בת יפתח

בתו היחידה של יפתח
מארץ הגלעד.
שמה לא נודע, בסיפור התנכי, והיא מזוהה כבתו של אביה יפתח.
בספר החיצוני ‘קדמוניות המקרא’ היא מזוהה בשם ‘שאילה/סאילה’ (ראו בהמשך), שם זה נתקבע גם במסורת הנוצרית.
בת יפתח אינה מוזכרת עד יציאתה לקראת יפתח בשובו כמנצח מן הקרב, יחד עם זאת, דמותה מרכזית בסיפור זה, ומוקדשים לה שישה פסוקים (מתוך תשעה העוסקים בנדר יפתח) בתוכם הרחבה לשיח בינה לבין אביה.

תקציר הסיפור

יפתח הגלעדי היה בן אישה זונה, שהקיף עצמו באנשים ריקים, מוגדר כגיבור חיל.
בשעה שבני עמון יצאו למלחמה על אנשי גלעד, באו זקני גלעד אל פנחס ובקשו ממנו להיות להם קצין הצבא ולחלצם מן העמונים, בתמורה הבטיחו לו שישימו אותו לראש יושבי גלעד.
יפתח מסכים.

טרם יציאתו למלחמה הוא נודר שאם יחזור מן המלחמה בשלום יקריב לעולה את היוצא מביתו לקראתו: “”אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן – וְהָיָה לַה’, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה” (שופטים, י”א, כ”ט–ל”א).
בשובו מנצח מן המלחמה, בתו היחידה, היא יוצאת לקראתו בשמחה, בתופים ובמחולות.
יפתח נדהם וקורע את בגדיו כשרואה את בתו יוצאת לקראתו.
בת יפתח מקבלת את הדין, לא בקשה לנסות לבטל את רוע הגזרה אך מבקשת חודשיים, ללכת עם רעותיה אל ההרים לבכות את בתוליה, מקץ חודשיים בת יפתח שבה ויפתח מקיים את נדרו.
מאז נהוג היה בישראל, שבנות הארץ הולכות לקונן את מותה של בת יפתח למשך ארבעה ימים בכל שנה.

הרחבה

“וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.”בת יפתח, היתה בתו היחידה, מצודת דוד על שופטים י״א:ל״ד:א׳:יתכן שאשת יפתח היו לה בנים מבעלה הראשון, ויפתח גדלם ולבנים יחשבו לו, ולזה אמר ׳אין לו ממנו׳ רצה לומר, מעצמו, מפרי בטנו, לא היה לו בן וכו׳:

כבר בהתייחסות לניסוח הנדר מפי יפתח, ניתן להבין כי כוונתו היתה הקרבת קורבן אדם ממש, ‘היוצא אשר יצא מדלתי, ביתי, לקראתי’,  העובדה שמי שיצא מביתו היתה בתו היחידה בעצמה היא עובדה טראגית עבורו, וכמוה כעונש על כך שביקש יפתח להקריב קורבן אדם, ראו לפי תנחומא (בחוקתי ה׳:א׳) “בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּוֹן, וְנָדַר (שופטים יא, ל-לא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה עָלָיו כַּעַס מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר, אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל, הָיָה מַקְרִיב אוֹתוֹ לְפָנַי. לְכָךְ זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ. כָּל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ כָּל הַנּוֹדְרִים, הִלְכוֹת נְדָרִים וְקוֹנָמוֹת, שֶׁלֹּא לִנְהֹג טָעוּת בַּנְּדָרִים. “.

במדרש זה (תנחומא, שם), מתואר דו שיח בן בת יפתח לאביה, זו מציגה בפניו ציטוט מן התורה המלמד מי ומה ראוי להקרבה, בתשובה מציג פנחס טיעון המשקף בורות הלכתית לפיו אין אפשרות להפר נדר. בת יפתח מפריכה את טענתו שוב באמצעות הצגת שני נודרים (יעקב וחנה) שהזדכו מנדרם מבלי להקריב את בניהם, הפעם פנחס כלל לא ענה לטיעוניה.
בת יפתח שרואה כי אביה לא שומע לה מבקשת לפנות לבית הדין, זאת לומד המדרש מבקשתה של בת יפתח ״אלכה וירדתי על ההרים״ – ״אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה, וְכִי יֵשׁ אָדָם יוֹרֵד עַל הֶהָרִים, וַהֲלֹא בְּנֵי אָדָם עוֹלִים לֶהָרִים. מַהוּ וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים. אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה’ (מיכה ו, ב)״  בת יפתח מגיעה אצל בית הדין, בתקווה שאלה הבקיאים בהלכה יוכלו להפר את נדר אביה, אך גם שם אינה זוכה לאוזן קשבת, ״ולא מצאו פתח ליפתח להתיר את נדרו״, המדרש רומז לשיקולים זרים בהחלטתם של אבות בית הדין כאילו בקשו להעניש את יפתח על הריגתם של בני אפרים.
המדרש מציג את בת יפתח כבקיאה בהלכה, וכמי שמתעמתת ומתקוממת נגד הדין (לעומת קבלת הדין ודמותה הציתנית בסיפור המקראי) ועם הממסד הגברי ומתוך כך נשמעת בבהירות הביקורת על הממסד הפטריאכלי.

ביקורת נוספת כלפי הממסד נמצאת גם בתנחומא, בחוקותח ז: ״והלא פנחס היה שם, והוא אמר לא אוכל לשוב (שם), אלא פנחס אמר אני כהן גדול בן כהן גדול אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ, ויפתח אמר אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט, מבין שניהם אבדה ההוא עלובה, ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו עצמותיו, שנאמר ויקבר בערי גלעד (שם יב ז)״
בעל המדרש שם בפי בת יפתח טענות מנומקות הלכתית ואלה להתעלמות מאביה, מהסנהדרין ומפנחס, להגנתה של בת פנחס כאילו יוצאת בת קול וצווחת (מזכיר את בת הקול שיוצאת במדרש תנורו של עכנאי): ״ ורוח הקודש צווחת נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני?, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה יט ה), אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו אל תשלח ידך אל הנער וגו’ (בראשית כב יב)״

האם יפתח הקריב את בתו לעולה?

הדעה הרווחת בקרב חז”ל ורוב המפרשים כי יפתח אכן קיים את נדרו והקריב את בתו לעולה.
דעת מיעוט, בניהם רד”ק, ורלב”ג, אבן עזרא… כי יפתח לא הקריב את בתו לעולה ממש, אלא, גזר שבתו תהיה בתולה ומקודשת לה’ כל ימי חייה, תחיה חיי פרישות מלאה מן הציבור.
הפרשנות המאוחרת יחסית לכך שבת יפתח לא היתה קרבן אדם של ממש, ובינהם גם מפרשים נוצרים (ראו בהמשך ‘בת יפתח בנצרות’), הוסברה באמצעות אחת מהאפשרויות הבאות:
1. ‘ותהי חק בישראל’ (יא, 39), מנהג בנות ישראל בכל שנה ‘לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה’, ככל הנראה טקס פולחני על גורלה של בת יפתח, לא בהכרח כטקס אבל פולחני אלא השתתפות בצערה של בת יפתח המנודה, שהופרשה מהחיים הציבוריים, וביקרוה אחת לשנה למשך כל חייה, השימוש במילים ‘ימים ימימה’ ביטוי אשר הופיע גם בסיפור חנה ושמואל, שהיתה מבקרת בנה בנה בכל שנה, לאורך כל חייו, כלומר הביטוי מציין אירוע המתרחש ונשנה למשך כל חייו של אדם מסויים, כאן כל ימי חייה של בת יפתח, להבדיל מ’עד סוף הדורות’..
2. לאחר שהוקרבה בת יפתח נאמר כי היא לא ידעה איש, מדוע היה צורך לציין זאת אחרי מותה לכאורה, ומכאן למדו שככל הנראה בת יפתח לא הועלתה לעולה ממש, אלא נותרה בתולה כל ימיה.
3. בעצם פרישותה מכל אדם, קיים יפתח את נדרו, שכן לא העמידה צאצאים, ובכך שושלתו של יפתח נכרתה (רד”ק, אבן עזרא)

סיפור בת יפתח כמיתוס המסביר נוהג שהיה מקובל אצל בנות ישראל

אחת הסברות מסבירות סיפור זה, כמיתוס שבה להסביר המנהג שהיה מקובל בקרב בנות ישראל, בו היו נוהגות בכל שנה לקונן על מותה למשך 4 ימים.
מקורו של המנהג היה בטקס אבלות על מות האלוהות מדי שנה, ואחד המנהגים בטקס זה היה קורבנות אדם. (אנציקלופדיה מקראית, ג, עמ’ 751) אזכור לנוהג זה ניתן למצוא בספר היובלים.

בת יפתח – ׳שאילה/ סאילה׳ בספר החיצוני קדמוניות המקרא
ספר קדמוניות המקרא מוכר גם בראשי התיבות (LAB (Liber antiquitatum biblicarum נכתב ככל הנראה בסוף המאה ה-1 לספירה, זמן קצר אחרי חורבן בית שני, מחבר הספר היה יהודי, מכונה פסאודו-פילון (בשל טעות בזיהוי המחבר עם פילון האלכסנדרוני), העותק הקדום ביותר שנשתמר הוא בשפה הלטינית בלבד, אשר ככל הנראה תורגם מיוונית ובמקורו ככל הנראה נכתב בעברית, הקטע המספר על בת יפתח מכונה ׳קינת סאילה׳.
הספר מתאר את תולדות העולם מאדם הראשון ומסתיים (בגרסה ששרדה) במות שאול.

הספר הוא מעין מדרש אגדה ובו מקבילות רבות לדברי חז”ל, וכן מהווה את הגרסה הקדומה ביותר לאגדות חז”ל ידועות כמו השלכת אברהם לכבשן האש, נישואי דינה לאיוב, ומשה שנולד נימול.

בספר זה ראשית, ניתן לבת יפתח שם, שאילה / סאילה Seila, השם סאילה הוא ככל הנראה שיבוש מן השם שהיה במקורו בעברית שאילה (שכן דוברי יוונית לא הוגים את הצליל ש׳ כמו האפרתיים בסיפור יפתח…), הצעה נוספת למשמעות שמה אצל לאופולד כהן, על קדמוניות המקרא, שם הוא מציע כי השם סאילה, במשמעות ‘She who was demended’, במשמעות ׳השאלה׳, כמו ׳שאילה׳ וממש כמו ׳שמואל׳ אשר הוקדש בנדר על ידי אמו, חנה, לעבודת השם כל ימי חיו.
בסיפור זה שאילה הופכת למשוררת המבכה ומקוננת את גזר דינה, ומתחיל בבקשתה מיפתח אביה: ״ללכת אל ההרים ולעמוד בגבעות ולהתהלך בסלעים, אני והבתולות רעותי, ואשפוך בהם את דמעותיי ואשא קינות על בתולי. יבכוני עצי השדה ויספדוני חיות השדה. אינני עצובה על אשר מתה אני, אינני מצטערת על אשר אני משיבה את נפשי… וברצון מגשת אני את עצמי לקרבן, ויראה אני פן לא יהיה רצוי מותי או לשווא תאבד לי נפשי. אלה אגיד להרים ואחרי כן אשוב. ויאמר אליה אביה: לכי”. (קדמוניות המקרא, הספרים החיצונים, מפורשים בידי א”ש הרטום, תל אביב 1969, פרק מ, עמ’ 107.) בהמשך מבקשת להנציח את קורבנה “הבתולות רעותי אשר תספרנה על אודותיי תבכינה אותי באנחה ימים רבים…ילכו השמימה דברי ותכתבנה דמעותיי לפני הרקיע״ (שם) .

השוואה לסיפור עקדת יצחק

בת יפתח, היתה לקורבן אדם מיידי אביה, הסיפור הנוסף במקרא על הקרבת קורבן אדם בידי אביו, הוא סיפור עקדת יצחק, לאור זאת חוקרים ופרשנים העמידו שני סיפורים אלה, ועמדו על הדומה והשונה ביניהם, כבר  ב’קדמוניות המקרא’ (ראו בהמשך), מזכירה בת יפתח את עקדת יצחק לאביה, וכן סיפור העקדה (של יצחק) נזכר לגנותו של יפתח במדרש תנחומא, בחוקותי (ראו בהמשך).
ראשית מובן וגלוי שבסיפור אברהם לא התקיימה העקדה, מלאך האל הופיע ומנע את ביצוע העקדה.
בסיפור יפתח לא היתה כל מעורבות אלוהית, כמו היעדרות האל מסיפור פלגש בגבעה לעומת סיפור סדום ועמורה, ולפחות לפי פשט הסיפור יפתח הפך את בתו לקורבן, רק בפרשנויות מאוחרות מאוד נולד הרעיון שההקרבה היתה פרישות ועבודת האל ולא קורבן אדם ממש.

זקוביץ בספרו, מקראות בארץ המראות, עמ’ 71-73, פורט את נקודות הדמיון הלשוניות ורעיוניות בשני הסיפורים: בשני הסיפורים האם לא נזכרת, הציווי ‘קח את בנך יחידך’ (בראשית כב, 2) כך גם בת יפתח עבור יפתח ‘ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת’ (שופטים יא, 34), לאברהם נאמר ‘והעלהו שם לעלה’ ובנדר יפתח הוא אומר ‘והעליתיהו עולה’ (שם, 31), אברהם מצווה להקריב את יצחק ‘ על אחד ההרים אשר אמר אליך’ ובת יפתח מבקשת ‘וירדתי על ההרים’ (37)… אל מול נקודות דמיון אלה בולטת ההנגדה, בסיפור אברהם הוא מצווה להקריב את בנו לעולה ואילו יפתח נודר להקריב קורבן אדם, אברהם מסתיר מיצחק כי הוא העולה ואילו יפתח אומר לבתו על נדרו וכי היא נפלה בגורל להיות הקורבן, בסיפור עקדת יצחק פירוט ותיאור נרחב יחסית על ההכנה למעשה הקורבן, ואילו בסיפור בת יפתח יש רק את המילים ‘ויעש לה את נדרו אשר נדר’, בולטת העדרותו של האל מסיפור בת יפתח, אברהם נתברך ברוב זרע ואילו יפתח נשאר ערירי. לאור ניגודים אלה בולטת ההשואה בין דמותו של אברהם והביקורת על דמותו השלילית של יפתח.

בת יפתח וחנה

גם כאן, חנה נזכרת על ידי בת יפתח במדרש תנחומא (כמו שמזכירה את עקדת יצחק), השימוש בביטוי “מימים ימימה” (יא:40) לתיאור המנהג שקיימו בנות ישראל בכל שנה,  הוזכר גם בסיפור חנה אם שמואל, שהכינה מעיל קטן לבנה והיתה עולה לזבוח את זבח הימים, זאת במשמעות כל שנה.
לבד מכך, אליצור, בספרה, דיוקן בשביל הדורות: דמויות מקראיות מהתנ”ך ועד לספרות חז”ל, עמ’ 453-454, מצביעה על נקודות השקה נוספות:
בשני הסיפורים מתואר סכסוך בתוך המשפחה – יפתח ואחיו, חנה ופנינה, בשני הסיפורים נשים המבכות את ענין פוריותן, בשני הסיפורים הגברים נודרים כתנאי להתגשתמות בקשתם, בשני הסיפורים תוצאת הנדר הוא הקדשת הבן/הבת לה’, בשני הסיפורים קיום הנדר מתעכב לבקשת הגיבורים – בת יפתח מבקשת לבכות את בתוליה וחנה מבקשת להמתין עד שיגמל שמואל, מקום ההתרחשות דומה בשני הסיפורים – מצפה / רמתים צופים.
גם כאן, כמו בהקבלות לסיפור העקדה של יצחק, כוונת ההקבלה היא להדגיש את ההבדל בין הגיבורים.

בת יפתח בנצרות

בין אם בת יפתח נעקדה כקורבן אדם של ממש וקיבלה את גורלה, ובין אם לא נעקדה והפכה לנזירה שהקדישה את כל חייה לעבודת האל בפרישות כבתולה, הפכה בת יפתח לסמל של מסירות והקרבה בנצרות הקתולית והפרוטסטנטית, כל זרם השתמש בדמותה ובפרשנות על מותה לצורך קידום רעיונתיו בהתאם, נזירות או קורבן והקרבה.
הפילוסוף הנוצרי צרפתי פיטר אבלרד, כתב קינה על בת יפתח, ׳Planctus virginum Israel super filia Jephte׳ , שם מתייחס אליה בשמה ׳סאילה׳, מתוך מדרש תנחומא, כגיבורה, הוא מבטא את מסירותה הדתית, וכן בספרו ׳מקור הנזירות׳ שם מתייחס לבת יפתח כ׳בתולה מקודשת׳.  כך הופכת בת יפתח לסמל של בתולה קדושה, מרטירית ונזירות נשית .(ראו אצל:

H. E. Seariac, thesis, Jephthah’s Daughter: A Hebrew Foreground for Jesus’ Passion in Matthew;  וגם אצל: י., פלדמן, בת יפתח כיצחק בדורו? עקדה נשית ב׳קדמוניות המקרא׳ ובסיפורו של עמוס עוז איש הפרא, מחקרי ירושלים בספרו עברית, כרך כב׳ עמ׳ 93-130 )

עוד לפי Seariac מותו של ישו לפי הבשורה של מתי, מתיחסת לצליבתו כקורבן אדם המתבשר באמצעות סיפורה של בת יפתח.
במנזר סנטה קאתרינה, שני ציורים התוחמים את האפסיס, האחד מתאר את עקדת יצחק והשני מתאר את עקדת בת יפתח בידי יפתח אביה, שני הנושאים כאחד מהוים סמל המרמז על קורבנו העתידי של ישו.

אצל חז”ל / מפרשים

בראשית רבה ס׳:ג׳
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי וגו’ (בראשית כד, יג יד), אַרְבָּעָה הֵן שֶׁתָּבְעוּ שֶׁלֹא כְהֹגֶן, לִשְׁלשָׁה נִתַּן כְּהֹגֶן, לְאֶחָד נִתַּן שֶׁלֹא כְהֹגֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, כָּלֵב, שָׁאוּל, יִפְתָּח…. יִפְתָּח (שופטים יא, לא): וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא וגו’ וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה לַה’, הָא אִלּוּ יָצָא חֲמוֹר אוֹ כֶלֶב אֶחָד אוֹ חָתוּל אַחַת, הָיָה מַעֲלֵהוּ עוֹלָה, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא כְהֹגֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יא, לד): וַיָּבֹא יִפְתָּח וגו’ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הֶקְדֵּשׁ דָּמִים הָיָה חַיָּב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ דָּמִים לֹא הָיָה חַיָּב, דִּתְנַן אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה וְעַל בַּעֲלַת מוּם הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם, אָמַר הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה, יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם עוֹלָה. וְלֹא הָיָה שָׁם פִּינְחָס שֶׁיַּתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא פִּינְחָס אָמַר הוּא צָרִיךְ לִי וַאֲנִי אֵלֵךְ אֶצְלוֹ, וְיִפְתָּח אָמַר אֲנִי רֹאשׁ קְצִינֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי אֵצֶל פִּינְחָס, בֵּין דֵּין לְדֵין אָבְדָה הַנַּעֲרָה הַהִיא, הֲדָא דְּבִרְיָתָא אָמְרָה בֵּין חָיְתָא לִמְחַבַּלְתָּא אֲזַל בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא. וּשְׁנֵיהֶם נֶעֶנְשׁוּ בְּדָמֶיהָ שֶׁל נַעֲרָה, יִפְתָּח מֵת בִּנְשִׁילַת אֵבָרִים, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵבָר נִשּׁוֹל הֵימֶנוּ וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יב, ז): וַיָּמָת יִפְתָּח וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד, בְּעִיר גִּלְעָד לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּעָרֵי גִלְעָד. פִּינְחָס נִטְלָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א ט, כ): פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם, הוּא נָגִיד עֲלֵיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָגִיד הָיָה, (דברי הימים א ט, כ): לְפָנִים ה’ עִמּוֹ.

בראשית רבה ע׳:ג׳
אַרְבָּעָה הֵן שֶׁנָּדְרוּ, שְׁנַיִם נָדְרוּ וְהִפְסִידוּ, שְׁנַיִם נָדְרוּ וְנִשְׂתַּכָּרוּ. יַעֲקֹב, נָדַר וְהִפְסִיד. יִפְתָּח, נָדַר וְהִפְסִיד. חַנָּה, נָדְרָה וְנִשְׂתַּכָּרָה. יִשְׂרָאֵל, נָדְרוּ וְנִשְׂתַּכָּרוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, ב): וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר וגו’.

ויקרא רבה ל״ז:ד׳
אַרְבָּעָה פָּתְחוּ בִּנְדָרִים, שְׁלשָׁה שָׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כְהֹגֶן וֶהֱשִׁיבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, וְאֶחָד שָׁאַל שֶׁלֹּא כְּהֹגֶן וֶהֱשִׁיבוֹ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא כְהֹגֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל וְיִפְתָּח וְכָלֵב….יִפְתָּח שָׁאַל שֶׁלֹּא כְהֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים יא, לא): וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִלּוּ יָצָא גָּמָּל אוֹ חֲמוֹר אוֹ כֶּלֶב הָיִיתָ מַעֲלֵהוּ עוֹלָה, הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא כְהֹגֶן וְזִמֵּן לוֹ אֶת בִּתּוֹ (שופטים יא, לה): וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, הָיָה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְּרוֹ וְלֵילֵךְ אֵצֶל פִּנְחָס, אָמַר אֲנִי מֶלֶךְ וְאֵלֵךְ אֵצֶל פִּנְחָס, וּפִנְחָס אָמַר אֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל וּבֶן כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֵלֵךְ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ זֶה. בֵּין דֵּין לְדֵין נִסְפַּת הַהִיא עֲלוּבְתָּא וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְּדָמֶיהָ, פִּנְחָס נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א ט, כ): וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים ה’ עִמּוֹ. יִפְתָּח נִשּׁוֹל אֵבָר אֵבָר, וְנִקְבַּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יב, ז): וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד, בְּעִיר גִּלְעָד לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּעָרֵי, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נִשּׁוֹל מִמֶּנּוּ אֵבָר אֵבָר וְנִקְבַּר בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבִּי יוֹחָנָן, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר דָּמִים הָיָה חַיָּב לִתֵּן וְלִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר דָּמִים לֹא הָיָה חַיָּב, דִּתְנִינַן דָּבָר שֶׁרָאוּי לִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יִקָּרֵב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקָּרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל מִי שֶׁנּוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם נִדְרוֹ, זוֹכֶה שֶׁיְשַׁלֵּם נִדְרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קטז, יח): נְדָרַי לַה’ אֲשַׁלֵּם, הֵיכָן (תהלים קטז, יט): בְּחַצְרוֹת בֵּית ה’ בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּיָה, וְאוֹמֵר (תהלים קיח, א): הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

מדרש תנחומא, בחוקתי ה׳:א׳
דָּבָר אַחֵר, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשׁוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל). אִם יִהְיֶה אָדָם צַדִּיק, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא צַדִּיק וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. אֶלָּא, פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה, הוּא לָמֵד הֵיאַךְ לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם. שֶׁאִם יִדֹּר לַעֲרֹךְ נְפָשׁוֹת, הוּא לָמֵד מִן הַתּוֹרָה הֵיאַךְ עוֹשֶׂה. וְאִם אֵין בְּיָדוֹ תּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. כֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה, אִבֵּד אֶת בִּתּוֹ. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּוֹן, וְנָדַר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר וְגוֹ’, וְהָיָה הַיּוֹצֵא וְגוֹ’, וְהָיָה לַה’ וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה (שופטים יא, ל-לא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה עָלָיו כַּעַס מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר, אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל, הָיָה מַקְרִיב אוֹתוֹ לְפָנַי. לְכָךְ זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ. כָּל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ כָּל הַנּוֹדְרִים, הִלְכוֹת נְדָרִים וְקוֹנָמוֹת, שֶׁלֹּא לִנְהֹג טָעוּת בַּנְּדָרִים. וְהִנֵּה בִּתּוֹ יוֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וְיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִתִּי וְגוֹ’, וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה’ וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב (שם פסוק לד-לה). וַהֲלֹא פִּנְחָס הָיָה שָׁם, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אוּכַל לָשׁוּב. אֶלָּא פִּנְחָס אָמַר, אֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֵיךְ אֵלֵךְ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. יִפְתָּח אָמַר, אֲנִי רֹאשׁ שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ הַקְּצִינִים, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל הֶדְיוֹט. מִבֵּין תַּרְוֵיהוֹן אַבְדַת הַהִיא עֲלוּבְתָּא מִן עָלְמָא. וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְּדָמֶיהָ. פִּנְחָס, נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יִפְתָּח, נִתְפַּזְּרוּ עַצְמוֹתָיו, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִּלְעָד (שם יב, ז). כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לְקָרְבָהּ, הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ, אָבִי, יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי. שֶׁמָּא כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַפְשׁוֹת אָדָם. אֵין כְּתִיב בַּתּוֹרָה, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה (ויקרא א, ב), מִן הַבְּהֵמָה וְלֹא מִן בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, נָדַרְתִּי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה. שֶׁמָּא כָּל הַנּוֹדֵר יָכֹל הוּא שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם נִדְרוֹ. אָמְרָה לֵיהּ, וַהֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁנָּדַר וְאָמַר, כָּל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי עַשֵּׂר וְגוֹ’ (בראשית כח, כב), וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא חַנָּה, שֶׁאָמְרָה, וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה’ צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִּרְאֶה וְגוֹ’ (ש״א א, יא), שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמְרָה לוֹ: וְלֹא שָׁמַע לָהּ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהּ, אָמְרָה לוֹ: הַנִּיחֵנִי וְאֵרֵד אֵצֶל בֵּית דִּין, שֶׁמָּא יִמְצְאוּ פֶּתַח לְנִדְרְךָ. שֶׁנֶּאֱמַר: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְגוֹ’ (שופטים יא, לז). אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה, וְכִי יֵשׁ אָדָם יוֹרֵד עַל הֶהָרִים, וַהֲלֹא בְּנֵי אָדָם עוֹלִים לֶהָרִים. מַהוּ וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים. אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה’ (מיכה ו, ב). הָלְכָה אֶצְלָם וְלֹא מָצְאוּ פֶּתַח לְיִפְתָּח לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, בַּעֲוֹן אוֹתָן שֶׁשָּׁחַט מִשֵּׁבֶט אֶפְרָיִם. וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר, גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לָחֶם (משלי כח, ג). גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים, זֶה יִפְתָּח, שֶׁהָיָה רָשׁ בַּתּוֹרָה כִּגְרוּפוֹ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁהָיָה עֹשֵׁק אֶת הַדַּלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמֹר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן (שופטים יב, ו), וְהָיָה שׁוֹחֲטָן. לְפִיכָךְ, מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהָיָה לוֹ מִי שֶׁיַּתִּיר אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם אֶת הַהֲלָכָה, שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ פִּתְחוֹ לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת, נְפָשׁוֹת הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁתַּקְרִיב לְפָנַי אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (ירמיה יט, ה). אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לְאַבְרָהָם שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ, אֶלָּא אָמַרְתִּי לוֹ, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ (בראשית כב, יב), לְהוֹדִיעַ לְכָל הָאֻמּוֹת חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא חָשַׂךְ אֶת יְחִידוֹ מִמֶּנִּי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. וְלֹא דִּבַּרְתִּי לְיִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, דָּמִים הָיָה חַיָּב, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב בַּעֲרָכִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, וְלֹא כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיב, וְלֹא הָיָה עָלָיו כְּלוּם. וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי, זֶה מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּפַל בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (מ״ב ג, כז). מִי גָּרַם לְמֵישַׁע שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ. עַל שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה. שֶׁאִלּוּ קָרָא בַּתּוֹרָה, לֹא אִבֵּד אֶת בְּנוֹ, שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, וְאִם נְקֵבָה הִיא וְגוֹ’ (ויקרא כז, ב-ד). הֱוֵי, וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל).

תנחומא בובר,בחוקותי ז
ד”א איש כי יפליא וגו’. זש”ה פרי צדיק עץ חיים [ולוקח נפשות חכם] (משלי יא ל), זה התורה, שמתוך שהוא בן תורה הוא לומד היאך לוקח נפשות, שנאמר לוקח נפשות חכם, וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה איבד את בתו, אימתי בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר וידר יפתח נדר לה’, והיה היוצא וגו’ (שופטים יא ל לא), באותה שעה כעס עליו הקב”ה, אמר הקב”ה אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל יקריב לפני, זימן לו הקב”ה בתו, שנאמר והנה בתו יוצאת לקראתו, ויהי כראותו אותה (שופטים יא לד לה), והלא פנחס היה שם, והוא אמר לא אוכל לשוב (שם), אלא פנחס אמר אני כהן גדול בן כהן גדול אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ, ויפתח אמר אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט, מבין שניהם אבדה ההוא עלובה, ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו עצמותיו, שנאמר ויקבר בערי גלעד (שם יב ז), אמרה לו בתו אבי שמא כתיב בתורה שיקריבו נפשות בניהם על גבי המזבח, והלא כתיב [אדם כי יקריב מכם קרבן לה’] מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו’ (ויקרא א ב), מן הבהמה ולא מן בני אדם, אמר לה בתי נדרתי והיה היוצא וגו’ (שופטים יא לא), [אמרה לו] יעקב אבינו שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב), ונתן לו הקב”ה שנים עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם, [ולא עוד הלא חנה כשהיא נודרת ואומרת ונתתיו לה’ כל ימי חייו (ש”א א יא), שמא הקריבה את בנה להקב”ה], כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע אליה, אמרה לו הניחני ואלך אצל בית דין, שמא אחד מהם ימצא פתח לדבריך, שנאמר הרפה ממני שנים חדשים [ואלכה וירדתי על ההרים] (שופטים יא לז), אמר ר’ לוי בן ברכיה וכי יש אדם יורד על ההרים, והרי עולים על ההרים, אלא מהו וירדתי על ההרים, אלו סנהדרין, שנאמר שמעו הרים את ריב ה’ (מיכה ו ב), [הלכה אצלם ולא מצאו פתח להתיר את נדרו, ועליו אמר הכתוב גבר רש ועושק דלים מטר סוחף ואין לחם (משלי כח ג), גבר רש זה יפתח שהיה רש בתורה, גרופות של שקמה היה, עושק דלים שהיה עושק את הדלים, בשעה שהיו אומרים אמר שבולת ויאמר סבולת (שופטים יב ו), והיה שוחטו, לפיכך מטר סוחף ואין לחם, שהיה לו מי שיתיר את נדרו, אלא ואין לחם, שהעלים הקב”ה מהן את ההלכה שלא ימצאו [פתח] להתיר את נדרו, כיון שלא מצאו [פתח] להתיר את נדרו, עלה ושחטה לפני הקב”ה, ורוח הקודש צווחת נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה יט ה), אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו אל תשלח ידך אל הנער וגו’ (בראשית כב יב), בשביל להודיעך היאך היה אברהם עושה רצוני, שהיו אומות העולם אומרים למה הקב”ה מחבב לאברהם הרבה, לכך אמר לו קח נא את בנך וגו’ (שם שם ד), הוי אשר לא צויתי לאברהם לשחוט את בנו ודאי, ולא דברתי ליפתח להקריב לי את בתו, ולא עלתה על לבי שיפול מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו, שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה {מ”ב ג כז)], מי גרם ליפתח לאבד את בתו, על שלא קרא בתורה, שאילו קרא בתורה לא איבד את בתו, שכתיב איש כי יפליא נדר וגו’, ואם נקבה היא (ויקרא כז ד), הרי פרי צדיק עץ חיים.

דרשוני כרך א, נביאים וכתובים, מדרשי בת יפתח ו׳
מי היו רעותיה? אמרו: מיעוט רבים שניים. ואלו הן: רחל שלימדה אותה בכי, ומרים שלימדה אותה תופים ומחולות.

רחל לימדה אותה בכי, שנאמר ‘רחל מבכה על בניה… כי איננו’ (ירמיה לא, יד). ובבת יפתח נאמר ‘ותבך על בתוליה’; מרים לימדה אותה תופים ומחולות, שנאמר: ‘ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת’ (שמות טו, כ) – כל הנשים, לרבות אלו שלא היו באותו הדור. ובבת יפתח נאמר ‘והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות’ (שופטים יא, לד).

דרשוני כרך ב, נביאים, עוד אבנך ונבנית י״ח

והיא יחידה לאביה שבשמים, כמו שנאמר: ‘והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת’ (שופטים יא, לד), ואין ”בִתּוֹ’ אלא בתו של המקום, ברוך הוא.

דרשוני כרך ב, שעשני אשה, ‘אָנָּא בְּכֹחַ … תַּתִּיר צְרוּרָה’; בזכות נשים כ״ד
יָחִיד – בזכות בת יפתח שהייתה יחידה לאביה, כמו שנאמר: ‘ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת’ (שופטים יא, לד).

מצודת דוד על שופטים י״א:ל״ד:א׳
אין לו ממנו. יתכן שאשת יפתח היו לה בנים מבעלה הראשון, ויפתח גדלם ולבנים יחשבו לו, ולזה אמר ׳אין לו ממנו׳ רצה לומר, מעצמו, מפרי בטנו, לא היה לו בן וכו׳:

חומת אנך על שופטים י״א:ל״ה:א׳
הכרע הכרעתני וכו’. אפשר לרמוז במ”ש בספר הלקוטים דיפתח ניצוץ זמרי ובתו ניצוץ כזבי וז”ש הכרע בגלגול כזבי שחבת בדמי שהרגו פנחס הכרעתני בגלגול זה שעל ידי מיתתך והכרעתני לשלם לך ואת היית בעוכרי שנגזר שימות אברים אברים כמ”ש רז”ל ואיליא נפל בפומיה והוא לא ידע:

מלבי”ם על שופטים י״א:ל״ה:א׳
השאלות: (לה-מ) למה לא הלך להתיר לו את נדרו, והלא יש לומר פתח וחרטה? וכי נשתכח מאתם דין התרת נדרים? ובשגם כפי הדין אינו נדר כלל שהאדם אינו ראוי לעולה:

מלבי”ם על שופטים י״א:ל״ו:א׳
ותאמר אליו: השיבה לו שאין דבר זה דומה לשאר נדרים שע”י חרטה דמעיקרא החכם עוקר הנדר מעיקרו אבל אתה אין לך חרטה דמעיקרא רק חרטה דהשתא, אחרי אשר עשה לך ה’ נקמות מאויבך שע”י הנדר נצחת את אויביך וא”א שיהיה לך חרטה על גוף הנדר מעיקרא. וזה גרם טעות ליפתח שלא הלך אצל החכמים לשאול על נדרו כי באמת היא טענת הבל שגם חרטה דהשתא מועיל לעקור על כל פנים את הנדר מכאן ולהבא.

אברבנאל על שופטים י״א:ל״ו:א׳
(לו-לז) והיא השיבתהו שיקים נדרו, אך בקשה ממנו שיניחה לירד על ההרים שנים חדשים לבכות על בתוליה עם רעותיה, ואמרה וירדתי על ההרים מענין אריד בשיחי ואהימה, או להיות המצפה אשר שמה בית יפתח בעליון המקומות אמרה בתו שתרד משם ותהלוך על ההרים, והיה זה לפי שהיתה עתידה להיותה פרושה בבית אחד לא תצא משם כל ימי חייה, בקשה שתלך שנים חדשים באשר תרצה ותשביע רוחה מהנדוד וההליכה, יען לא תנוד ולא תלך עוד כל ימיה, וזהו ואבכה על בתולי שלא תנשא עוד וגם תלך לבחור מקום ישיבתה בפרישות. וכוונתי שמזה למדו אומת אדום לעשות בתי פרישות (קליסט”ר) לנשים שיכנסו שמה ולא יצאו משם כל ימיהם ולא יראו איש בעוד בחיים חיותם:

רד”ק על שופטים י״א:ל״ט:א׳
ויעש לה את נדרו אשר נדר. שעשה לה בית והכניסה שם והיתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם והיה חק בישראל כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל: