיל ברגע חזרתה של רות מהשדה עם כמות גדולה של שעורים, שפע המעורר בנעמי תערובת של הפתעה, ואולי גם חשדנות. נעמי שואלת: "איפה לקטת היום ואנה עשית", השאלה הכפולה של נעמי, זוכה להתייחסותם של חז"ל ושל המפרשים, והיא מבטאת אולי חשש מפני המחיר שרות נאלצה לשלם עבור שפע זה. 

מחד, חז"ל נוטים חסד לשאלה הכפולה של נעמי ולתשובתה של רות: "תָּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן רוּת אוֹמֶרֶת לְנָעֳמִי (רות ב, יט): שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ, אָמְרָה לָהּ הַרְבֵּה פְּעֻלּוֹת וְטוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בִּשְׁבִיל פְּרוּסָה שֶׁנָּתַן לִי." ויקרא רבה ל״ד:ח׳.  וגם: ותאמר לה חמותה איפה לקטתי [וגו'] ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז. תני בשם ר' יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית לפי שמזכהו לחיי העולם הבא." מדרש לקח טוב על רות ב יט א. (ראו עוד: רות רבה (לרנר) ה׳:ט׳:א׳: רות רבה ה׳:ט׳ : אגרת שמואל על רות ב׳:י״ט:א׳ וב').
וגם אלה המייחסים ברכה במעשי רות לכן הצליחה לאסוף ככ הרבה שעורים בזמן מועט כל כך "הרצון בזה שתמהה נעמי איך לקטה איפה שעורים בזמן מועט כזה שלא כמנהג העולם ואמרה שא"א זה אלא בהשגחה גמורה מצד ברכה." (אשכול הכופר על רות ב׳:י״ט:א׳).
ומאידך, ניתן גם למצוא נימה של חשש או חשד לענין מה נאלצה לעשות רות על מנת שהצליחה להביא כל כך הרבה שעורים: "ועז"א איפה לקטת היום שהוא תמוה על רוב הלקט ואנה עשית שבהכרח עשית איזה פעולה אצל איש שלכן נתן לך לאכול כי אין נותנים אוכל ללוקטי הלקט" מלבי"ם על רות ב׳:י״ט:א׳

חשש זה מקבל משנה תוקף במדרש רות זוטא על פרק ב' פסוק י"ח, "כיוון שראתה חמותה נתייראה אמרה "חס ושלום נדבקה לפריצים" גם כאן מתואר חששה של נעמי לרות, מתוך הבנה שמעמדה של רות כנוכרית מואבייה הופך אותה לפגיעה במיוחד בשדה זר.

נקודת המפנה אצל נעמי מתרחשת כאשר רות מזכירה את השם "בֹּעַז". ד"ר ציגלר (לידתה מחודשת של תקווה, שיעורים במגילת רות מאת ד"ר יעל ציגלר, בית המדרש הוירטואלי) מדגישה כי זהו כלי ספרותי המשהה את המתח עד למילה האחרונה בפסוק, ורק אז יכולה נעמי "לנשום לרווחה". זיהויו של בעז כאדם ישר, "איש גבור חיל" בעל מחויבות דתית ומוסרית, מבטיח לנעמי שהשפע הושג בדרכי נועם ולא דרך ניצול. מעבר לביטחון האישי, השם בעז מצית בנעמי תקווה לגאולה משפחתית, שכן הוא מקושר לזהות ולאדמה שחשבה שאבדו לה. כאן מופיע לראשונה במגילה המושג המרכזי "גואל", כאשר נעמי מצהירה כי "מִקָּרֹב לָנוּ הָאיּשׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא", ובכך היא מאמצת את רות לראשונה כשותפה מלאה לגורל המשפחתי ולא כנטל.

התחייה הרוחנית של נעמי באה לידי ביטוי בברכה שהיא נושאת: "בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים". כפי שמפורט במאמר, קיימת עמימות לשונית בשאלה האם החסד מיוחס לבעז או לקדוש ברוך הוא. המלבי"ם מחלק את החסד לשני פנים: חסד עם "החיים" בדמות הפרנסה והמזון שסיפק בעז, וחסד עם "המתים" בדמות הנכונות לגאול את רכוש המשפחה ולהקים שם למת. ד"ר ציגלר מקשרת זאת למושג החז"לי "חסד של אמת", כפי שמפרש רש"י על ספר בראשית, פרק מ"ז פסוק כ"ט, לפיו חסד הנעשה עם המתים הוא המזוכך ביותר שכן אין בו ציפייה לתמורה. היכולת של נעמי ובעז לפעול מתוך חסד כזה היא שמניחה את היסודות לשושלת המלוכה של דוד.

השינוי שעוברת נעמי מסמל את התפייסותה עם ההשגחה האלוהית. בעוד שבפרק א' התלוננה נעמי כי יד ה' "יצאה בי" וכי האל "המר לי מאוד", בפרק ב' היא מכירה בכך שהמפגש בשדה לא היה מקרי אלא ביטוי לחסד ה' שלא נטש אותה. התקווה החדשה שמוליד השם "בעז" מאפשרת לנעמי לצאת מהייאוש והמרירות אל עבר חיפוש אקטיבי אחר גאולה.

מצוות הייבום והקמת נחלת המת

“להקים שם המת על נחלתו" (רות ד, 10)

מצוות הייבום, מקורה בתורה, בספר דברים כה, 5-6:  ”כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל”, מטרתו היא להחיות את ביתו של המת. בסיפור יהודה ותמר, מתוארת מצוות הייבום הלכה למעשה, בנו הבכור של יהודה נישא לתמר ומת מבלי להביא ילדים, בנו השני אונן, נישא לתמר אך בוחר שלא להכניס את תמר להריון כיון שיודע שהילד שיוולד יחשב כבנו של ער אחיו, על כך נענש ומת גם הוא, יהודה חושש להשיא את בנו הצעיר השלישי לתמר, שהרי שני בניו מתו לאחר הנישואין לה מבלי להביא ילדים. "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי… וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים… וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה." בראשית לח.

דין הגאולה, מופיע בויקרא כה 25 ”כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו”. משמעותו – השארת הרכוש בחזקת המשפחה, קונה הקרקע מחויב למכור את הקרקע לגואל. בספר ירמיהו לב' מצווה ה' את ירמיהו לגאול את הקרקע של חנמאל בן שלום, בן דודו, וירמיהו תוהה מדוע אתה (ה') מצווה אותי לגאול את הקרקע שהרי ירושלים עומדת לפני כיבוש ואנו לפני גלות? "הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי יֱֹיִ קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים…”

מצוות הייבום ודין הגאולה, עומדים כל אחד בפני עצמו, בעל המגילה מחבר את שניהם, לא בהכרח לפי צורך שכן מספיק בהתקיימות של אחד מהם לשם הצלתן – נעמי יורשת את השדה או שרות תנשא לבועז, לפי זקוביץ, בעל המגילה מבקש להשתמש בשניהם יחד, לדבריו: "לפני המחבר פרושה ספרות התורה על כל קבציה והוא מבקש להשתמש בחוקים רבים ככל האפשר כדי להראות כי כולן כאחד חביבים ומחייבים" (מקרא לישראל: רות, עמ' 24). 

נעמי חוזרת לארצה חסרת כל, ללא בנים וללא נחלה, בליווי אחת מכלותיה שבחרה לדבוק בה. לאורך המגילה אין אזכור מפורש למצוות הייבום, יחד עם זאת נראה כי הסיבוך וההתרה של סיפור המגילה סובב סביב נושא גאולת הקרקע (פרנסה) וגאולת רות (המשכיות) אשר נכרכים יחדיו עם קניית שדה נעמי. 

חלקת שדה שהיתה במקורה שייכת למשפחתה של נעמי וככל הנראה נמכרה לפני ירידתם מהארץ, הופכת להיות פתח תקוה להצלתן שכן ניתן להשיב את השדה לנעמי באמצעות 'גואל' ממשפחתה שיקנה אותה חזרה, ובתנאי שהגואל ינשא לאלמנה, בסיפורנו היא רות כלת נעמי. כמובן שצריך שכל הכוכבים יסתדרו בכדי שאירוע כזה יתאפשר, לכן תחילה נעמי לא יכלה לחזות אפשרות כזאת עד שלא נקראתה ההזדמנות לפתחן (ראו הרחבה אצל א., אשמן, תולדות חוה: בנות, אמהות ושנים נוכריות במקרא, עמ' 58-69).  הזיקה בין גאולת השדה לגאולת רות, האלמנה (ובכך גם את נעמי), התאפשרה במקרה – ראשית רות הגיעה לשדה של בועז במקרה, נעמי שמזהה את בועז כקרוב משפחתם, מבינה מיד את ההזמנות ורוקמת את התוכנית אשר נועדה לחבר בין גאולת השדה לגאולת אלמנה ע"י בועז, גואל השדה רשאי להיות היבם אשר יזכה את הנפטר ביורש. התוכנית של נעמי היא לפתות את בועז, באמצעות רות, אשר משכנעת אותו גם לגאול את השדה וגם להינשא לה.

המפגש בשער העיר בין בועז לבין הקרוב האחר עוסק בשאלת מימוש זכות הגאולה של נחלת מחלון. הקרוב מביע נכונות לרכוש את השדה שנעמי מעמידה למכירה, מתוך החובה המוטלת על בני המשפחה הקרובים להשיב קרקעות שנמכרו ולמנוע את אובדן אחיזת המשפחה בנחלתה. בועז מציג לפניו את העסקה כעסקת גאולה רגילה של קרקע, אך מיד לאחר שהקרוב מסכים לכך, הוא מבהיר כי אין מדובר ברכישת אדמה בלבד. רכישת השדה כרוכה גם במחויבות כלפי רות, אלמנת מחלון, ובחובה לשאת אותה לאישה כדי להעמיד צאצאים שישאו את שמו של המת על אדמתו.
דרישה זו משנה את פני הדברים והוא נסוג מן ההתחייבות ומוותר על זכותו. בעקבות זאת מועברת הזכות לבועז, אשר מקבל על עצמו הן את רכישת הנחלה והן את נישואיו לרות. המחווה הפומבית של שליפת הנעל מאשרת את העברת הזכות, ובועז מכריז לפני אנשי העיר כי רכש את רכוש אלימלך ובניו וכי לקח את רות לאישה כדי להבטיח את המשכיות שמו של מחלון. הקהל והזקנים שבשער מאשרים את המעשה ומשמשים לו עדים.

את זכות הקניין ממש בועז באמצעות מסירת נעל, מכאן למדו חז"ל על יסוד קניין חליפין שעניינו החלפת חפץ בחפץ אחר.  "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז, קְנֵה-לָךְ; וַיִּשְׁלֹף, נַעֲלוֹ.  וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן–מִיַּד, נָעֳמִי." (ד, 7-9). חז"ל מתלבטים בשאלה מי נותן את הנעל (כעדות לקניין) למי, הקונה למוסר או להיפך?.

המונח ייבום מתחלף במגילה במילה "גואל" על כך כותב הרמב"ן (בראשית לח ח): "חכמי ישראל הקדמונים, מדעתם העניין הנכבד הזה – עניין הייבום – הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, וקראו אותו גאולה, וזהו עניין בועז." הרמב"ן עומד על הקשר שבין סיפור הגאולה לבין מצוות הייבום.

סיום מעשה הגאולה בברכה: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (ד 11).

אצל חז"ל / מפרשים

זהר חדש, מדרש רות
טו: וְאִם בַּר נָשׁ לָא יִזְכֶּה בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְעוֹבָדִין טָבָן, כַּד יִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא, יֵעוֹל בְּאוֹרְחָא חֲשׁוֹכָא דַּאֲמַרְנָא, וְאִזְדַּעְזְעוּ כָּל מַאן דְּאִית בְּהַהוּא אֲתַר, וְיֵימְרוּן הַזֹּאת נָעֳמִי, דְּאָזְלַת בְּאַתְרָא הָדֵין מַלְיָיא כָּל טוּבָא, מַלְיָיא מֵאוֹרַיְיתָא. עַמּוּד הֶעָנָן דְּנָהַר לָהּ בְּאַתְרָא הָדֵין לְמֵיהַךְ בִּימָמָא. וְעַמּוּדָא דְאֵישָׁתָא לְאַנְהָרָא לָהּ לְמֵיזַל בְּאַתְרָא הָדֵין בְּלֵילְיָא. וְעִם בַּעֲלָהּ נִשְׁמָתָא לְנִשְׁמְתָא.

אֲתִיבָא אִיהִי וְאָמְרָה, (רות א׳:כ׳) אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָֹ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. דְּהַנְעֵל לִי בְּגוּפָא בִּישָׁא. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי בְּאַתְרָא הָדֵין, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אָמְרָה, שֹׁבְנָה בְנֹתַי וְגו'. שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלֹּתֶיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַי. אֲתֵיבַת רוּת נַפְשָׁתָא קַדִּישָׁא וַאֲמָרַת, אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי בַאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין וכו'.

תרגום ופירוש (מתוך אספקלריא) : ואם האדם לא יזכה בתורה ובמעשים טובים, כשמסתלק מן העולם יכנוס בדרך החושך שאמרתי, ומזדעזעים כל מי שהוא במקום הזה, ויאמרו הזאת נעמי, (הזאת היא הנשמה), שהלכה במקום הזה מלאה מכל טוב, מלאה מתורה שעמוד הענן האיר לה במקום הזה ללכת ביום, ועמוד האש האיר לה ללכת במקום הזה בלילה, והיתה עם בעלה (אלימלך, שהוא) נשמה לנשמה. השיבה הנשמה ואמרה, אל תקראן לי נעמי, קראן לי מרה, כי המר לי ש-די מאד, שהביאני בגוף רע, אני מלאה הלכתי, במקום הזה, וריקם השיבני ה'.

באותה שעה אומרת (לב' הנפשות, לנפש השכלית הנקראת רוח, ולנפש הבהמית הנקראת ערפה), שובנה בנותי וגו', שנאמר ותאמר נעמי לכלותיה שובנה בנותי, רות שהיא נפש קדושה משיבה ואומרת, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין וגו'

קמד:וְעַל תִּיקּוּנָא דָא. נָעֳמִי, נְשָׁמָה. אֱלִימֶלֶךְ, נִשְׁמָתָא לְנִשְׁמָתָא. מַחְלוֹן, רוּחַ הַשִּׂכְלִית. רוּת, נֶפֶשׁ הַשִּׂכְלִית. כִּלְיוֹן, רוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת. וְעַל דָּא אֲמַר שְׁלמֹה, (קהלת ג׳:כ״א) וּמִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָה לָאָרֶץ. רוּחַ הָאָדָם, דָּא מַחְלוֹן. רוּחַ הַבְּהֵמָה, דָּא כִּלְיוֹן, שֶׁהוּא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא. נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, דָּא עָרְפָּה, שֶׁהִיא מַקְשַׁת קְדַל, וְהִיא מִסִּיטְרָא דִשְׂמָאלָא. וְעַל דָּא, כִּלְיוֹן לֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל.

תרגום ופירוש (מתוך אספקלריא): ועל תקון זה, נעמי, היא נשמה, אלימלך נשמה לנשמה, מחלון רוח השכלית, רות נפש השכלית, כליון רוח הבהמיות, ועל זה אמר שלמה ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ

אמר להם, רות ונעמי ובועז שלשתם, בצורות המדרגות העליונות המכוסות עומדים, (כי רות היא מלכות, נעמי היא בינה, בועז הוא יסוד), וזרע דוד מתוך צורת האילן (העליון) נשתל בעולם…

שכא – שכב: וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ. אָמַר ר' נָחוּם אָמַר ר' יְהוּדָה, מִדְּקָאָמַר שָׁבָה, מְלַמֵּד שֶׁגִּיּוֹרֶת הָיְתָה בַּתְּחִלָּה. וּכְתִיב וְאֶל אֱלֹהֶיהָ, דְּהָא אֱלוֹהַּ אֶחָד הָיָה לָהּ עִם נָעֳמִי, וְעַכְשָׁיו חָזְרָה לְסִרְחוֹנָהּ הָרִאשׁוֹן, וְטָעֲתָה אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהּ.

(שם) וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ, כְּמָה שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, דָּבְקָה בֶּאֱמוּנָתָהּ. בֹּא וּרְאֵה שִׁבְחָהּ שֶׁל רוּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵימַת בַּעֲלָהּ לֹא הָיְתָה עָלֶיהָ, דָּבְקָה בֶּאֱמוּנָתָהּ. וְעַל כָּל דָּא, נָעֳמִי חִידְשָׁה לָהּ כְּמִתְּחִלָּה, וְהִתְרְתָה בָּהּ הַתְרָאוֹת, וְכֻלָּן קִבַּלְתָּן עָלֶיהָ.

שע- שעא:וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ. אָמַר ר' נָחוּם אָמַר ר' יְהוּדָה, מִדְּקָאָמַר שָׁבָה, מְלַמֵּד שֶׁגִּיּוֹרֶת הָיְתָה בַּתְּחִלָּה. וּכְתִיב וְאֶל אֱלֹהֶיהָ, דְּהָא אֱלוֹהַּ אֶחָד הָיָה לָהּ עִם נָעֳמִי, וְעַכְשָׁיו חָזְרָה לְסִרְחוֹנָהּ הָרִאשׁוֹן, וְטָעֲתָה אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהּ.

(שם) וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ, כְּמָה שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, דָּבְקָה בֶּאֱמוּנָתָהּ. בֹּא וּרְאֵה שִׁבְחָהּ שֶׁל רוּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵימַת בַּעֲלָהּ לֹא הָיְתָה עָלֶיהָ, דָּבְקָה בֶּאֱמוּנָתָהּ. וְעַל כָּל דָּא, נָעֳמִי חִידְשָׁה לָהּ כְּמִתְּחִלָּה, וְהִתְרְתָה בָּהּ הַתְרָאוֹת, וְכֻלָּן קִבַּלְתָּן עָלֶיהָ.

שצה: וְכֵיוָן דַּעֲבָדוּ יַת עֶגְלָא, פָּרְחוּ אַתְוָון מִתְּרֵין סִטְרִין פָּנִים וְיָמִין. וַאֲנִי אֶפְתַּח לְךָ הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר שֶׁתָּבִין. אֱלִימֶלֶךְ וְנָעֳמִי, וּמַחְלוֹן וְרוּת, בְּדוּגְמָא דָּא תְּרֵין לוּחוֹת. אֱלִימֶלֶךְ וְנָעֳמִי לוּחַ אֶחָד, יָמִין וּשְׂמֹאל. וּמַחְלוֹן וְרוּת, פָּנִים וְאָחוֹר, לוּחַ אַחֵר. וְכֵיוָן דַּעֲבָדוּ יַת עֶגְלָא, אִסְתַּלַּק אֱלִימֶלֶךְ וּמַחְלוֹן, נִשְׁאֲרוּ רוּת וְנָעֳמִי, תְּרֵין נְקֵיבוֹת.

תעז: נָעֳמִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וְעַל שְׁמָא דָא, אִשְׁתִּיל הַהוּא שְׁמָא בְּעָלְמָא. מַאן נוֹעַם ה'. דָּא תְּשׁוּבָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', זוֹ תְּשׁוּבָה, וְעַלְמָא דְאָתֵי. וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, דָּא עַלְמָא אָחֳרָא לְתַתָּא.

תרגום ופירוש (מתוך אספקלריא):  נעמי הוא כמו שאמר, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, ועל השם הזה (נועם) נשתל השם הזה נעמי בעולם, מי הוא נועם ה', זו היא תשובה, (דהיינו בינה), כמו שאמר לחזות בנועם ה', זה תשובה, והעולם הבא, (שהם בינה), לבקר בהיכלו, זה הוא עולם אחר למטה (דהיינו מלכות)

בבלי, סנהדרין יט ס
רבי חנינא אומר מהכא, ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי, וכי נעמי ילדה, והלא רות ילדה, אלא רות ילדה ונעמי גידלה, לפיכך נקרא על שמה. (סנהדרין יט ב)

בבא בתרא צ״א א:ז׳-י״ג
ת"ר אין יוצאין מארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתים בסלע א"ר שמעון אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפי' עמדה סאה בסלע לא יצא וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ שנאמר (רות א, יט) ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי מאי הזאת נעמי א"ר יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה וא"ר יצחק אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בעז והיינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שיכבא קיימא מנו בייתיה אמר רבה בר רב הונא אמר רב אבצן זה בעז מאי קמ"ל כי אידך דרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו שנאמר (שופטים יב, ט) ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפט את ישראל שבע שנים ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו ובכולן לא זימן את מנוח אמר כודנא עקרה במאי פרעא לי תאנא וכולן מתו בחייו והיינו דאמרי אינשי בחייך דילדת שיתין שיתין למה ליך איכפל ואוליד חד דמשיתין זריז (סי' מלך אברהם עשר שנים שנפטר נתנשא לבדו) אמר רב חנן בר רבא אמר רב אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כולן בני נחשון בן עמינדב הן מאי קמ"ל שאפי' מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ

רות רבה
ב ה: ושם האיש אלימלך, רבי מאיר היה דורש שמות, רבי יהושע היה דורש שמות… ושם אשתו נעמי, שהיו מעשיה נאים ונעימים. 

ב ז: מֵת הָאִישׁ מִי מְחַסְּרוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ 

ב׳:י״א: וַתָּקָם הִיא וְכַלֹתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְֹּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב (רות א, ו), שָׁמְעָה מֵהָרוֹכְלִין הַמַּחֲזִירִין בָּעֲיָרוֹת, וּמַה שָּׁמְעָה, כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים צד, יד): כִּי לֹא יִטּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמואל א יב, כב): כִּי לֹא יִטּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, פְּעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, בְּחוּצָה לָאָרֶץ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מח, יא): לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה.

ב יב: וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה (רות א, ז), וַתֵּצֵא, וְכִי לֹא יָצְאתָה מִשָּׁם אֶלָּא הִיא, וַהֲלֹא כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַתֵּצֵא, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר, הוּא זִיוָהּ, וְהוּא הוֹדָהּ, וְהוּא הֲדָרָהּ, וְהוּא שִׁבְחָהּ. פָּנָה מִשָּׁם, פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁיָּצָא מִבְּאֵר שֶׁבַע, וְכִי לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, וַהֲלֹא כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיֵּצֵא, אֶלָּא כְּשֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא זִיוָהּ, וְהוּא הוֹדָהּ, וְהוּא הֲדָרָהּ וְהוּא שִׁבְחָהּ. יָצָא מִשָּׁם פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ. נִיחָא תַּמָּן דְּלָא הֲוָת אֶלָּא אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת, בְּרַם הָכָא לָא הֲוָה יִצְחָק תַּמָּן, אֶלָּא אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי עֲזַרְיָה בְּרַבִּי סִימוֹן לֹא דּוֹמָה זְכוּת צַדִּיק אֶחָד לִזְכוּת שְׁנֵי צַדִּיקִים. וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עָבְרוּ עַל שׁוּרַת הַדִּין וְהָלְכוּ בְּיוֹם טוֹב. דָּבָר אַחֵר, וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, הוּצְרָה עֲלֵיהֶם הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָלְכוּ בְּיָחֵף. וַתֵּלַכְנָה, הָיוּ עֲסוּקוֹת בְּהִלְכוֹת גֵּרִים.

ב כב: דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמְרָה לָהּ, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין שָׁם מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ, בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, אֵלּוּ עֳנָשִׁין וְאַזְהָרוֹת. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, שְׁאָר מִצְווֹת.

ג ו: וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן (רות א, יח), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי סִימוֹן, אוֹתוֹ הַיּוֹם קְצִיר הָעֹמֶר הָיָה, דִּתְנֵינַן תַּמָּן כָּל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם הָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִבְצָן הָיָה מַשִֹּׂיא אֶת בְּנוֹתָיו אוֹתוֹ הַיּוֹם. רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין כְּתִיב (תהלים פט, ט): ה' צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ, שֶׁמּוֹצִיא דְבָרִים בְּעוֹנָתָן, אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז מֵתָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנִתְכַּנְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִגְמִילוּת חֲסָדִים, וְזִיל כָּל עַמָּא לִגְמִילוּת חִסְדָּא, נִכְנְסָה רוּת עִם נָעֳמִי, וְהָיְתָה זוֹ יוֹצֵאת, וְזוֹ נִכְנְסָה. וַתֵּהוֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי, זוֹ הִיא שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאִיסְקַפְּטִיאוֹת שֶׁלָּהּ, וְעַכְשָׁיו הִיא מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְכֻסָּה בְּבִגְדֵי מֵילָתִין, וְעַכְשָׁיו הִיא מְכֻסָּה בִּסְמַרְטוּטִין, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, לְשֶׁעָבַר הָיוּ פָּנֶיהָ מַאֲדִימוֹת מִכֹּחַ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וְעַכְשָׁיו פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת מִן רְעָבוֹן, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, וְאוֹמֶרֶת לָהֶן, אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא, בַּר קַפָּרָא אָמַר לְפָרָה הֶדְיוֹטִית שֶׁהֶעֱמִידוּהָ בְּעָלֶיהָ בַּשּׁוּק, אָמַר, רַדְיָנִית הִיא, וּמַשְׁוָה תְּלָמִים תְּלָמִים הִיא. אָמְרִין אִין רַדְיָנִית אִילֵין מַכּוֹתֶיהָ דְּאִית בָּהּ מָה אִינוּן. כָּךְ אָמְרָה נָעֳמִי, לָמָּה, וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי. 

ג:ז: אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' (רות א, כא), מְלֵאָה הָלַכְתִּי בְּבָנִים וּמְלֵאָה בְּבָנוֹת. דָּבָר אַחֵר, אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, שֶׁהָיִיתִי מְעֻבֶּרֶת. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי, עָנָה בִי מִדַּת הַדִּין, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כב, כב): אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ. דָּבָר אַחֵר, וַה' עָנָה בִי, הֵעִיד עָלַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים יט, יח): שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. דָּבָר אַחֵר, וַה' עָנָה בִי, כָּל עִנְיָנֶיהָ לָא הֲוָה אֶלָּא בִי, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה וַה' עָנָה בִי, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא מַה כְּתִיב (ירמיה לב, מא): וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם.

ו: ח: אני מלאה הלכתי, מלאה הלכתי בבנים ומלאה בבנות, דבר אחר אני מלאה הלכתי שהייתי מעוברת, למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי, מדת הדין, הדא מה דאת אמר (שמות כ"ב) אם ענה תענה אותו. דבר אחר וה' ענה בי, העיד עלי, כמו דאת אמר (דברים י"ט) שקר ענה באחיו, דבר אחר וה' ענה בי, כל עניניו לא הוה אלא בי, לפי שבעולם הזה וה' ענה בי, אבל לעתיד לבא מה כתיב, (ירמיה ל"ב) וששתי עליהם להטיב אותם.

ילקוט שמעוני,
רות סימן תקצט:  עמדה מדת הדין והזכירו שנאמר ושם האיש אלימלך, מיד נגזר עליו ועל בניו, מה כתיב בתריה וימת אלימלך, ושם האיש אלימלך ושם שני בניו מה צריך הכתוב לחבריו עליו ועל אשתו ובניו לפי שלא היו מעכבים זה את זה מצרות עין שהיתה בכולן, בזמן שהאיש רוצה ואשה ובניה אינם רוצים או איפכא הגזרה מסתלקת, אבל בזמן שאין אחד מעכב על חברו הגזרה חלה עליה.

רות פרק א, תרא: הזאת נעמי, שהיו בנות כל בית לחם משתמשות בתכשיטיה, זו היא נעמי שהיתה מגנה את הפז ביפיה.

מדרש תדשא, במדבר כ"א
כ״ג נשים ישרות גדולות בצדקות היו בישראל, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל, ולאה, יוכבד, מרים… נעמי…בנעמי נאמר ותקח נעמי את הילד וגו׳ ותהי לו לאומנת (רות ד׳:ט״ז)

מדרש תנחומא בהר ג'
וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי (רות א, ג). וְלֹא הָיָה לְבָנָיו לִלְמֹד מֵאֲבִיהֶם לַחֲזֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמֶה עָשׂוּ. אַף הֵם נָשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מוֹאָבִיּוֹת, שֶׁלֹּא הִטְבִּילוּ אוֹתָם וְלֹא גִּיְּרוּ אוֹתָן. שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה (שם פסוק ד), שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָהּ. וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת (שם), שֶׁרָאֲתָה דִּבְרֵי חֲמוֹתָהּ. וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים (שם). כָּל עֶשֶׂר שָׁנִים הַלָּלוּ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְרֶה בָּהֶם, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְיָשׁוּבוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, הִתְחִיל לִפְשֹׁט יָדוֹ בְּמִקְנֵיהֶם וּבִגְמַלֵּיהֶם. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, מִיָּד, וַיָּמוּתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן (שם פסוק ה). הֱוֵי, קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְשֹׁט יָדוֹ בָּאָדָם הַזֶּה. וּמַה הוּא עוֹשֶׂה לוֹ. מַתְחִיל מִנְּכָסָיו מְדַלְדְּלוֹ, וְהוּא מוֹכֵר נְכָסָיו. אָדָם שֶׁהוּא חוֹטֵא, מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה. תְּחִלָּה מֵבִיא עָלָיו עֲנִיּוּת וּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, חוֹזֵר וּמוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, מוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ לְעֶבֶד. מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, רְאֵה מַה כְּתִיב בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה, וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשָׁב. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וְנִמְכַּר לְךָ. כָּל כָּךְ לָמָּה. עַל שֶׁמָּךְ בַּעֲוֹנוֹת. וּבָא גּוֹאֲלוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֱלִימֶלֶךְ וְשַׂלְמוֹן וּפְלוֹנִי אַלְמוֹנִי וַאֲבִי נָעֳמִי, כֻּלָּם בְּנֵי נַחְשׁוֹן בֶּן עֲמִינָדָב. וֶאֱלִימֶלֶךְ וּמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, פַּרְנְסֵי הַדּוֹר הָיוּ. וּמִפְּנֵי מָה נֶעֶנְשׁוּ. מִפְּנֵי שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּהוֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶם וְגוֹ'. וּמָה, הֲזֹאת נָעֳמִי. חֲזִיתֶם נָעֳמִי שֶׁיָּצָאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, מֶה עָלְתָה לָהּ. וּבָא גּוֹאֲלוֹ הַקָּרוֹב, זֶה בֹּעַז. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁמָּכְרָה נָעֳמִי הַשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ וְגוֹ' (רות ד, ג). וּבָא גּוֹאֲלוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו זֶה בֹּעַז. שֶׁכָּךְ נָעֳמִי אוֹמֶרֶת לְכַלָּתָהּ, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ (שם ב, כ). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלְכָה לָהּ רוּת אֵצֶל בֹּעַז. אָמְרָה לָהּ חֲמוֹתָהּ, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעוֹרִים הַלַּיְלָה (שם ג, ב). וְהוּא הָיָה נָשִׂיא וְהָיָה זוֹרֶה אֶת הַשְּׂעוֹרִים בַּגֹּרֶן. אֶלָּא שֶׁהָיָה דּוֹרוֹ פָּרוּץ בְּגֶזֶל, וְהָיָה יוֹצֵא לְשָׁם לִשְׁמֹר גָּרְנוֹ. אָמְרָה לָהּ, וְרָחַצְתְּ וְסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךָ (שם פסוק ג). וְאַחֲרֵי כֵן, וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן (שם). וְיָרַדְתִּי כְּתִיב. מַהוּ וְיָרַדְתִּי הַגֹּרֶן. שֶׁאָמְרָה לָהּ, זְכוּתִי תֵּרֵד עִמָּךְ. לְכָךְ כְּתִיב: וְיָרַדְתִּי הַגֹּרֶן. וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה לָהּ חֲמוֹתָהּ. הִיא אָמְרָה לָהּ, וְרָחַצְתְּ וְסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךְ, וְאַחֲרֵי כֵן, וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן. וּמֶה עָשְׂתָה רוּת. לְאַחַר שֶׁיָּרְדָה לַגֹּרֶן, עָשְׂתָה כָּל מַה שֶּׁאָמְרָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֵד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכָל אֲשֶׁר צִוְּתָה חֲמוֹתָהּ (שם פסוק ו). לָמָּה לֹא עָשְׂתָה כָּךְ. אָמְרָה רוּת כַּלָּתָהּ, הַדּוֹר פָּרוּץ בָּעֲרָיוֹת, שֶׁמָּא יִרְאוּ אוֹתִי מְקֻשֶּׁטֶת וְיֹאמְרוּ שֶׁמָּא זוֹנָה הִיא. לְפִיכָךְ, וַתֵּרֵד הַגֹּרֶן, וְאַחֲרֵי כֵן, וַתַּעַשׂ כְּכָל אֲשֶׁר צִוְּתָה חֲמוֹתָהּ. וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ (שם פסוק ז). מַהוּ וַיִּיטַב לִבּוֹ. שֶׁעָסַק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב וְגוֹ' (משלי ד, ב). וּכְתִיב: לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחֲמִי וְגוֹ' (שם ט, ה). וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט (רות ג, ז). מַהוּ בַלָּט. כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה (ש״א כא, י). וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת (רות ג, ז-ח). מַהוּ וַיִּלָּפֵת, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי וְגוֹ' (שופטים טז, כט). הִתְחִיל אוֹתוֹ צַדִּיק לִצְעֹק. לִפַּפְתּוֹ, אָמַר לָהּ: מִי אַתְּ. וַתֹּאמַר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ (רות ג, ט). אָמַר לָהּ: וּמַה בָּאת לַעֲשׂוֹת כָּאן. אָמְרָה לוֹ: לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ. אֶלָּא עֲמֹד וְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לָהּ: הוֹאִיל וּבָאת לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַּבֹּקֶר אִם יִגְאֲלֵךְ טוֹב יִגְאַל (שם פסוק יג). שֶׁהָיָה לוֹ אָח גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וּשְׁמוֹ טוֹב. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לִגְאֲלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה', שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר (שם). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמְרָה לוֹ: וְכִי בִּדְבָרִים אַתָּה מוֹצִיאֵנִי. אָמַר לָהּ: חַי ה' אֵינִי מוֹצִיאֵךְ בִּדְבָרִים. וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֵׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגּוֹאֵל עוֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֵּר בֹּעַז (שם ד, א). אָמַר לוֹ: שֵׁב וְנַבִּיט בַּתּוֹרָה מַה כְּתִיב שָׁם. לֹא כָּךְ כְּתִיב: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ. אָמַר בֹּעַז לְטוֹב, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי, וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֲגַלֶּה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה (שם פסוק ג-ד), שֶׁאַתָּה גָּדוֹל מִמֶּנִּי לִגְאֻלָּה. אִם תִּגְאַל גְּאַל (שם). וַיֹּאמֶר הַגּוֹאֵל אֶל בֹּעַז קְנֵה לְךָ (שם ד, ח). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, גָּאַל בֹּעַז מַה שֶּׁמָּכְרָה נָעֳמִי. וּמֵהֵיכָן לָמַד בֹּעַז. מִן הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר וְגוֹ', וְעוֹד מִי הָיָה זֶה. זֶה יִרְמְיָה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ וְגוֹ' (ירמיה לב, ז). וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה (שם פסוק ח). מִיָּד קִיֵּם יִרְמְיָה אֶת הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה וְגוֹ' (שם פסוק ט). וּמֵהֵיכָן לָמַד. מִפָּרָשָׁה הַזֹּאת, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות
דע כי יש בתחילת ספר זה ג' שאלות מי כתב ספר זה ולמה נסמך אצל ספר משלי ומה היינו צריכין אליו ומה הוריה למדנו ממנו. ..תשובת שאלה ב' לשני פנים, כי שלמה אשר ידבר המשלים מרות זו יצא, והסמיך ספרה לספרו, ושלמה אמר בסוף ספרו (משלי לא, י) אשת חיל מי ימצא, והלל ושבח לאשת חיל הרבה באלף בית עד תיו כולן שבחות, וסיים בסוף ספרו (שם לא, ל) שקר החן והבל היופי (שם לא, לא) תנו לה מפרי (מעשיה) , ולפי שהיתה נעמי אשה יראת יי' ורות אשת חיל שנאמר בה (רות ג, יא) כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את, לכן הזכירם והסמיכם אצל ספר משלי, ללמדך שכל מה שאמר שלמה על אשת חיל על כמותן דבר כמות נעמי וכלתה.

אגרת שמואל
א׳:ב׳:א׳: ושם האיש וגו' הזכיר שמות כולם להודיע גדולתם כי כולם חשובים בפני עצמם נזכרים וניכרים בשמותם וזה הגדיל בחטא כי החטא הקל לאיש נכבד גדול יחשב עכ"ל:

א:ז:א: ע"כ אמר ושתי כלותי' עמה כסברתה וכשם שנעמי היתה מתאוה לשוב אל ארץ יהודה ומקומה הראשון מקום מנוחתה ומקו' משכן כבודה גם שתי כלותיה תלכנה בדרך כאילו היתה אצלן השבת הליכתן אל ארץ יהודה ואף גם שלא ראו ארץ יהודה מעולם כ"כ היתה תאותן וחפצן אליה כאלו היה מקום מולדתן עד כי יאמר גם עליהן שהולכתי לשוב אל מקום הראשון כי היתה חביבה א"י בעיניהן עד כי הליכתן הראשונה אליה היתה בעיניהן כאלו הן שבות אליה ולא הולכות בתחלה

א׳:ז׳:ב׳: א"נ באומרו ותצא מן המקום הגיד לנו גודל תאותה לשוב אל ארץ ישראל עד שלא המתינ' שיירה ללכת בחברת אנשים מפני פחד הדרך אלא היא לבדה יצאת מן המקום אשר היתה שמה ואם תאמר ומה פחד יש באשה זקנה כדבריה שאמרה כי זקנתי מהיות לאיש וממי תירא לזה אמר ושתי כלותיה עמה בחורות יפיפיות עמה בחברתה לא הי' להם חברה לשמרה מאורב בדרך אלא הזקנה בלבד כאיש מגן ולא היה דרכם במקום ישוב אלא מקום ציה ושממה דרך לא עבר בה איש וזהו ותלכנה בדרך דרך מהלכי דרכים אשר הוא בחזקת סכנה וכל זה מרוב חשקם ומאויים לשוב אל ארץ יהודה מרוב חיבתן על הארץ הקדושה לא נכנס פחד בלבן כלל. רז"ל אמרו שהיו הולכות יחפות בדרך יצא להם מתיבת בדרך מיותרת כי היה די שיאמר ותלכנה לשוב אל ארץ יהודה מאי בדרך אלא להורו' שלא היה דבר מפסיק בין פרסת רגליהן לקרקע הדרך כי יחפות היו:

…א"נ אמרה נעמי לשתי כלותיה לאחד משת' סיבות אפשר שאין אתן רוצות להתפרד מעלי אם בעבור שלא התנהגתי עמכם כחמותה בכלה שנא' עליהן אם גר זאב עם כבש כן תדור כלה בחמותה ודרך העולם הוא להיות בין שתיהן איבה ושנאה ותחרות ואנוכי הייתי לכן בחיי בעליכן לאם ואהבתי אתכם ולכן בחרתם שלא לעזוב אותי אם בעבור זה יותר טוב לכן ללכת אל בית אמכם כי היא אמכם האמיתות כי אף אם אני לכם כאם יותר באמת היא אמכם לכם לאם ממני וזהו שובנה אשה לבית אמה ואם מה שאין אתם רוצות להפרד ממני היא לסיבת אחרת וזה אשר הרביתם לעשות טובה עמי כל ימי חייכם ונראה בעיניכם כי אם תעזבו אותי יחידה וגלמודה אתן מפסידות ומאבדו' כל מה שעשיתן עד עתה לא תזכר ולא תפקד ולא תעלה על לב עוד כל הטובה אשר עשיתן עמדי עד עתה אחר שבשעת הצורך כי ראיתן אותי שכולה וגלמודה נפרדתם ממנו ותעזבו אותי וכדי שלא להפסיד החסד אשר התחסדת' עמדי במה שעבר באתם עמי אתה כאשר צר לי זאת לא זאת כי אעפ"י שלא תלכי עמי יעשה ד' עמהם חסר כאשר עשיתן עם המתים במה שעבר ולא תפסידו שכר מה שעשיתן עד עתה אם לא תלכו אתם עמי עתה ואין אתם צריכות לעשות עוד:

…ולכן דייק שפיר דבבראשית רבה כאשר מביא ראיית נעמי נקט לה בלישנא דדכוותה וברות כאשר מביא ראיית יעקב אמר וכן ביעקב, ואפשר לדייק בפשט הכתוב אומרו אשר היתה שמה על דרך דרשת חז"ל שהודיענו גודל הרושם שעשתה יציאתה בעיר שנשאר' כארץ מאפיל' וזה שאמר ותצא כלומר יצאת זיו מן המקום אשר היתה שמה ואומרו מן המקום אשר היתה שמה כלומר מן המקום אשר היא לבדה היתה שמה דלא הות תמן אלא היא ובודאי שביציאתה חשכה הארץ לא כן ביעקב שגם אם פנה זיוה משום שאינו דומה זכות צדיק אחד וגומר עם כל זה הא מיהא נשאר בעיר זיו יצחק אמנם הכא ותצא מן המקום אשר היתה שמה היא לבדה היתה שמה, וגם אם בשתי כלותיה אפשר שהי' להם שום זיו או הדר כי בהכרח למדו איזה דבר טוב מנעמי ולפחות רות סופה יוכיח על תחילתה שהיו לה מעשים טובים אפילו אילו לא נשארה שם אלא ושתי כלותי' עמה באופן שנשארה העיר מבלי זיו כלל ענן וערפל סביבותיה וגם אפשר לדייק מלת היתה כי נקטינן והיה לשון שמחה ויהי לשון צער כמאמרם ז"ל ועם זה נאמר שבמקום והיה לזכר יאמר היתה לנקבה והכל לשון שמחה ושבח ולכן אמר אשר היתה שמה כי היא היתה שמחת העיר כולה וביושבה שמה העיר היתה צהלה ושמחה כי היא היתה זיוה והדרה ועתה נשארה העיר דוה ונאנחה:

ב יט ב:  א"נ לפי שראתה כי הביאה כאיפ' שעורים שהוא שיעור רב יותר הן הראוי ללקט אמרה לה איפה לקטת היום ואנה עשית שיעור רב כזה בוודאי שיהי מכירך ברוך כלומר האיש שיקח אותך לו לאשה ויכירך באישות בוודאי שיהי' ברוך ומאושר כי אין זאת רק מרוב מהירותך וחריצותך לעשות מלאכתך כי אשת חיל את שלל לא תחסר לעולם ולחם עצלות לא תאכל ויהי' נודע בשערים בעלך בשבתו עם זקני ארץ. והוא מרוב ענותנות' אמר' לחמות' אין זה ממני ומחריצותי רק מטובותיה דבעל השדה כי איש חסד הוא וז"ש ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו כי מטובו ומנדיבות לבו שמתחסד עמה יותר מן הראוי היה זאת שלקטה הרבה ולא מזריזות' ואח"כ אמרה לה שם האיש אשר עשית עמו היום בועז וזאת היא אמירה שנית:

אשכול הכופר על רות ב׳:י״ט:א׳

ותאמר לה חמותה הרצון בזה שתמהה נעמי איך לקטה איפה שעורים בזמן מועט כזה שלא כמנהג העולם ואמרה שא"א זה אלא בהשגחה גמורה מצד ברכה. ולפי שזאת הברכה אפשר להיות או מצד בעל השדה שיש לו עין טובה וטוב עין הוא יבורך או מצד רות הצדקת המלקטת ששרה ברכה במעשה ידיה. כנגד המלקטת אמרה איפה לקטת היום כי מצד הליקוט שרתה ברכה מצדך. וכנגד בעל השדה שעשתה עמו אמרה ואנה עשית כי אולי מצדו הברכה. ולפי שנעמי הכירה ברות הצדקת ששרה ברכה במעשה ידיה ואולי גם כעת מצדה היתה הברכה לזה בירכה לבעל השדה ואמרה יהי מכירך ברוך כלומר אע"פ שתהיה הברכה מצדך. ראוי לברך לבעל השדה שנתן לך מקום שתחול הברכה וזהו יהי מכירך ברוך והיא מרוב ענותנותה לא הסכימה בזה ואמרה שהברכה היתה מצד בעל השדה שהוא איש חיל טוב עין רב פעלים וזהו ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו שהוא איש צדיק תמים ולא די זה אלא ששמו יורה על צדקתו וזהו ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ושמו כשם רבו בעוז ותעצומות דכתיב ה' עוז לעמו יתן עד שלסבתו באה לי הברכה כדכתיב ה' יברך את עמו בשלום. וזהו אשר עשיתי עמו לומר כי בסבת שעשיתי עמו ונשתתפתי עמו באה לי הברכה:

חומת אנך על רות ב׳:י״ט:א׳

שם האיש אשר עשיתי עמו היום. פירוש שגם אני עשיתי מצוה מאחר דהוא לבדו אינו יכול לקיים המצוה והו"ל כאשה דלא מפקדא אפו"ר ומ"מ היא עושה מצוה כשנשאת דבלתה א"א לאיש לקיים המצוה וכמ"ש הר"ן זכרונו לברכה ריש פ"ב דקדושין ועל דרך זה אמרה אשר עשיתי עמו שגם אני עשיתי מצוה כמו אשה שעשה מצוה ורמז בראשי תיבות שם האיש אשר הוא אשה שהיא עושה מצוה בנשואיה. א"נ אפשר במ"ש רז"ל ע"פ מצאתי חן בעיניך להכירני שהיה לה רוח הקדש שיכירנה בדרך כל הארץ. והכא כתיב ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו אין הגדה אלא חכמה. ותאמר שם האיש אשר ר"ת אשה וזה שכתוב ותאמר אמירה מחודשת שתהיה לו לאשה ותאמר נעמי וכו' אשר לא עז"ב ובמקום עז"ב נעשה בעז אותיות עזב:

רש"י
וילך איש . עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין שהיתה עינו צרה בעניי' הבאים לדוחקו לכך נענש :

אִישׁ נָעֳמִי. לָמָּה נֶאֱמַר? מִכַּאן אָמְרוּ, אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ. (וְאָמַר "אִישׁ נָעֳמִי" כְּלוֹמַר, לְפִי שֶׁהוּא הָיָה אִישׁ נָעֳמִי וְשׁוֹלֵט עָלֶיהָ וְהִיא טְפֵלָה לוֹ, לָכֵן, פָּגְעָה בוֹ מִדַּת הַדִּין וְלֹא בָהּ):

גם שניהם . מהו גם בתחלה לקו בממונם ומתו גמליהם ומקניהם אח"כ מתו גם הם :

אבן עזרא
משני בניה – …או רוב מכאוביה על בניה שהיו בחורים, ולא על אישה הזקן. (שם א ה)

העוד לי בנים – …אלא אמרה, אילו היו לי בנים במעי הייתי נותנת אותם לכן תחת המתים דרך חיבוב ולא דרך יבום. (שם שם יא)

הזאת נעמי – שאלימלך ואשתו היו מגדולי ישראל. (שם שם יט)

מלבי"ם
ותשאר האשה – כי דעתה היה תמיד לחזור לארץ ישראל. (שם א ה)

אל תקראנה לי נעמי – שהיתה עשירה מאד וירדה, ואולי יש בידה עוד זהב אבל לא כערכה הקודם, והשיבה שאין צריך להזכיר עשרה הקודם, כי אין בידה כלום. (שם שם כ)

למה תקראנה לי – שהצלחתי הראשונה היתה שה' ענה בי – התראה על מעשי, וכדי להורידני מרום המעלה בעונש גדול. (שם שם כא)

ותאמר. כי מן המאכל שנתנו לה מורה שלא לקטה בין העניים רק שעשתה איזה עבודה לאיש ונתן לה לחם וקליות עבור עבודתה והלקט שהביאה מורה שכל היום לקטה ולא עסקה בענין אחר, ועז"א איפה לקטת היום שהוא תמוה על רוב הלקט ואנה עשית שבהכרח עשית איזה פעולה אצל איש שלכן נתן לך לאכול כי אין נותנים אוכל ללוקטי הלקט, עכ"פ נראה שאיש אחד עשה לך מצד החסד והכיר אותך שמצאת חן בעיניו יהיה מכירך ברוך, ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ר"ל שהגידה מה הדבר שעשתה עמו, כי הוא אמר לה שבעבור שעשתה חסד עם חמותה ובעבור שנתגיירה ע"כ מצאה חן בעיניו וע"כ נתן לה לאכול כי דבר זה הוא אצלו כאלו עשתה לו נחת רוח ודבר טוב בעיניו, ופרשה הדבר כי שם האיש (שדברים האלה נחשבים אצלו כאלו עשיתי עמו איזה טוב) הוא בועז שהוא שופט ישראל ודברים כאלה נוגעים לו כאילו קבל ממני איזה מעשה להנאתו:

בועז מודעתנו – אין חשש אם יראוך שם, שיאמרו שהוא קרוב, או שבאת לבקר נערותיו לשמחת הזריה. (שם ג ב)
מלבי"ם על רות ב׳:י״ט:א׳

חומת אנך על רות א׳:ו׳:א׳
ותשב משדי מואב. אפשר דירמוז שעשתה תשובה על שלא מיחתה בבעלה ובניה שיצאו מא"י ונתעכבו בשדי מואב וז"ש ותשב משדי מואב שעשתה תשובה מהחטא על שדי מואב: