פלגש בגבעה

פלגש בגבעה

שלושת הפרקים האחרונים בספר שופטים עוסקים בפרשת ‘פלגש בגבעה‘
שמה של הפלגש אינו נזכר בסיפורנו, כך גם לא נזכרים שמותיהם של אף אחד מהדמויות בסיפור.
מעמדה של הפלגש הוא כשל אישה נשואה, אך מעמדה נחות מהאישה הבכירה.
מוצאה של הפלגש היה מבית לחם אשר נמצאת בתחומה של שבט יהודה.

גבעה – ישוב בתחום שבט בנימין, צפונית לירושליים מכונה גם גבע, גבעא, גבעת בני בניימין וגבעת בניימין, היא המכונה ‘גבעת שאול‘ בזמן עליית שאול למלוכה, מזוהה עם ‘תל אל פול‘ צפונית לירושלים (עולם התנ“ך, שופטים, עמ‘ 160).
מוצאו של שאול, מלך ישראל הראשון, היה מגבעה.

תקציר הסיפור

לפי הסיפור, הפלגש, זנתה את בעלה, וברחה לבית אביה בבית לחם, ארבעה חודשים לאחר מכן, יצא בעלה אל בית אביה בבית לחם על מנת להשיבה. אבי הפלגש מקבל את חתנו בסעודה גדולה אשר נמשכה שלושה ימים ברציפות, ביום הרביעי מבקש האיש לעזוב את בית חתנו יחד עם פלגשו אך אבי הפלגש משכנעו להשאר יום נוסף, בערב היום החמישי, איש הלוי מתעקש לעזוב עם פלגשו ולא נעתר לשכנועי אבי הפלגש להשאר.

בדרכם חזרה לביתם אשר נמצא בתחום שבט אפרים, הם עוברים ביבוס (לימים ירושלים), והם מחליטים לעשות עצירה ממסעם למשך הלילה, אך משרתו משכנע אותו להמשיך עוד קצת ולהעביר את הלילה דווקא בגבעה אשר בתחום שבט בניימין.
בהגיעם לגבעה, איש זקן, תושב המקום מזמין אותם להתארח בביתו. בלילה מגיעים תושבי המקום, מתדפקים על דלתות הבית ומבקשים “לדעת אותו“, ל‘דעת‘ בלשון התנ“ך במשמעות מינית. ומכאן שבני גבעה מבקשים להתעלל מינית באורח ‘איש הלוי‘.
המארח הזקן, מקיים כל כך את מצוות הכנסת אורחים, מבקש להגן על האורח ומציע להמון את בתו הבתולה ואת פלגש האיש ובלבד שלא יפגעו באורח. “וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל–אַחַי אַל–תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר–בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל–בֵּיתִי – אַל–תַּעֲשׂוּ, אֶת–הַנְּבָלָה הַזֹּאת.   הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה–נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם (=תאנסו אותן) וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת.”  (יט, כג–כד)

איש הלוי, תופס את פלגשו ומוציא אותה אל ההמון ‘אַנְשֵׁי בְנֵי–בְלִיַּעַל‘, ואלה מתעללים בה כל הלילה עד הבוקר “וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ. וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר.”

בבוקר, האישה שעדין היתה בחיים, מצליחה בשארית כוחותיה להגיע אל פתח בית האיש, שם היא מוטלת וידיה על הסף. “וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ (=בית הזקן) אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר.

וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא  לָלֶכֶת  לְדַרְכּוֹ, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה. וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר. וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ (שופטים יט, כו–כח). 

איש הלוי, מעמיס את פלגשו עם חמורו, שב לביתו, שם הוא מבתר את גופתה לשנים עשר חלקים, המספר לא אומר בשום שלב שהפלגש מתה, ועל החוסר הזה אנו נשאר תמהים, את חלקי גופתה הוא שולח לכל אחד מהשבטים אחד לכל שבט.

איש לוי מציג את גרסתו בפני עדת ישראל – פרק כ
שבטי ישראל המזועזעים מקבצים 400 אלף לוחמים במצפה, אשר בתחום שבט אפרים, המספר מדגיש את ההתקהלות והאחדות תוך חזרה על מילה ‘כל‘ – כל בנ“י, כל העם, כל שבטי ישראל, ‘כאיש אחד‘.
‘מצפה‘ – מזוהה עם תל–נצבה, כ 12 ק“מ צפונית לירושלים, בימי שמואל, התקיימו במקום עצרות.

שם, איש הלוי מספר את גרסתו לאשר אירע. “וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי, אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר:  הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן. וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה. אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג, וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת. וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ, וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל:  כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל.   (כ, ד–ז).

גרסת איש הלוי בפני העדה שונה מכפי שתואר האירוע, ראשית עדותו נתנת בפני קהל שאינו מכיר את פרטי האירוע שכן, שבט בנימין (הנאשם) לא היה נוכח, גם לא האישה, הוא מוצג כ‘איש האישה הנרצחת‘,  אך הסיפור לא אמר בשום שלב שהאישה מתה כתוצאה מהאונס.
איש הלוי מחסיר את העובדה שהיה איתו נער כשבאו ללון בגבעה, הוא לא מזכיר את העובדה שאיש מבני גבעה אסף אותם לביתו ואירח אותם ללילה, הוא לא מספר שאנשי גבעה בקשו ‘לדעת אותו‘, הוא אומר שהם ניסו לרצוח אותו ואנסו את פלגשו, וכתוצאה מכך היא מתה, בשום שלב בסיפור לא נאמר שהאישה מתה, ואף עולה התמיהה שמה איש לוי ביתר גופתה בעודה בחיים.
מתוך כך עולה דמותו של איש הלוי כשקרן ונבזי, הוא מעמיד את עצמו במרכז הסיפור ולא את פלגשו שעונתה ומתה, הוא מתאר עצמו כאדם שלא יכול היה לעזור לפלגשו. ” בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן. וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה. אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג, וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת.”
אחרי מותה מספר איש הלוי ” וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ, וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל:” – רק כאן לדבריו הוא הופך להיות אקטיבי, השימוש המילים ‘ואחז בפלגשי‘ לתיאור עדותו של איש הלוי, הן דרכו של המספר להזכיר לנו שבסיפור המקורי איש הלוי אחז בפלגשו על מנת להוציאה בכח אל ההמון ובפעם השניה על מנת לבתר את גופתה.

מלחמה בשבט בנימין

עדת הלוחמים אשר שמעו את הסיפור, שולחים אל בני בנימין בדרישה להסגיר את האשמים מתוכם, ואלה מסרבים להסגיר את החוטאים “וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִין  לֵאמֹר:  מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהייתה בָּכֶם.  וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי–בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם  וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל.  וְלֹא  אָבוּ  בְּנֵי בִנְיָמִין  לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי–יִשְׂרָאֵל (כ, יב–יג).  

ישראל שואלים בה‘ ,”מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה” (יח), וה‘ עונה “יְהוּדָה בַתְּחִלָּה“, ונפתחת מלחמת אחים  בבניימין, בשתי מערכות ראשונות הובסו בני ישראל בקרב נגד בנימין, זאת לאחר ששאלו בה‘ וזה הנחה אותם לצאת ולהלחם. ביום השלישי למלחמה על שבט בנימין (התיאור מזכיר את מלחמת יהושע בקרב העי (יהושע ח‘)), ישראל מנצחים ובנימין נופלים 25 אלף איש, רק 600 לוחמים נותרו מבנימין אשר ברחו למדבר.

פרק כא: הצלת שבט בנימין
בני ישראל, נחרדים מתוצאות המלחמה, שבט מישראל כמעט והושמד, הם נשבעו שלא להשיא את בנותיהן לבני בנימין ומכאן שלא תוכל להיות המשכיות ל600 הלוחמים הנותרים.

שני שלבים למעשה ההצלה של שבט בנימין, 400 נערות בתולות, מיבש גלעד, ו 200 נוספות משלה.
על מנת להשיג 400 בתולות להצלת שבט בנימין עולים ישראל למלחמת אחים נוספת, באנשי יבש גלעד אשר לא באו למצפה להלחם בבנימין, והורגים את כולם פרט ל 400 בתולות. עבור 200 הגברים הנותרים מבנימין, מציעים לנצל את החג בשילה, ולחטוף 200 בנות בתולות, חטיפת הבנות פותרת את בעיית השבועה שלא יתנו להם את בנותיהן.
סיום הספר במילים: “בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה” (כה).

הרחבה

סיפור פלגש בגבעה, לפי המקובל במחקר, חובר לפני פילוג הממלכה, ומגמתו אנטי בנימינית קרי, נגד שאול המלך, והיא פרו יהודאית – בעד דוד המלך. לפי ב“צ לוריא (שאול ובנימין, עמ‘ 486), הסיפור נכתב על ידי סופר מחצר בית דוד, ומגמתו להסביר ולהצדיק את מעשי דוד בהכחידו את תומכי בית שאול ומרבית שבט בנימין, גזלת קרקעותיהם ויישובם בשטח מדברי קטן ונידח. לדעת דינור (עיונים בספר שופטים, עמ‘ 486), זהו סיפור עתיק שמטרתו להסביר מדוע שבט בנימין היה קטן, להדגיש את אומץ ליבם ונאמנותם זה לזה, תכונות אשר בסופו של דבר הביאו אותו לשלטון.
אזכור לסיפור זה מופיע בספר הושע (י 9) מִימֵי, הַגִּבְעָה, חָטָאתָ, יִשְׂרָאֵל; שָׁם עָמָדוּ, לֹא–תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל–בְּנֵי עַלְוָה“.

לסיפור פלגש בגבעה זיקה לפרשיות אחרות במקרא (על חלקן ארחיב בהמשך):
סיפור בבואה לסיפור סדום ועמורה, מטבעות לשון בסיפור זה מקבילות בסיפור אמנון ותמר,  ביתור גופת הפלגש לשנים עשר חלקים ושליחתם לכל שבט מישראל, מתכתב עם נתיחת הבקר בידי שאול לפני המלחמה ביבש גלעד, ההכנות והיציאה למלחמה ביבש גלעד דומה לתיאור ביהושע על בניית המזבח, המלחמה בגבעה דומה למלחמת יהושע בעי, הבכי בבית אל לאחר המלחמה מזכיר את הבכי בבוכים, החרם על יבש גלעד מזכיר את הוראות החרם על מדין.

בסיפור פלגש בגבעה, לא רק הפלגש חסרת שם, אלא כל הדמויות הנזכרות מופיעות ללא ציון שמן, איש לוי, נערו, אבי הפלגש, המארח הזקן, אנשי הבליעל בגבעה, אנשי יבש גלעד, בנות יבש גלעד, בנות שילה, כל איש ישראל..  ראו הרחבה במאמר של D. M. Hudson, Living in a Land of Epithets: Anonymity in Judges על תפקיד האנונימיות בסיפור כמוטיב ליצירת אוניברסליות.
דמותה של הפלגש, היא מרכז הסיפור, שותקת לאורך כל הסיפור וקולה לא נשמע, הדוברים הם הגברים, אבי הפלגש, האדון, נערו, המארח, אנשי הבליעל, בני ישראל– כולם גברים והיא שותקת.

הסיפור כפולמוס נגד שאול

אל מול הגישה הטוענת כי סיפורים אלו אשר שובצו בסוף ספר שופטים מטרתם להראות את ההידרדרות המוסרית של עם ישראל בימים בהן אין מלך בישראל, ישנה הגישה הטוענת כי מטרת הסיפורים היא להציג באור שלילי את שאול ובנימין. לפי ב“צ לוריא הסיפור נכתב ע“י סופר מחצר דוד ומטרתו להצדיק את דוד במעשיו.
לפי גרשון גליל (עולם התנ“ך שופטים, עמ‘ 12-13), סיפור זה מיוחס לכותב הגרסה היהודאית של הספר, (מהדורה ב‘), ומגמתו להדגיש את חשיבותו של שבט יהודה, בגרסה זו בולטת המתיחות בין שבט בניימין ליהודה, שריד למאבק ירושת המלוכה בין בית שאול ובית דוד.  וכן היריבות בין שסט אפרים שהיה אז השבט הדומיננטי לשבט יהודה שהפך דומיננטי אחרי המלכת דוד.
סיפור פלגש בגבעה שובץ לפני סיפור המלכת שאול בן גבעה. אנשי גבעה מתוארים כרשעים תוך הקבלה לאנשי סדום.

בשני הסיפורים ביתור גופה משמש לאזעקת העם, באחד ביתור גופת הפלגש ובאחר ביתור הבקר בידי שאול.

החרמת אנשי יבש גלעד בסיפור פלגש בגבעה מול העיר יבש גלעד אותה הציל שאול מיד עמון.

פלגש בגבעה ופסל מיכה
מיקומו של סיפור פלגש בגבעה בסיומו של ספר שופטים מיד אחרי סיפור פסל מיכה.
שני הסיפורים הללו, כנספחים לספר שופטים, מחוסרי תאריך, אין שם של שופט שפעל באותם ימים, אין אזכור לאויבים חיצונים, ואין אזכור למצב של שעבוד ו/או ישועה, נוסחה שחוזרת על עצמה במסגרת כל סיפורי השופטים.

הסיפורים שובצו בסוף הספר אם כי, מקובל הוא שהסיפורים קרו בתחילת תקופת השופטים, לפי חז“ל, התנא בעל ‘סדר עולם‘, מציין כי נער הלוי בבית מיכה היה נכדו של משה, והכהן הגדול בימי גבעה היה פנחס נכד אהרון, מכאן שסיפורים אלה מקורם בדור המתנחלים, בין מות הזקנים שהאריכו אחרי יהושע והשופט הראשון, עתניאל בן קנז.
שני סיפורים אלה מהוים ראי לירידה המוסרית של עם ישראל בימים בהם אין מלך בישראל, אך המשותף לשני הסיפורים, וזאת בניגוד ובמקביל לחוסר המוסריות הוא האחדות, פעולתם כאיש אחד.
בין שני הסיפורים דמיון רב, החל מהרקע ההסטורי ומיקום התרחשות האירועים (הר אפרים, בית לחם), בשניהם פועלת דמות לוי, במוטיבים, ובסגנון. (ראו הרחבה אצל ר. רייך)

פלגש בגבעה וסיפור סדום ועמורה
דמיון רב נמצא בין סיפור פלגש בגבעה, לסיפור ביקור המלאכים בביתו של לוט בסדום ועמורה, ושניהם כסיפורי ראי, עם וללא מלאכים. ראו בהמשך אצל חז“ל, הרחבה לענין השוואת הסיפורים אצל הרמב“ן  על בראשית יט ח.
בשני הסיפורים 3 אורחים מוזמנים ללון בבית המארח, השעה מאוחרת, אנשי העיר מתדפקים על דלתות הבית ומבקשים לדעת / לאנוס את האורח– במשמעות מינית, בעל הבית מגונן על האורח ומציע את בנותיו.
כבר בתחילת הסיפור, אבי הפלגש מפציר באדון להשאר ללון ולסעוד בביתו, מה שמזכיר את הפצרתו של לוט בסדום כלפי המלאכים, ‘ויפצר בם מאוד‘ פועל זה פ.צ.ר מופיע 6 פעמים בתנ“ך מתוכם 3 הופעות בשני סיפורים אלה. מילה נוספת שמופיעה מעט פעמים במקרא (9) מופיעה בשני הסיפורים שלנו ‘ויתמהמה‘ ‘והתמהמהו‘.
שלוש הדמויות בסיפורינו – האדון, נערו והפלגש, בדומה ל 3 המלאכים מגיעים אל העיר בשעת ערב, הכנסת האורחים הנדיבה של החותן מקבילה להכנסת האורחים של לוט, לעומת זאת הכנסת האורחים של בגבעה בולטת בהעדרה, ‘ואין איש מאסף אותם הביתה ללון‘ (טו), אנשי גבעה נמנעים מלהזמינם, איש זקן שאינו מאנשי המקום (כמו שלוט אינו מאנשי סדום), ומוצאו מהר אפריים.
‘ויביאהו לביתו ויבל לחמורים וירחצו רגליהם ויאכלו וישתו‘ (21), סדר הפעולות של המארח הזקן בגבעה זהה סדר הפעולות שנקט לוט בסדום :
ויתן תבן ומספוא לגמלים.
ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים.
ויישם לפני אוכל.

בזמן שהאורחים בתוך הבית סועדים, מחוץ לבית בני הבליעל מגיעים אל הבית ומתדפקים על הדלת.

המארח בשני הסיפורים יוצא אל האנשים האלימים ופונה אליהם בלשון ‘אחי‘ בתחינה לא לפגוע באורחיו, ומציע בתמורה את בנותיו/ בתו ופלגש האורח. בשני הסיפורים מוצעות שתי נשים. לעומת לוט שמציע לאנשי סדום את בנותיו ומציע להם ‘עשו להן כטוב בעיניכם‘ האיש הזקן בסיפורנו אף מוסיף ‘וענו אותם ועשו להם כטוב בעיניכם‘, הוא מציע להם במפורש לאנוס את הבנות.

בסיפור פלגש בגבעה בני הבליעל מבקשים לדעת רק את האדון המתארח בבית האיש הזקן ואלא את נערו, אשר גם הוא נמצא בבית.
לסדום יש שם רע ‘אנשי סדום רעים וחוטאים לה‘ מאוד‘ (ברא יג 13) ואילו גבעה היא מקום מועדף על האורחים בשל האנשים אשר חיים שם.

הסוף בשני הסיפורים שונה, בסיפור סדום ועמורה היתה התערבות אלוהית, המלאכים הוציאו את בני הבית ואת סדום ואנשיה החריבו, בסיפורנו אין התערבות אלוהית, אין מלאכים והסוף קשה ומזעזע, אל מול השמדת סדום בידי ה‘, שבט בנימין כמעט ומושמד בידי אחיו שבטי ישראל.
לסין (S. Lesing, Guest and Host in judges 19, pp 37-59) מבחין בשימוש בביטוי ‘עיניים‘ בין שני הסיפורים, בסיפור סדום המלאכים מעוורים את עיני ההמון ובסיפור פלגש בגבעה ההמון עושה בפלגש ‘כטוב בעיניו‘ וזאת על רקע המשפט המרכזי בסיפורינו  המאפיין את תקופת השופטים – ‘איש הישר בעיניו יעשה‘.

חבישת החמור  ו/או הרכיבה עליו כמוטיב ספרותי מקראי להיפוך גורלי

בסיפורינו, איש הלוי היוצא להשיב את פלגשו יוצא ועימו שני חמורים, האחד נועד לפלגשו, אשר בסוף הסיפור מושבת כשהיא רכובה על החמור כגופה. רחל רייך, בספרה ‘פילגש בגבעה: ניתוח ספרותי (עמ‘ 56-57), סוקרת את עשרת הסיפורים המקראיים בהם מוזכר גיבור רוכב על חמור או אתון, ומוצאת שהמשותף לכולם במוטיב הקשור לחיים ומוות, לטענתה, המספר המקראי משתמש במוטיב חבישת החמור כמוטיב הרומז לקורא שלגיבור צפוי היפוך גורלי בלתי צפוי.
האדם היוצא לדרכו למטרה כל שהיא, אך ככל שתוכניותיו גורליות יותר, כך בולטת בסיפורים אלה ידו של האלוהים המכוונת, והיא שקובעת וגוזרת את גורלו (ראו גם: רייך, ‘על מוסכמה ספרותית במקרא: חבישת החמור (או האתון) והרכיבה עליו‘. רייך מדגישה כי לטענתה במקרא משתמש ביודעין במוטיב רכיבה על חמור בכדי להביע רעיון זה.
רייך מציגה את הסיפורים הבאים, המזכירים חבישת חמור בנוסף לסיפורנו ‘פלגש בגבעה‘, חמורו של אברהם בסיפור עקדת יצחק (בראשית כב), חמורו של משה (שמות ג‘), אתונו של בלעם (במדבר כב, 21-35), אביגיל על חמור בדרכה לדוד (שמ“א כה), אחיתופל חובש את החמור (שמ“ב יז 23), מפיבושת בן שאול מתכונן לרכב על החמור (שמ“ב יט 27), שמעי לובש את חמורו להשיב את עבדיו (מל“א ב‘, 39-45), בני הנביא הזקן מבית אל חובשים את חמורו, וזה חובש חמור לנביא אשר השיבו (מל“א יג), השונמית חובשת אתון בדרכה לאלישע הנביא (מל“ב ד).
בכל הסיפורים הללו, נרמז הקורא לטענתה, באמצעות חבישת החמור או הרכיבה עליו שצפוי לגיבור היפוך גורלי, מחיים למוות ולהיפך חיים במקום המוות הצפוי (שם, עמ‘ 44).

בחירות ספרותיות מעניינות

דר‘ יונתן פיינטוך במאמרו, “בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה” – התאמת כותרות המסגרת לסיפור פילגש בגבעה (שופטים י“ט–כ“א), מגדים לה, 49-69, מציג בחירות ספרותיות מעניינות בסיפורנו, האחת היא הבחירה ליצור חוסר התאמה בולט בין המצב המתואר (או מה שהקורא היה מצפה ממצב זה) לבין האופן שבו מעוצב התיאור, ובכך לרמוז למשהו מורכב הרבה יותר. בנוסף השימוש בהקבלות אסוציאטיביות בתוכן ובצורה לפרשיות מוכרות בעיקר מספר בראשית.
סיפור הפלגש נפתח במילים ‘ותזנה עליו פילגשו‘ (יט 2), ומאידך אין אזכור לאדם איתו זנתה, היא הולכת לבית אביה, ומכאן שרבים הפרשנים סברו שאין מדובר בזנות ממש. זמן מה אחרי שהותה בבית אביה, יוצא אליה אישה להשיבה, מחד דומה שהאיש מתגעגע אליה ‘וילך אחריה לדבר על ליבה להשיבה (יט 3), מהכרותנו עם המשך הסיפור ברור שאין כך הדבר. צירוף המילים ‘לדבר על ליבה‘ מוכר לנו מסיפור אונס דינה ע“י שכם בן חמור.
תיאור האירוח בבית אבי הפלגש, לכאורה, אבי הפלגש מארח את האדון ברוחב לב ובהכנסת אורחים לעילא, מאידך, מאמצי החותן לגרום להם להשאר מרגיש כפוי ולא נוח, המשפטים חוזרים על עצמם וגם הטענות שאין בהן ממש, עד כי נדמה שהחותן במצב נואש, במטרה למשוך זמן, התנהגותו המוזרה של החותן מצביעה על כוונה נסתרת ונסיון למנוע משהו ואולי אף לדחות את הקץ. האם תחושת בטן של האב למה שצפוי בגורל ביתו גרמה לו לנהוג כך?, הם יש בכך להצביע על אופיו של החתן אליו היה מודע החותן.
תיאור הכנסת האורחים של החותן, מלווה בשימוש במילים מקבילות לתיאור הכנסת האורחים של אברהם אבינו את המלאכים, יצירת הקבלה זו בידי הסופר המקראי נועדה ליצירת הנגדה בין הסיפורים ולא השוואה.
הכנסת האורחים המופרזת של האב את חותנו אינה אלא דאגה עמוקה של האב לגורל ביתו.
לעניין ההקבלה וההשוואה לסיפור סדום ועמורה ראו לע“ל.
תיאור ביתור הגופה, נוכח החוסר באמירת המספר על מותה של הפילגש!, ערפול זה אומר דרשני, אין בכל התיאור שום התיחסות לתחושת האובדן או הצער או כל חמלה מצד האדון כלפי פלגשו.
מלבד הזיקה בתיאור ביתור הפלגש לתיאור ביתור הבקר על ידי שאול, ישנה גם זיקה לסיפור עקידת יצחק, השימוש במילה ‘מאכלת‘, וראו הרחבה להשוואה שם, עמ‘ 62-63, זיקה זו באה להנגיד בין שתי הפרשיות, המעורבות האלוהית לעומת חסרונה.

אצל חז”ל / מפרשים

זהר שמיני כב
אמר ר‘ אלעזר מאין לנו זה, (שאם ישראלים רשעים מתכוונים להרג הם נעברים מן העולם), אמר לו, תא חזי מן פלגש בגבעה, שאף על גב (שבני גבעה) היו רשעים, לא רצה הקב“ה שיתעוררו (להענישם) רשעים אחרים מבני ישראל, ועל כן מתו כל הפעמים שמתו (במלחמות הראשונות), עד שכל הרשעים שנתעוררו להענישם מתו ונאבדו ונשארו הצדיקים ביותר, שעשו הדבר בדרך האמת, ואף על פי שהם צדיקים, בשעה שהעולמות שקולים כאחד, שעולם התחתון (הוא מתנהג) כעין עולם העליון, לא ניתן הדבר, אלא למי שניתן..

תלמוד בבלי
מסכת גיטין דף ו עמוד ב

… דכתיב: “ותזנה עליו פילגשו” (שופטים יט ב), רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, ר‘ יונתן אמר: נימא מצא לה.

ואשכחיה ר‘ אביתר לאליהו, אמר לו: מאי קא עביד הקב“ה? א“ל: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א“ל: חס וחלילה, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א“ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.

אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל.

מסכת סנהדרין דף קג עמוד ב
תניא, רבי נתן אומר: מִגֶרֶב לשילֹה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה.בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקב“ה: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה. אמר להן הקב“ה: בכבודי לא מָחִיתֶם, על כבודו של בשר ודם מָחִיתֶם!
שבועות לה ב
כל שמות האמורים בגבעת בנימין ר“א אומר חול, רבי יהושע אומר קדש, אמר לו ר“א וכי מבטיח ואינו עושה, אמר לו ר‘ יהושע מה שהבטיח עשה, והם לא ביחנו אם לנצוח אם לנצח, באחרונה שביחנו הסכימו על ידן, שנאמר ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בנימין אחי אם אחדל וגו‘.

סדר עולם יב
ואחריו עתניאל בן קנז ארבעים שנה, צא מהן שני שעבוד של כושן רשעתים ח‘ שנים, בימי כושן רשעתים היה פסלו של מיכה, ובימיו היתה פלגש בגבעה, ואחריו אהוד בן גרה

מהרש“א חידושי אגדות מסכת גיטין דף ו עמוד ב
וחילול שבת כו‘. בסדר עולם דאותו יום דפילגש בגבעה שבת היה כו‘ כמו שכתבו התוספות. ויש לדקדק, גם אם שבת היה, מאי חילול שבת איכא? ויש לפרש דלאו על יום זנות דפילגש בגבעה קאמר, אלא על יום המלחמה דפילגש בגבעה היה בשבת. דהוי ליה מלחמה של מצוה דמותר בשבת.

אסתר רבה פרשה ז סימן יא
עלה שְׁבָט – זכות אנשי כנסת הגדולה, בעשרים ושלשה בו נתקבצו בו כל ישראל על פילגש בגבעה ועל צלם מיכה.

ילקוט שמעוני שופטים רמז סח
… וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו, שנאמר: “ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו‘, ואתה כי הזהרת את הרשע” (יחזקאל לג ז–ט) – מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. ואם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? – היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל: יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלוש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם … והם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר: שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח … וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב“ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

בראשית רבה פרשה פב סימן ד, פרשת וישלח
“וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ” (בראשית לה יא) –  … “גוי” – זה בנימין; “וקהל גויים” – זה מנשה ואפרים. ומה ראו לְרַחֵק וּלְקָרֵב בפילגש בגבעה? אלא מקרא קָרְאו ורִחֲקוּ אותו, מקרא קראו וקֵרְבו אותו. מקרא קראו ורחקו: “אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי“, מקרא קראו וקרבו: “גוי וקהל גוים יהיה ממך“.

בראשית פב ה ומה ראו לקרב ולרחק בפלגש בגבעה, אלא מקרא קראו ורחקו אותו (לא חשו לאבד שבט, (לפי שאפרים ומנשה חשובים ב‘ שבטים), מקרא קראו וקרבו אותו מיד. מקרא קראו ורחקו, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, מקרא קראו וקרבו גוי וקהל גוים יהיה ממך (דהיינו בנימין ואפרים ומנשה)

תנחומא וישב ב
תדע לך כח החרם, שהרי השבטים שקנאו על פלגש בגבעה ולא קנאו על פסל מיכה הרגו בהן בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית כמה אלפים, ולבסוף עשו תשובה ונפלו לפני הארון ונתרצה להם הקב“ה והחרימו שיבאו כל ישראל מקטן ועד גדול, שנאמר (שופטים כ“א) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה‘ המצפה לאמר מות יומת, וכי שבועה היתה שם, אלא ללמדך שהחרם היא השבועה, אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה.

תנא דבי אליהו רבא יא
ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו, לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר עמהם, היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וכן בכל מקומות ישראל וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב“ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו, והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות עליהן את הטורח… וכשעשו בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין באותה שעה בקש הקב“ה להחריב את כל העולם כולו, אמר הקב“ה לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא כדי שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ, אמר הקב“ה לא כך כתבתי בתורתי אף על פי שאין בהם בישראל דברי תורה אלא דרך ארץ בלבד יקויים בהם בישראל הכתוב (ויקרא כ“ו) ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וגו‘, אבל אם תעשו את התורה והמצות אחד מכם ירדוף אלף ושנים מכם יניסו רבבה, שנאמר (דברים ל“ב) איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה וגו‘, לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקין בתורה ובדרך ארץ נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף, ומי הרג את כל אלה, הוי אומר לא הרג אותן אלא הסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר. ופילגש בגבעה בימי כושן רשעתים היתה, וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל, אלא לפי שרחמיו של הקב“ה מרובין על ישראל לעולם, אמר הקב“ה שמא יאמרו העכו“ם עדיין לא נכנסו ישראל בארצם וקלקלו מעשיהם, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל.

ילקוט שמעוני, שופטים כ עו
תדע לך כח החרם, בא וראה מן השבטים שקנאו על הזנות של שבט בנימין, א“ל הקב“ה קנאתם על הזנות ולא קנאתם בפסל מיכה, ועל שלא היה קנאתם על פסל מיכה לפיכך הרגו בהם בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית עד שנפלו לפני ארון ברית ה‘ והיו מבקשי תשובה ונתרצה להם הקב“ה, והחרימו שיהיו כל ישראל הולכים אחריהם למקטון ועד גדול… רבה בר בר חנה א“ר יוחנן בחמשה עשר באב הותרו שבט בנימין לבא בקהל, דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה, מאי דרוש, ממנו ולא מבנינו.

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת פינחס פרק כו
אתה מוצא כשנתקשית אמו בלידתה אותו וחשבה שהוא ימות, שלא יהיה בן של קיימא, וקראה אותו בן אוני, כלומר שהיה מתאונן והולך. אבל אביו קרא לו בנימין–  בן מיומן. ועמד לו שמו ששם לו אביו, שלא יחסרו בניו עד מלחמת הלוים. והיכן עמד לו שם אמו? במעשה פילגש בגבעה, שלא נשאר מכולם אלא שש מאות.

משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח – סוף המסכת
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. … ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: “שקר החן והבל היופי אשה יראת ה‘ היא תתהלל” (משלי לא ל).  ואומר: “תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה” (שם שם לא). וכן הוא אומר: “צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו” (שיר השירים ג יא). “ביום חתונתו” – זה מתן תורה, “וביום שמחת לבו” – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן:

רמב“ן בראשית פרק יט פסוק ח
“אוציאה נא אתהן אליכם” – מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו, אין זה כי אם רוע לב שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו, לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן.
אמר לו הקב“ה לעצמך אתה משמרן והנה לוט היה מתירא עליהם כי היה חושב שהם אנשים אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר ואמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו ה‘ לשחתה. אז הכיר בהם והאמין לעשות כל אשר צוו.
ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה.
והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד) יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה ועל כן לא אבו לשמוע לו וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו כי פילגש היתה לא אשת איש וכבר זנתה עליו.
ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו “מנער ועד זקן כל העם מקצה” אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר “אנשי בני בליעל” (שם יט כב) מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה ועל כן לא מיחו האחרים בידם והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה ולא נתכוונו למיתה שלה וגם לא מתה בידם.
וישלחוה מאתם כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם) וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה ועשו ההסכמה שלא מדעתם ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד) והנה שתי הכתות ראויות להענש כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין וגם את פי ה‘ לא שאלו בזה אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח) כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים וכן לא שאלו בענין הנצוח “אם תתנם בידי” כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר ולא שאלו אלא “מי יעלה לנו בתחלה” והוא כמו גורל ביניהם אולי היה כל שבט אומר “לא אעלה אני תחלה” או אומר “אני ראשון” והקב“ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם כי ביהודה בחר ה‘ לנגיד (דהי“א כח ד) ולכך לא אמר “יהודה יעלה” כשאר המקומות (עיין שופטים א ב) כי לא הרשה אותם אבל לא מנעם ולא אמר להם “לא תעלו ולא תלחמו” מפני ענשו של בנימין והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר והוסיפו עונש על ענשם כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ“ב אלפים והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג) והזכירו עתה האחוה לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה והשם הרשה אותם עתה ביום השני ואמר עלו אליו כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך והם לא שאלו הנצוח כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י“ח אלפים וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה‘ והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה‘ והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף ומבנימן נפלו בסוף כ“ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה) ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח) רבים ויתכן שיהיו ט“ו אלפים בין אנשים ונשים והטף והיה עונש שתי הכתות בשוה ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג) שהיה הקצף בפסלו של מיכה אמר הקב“ה בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם לומר בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים ואחר המעשה נתחרטו כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה‘ אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד כי הכירו טעותם וענשם והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר והזכרנו סיבותיו

אברבנאל בראשית פרק יח פסוק כ
ומזה תדע שאנשי הגבעה שזנו עם הפלגש לא היו חייבים כליה כאנשי סדום, עם היות ששאלו את האיש לדעת אותו כמו ששאלו את האנשים אנשי סדום לדעת אותם … מפני שאנשי סדום היתה תקנתם וכוונתם לכלות את הרגל מהם ושלא ילך איש עני ואביון לשאול אוכל לנפשו. ויען רצו להפסיד הקבוץ המדיני ומעשה הצדקה נתחייבו כליה. אבל אנשי הגבעה לא כוונו לדבר מזה … שגם בענין הנבלה הנה אנשי סדום בקשוה כפי תקנתם הקבועה והדת אשר הקימו ועשו ביניהם. ואנשי הגבעה בקשו כן, לא שיהיה זה דת הנחיי ולא שהיה כן מנהגם, אלא למלאות תאוותם עשו זה אותה שעה בלבד … לא שיהיה זה חוק ומשפט ביניהם חלילה.

מהר“ל גיטין ו ב
קא עסיק בפילגש בגבעה, פירוש שהשי“ת ממנו נגזר ומסודר המציאות, במה שהוא ית‘ נותן הסדר אל הכל, וכמו שהוא נותן הסדר אל הכל, וכן כל אשר הוא יוצא מסדר המציאות הוא מתנגד אל השי“ת אשר מאתו מסודר כל מציאות העולם, לכן אמר שהוא עסיק בפילגש בגבעה, כי בפילגש בגבעה היה העולם יוצא מן הסדר לגמרי, כי לא היה להם מלך אשר הוא שומר ומחזיק סדר המציאות…

ואל יהא מעשה פילגש בגבעה קל בעיניך, כי היה סוף הכל כאשר היו ישראל בלי מלך ולא היה להם סדר, ולכך מעשה פלגש בגבעה כתיב בסוף ספר שופטים אשר כל ספר שופטים מדבר במעשי ישראל כאשר היו בלי מלך, והיה המעשה הזה יוצא לגמרי מן הסדר עד שלא היה העולם יכול לעמוד, וכמו שקרה בזה המעשה שכמעט היה חרב ובטל שבט מישראל, ודבר זה היה חורבן אל ישראל, כאשר היה נבטל שבט אחד, וגמירי דלא בטל שבט מישראל, ואם בטל שבט אחד כאלו חס ושלום ישראלים בטילים מן העולם, ואז העולם חרב לגמרי, ולפיכך היה מתחייב מן המעשה הזה שלא יהיה בטל הסדר בעולם, שיהיה מלך בעולם אשר שומר הסדר, וכך ויהי איש אחד מן הרמתיים ושמו אלקנה, ואז היה התחלת תולדות שמואל הנביא בעולם, והוא העמיד המלכים תחלה בישראל.

מלבי“ם

אנשי בליעל – ההבדל מחטא סדום הוא, בסדום חוקקו חוקים נשחתים מצד השכל וכאן עשו מתאותם הרעה, ולא רצו להרע לזקן שהכניסו לביתו לכן יצא אליהן בלי פחד, וכתיב “מתדפקים” עושים עצמם כדופקים ולא כבסדום שנגשו לשבר הדלת (שם יט כא)

ותקהל העדה – באמת לא היו אנשי הגבעה חייבים מיתה, כי האיש לא עינו והפלגש היא בלא קדושין, ומה שמתה היה מעצמה, רק רצו למגדר מילתא כי היה בפרהסיא גדולה וקרוב לכפירה, והיה חלול השם גדול. (שם כ א)

ויקומו עלי – והוא לא היה לו שום עסק עמהם, בעלי הגבעה – נכבדיה ובפרהסיא. אותי דימו להרג – כל שכן מהפלגש שעינו ומתה. (שם שם ה)

ויאמרו זקני – אחר שהתחרטו על מה שנעשה לבנימין ישבו הסנהדרין למצא פתח לשבועה, ואמרו שלא נשבעו על דעת אם לא ישארו נשים משבט בנימין. (שם כא טז)

חכמה ומוסר

יש ענין בתורה אשר זה יתד שהכל תלוי בו, ורובא דרובא נכשלים בו, ואינם משימים לב על זה לעסוק בו… עיקר כונתי על פסוק ה‘ רמב“ן שם (בראשית י“ט) “ודע והבן ענין פלגש בגבעה” וכו‘, עד והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר ועתה תנו את האנשים וכו‘ ונמיתם. ראו השבטים לעשות סיג לתורה וכו‘ ממה שאמרו רבותינו בית דין מכין ועונשין שלא מהתורה וכו‘ אלא לעשות סייג לתורה. היש קדוש השם יותר מזה, שכל ישראל עלו למלחמה על זדון מקצת אנשי בליעל באיזו אשה אחת פלגש. ראה כמה היה הרגשם חד בשונא בצע פירוש עול. היאומן כי יסופר שיהיה בלב כמה רבבות אנשים הרגש דק כזה, להוציא כל כך ממון על הוצאות מלחמה וטרדת הנפשות בשביל איזה בני בליעל שעשו שלא כהוגן, ובשביל לעשות סיג לתורה. והנה בכל הקדוש השם הזה נגפו לפני השבט אשר מהם היו בני בליעל, והשבט הזה הצליח שלא כדרך הטבע נגד כמה שבטים. צייר נא לפניך, בני יקירי, אם היה עתה ענין כזה, מה היו אומרים, שוא עבוד א‘, וכל איש אשר יעשה קצת מצוה הרי רוצה שיושיטו לו טעלער (צלחת או מטבע) מן השמים תכף ומיד, והם לא הרהרו אחר השם, רק נאמר “ויעלו וגו‘ ויבכו לפני ה‘ עד הערב וישאלו בה‘ לאמר האוסיף לגשת” וגו‘, והיתה התשובה “עלו אליו“, והנה גם בפעם השנית אחרי התשובה השחיתו עוד בכלל ישראל אשר הסכימו כאיש אחד חברים לעשות סייג לתורה. והנה אם היה קורה דבר כזה עתה חס ושלום, מי יודע רק הבוחן לבבות, מה היה חס ושלום מזה, רחמנא ליצלן חירוף וגידוף שאין למעלה ממנו. והם, כפי ששומעים תמיד מהתביעות שיש עתה מדלי האומה הישראלית וכהנה. והנה הם גם בפעם הזאת לא הרהרו אחרי דין שמים ותלו העון בעצמם…

והחטא השני מכלל ישראל היה שבטחו בזרועם, שהיו יותר מעשר פעמים משבט בנימין. צייר נא מי שיש לו עסק אשר רק הוא יש לו סחורה ההיא ולא אחר, ורבים קופצים וממהרים ליקח ממנו, האם הוא גם כן מבקש עזר השם, כל שכן כלל ישראל נגד שבט אחד, וכי היה להם לחשוב על פי דרך הטבע פן יצליח בנימין, ולא חשבו כלל לבקש עזר השם על זה, ובשביל עון הזה לא הצליחו גם בפעם השנית ונפלו מהם י“ח אלף בשביל שבטחו בזרועם הטבעי. ראה נא, בני יקירי, הסכנה הגדולה המוטלת ב“כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה“, עד שעם כל אמונתם הנפלאה, כי לא הרהרו כלום אחר דיני שמים וחפשו חטאתם בכל פעם גרם להם ליפול מהם גם בפעם השנית. עד שבפעם השלישית הרגישו גם בזה ונצחו שוב. ומעתה מה יאמרו אנשים כערכנו, אשר האמונה חלושה ותיכף מהרהרים אחר דין שמים חס ושלום. מה סכנה יש בזה. וזה סבת כל הנפילות רחמנא ליצלן, על כן אין לנו אלא להבין ולהשכיל, “כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל“, ולבקש עזרתו. (חלק א נד)