בנות לוט

הסיפור המקראי – בראשית יט

שני מלאכים מגיעים לסדום, לוט היושב בשער העיר מקבל את פניהם ומזמין אותם לביתו, לרחצה ומנוחה, הוא אף דואג להם לשתייה ומזון. אנשי סדום, שהם אנשים חוטאים לה', מגיעים לביתו של לוט ודורשים ממנו שיוציא את האורחים אליהם כדי שיוכלו 'לדעת אותם' (משכב זכר), לוט יוצא אליהם, סוגר אחריו את הדלת ומציע להם את שתי בנותיו הבתולות ובלבד שלא יפגעו באורחיו, ואלה כועסים אף יותר ומבקשים לשבור את הדלת. המלאכים שנזכרים הפעם כאנשים, מושכים את לוט חזרה פנימה, סוגרים אחריו את הדלת, ומכים בסנוורים את כל האנשים מחוץ לבית. המלאכים מודיעים ללוט שהם הולכים להשחית את העיר, זה הזמן להוציא את כל משפחתך חתניך, בניך ובנותיך. לוט פונה אל חתניו ומודיע להם אבל אלה לא מאמינים לדבריו ודוחים את הצעתו. המלאכים קוראים אותו לצאת עם אשתו ובנותיו, כתוב 'ויתמהמה', והמלאכים מיד מוציאים אותם, מניחים אותם מחוץ לעיר, אחד המלאכים מנחה אותם להמלט אל ההר, לא להסתכל לאחור, לא להתעכב בכיכרות.
לוט מבקש לנוס לצוער, ולא לעשות את כל הדרך ההרה, אולי כי המסע קשה לו, המלאך מסכים ואומר שלא יחריב את העיר צוער. תיאור החרבת סדום ועמורה, באמצעות גפרית ואש ואף רעידת אדמה.
אשת לוט מביטה לאחור, והופכת לנציב מלח.
מעבר אל אברהם המשקיף על הפיכת סדום ועמורה, וציון העובדה שלוט ניצל בזכות אברהם.
לוט ושתי בנותיו משתכנים במערה. הבת הבכירה אומרת לצעירה אבא שלנו זקן ואין איש אחר / נוסף שיכול לבוא עלינו כדרך כל הארץ, ומציעה להשקות את אביהן ביין ולהתעבר ממנו, כך יוכלו להחיות ממנו זרע. בלילה הראשון באה עליו בתו הבכורה ובלילה השני הצעירה, שתי הבנות הרות מאביהן.
הבכורה יולדת בן וקוראת לו 'מואב' הוא אבי מואב, והצעירה קוראת לבנה 'בן עמי' הוא אבי בני עמון.

הרחבה

זקוביץ' (מקראות בארץ המראות, עמ' 23) מגדיר את סיפור לוט ובנותיו כסיפור פסבדו-איטיולוגי, סיפור שצורתו איטיולוגית, אך אין כוונתו להסביר תופעה קיימת על סמך אירוע מן העבר אלא ללמוד לקח, סיפור מגמתי על מוצאם המעורער של עמון ומואב, הולדת עמים אלו כתוצאה מגילוי עריות מסביר את האיסור החמור החל על קבלתם לקהל ה' (דברים כג', 4-6).

בנות לוט הנמצאות עם אביהן במערה, סבורות שהעולם כולו חרב ומתוך כך מחליטות להחיות זרע מאביהן, סיפור זה עומד כבבואה לסיפורי מקרא אחרים כמו סיפור המבול, תושיית הבנות לכאורה מזכירה את תושייתה של תמר כלת יהודה להעמיד צאצאים, היא מתחפשת לזונה במטרה לפתות את יהודה חמיה, כתוצאה מכך נולדו פרץ וזרח (פרץ סבו של דוד), וכן את סיפורה של רות עם בועז בגורן, מנישואיהם נולד עובד אבי ישי אבי דוד. מוצאה של רות מביאת בנות לוט על אביהן בגילוי עריות, נולדו מואב ועמון – מוצאה של רות המואבית – ראו בהמשך השוואה לסיפורים אלו והרחבה על מוצאו של דוד, מוצא זרעו של משיח.

כמה בנות היו ללוט

הסיפור המקראי מספר לנו על שתי בנות, בתולות,  שהיו ללוט ואשתו, אותן הציע לוט להמון במקום שיפגעו באורחיו, שתי בנות אלה הוצאו מסדום על ידי המלאכים יחד עם לוט ואשתו. "הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם".(8)

שתי בנות אלה היו עם אביהן במערה ראו את סדום חרבה וחשבו שהעולם כולו חרב ורק הן ואביהן נצלו, לכן החליטו לשכב עם אביהן על מנת להעמיד זרע המשכיות להצלת העולם.
בזמן שאנשי העיר צובאים על בית לוט ומבקשים לדעת את האורחים, לוט מציע את בנותיו שמא חלילה יפגעו באורחיו, הוא מציין כי שתי בנות אלה לא ידעו איש ומכאן שהן בתולות.  אך בהמשך כתוב: "וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה אֶת-הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו" (14)
אם בנותיו לא ידעו איש, כיצד היו להן חתנים המתוארים כ'לוקחי בנותיו' מכאן הסיקו חז"ל שהיו ללוט ואשתו שתי בנות נוספות, שהיו נשואות. ביאור יש"ר "אל חתניו לקחי בנותיו, לפי פשוטו לא היו לו רק שתי בנות והיו ארוסות לב' אנשים מבני סדום, כי חתן יקרא גם טרם הנישואין בעודנו ארוס ואילו היו לו ב' בנות אחרות נשואות כבר, היה הכתוב אומר וידבר אל בנותיו כי הם עיקר"
בת נוספת של לוט ואשתו נזכרת בספר הישר ושמה 'פלטית', המדרש המתאר את רשעותם של אנשי סדום, מספר כי השם פלטית ניתן לה ע"ש הצלתו של לוט ומשפחתו ממלחמת מלכי עילם "ויקרא את שמה פלטית, כי אמר כי פלטו אלוקים ואת כל ביתו ממלכי עילם." פלטית היתה נשואה לאחד מאנשי סדום, וחמלה על איש עני ורעב ללחם, אנשי סדום כחלק ממשפט עירם קבעו לא לתת אוכל לאיש העני עד שימות, פלטית היתה בסתר נותת אוכל לאיש העני, ראו אנשי סדום שהאיש העני לא מת, והבינו שיש מי שדואג לו לאוכל ומים.
הסתתרו אנשי סדום וראו את פלטית שואבת מים עבור האיש, משקה ומאכילה אותו, תפסו את פלטית והביאו אותה למשפט, דינה היה מוות בשריפה.

התייחסות חז"ל למעשה בנות לוט ולחלקו של לוט השיכור

המספר המקראי, מתאר את שאירע לאחר שהוצאו לוט ובנותיו מסדום בזמן שהם נמצאים במערה, במרכז הסיפור תיאור של גילוי עריות כאשר המספר בוחר לשמור על תיאור אובייקטיבי בצורה עובדתית מבלי לנקוט בדעה, הקורא נדרש לבחון את תחושותיו.
בין מדרשי חז"ל יש הדנים את הבנות לכף זכות, מסתמכים על הכתוב: "ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ" ומסבירים את מעשיהן כמעשה אלטרואיסטי, מתוך כך שבאמת האמינו שהעולם הגיע אל קיצו ורק הן ואביהן שרדו, זו היתה דרכן היחידה ליצור המשכיות למען האנושות.
"ומפני זה לא תמצא שהזכיר בהן הכתוב לשון זנות בכל הפרשה, לפי שכוונתם היתה לשם שמים, ועל כן זכתה הבכירה שיצאת ממנה רות המואביה שקבלה עליה תר"ו מצות שישראל יתרים על בני נח. וזכתה הצעירה שיצאת ממנה נעמה העמונית, שיצא ממנה רחבעם בן שלמה, ונמצא ששתיהן זכו למלכות בית דוד.". רבנו בחיי, וכך אצל הרמב"ן: "ונחיה מאבינו זרע – באולי, כי אמרו: נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו, כי ירחם האלהים ונוליד זכר ונקבה, ויתקיים העולם מהם. כי 'עולם חסד יבנה' (תהילים פט, ג), ולא לחינם הצילנו השם" וכן "נתכוונו לשם שמים יצאו מהן 2 פרקליטים טובים: דוד ושלמה" (מדרש הגדול לבראשית).
הרד"ק בנימה יותר ביקורתית "שהרי יצאו הם מצוער שלא נהפכה, וכן יש להם לחשוב כי שאר הארץ גם כן לא נהפכה. גם שמעו מאביהן כי סדום ובנותיה מרעת יושביה נהפכה" והוא מצטט את ר' יוסף קרא אשר מדגיש: "וטוב הוא מה ששמעתי בשם ר' יוסף קרא, כי אמרה הבכירה לא נמצא בארץ שירצה לקחת אותנו לנשים, כי יאמרו מאנשי ההפכה אלו, אין ראוי להתחבר עמהן" כלומר הן ידעו שלא כל העולם חרב, אלא חששו שאיש לא ירצה להינשא להן.
או בצורה הפוכה, ”אין איש בזה הגליל ראוי לבא עלינו. "כדרך כל הארץ" שהמנהג הוא שלא תנשא האשה אלא להגון לה” (ספורנו על בראשית פרשת וירא פרק י"ט פסוק ל"א). כלומר אין איש שהוא ראוי להינשא לו.
מחלוקת דומה בין חז"ל למשמעות המילים 'אבינו זקן' האם מילים אלה נאמרו כדי להסביר שלא נותר לאביהן זמן רב לחיות ולכן כדאי להחיות ממנו זרע במהרה או שמשום שאביהן זקן אין להן אפשרות לעזוב אותו וללכת ולמצוא לעצמן זיווג.

ההבדל בין הבת הבכורה לצעירה

חז"ל עומדים על כך שקיים הבדל בין שתי הבנות של לוט, כבר לפי פשט הסיפור, הבת הבכורה היא שהוגה את הרעיון, המבצעת הראשונה, וזו שדחפה את הצעירה לבצע באביהן את הביאה אל אביהן גם הלילה השני.
רש"י (י"ט, פסוק ל"ג) מבחין בין התיאור "וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ" ואילו על הצעירה נאמר "וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ", 'ותקם' לעומת 'ותבוא' וכן 'את אביה' לעומת 'עמו', שימוש בביטויים יותר בוטים לתיאור מעשה הבכירה ואילו מוצנעים יותר בתיאור מעשה הצעירה, "וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ". ורש"י פירש שם: "וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ [=הבכירה] – ובצעירה כתיב: 'וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ' [יט, לה]; צעירה לפי שלא פתחה בזנות אלא אחותה לימדתה, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, אבל בכירה שפתחה בזנות פרסמה הכתוב במפורש" הראשונה יותר אקטיבית ויוזמת והצעירה עושה זאת לכאורה בעל כרחה (ר' חיים פלטיאל י"ט, פסוק ל"ה).
בהמשך למדרש המתייחס לניקוד המילה 'ובקומה' (שכל טוב על בראשית פרק י"ט פסוק ל"ג) נטען כי הבכורה לא התאמצה שאביה לא ירגיש בכך ואילו הצעירה התאמצה להסתיר מאביה.
השמות שהבנות נותנות לבניהן: הבכורה קוראה לבנה 'מואב' – מן האב,  ואילו הצעירה קוראת לבנה 'בן עמי', הראשונה לא טורחת להסתיר והצעירה מסתירה, רש"י: "מואב – זו שלא הייתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה. וקיבלו שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון: 'וְאַל תִּתְגָּר בָּם' [דב' ב, יט] כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא יילחם בם, אבל לצערן התיר להם".
ובתלמוד: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה? דאילו בכירה דקריתיה מואב, אמר ליה רחמנא: 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה', מלחמה הוא דלא, אבל צעורי – צערינן , ואילו צעירה דקריתיה 'בן עמי', אמר ליה: 'אל תצורם ואל תתגר בם', אפילו צעורי לא תצערינן כלל"

"וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" – על מקומו של לוט בנעשה

לפי הפשט לוט היה שיכור כל כך עד שלא ידע כלל מכל הנעשה לו.
שני לילות רצופים, הבנות משקות את אביהן לשוכרה, ובכל לילה בת אחרת באה עליו ונבעלת ממנו תוך שהוא לכאורה בחוסר ידיעה.
לפ במדבר רבה, ג: יג – "בשכבה לא ידע אבל בקומה ידע" כלומר לא ניתן ללוט החסד על תומתו וניצולו ע"י בנותיו, את למדים חז"ל מהנקודה המופיעה מעל האות וו במילה "וּבְקוּמָהּ": "תנא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד על וי"ו 'ובקומה' של בכירה? לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע. ומאי הוה ליה למיעבד? מאי דהוה הוה! [מה היה לו לעשות? מה שהיה היה] נפקא מינה, דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא [היה לו להיזהר בערב שלאחר מכן מלשתות יין]"  תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כ"ג עמוד א'.
וראו גם כאן: "'בלילה הוא' – לא נאמר 'ההוא'. אלא 'הוא', כלומר, כי הוא עצמו השכים להשתכר… עד שהרגיש הזרע ויצא, וידע 'בקומה' מתחתיו, לכך נקוד על 'ובקומה'. ולפי שהרגיש וידע בקומה, היה לו להיזהר עוד, שלא ישתכר ביין כל זמן שמייחדת עמו כדי שלא ירגילוהו לעבירה, שאע"פ שהן סבורין שאין איש בעולם בלעדיו, אבל הוא ודאי יודע כי אברהם וכל ביתו וארצו ניצול, וק"ו ממנו, אלא מתחלה היה להוט אחר בולמוס של עריות, לכך האכילו מבשרו [זימנו לו שישכב עם שאר בשרו, בנותיו], ולפיכך זכרי עמון ומואב נתרחקו מקהל ה', והבנות טהרו [הותרו] לבוא בקהל, כי אמותיהן נתכוונו לשם שמים" מדרש שכל טוב על בראשית פרק י"ט פסוק ל"ג

במדרש רבה (וירא ט) מבדילים חז"ל בין מעשה בנות לוט שנעשה לשם העמדת צאצאים ואילו לוט לשם תאווה זאת על אף ולמרות שהיה לכאורה שיכור ואנוס, זיהו בו חז"ל מידה של שקר "אין אנו יודעים אם לוט נתאוה לבנותיו, אם בנותיו נתאוו לו, מן מה דכתיב (משלי יח): לתאוה יבקש נפרד, הוי לוט נתאוה לבנותיו ובנותיו לא נתאוו לו.”

מידה כנגד מידה

לוט מציע לאנשי סדום הרשעים את שתי בנותיו הבתולות ובלבד שלא יפגעו באורחיו, "הִנֵּה־נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אִישׁ", צריך היה להיות כתוב 'אשר לא ידען איש'… שימוש בשורש י.ד.ע מופיע גם לאחר שביתו הבכורה באה על אביה בלילה הראשון נכתב: "וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ". השימוש באותו השורש בנצעת האב ובמעשה הבת אולי מרמז על מידה כנגד מידה.
חז"ל בהתיחסם להצעת האב אמרו:  "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו, וזה מוסר את בנותיו להתעולל בהם, אלא מלמד שגם הוא היה שטוף בזמה. א"ל הקב"ה: חייך לעצמך אתה משמרן" – לעצמך אתה משמרן, אף מבלי שידע, לוט שביקש להפקיר את בנותיו, אשר לא ידעו איש, להמון בסדום, סופו שידעו אותו במערה באינוס.
"הנה נא לי שתי בנות. ..לעצמך אתה משמרן, ולבסוף תינוקות של בית רבן משחקין וקורין ותהרן שתי בנות לוט מאביהן (שם, ל"ו). ילמדנו." (מדרש ילמדנו מתוך ילקוט תלמוד תורה צ״ה:א)

לוט לטעמו פעל מתוך שיקול דעת מוסרי, מתוך כוונה לשמור על אורחיו היה מוכן להקריב את בנותיו, כך גם בנותיו שלו, לטעמן פעלו מתוך שיקול דעת מוסרי, שכן הניחו שהעולם הגיע לקיצו, ולשם כך אנסו את אביהן, כמו האב כך גם בנותיו פעלו באופן לפיו המטרה מקדשת את האמצעי – לא מוסרי ככל שיהיה.

קרא-איוונוב קניאל, ר., בספרה קדשות וקדושות אף מגדילה ומציעה כי מעשה בנות לוט לאביהן במערה הוא: "מעשה אקטיבי של נקמה, מידה כנגד מידה להתנהגות אביהן. הפיתו מעיד על הפנמת ערכיה האיומים של סדום… ממנה לא יכול איש להנצל" (שם, עמ' 54) לפי קרא-איוונוב אין כאן כל תמימות או נסיון להציל את העולם מכליון אלא נקמה טהורה של הבנות באביהן.

השוואה לסיפור רות ובועז בגורן במגילת רות פרק ג'

בשני הסיפורים שתי נשים וגבר, (לוט ובנותיו/רות נעמי ובועז), ברקע שני הסיפורים מותם של שני גברים (חתניו של לוט/בני נעמי), בשני הסיפורים הנשים מבקשות לפתור את בעיית המשכיות השושלת, בשני הסיפורים האישה המבוגרת יותר היא היוזמת (נעמי/הבת הבכורה), בשני הסיפורים הגבר שותה לפני הביאה, בסיפור בבראשית הנשים הבאות על לוט הן בנותיו, במגילה בועז מכנה את רות 'בתי'.
לאור נקודות אלו של דמיון, בולט השוני בין הסיפורים:
מצוקת המשכיות השושלת במגילת רות היא ממשית ואילו בסיפור לוט ובנותיו היא תלויה בהשערתן של הבנות על קץ העולם או לפי חז"ל יתכן וידעו כי לא קץ העולם אלא חששו שלא ירצו להנשא להן / אביהן זקן לא יכולות להשאירו לבד וללכת לחפש חתן (ראו לע"ל).
בתו הבכורה של לוט היא היוזמת, היא שמעודדת את הצעירה והיא שנותת לבנה שם שאינו משתמע לשתי פנים 'מו-אב', בן של גילוי עריות, בכך מוצגת הבכירה כחסרת צניעות, במגילת רות, נעמי היא היוזמת והמעודדת את רות לפעול, רות מוצגת כאישה צנועה ונעדרת אנוכיות לכל אורך הסיפור, בנות לוט מבקשות להעמיד לעצמן זרע ואילו נעמי ורות מבקשות להציל את קיומה של המשפחה, באמצעות נישואין.
בסיפור לוט ובנותיו, הבנות משקות את אביהן לשוכרה, על מנת לאנוס אותו, במגילת רות, בועז שותה ולא מושקה, לא נאמר בפירוש ששתה יין עד שוכרה אלא 'וייטב ליבו', כתוצאה מכך עשוי להיות נכון להיענות לבקשתה.
בנות לוט מנצלות את שכרות אביהן ואונסות אותו, במגילת רות, בזמן שבעז ישן, רות שוכבת למרגלותיו וממתינה שיתעורר. באותה מידה גם בועז יכולה היה לעשות ברות כרצונו ולנצל את מעמדו והרגע הנתון, וגם בועז נהג ברות בהגינות 'ליני הלילה.. שכבי עד הבוקר' ברוכה את לה' ביתי', כל זאת בניגוד גמור ללוט שוכב עם בנותיו ספק שיכור ולא מודע ספק מודע (ראו גם לע"ל לפי חז"ל)
להרחבה והמשך קריאה אצל זקוביץ, מקראות בארץ המראות, עמ' 24-26).

על מוצאו המעורער של דוד והתיקון של רות ובועז.
בנותיו של לוט אונסות את אביהן לאחר שמשקות אותו ביין, מתעברות בגילוי עריות ויולדות את עמו ומואב.
רות סבתו של דוד היא מואבית במוצאה.
סבו של דוד, בועז הוא בנו של פרץ.
גם פרץ נולד ממעשה של פריצות, כשתמר כלת יהודה ביאושה מעגינותה, מתחפשת לזונה, מערימה על יהודה  המתפתה ל'קדשה' לכאורה, ממפגש זה בין יהודה לתמר נולד פרץ ומפרץ נולד בועז.

הנקודות המשיקות בין סיפור לוט ובנותיו לסיפור יהודה ותמר:
שני הסיפורים מתחילים בפרידה בין אחים, נטישת הדרך, אשר מובילה לאסון ואיום על המשכיות המשפחה:
לוט ואברהם נפרדים, לוט הולך לסדום – סדום מדגישה ניגוד לערכי אברהם.

סיפור יהודה מתחיל בפרידה, ירידה מעם אחיו, הולך לכנען ונושא בת איש כנעני – גם כאן ניגוד לדרכי אברהם.
אסון: סדום ועמורה נחרבות הבנות חוששות כי לא נותר איש.
תמר כלת יהודה מאבדת את שני הבעלים שלה, ותלויה ביהודה שיאפשר את נישואיה לבנו השלישי.

התעברות בתחבולה : הנשים בשני הסיפורים אקטיביסטיות, נואשות לצאצאים ומשתמשות בתחבולה במטרה להרות, ולהעמיד צאצאים.
בשני הסיפורים מדובר על התעברות מבן משפחה – אבא / חם.

בנות לוט משקות את אביהן והוא לא יודע כשהן באות אליו.
כלת יהודה מתחפשת לזונה והוא לא יודע שהיא כלתו.

סיפור רות ובועז, מכיל גם הוא נקודות משיקות רבות לשני סיפורים אלה, גם הסיפור הזה מתחיל בנטישת אח שנפרד,  אלימלך יורד למואב, גם כאן שני בניו של אלימלך נישאים לנשים זרות והם מתים מבלי להעמיד צאצאים, נעמי חוזרת עם רות כלתה, נעמי מנסה להפעיל תחבולה דרך רות על בועז בכדי להעמיד זרע למשפחת אלימלך ומבקשת לפתות אותו, רות אכן מגיעה ושוכבת למרגלותיו של בועז, בועז מתעורר ואישה שוכבת מרגלותיו, אך לעומת הסיפורים האחרים בועז לא נכנע ליצרו, הוא לא מתפתה ושוכב עם רות, הוא שואל 'מי את?',  אילו יהודה היה שואל את תמר מי את, הוא לא היה שוכב איתה, כך גם לוט אילו לא היה שותה לשוכרה.

מעצם שאלתו של בועז מי את? הוא מעניק לה זהות. בועז בעצם עוצר את המעגל שאפיין את אבותיו, בועז לא עזב את אחיו, לא נטש את ייעודו, והוא לא הופך קורבן לתחבולה, בכך מתקן בועז את דרך אבותיו להעמיד צאצאים והמשכיות.

השוואה לסיפור פלגש בגבעה

דמיון רב נמצא בין סיפור פלגש בגבעה, לסיפור ביקור המלאכים בביתו של לוט בסדום ועמורה, ושניהם כסיפורי ראי, עם וללא מלאכים. ראו בהמשך אצל חז"ל, הרחבה לענין השוואת הסיפורים אצל הרמב"ן  על בראשית יט ח.
בשני הסיפורים 3 אורחים מוזמנים ללון בבית המארח, השעה מאוחרת, אנשי העיר מתדפקים על דלתות הבית ומבקשים לדעת / לאנוס את האורח- במשמעות מינית, בעל הבית מגונן על האורח ומציע את בנותיו.
כבר בתחילת הסיפור, אבי הפלגש מפציר באדון להשאר ללון ולסעוד בביתו, מה שמזכיר את הפצרתו של לוט בסדום כלפי המלאכים, 'ויפצר בם מאוד' פועל זה פ.צ.ר מופיע 6 פעמים בתנ"ך מתוכם 3 הופעות בשני סיפורים אלה. מילה נוספת שמופיעה מעט פעמים במקרא (9) מופיעה בשני הסיפורים שלנו 'ויתמהמה' 'והתמהמהו'.
שלוש הדמויות בסיפור פלגש בגבעה – האדון, נערו והפלגש, בדומה ל 3 המלאכים מגיעים אל העיר בשעת ערב, הכנסת האורחים הנדיבה של החותן מקבילה להכנסת האורחים של לוט, לעומת זאת הכנסת האורחים של פלגש בגבעה בולטת בהעדרה, 'ואין איש מאסף אותם הביתה ללון' (טו), אנשי גבעה נמנעים מלהזמינם, איש זקן שאינו מאנשי המקום (כמו שלוט אינו מאנשי סדום), ומוצאו מהר אפריים.
'ויביאהו לביתו ויבל לחמורים וירחצו רגליהם ויאכלו וישתו' (21), סדר הפעולות של המארח הזקן בגבעה זהה סדר הפעולות שנקט לוט בסדום :
ויתן תבן ומספוא לגמלים.
ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים.
ויישם לפני אוכל.

בזמן שהאורחים בתוך הבית סועדים, מחוץ לבית בני הבליעל מגיעים אל הבית ומתדפקים על הדלת.

המארח בשני הסיפורים יוצא אל האנשים האלימים ופונה אליהם בלשון 'אחי' בתחינה לא לפגוע באורחיו, ומציע בתמורה את בנותיו/ בתו ופלגש האורח. בשני הסיפורים מוצעות שתי נשים. לעומת לוט שמציע לאנשי סדום את בנותיו ומציע להם 'עשו להן כטוב בעיניכם' האיש הזקן בסיפורנו אף מוסיף 'וענו אותם ועשו להם כטוב בעיניכם', הוא מציע להם במפורש לאנוס את הבנות.

בסיפור פלגש בגבעה בני הבליעל מבקשים לדעת רק את האדון המתארח בבית האיש הזקן ואלא את נערו, אשר גם הוא נמצא בבית.
לסדום יש שם רע 'אנשי סדום רעים וחוטאים לה' מאוד' (ברא יג 13) ואילו גבעה היא מקום מועדף על האורחים בשל האנשים אשר חיים שם.

הסוף בשני הסיפורים שונה, בסיפור סדום ועמורה היתה התערבות אלוהית, המלאכים הוציאו את בני הבית ואת סדום ואנשיה החריבו, בסיפור פלגש בגבעה אין התערבות אלוהית, אין מלאכים והסוף קשה ומזעזע, אל מול השמדת סדום בידי ה', שבט בנימין כמעט ומושמד בידי אחיו שבטי ישראל.
לסין (S. Lesing, Guest and Host in judges 19, pp 37-59) מבחין בשימוש בביטוי 'עיניים' בין שני הסיפורים, בסיפור סדום המלאכים מעוורים את עיני ההמון ובסיפור פלגש בגבעה ההמון עושה בפלגש 'כטוב בעיניו' וזאת על רקע המשפט המרכזי בסיפורינו  המאפיין את תקופת השופטים – 'איש הישר בעיניו יעשה'.

השוואה לסיפור המבול

ארבעה חוליות משיקות בין סיפור המבול לסיפור לוט ובנותיו (דרשי ג., אחר המבול: סיפור מוצא במקרא ובאגן הי התיכון, עמ'  85):  א. השמדה – סדום ועמורה / העולם כולו ב. שכרות – גילוי היין נח / השקיית לוט ביין לשוכרה ע"י בנותיו ג. הצאצאים מבצעים עברה מינית – בנו הקטן של נח באביו / בנות לוט באביהן  ד. נכדיו של הגיבור היו לאבות העמים – ראו תולדות בני נח בראשית י'/ מואב ועמון.

נקודות דמיון משיקות בין סיפור לוט ובנותיו לסיפור המבול, שני הסיפורים מספרים על מהפכת טבע וחורבן  הבא כעונש על דור של רשעים, בשני הסיפורים צדיק בדורו אשר ניצל עם משפחתו, בסיפור המבול נח ומשפחתו, ובסיפורינו לוט ומשפחתו – אשתו ובנותיו.
ברקע החורבן של שני הסיפורים עומד צל הקשור במעשי מין לא רצויים, סיפור בני האלים הבאים על בנות האדם, בשני הסיפורים כתוצאה מהביאה נולדים צאצאים, על כך בא העולם לקיצו, והתנהגות אנשי סדום המבקשים לדעת את האורחים, סדום באה על חורבנה.
בשני הסיפורים נעשה מעשה של גילוי עריות הילדים באים על אבותיהם:
נח לאחר המבול שותה יין לשוכרה, בנו הקטן ככל הנראה מבצע בו מעשים אסורים, נח קם משכרותו 'וידע את אשר עשה לו בנו הקטן'.
לאחר החרבת סדום ועמורה, הבנות משקות את אביהן לשוכרה ואונסות אותו לכאורה מבלי ידיעתו.

אל מול הנקודות המשיקות בין שני הסיפורים מאירים זקוביץ' ושנאן סימטריה ניגודית (לא כך כתוב בתנ"ך, עמ' 128), בפתיחת סיפור המבול באים בני האלים, הזכרים, הם הפעילים על בנות האדם, בסיום סיפור סדום ועמורה באות הנקבות, הפעילות, בנות לוט על אביהן.
בסיפור המבול בני האלים באים על בנות האדם, בסיפור סדום בני האדם מבקשים לבוא על המלאכים.
סיום סיפור המבול נח שותה לשוכרה מרצונו, בסיפור סדום ועמורה בנות לוט הן אלה שמשקות את לוט לשוכרה.
נח מבין את אשר עשה לו בנו, לפי הפשט המקראי לוט 'לא ידע בשוכבה ובקומה'.

זיקה זו בין הסיפורים נעשתה גם על ידי חז"ל  "שֶׁהָיוּ סְבוּרוֹת שֶׁנִּתְכַּלָּה הָעוֹלָם כְּדוֹר הַמַּבּוּל." (בראשית רבה, נא)

אצל חז"ל / מפרשים

תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כ"ג עמוד א'.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'?… משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצווה – וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה – ופושעים יכשלו בם. ודלמא הוא נמי לשום מצווה איכווין! אמר רבי יוחנן, כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר: 'וישא לוט', 'ותשא אשת אדוניו את עיניה'. 'את עיניו', 'כי היא ישרה בעיני','וירא', 'וירא אותה שכם בן חמור'…

בשכבה לא ידע אבל בקומה ידע" כלומר לא ניתן ללוט החסד על תומתו וניצולו ע"י בנותיו, את למדים חז"ל מהנקודה המופיעה מעל האות וו במילה "וּבְקוּמָהּ": "תנא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד על וי"ו 'ובקומה' של בכירה? לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע. ומאי הוה ליה למיעבד? מאי דהוה הוה! נפקא מינה, דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא" 
…
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה? דאילו בכירה דקריתיה מואב, אמר ליה רחמנא : 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה', מלחמה הוא דלא, אבל צעורי – צערינן, ואילו צעירה דקריתיה 'בן עמי', אמר ליה: 'אל תצורם ואל תתגר בם', אפילו צעורי לא תצערינן כלל

…

כ"ג, ב' – כ"ד, א': אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה – זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות [רש"י: עובד (בנה של רות המואביה), ישי, דוד, שלמה. ואילו צעירה לא אתת בישראל עד רחבעם, דהוה מנעמה העמונית}” 

חזקוני בראשית פרשת וירא פרק י"ט פסוק ל"ג
פרשני המקרא עמדו על סתירה זו, ובארו שצורת היוזמה של הבכורה, והתנהלותה, היו אמנם שלא בדרך צניעות, ועל כך ביקרו אותה, אך עצם זריזותה למעשה ראויה לשבח: ”ואם תאמר, הא אמרינן בבבא קמא: לעולם יקדים אדם במצות, שבשביל לילה אחת שקדמה בכירה וכו'. אלא יש לומר שעשתה יפה במה שקדמה, אבל מפתיחת בקשת הזנות ומה שלמדה את אחותה, עשתה שלא כהוגן”.

בראשית רבה 

נ׳: וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו וגו', אַרְבַּע בָּנוֹת הָיוּ לוֹ שְׁתַּיִם אֲרוּסוֹת וּשְׁתַּיִם נְשׂוּאוֹת, לְקוּחֵי בְנֹתָיו אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לֹקְחֵי בְנֹתָיו. (בראשית יט, יד): וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו, אָמְרוּ לוֹ אַדְרִכוֹלִין וְכָרְבַּלִין בַּמְדִינָה וּמְדִינָה נֶהְפָּכֶת.

 וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת וגו', אָמַר רַבִּי טוֹבִיָּה בַּר רַבִּי יִצְחָק שְׁתֵּי מְצִיאוֹת, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעֲמוֹנִית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק (תהלים פט, כא): מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, הֵיכָן מָצָאתִי אוֹתוֹ בִּסְדוֹם.

נא': וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וגו' (בראשית יט, לא), שֶׁהָיוּ סְבוּרוֹת שֶׁנִּתְכַּלָּה הָעוֹלָם כְּדוֹר הַמַּבּוּל. (בראשית יט, לב): לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וגו', רַבִּי תַּנְחוּמָא מִשּׁוּם רַבִּי שְׁמוּאֵל (בראשית יט, לב): וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ בֵּן אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע, אוֹתוֹ זֶרַע שֶׁהוּא בָּא מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאֵי זֶה זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (בראשית יט, לג): וַתַּשְׁקֶןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן וגו', נָקוּד עַל וי"ו שֶׁל וּבְקוּמָהּ, שֶׁבְּשָׁכְבָהּ לֹא יָדַע בְּקוּמָהּ יָדַע. (בראשית יט, לד): וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה וגו', מִנַּיִן הָיָה לָהֶם יַיִן בַּמְּעָרָה, אֶלָּא מִמַּה שֶׁהַיַּיִן מְרֻבֶּה לָהֶם הָיוּ מַחְבִּיאִין אוֹתוֹ בַּמְּעָרוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן נַעֲשָׂה לָהֶם מֵעֵין דּוּגְמָא שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (יואל ד, יח): וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס.

וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן (בראשית יט, לו), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם אֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, אֲתִיבִין וְהָא כְתִיב: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא שָׁלְטוּ בְּעַצְמָן וְהוֹצִיאוּ עֶרְוָתָן וְנִתְעַבְּרוּ כְּמִבִּיאָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר חָנִין כָּל מִי שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר בֻּלְמוּס שֶׁל עֲרָיוֹת סוֹף שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ מִבְּשָׂרוֹ. רַבִּי יוּדָן דְּמִן גָּלוֹי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְיְהוֹעֵינַי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם לוֹט נִתְאַוָּה לִבְנוֹתָיו אִם בְּנוֹתָיו נִתְאַוּוּ לוֹ, מִן מַה דִּכְתִיב (משלי יח, א): לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד, הֱוֵי לוֹט נִתְאַוָּה לִבְנוֹתָיו וּבְנוֹתָיו לֹא נִתְאַוּוּ לוֹ. רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר רַבִּי חִיָּא מִשֵּׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא תֻּרְגְּמָנָא אֵין כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהּ פָּרָשָׁתוֹ שֶׁל לוֹט, מַאי טַעְמֵיהּ (משלי יח, א): בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע. אָמַר רַבִּי אַחָא יִתְגַּלְּעוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא יִתְגַּלָּע, הָאֲנָשִׁים נִתְרַחֲקוּ, וְהַנָּשִׁים נִתְקָרְבוּ.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מח, ל): אֲנִי יָדַעְתִּי נְאֻם ה' עֶבְרָתוֹ וְלֹא כֵן בַּדָּיו, רַבִּי הוּנָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי הוּנָא אָמַר מִתְּחִלַּת עִבּוּרוֹ שֶׁל מוֹאָב לֹא הָיָה לְשֵׁם זְנוּת אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן בַּדָּיו עָשׂוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא לְשֵׁם זְנוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה, א): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת וגו'. רַבִּי סִימוֹן אָמַר מִתְּחִלַּת עִבּוּרוֹ שֶׁל מוֹאָב לֹא הָיָה לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא לְשֵׁם זְנוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו, לֹא עָשָׂה כֵן בַּדָּיו לְשֵׁם זְנוּת אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ג, ו): וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ. אָמַר רַבִּי לֵוִי אִם תְּחִלָּתוֹ שֶׁל מוֹאָב לְשֵׁם זְנוּת גַּם סוֹפוֹ הָיָה לְשֵׁם זְנוּת, בַּדָּיו לֹא כֵן עָשׂוּ, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וגו'. וְאִם מִתְּחִלַּת עִבּוּרוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם אַף סוֹפוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, בַּדָּיו לֹא כֵן עָשׂוּ, וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן.

וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וגו' (בראשית יט, לז), רַבִּי יוּדָן מִשֵּׁם רַבִּי אַיְּבוּ הַבְּכִירָה עַל יְדֵי שֶׁבִּזַּת כְּבוֹד אָבִיהָ וְאָמְרָה שְׁמוֹ מוֹאָב, מֵאָב, אָמַר הַכָּתוּב (דברים ב, ט): אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, מִלְחָמָה אִי אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶן, אֲבָל אַתָּה מְפַתֵּק הַנְּהָרוֹת שֶׁלָּהֶן, שׂוֹרֵף גְּדִישִׁים שֶׁלָּהֶן בָּאֵשׁ. אֲבָל הַצְּעִירָה עַל יְדֵי שֶׁחָסְתָהּ עַל כְּבוֹד אָבִיהָ וְאָמְרָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי, בֶּן מִי שֶׁהָיָה עִמִּי, אָמַר הַכָּתוּב (דברים ב, יט): אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם, כָּל עִקָּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בְּנוֹתָיו שֶׁל לוֹט הוֹלְכוֹת לַעֲבֹר עֲבֵרָה וְנִתְפָּקְדוּ, בְּאֵיזֶה זְכוּת, בִּזְכוּת מוֹאָב, מִי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם (בראשית יז, ה): כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, וירא ה׳

ויחזק האיש באליעזר ויביאהו אל שופט סדום, אל שקרא למשפט. וידבר האיש אל השופט ויאמר, בי אדוני כזאת וכזאת עשה לי האיש הזה ואכהו באבן ויצא דם רע ממצחו ולא אבה לתת שכרי. ויאמר השופט אל אליעזר, אמת יאמר לך האיש הזה תנה לו שכרו כי כן המשפט איתנו בארץ. וישמע אליעזר את דברי השופט וישא אליעזר אבן אחת ויכה את השופט ותטבע האבן במצחו, ויצא דם רב ממצח השופט. ויאמר אליעזר וכן משפטכם בארץ אשר אתן לאיש הזה, תנהו אתה לו כי כן משפטיך אתה חרצת. ויעזוב אליעזר את האיש הסדומי עם השופט, ויצא וילך לו לדרכו. ויהי כאשר נלחמו מלכי עילם את מלכי סדום, וישבו מלכי עילם את כל רכוש סדום. וישבו גם את לוט ואת כל רכושו עמהם. ויוגד לאברהם וילך וילחם את מלכי עילם, ויצל מידם את כל רכוש לוט עם רכוש סדום. בעת ההיא ילדה אשת לוט לו בת ויקרא את שמה פלטית, כי אמר כי פלטו אלוקים ואת כל ביתו ממלכי עילם. ותגדל פלטית בת לוט, ויקחה אחד מאנשי סדום ותהי לו לאישה. ויבוא בעיר איש עני לבקש את מחייתו, וישב בעיר ימים. ויעבירו כל אנשי סדום קול כמשפטם לבלתי תת לאיש ההוא פת לחם לאכול עד ימות בארץ, ויעשו כן. ותרא פלטית בת לוט את האיש ההוא מושלך ברחוב העיר ברעב ואין נותן לו מאומה למחייתו, ונפשו קרבה לצאת. ותמלא נפשה חנינה על האיש העני ההוא ותכלכלהו בלחם בסתר ימים רבים, ותחי נפש האיש ההוא. ויהי מדי צאתה לשאוב מים ותשם את הלחם בכד המים, ויהי בבואה אל מקום העני ותוציא את הלחם מכדה ותיתן לעני ויאכל ככה עשתה לו ימים רבים. ויתמהו כל אנשי סדום ועמורה על האיש ההוא מדוע חיה ברעב ימים רבים, ויאמרו איש אל רעהו אין זה כי אם אוכל ושותה הוא כי לא יוכל האדם לחיות מן הרעב ימים רבים כאשר היה זה ופניו לא סרו.

וירא ו׳: ויתחבאו שלושה אנשים במקום מושב העני ההוא בסתר לדעת מי יביא הלחם לאיש ההוא לאכול. ותצא פלטית בת לוט כיום לשאוב מים ותיתן את הלחם בכד המים ותלך לשאוב מים, ותט אל מקום האיש העני ותוציא את הלחם מכדה ותיתן לעני ויאכל. ויראו שלושת האנשים את הדבר אשר עשתה פלטית לאיש העני ההוא ויאמרו, אך עתה הנה היא כלכלתהו על כן לא הרעיב ופניו לא סרו ולא מת כראשונים. ויצאו שלושת האנשים מן המקום אשר התחבאו שמה, ויתפשו את פלטית ואת הלחם ביד העני ההוא. ויקחו את פלטית ויביאו אותה לפני שופטיהם ויאמרו אליהם, כזאת וכזאת תעשה היא אשר כלכלה את האיש ההוא בלחם על כן לא מת ימים רבים. עתה דברו לנו מה משפט האישה הזאת על אשר עברה את דתינו.ויתקבצו כל אנשי סדום ועמורה, ויבערו את האש ברחוב העיר ויביאו את האישה וישליכוה באש ותשרף ותהי לאפר. וגם בעיר אדמה היתה נערה אחת בת איש עשיר מאנשי אדמה, ויעשו לה כדבר הזה. ויבוא הולך בעיר אדמה ללון בעיר ומחר ילך לביתו, וישב נגד פתח אבי הנערה ללון שם כי בא לו השמש במקום ההוא. ותראהו הנערה ההיא יושב בפתח הבית וישאל לה מים לשתות, ותאמר לו מי אתה. ויאמר לה אנוכי באתי היום מדרכי ותבוא לי השמש פה ואלין בזה עד למחר והשכמתי בבוקר והלכתי לדרכי. ותבוא הנערה ההיא הביתה, ותוציא לאיש ההוא לחם ומים לאכול ולשתות. ויודע הדבר ההוא לאנשי אדמה, ויקבצו כולם ויביאו את הנערה לפני השופטים לשפוט על הדבר הזה. ויאמר השופט יש לנערה הזאת משפט מות על אשר הפרה את דתינו, וכזה וכזה משפטה. ויתקבצו על אנשי הערים ההם, ויוציאו את הנערה ההיא וימשחו אותו בדבש מכף רגלה עד קדקדה כאשר דיבר השופט. ויתלו אותה לפני עדת הדבורים במקום מקבצם, ויבואו עליה כל הדבורים ויעקצו אותה ויצבו את כל בשרה. ותצעק הנערה מפני הדבורים ואין מביט אליה ואין מרחם עליה, ותעל צעקתה השמימה. ויקנא ה׳ על הדבר הזה ועל כל מעשה ערי סדום אשר עשו, יען שבעת לחם ושלות השקט היה להם ובכל זאת עני ואביון לא החזיקו. ותגדל רעתם וחטאתם לפני ה׳ מאוד בימים ההם, וישלח ה׳ את שני המלאכים אשר באו בית אברהם אל סדום ואל עריה לשחתם.

וירא ז׳: ויקומו המלאכים ההם מפתח אוהל אברהם כאשר אכלו ושתו, ויבואו סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום בעת ההיא. וירא אותם ויקם לקראתם וישתחו להם ארצה, ויפצר בם מאוד ויביאם אל ביתו וישם להם לחם ויאכלו וילינו בביתו. ויאמרו המלאכים אל לוט קום צא מן המקום הזה אתה וכל אשר לך פן תיספה בעון העיר, כי משחית ה׳ את המקום הזה. ויחזיקו המלאכים ביד לוט וביד אישתו וביד בנותיו וכל אשר לו, וישלחוהו ויניחוהו מחוץ לערים. ויאמרו לו הימלט על נפשך, וינס ויברח הוא וכל אשר לו. בעת ההיא המטיר ה׳ על סדום ועמורה ועל כל הערים האל גפרית ואש מאת ה׳ מן השמים, ויהפוך את כל הערים ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים ואת צמח האדמה. ותבט עירית אשת לוט בהפיכת הערים לראות, כי נכמרו רחמיה אל בנותיה הנשארות בסדום כי לא יצאו עמה. ויהי כאשר הביטה אחריה, ותהי נציב ממלח. עודנו במקום ההוא עד היום הזה. וילכחו אותה על השוורים העוברים במקום ההוא יום יום עד אצבעות הרגלים ובבוקר יצמח אשר לחכו בה, עד היום הזה. וינוס לוט ושתי בנותיו הנשארות עמו, וימלטו אל מערת עדולם וישבו שם ימים. וישקך אברהם בבוקר לראות את ערי סדום מה נעשה בם, וישקף וירא והנה עלה עשן כל הערים כעשן הכבשן. ויהי בשבת לוט במערה עם שתי בנותיו וישקו את אביהן יין וישכבו עמו, כי אמרו אין איש בארץ לחיות זרע מהן כן חשבו כי אבדה כל הארץ. וישכבו שתיהן עם אביהן ותהרן שתיהן מאביהן, ותלדנה בנים. ותקרא הבכירה את שם בנו מואב לאמור כי מאביה ילדתו, הוא אבי מואב עד היום הזה. והצעירה קראה גם היא את בנה בן עמי, הוא אבי בני עמון עד היום הזה. ויהי אחרי כן ויסע לוט הוא ושני בנותיו משם, וישב בעבר הירדן עם שתי בנותיו ובניהן. ויגדלו בני לוט וילכו ויקחו להם נשים מארץ כנען וילדו להם בנים, ויפרו וירבו מאוד.

מדרש שכל טוב על בראשית פרק י"ט פסוק ל"ג
'בלילה הוא' – לא נאמר 'ההוא'. אלא 'הוא', כלומר, כי הוא עצמו השכים להשתכר… עד שהרגיש הזרע ויצא, וידע 'בקומה' מתחתיו, לכך נקוד על 'ובקומה'. ולפי שהרגיש וידע בקומה, היה לו להזהר עוד, שלא ישתכר ביין כל זמן שמייחדת עמו כדי שלא ירגילוהו לעבירה, שאע"פ שהן סבורין שאין איש בעולם בלעדיו, אבל הוא ודאי יודע כי אברהם וכל ביתו וארצו ניצול, וק"ו ממנו, אלא מתחלה היה להוט אחר בולמוס של עריות, לכך האכילו מבשרו [זימנו לו שישכב עם שאר בשרו, בנותיו], ולפיכך זכרי עמון ומואב נתרחקו מקהל ה', והבנות טהרו [הותרו] לבוא בקהל, כי אמותיהן נתכוונו לשם שמים

פרקי דרבי אליעזר כ״ה:י״א

ראה אותם אחד מאנשי העיר ורץ והגיד לכל אנשי העיר ונקבצו כלם אל פתח הבית לעשות כמנהגם משכב זכור כנשים, שנאמר ויקראו אל לוט ויאמרו לו. ומה עשה לוט, כשם שנתן משה נפשו תחת העם כך נתן לו את שתי בנותיו תחת שני המלאכים שנאמר הנה לי שתי בנות ולא קבלו עליהם אנשי העיר. מה עשו להם המלאכים הכו אותם בעורון עד שעלה עמוד השחר וכשם שהחזיק לוט בידיו של המלאכים והכניסם לתוך ביתו כך החזיקו בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו והוציאו אותם מחוץ לעיר שנאמר ויתמהמה ויחזיקו האנשים אמ' להם אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש עירית אשתו של לוט נכמרו רחמה על בנותיה הנשואות והביטה לאחריה לראות אם הולכות אחריה אם לא (וראת אחרי) [וראתה אחריה] השכינה ונעשית נציב מלח, שנאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח:

הרח"ו מדברי רבו מרן האריז"ל בספר שער הגלגולים – הקדמה לח

ודע, כי לעולם כשהנשמה היא גדולה מאד, אי אפשר להוציאה מן הקליפות, אלא ע"י מרמה ותחבולה, וכן תראה, כי הנשמות רבות גדולות, באים בבני עמי הארץ, ולפעמים בבני רשעים, כגון אברהם מתרח, ולא הספיק זה, אלא כמו שאמרו חז"ל וכן נזכר בזוהר, כי תרח ארתח למאריה, שנזדווג עם אשתו בנדה, ואז יצא אברהם אבינו ע"ה, כי ע"י כן רימה השי"ת את החיצונים, והמשיך באותה טפה נשמת אברהם אבינו ע"ה, ולא ידעו החיצונים כי זהו תקונו.

וכן דוד המלך ע"ה, לא יצא מן החיצונים, אלא באותו מעשה הנזכר לרבותינו ז"ל על פסוק הן בעון חוללתי, שחשב ישי אבי דוד שבא אל פילגשו, והיתה אשתו ממש. וכן אשתו ראתה טפת דם בסוף הזיוג, וזש"ה ובחטא יחמתני אמי, כי אלולי כך, לא הניחוהו החיצונים לצאת לעולם. וכן זהו הטעם, של תמר, ורות, ורחב הזונה, וכל נשמות הגרים, וכל מלכי בית דוד, והמשיח, שבאים מן רות המואביה, ומזווג יהודה ותמר, וכן ר` עקיבא בן גרים, שהוא מבני בניו של סיסרא, כי זו היא המרמה ותחבולה שהקב"ה עושה עם הקליפה, ומרמה אותה להוציא נשמה עשוקה בתוכם והבן זה

ביאור יש"ר על התורה, בראשית י״ט:י״ד

אל חתניו לקחי בנותיו, לפי פשוטו לא היו לו רק שתי בנות והיו ארוסות לב' אנשים מבני סדום, כי חתן יקרא גם טרם הנישואין בעודנו ארוס ואילו היו לו ב' בנות אחרות נשואות כבר, היה הכתוב אומר וידבר אל בנותיו כי הם עיקר:

ויתמהמה, לשון מהמה נופל על המתעכב שלא ברצונו ורק בעבור איזו סבה שתכריחהו להתעכב, ואין כן שורש אחר שהוא על עכבה ברצון כמו ואחר עד עתה (לקמן ל"ב ה') ושם אפרש, והנה לוט צדיק היה והאמין בדברי המלאכים, ולולי שהוצרך להתעכב בעיר לדבר על לב חתניו להצילם, לא היה מתמהמה רגע, ולכן כתוב ויתמהמה ולא ויוחר, להעיד שלא היה אשם על עכבתו, אולם אשתו מרשעת היתה ככל אנשי סדום, כי מבנות אנשי העיר לקחה לו לוט לאשה, שהרי במלחמת כדרלעומר עדיין לא היה נשוי, כי שם כתוב ויקחו את לוט ואת רכושו (לעיל י"ד י"ב), ולא הזכיר אשתו, וכשהלך לו שנית להתיישב בסדום אז נשא אשה מבנות המקום, והכתוב העיד שהיתה רעה וחטאה כמוהם, ולזה לא אמר ויתמהמהו, אע"פי שהמתעכבים היו ד', הוא ואשתו ושתי בנותיו, להודיע שהוא לבדו התעכב נגד רצונו, אבל אשתו ובנותיו היו חפצות להשאר שם והיו מסבבות סבות שלא לצאת כי לא האמינו בדברי ה', ורק בזכותו של לוט ניצולו, ועוד אדבר על זה בסמוך:
בחמלת ה' עליו, עליו ולא על אשתו ובנותיו כי רשעות היו, והנה אע"פי שלוט צדיק היה ולא למד מדרכי בני סדום, עכ"ז חטא לעזוב חברת אברהם הצדיק וללכת להתחבר עם אנשים פושעים, ובעבור זה היה ראוי שילקה גם הוא קצת כאשר יצא הקצף על שכניו הרעים, כדרך שאמר הנביא אל יהושפט בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך (ד"ה ב' כ' ל"ז), ולכן השם ב"ה שהוא רב חסד מטה כלפי חסד, צירף עמו זכות אברהם וחמל עליו, ולזה כתוב להלן (פסוק כ"ט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וכו':

אבינו זקן, יתכן שהיו בנות לוט פתיות וחסרות לב, הן מצד נערותם, הן מצד שנולדו בסדום ומימיהם לא יצאו משם, ולפי שאנשי סדום דבר אין להם עם כל אדם, כי השביתו רגל האורחים מביניהם, לכן בנות לוט לא ידעו דבר מתכונת הארץ וממציאות שאר העמים אשר תחת כל השמים, ובראותם הכליון הגדול בסדום ובנותיה, ושהוצרכו לברוח גם מצוער, חשבו שכל העולם נחרב במבול של אש, ושלכן נמלט אביהם במערה כי אין עוד עיר להמלט שמה, ולפ"ז עשו מה שעשו בכוונה טובה כדי להחיות זרע על פני כל הארץ, וכבר שבחו חז"ל הפועל הזה באמרם (נזיר והוריות) לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שהקדימה בכירה לצעירה וכו':

ר' סעדיה גאון על בראשית י״ח:ל״ב

ומפני מה הפסיק בעשרה ולא בקש בפחות מכך? בדבר הזה אנו מוצאים ארבעה טעמים:… ד. כסבור היה, שיש בסדום עשרה (צדיקים): לוט ואשתו, ארבע בנותיו וארבעת חתניו. וראיה לכך, שארבע בנות היו ללוט ממה שנאמר: וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו הנשואות, וכשלא יצאו אלה, אמרו לו המלאכים: קח את שתי בנותיך הנמצאות, וחשב אברהם שארבעתן נשואות.

הרמב"ן

אוציאה נא אתהן אליכם. מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן והנה לוט היה מתירא עליהם כי היה חושב שהם אנשים אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר ואמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו ה' לשחתה אז הכיר בהם והאמין לעשות כל אשר צוו ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד) יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה ועל כן לא אבו לשמוע לו וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו כי פילגש היתה לא אשת איש וכבר זנתה עליו ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה" אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב) מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה ועל כן לא מיחו האחרים בידם והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה ולא נתכוונו למיתה שלה וגם לא מתה בידם וישלחוה מאתם כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם) וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה ועשו ההסכמה שלא מדעתם ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד) והנה שתי הכתות ראויות להענש כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין וגם את פי ה' לא שאלו בזה אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח) כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי" כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה" והוא כמו גורל ביניהם אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה" או אומר "אני ראשון" והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד) ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב) כי לא הרשה אותם אבל לא מנעם ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר והוסיפו עונש על ענשם כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג) והזכירו עתה האחוה לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה והשם הרשה אותם עתה ביום השני ואמר עלו אליו כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך והם לא שאלו הנצוח כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה' והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה' והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה) ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח) רבים ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף והיה עונש שתי הכתות בשוה ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג) שהיה הקצף בפסלו של מיכה אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם לומר בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים ואחר המעשה נתחרטו כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד כי הכירו טעותם וענשם והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר והזכרנו סיבותיו.

וטעם ונחיה מאבינו זרע. באולי כי אמרו נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו כי ירחם האלהים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם כי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג) ולא לחנם הצילנו ה' והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן כי בן נח מותר בבתו (סנהדרין נח) או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם וכן רבותינו בהגדות מגנים את לוט מאד (נזיר כג)

רבנו בחיי, בראשית י״ט:ל׳
ורז"ל אמרו שנתכוונו לשם שמים כדי לישב העולם, כי היו רואות החרבן הגדול בדור ההוא והיו מתפחדות לאבד מין האדם, ולפי שכבר נאבדה אמן בלקות נציב מלח ואביהן היה יחיד בלא בת זוגו, על כן הוצרכו לעשות המעשה הזה בו כדי לחיות הזרע ממנו ושלא יכלה המין. ומזה אמרו בטענתם ואיש אין בארץ וגו'. ומפני זה לא תמצא שהזכיר בהן הכתוב לשון זנות בכל הפרשה, לפי שכוונתם היתה לשם שמים, ועל כן זכתה הבכירה שיצאת ממנה רות המואביה שקבלה עליה תר"ו מצות שישראל יתרים על בני נח. וזכתה הצעירה שיצאת ממנה נעמה העמונית, שיצא ממנה רחבעם בן שלמה, ונמצא ששתיהן זכו למלכות בית דוד. וזהו שאמרו רז"ל בענין עמון ומואב אל תצורם ואל תתגר בם, בשביל שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהם זו רות המואביה ונעמה העמונית. והפרשה הזאת מפרשיות התורה שנקראין ומתרגמין, והוא מאמרם בשלהי מסכת מגלה, מעשה לוט ושתי בנותיו נקראין ומתרגמין, פשיטא, מהו דתימא ניחוש משום יקריה דאברהם קמ"ל.

לכה נשקה. היה לו לומר לכי ואמר לכה בלשון זכר, כי הבכירה הזהירה את הצעירה לעשות מעשה זכר, כי דרך הזכר לכבוש את הנקבה ולתבוע בפה, מה שאין ראוי כן לנקבה, כמו שדרשו רז"ל (בראשית א) וכבשוה, וכבשה כתיב, איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש. וממה שאמרו ואיש אין בארץ לבא עלינו, התבאר כוונתם כי בחסרון הזכרים מן הדור צותה על אחותה לנהוג בעצמה מנהג לכבוש ולתבוע, ומפני ששנתה מנהג העולם וענין דרך ארץ כך שנה בה הכתוב במלת לכה שהוא לשון זכר כשם שהיא שנתה מנהג הנקבה בשל זכר.

ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב. דרשו רז"ל אל תקרי מואב אלא מאב, לא היתה צנועה ופירשה הדבר שנולד מאביה, אבל הצעירה קראתו לשון נקיה בן עמי. ודרשו רז"ל בהוריות (דף י' ע"ב) אין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה, דאלו בכירה דקראתו מואב א"ל רחמנא למשה (דברים ב׳:ט׳) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא הא צעורי צערינהו, ואלו צעירה דקראתו בן עמי א"ל רחמנא למשה אל תצורם ואל תתגר בם, כלל, ואפי' צער.

אברבנאל בראשית פרק יח פסוק כ
ומזה תדע שאנשי הגבעה שזנו עם הפלגש לא היו חייבים כליה כאנשי סדום, עם היות ששאלו את האיש לדעת אותו כמו ששאלו את האנשים אנשי סדום לדעת אותם … מפני שאנשי סדום היתה תקנתם וכוונתם לכלות את הרגל מהם ושלא ילך איש עני ואביון לשאול אוכל לנפשו. ויען רצו להפסיד הקבוץ המדיני ומעשה הצדקה נתחייבו כליה. אבל אנשי הגבעה לא כוונו לדבר מזה … שגם בענין הנבלה הנה אנשי סדום בקשוה כפי תקנתם הקבועה והדת אשר הקימו ועשו ביניהם. ואנשי הגבעה בקשו כן, לא שיהיה זה דת הנחיי ולא שהיה כן מנהגם, אלא למלאות תאוותם עשו זה אותה שעה בלבד … לא שיהיה זה חוק ומשפט ביניהם חלילה.

מדרש ילמדנו מתוך ילקוט תלמוד תורה צ״ה:א
הנה נא לי שתי בנות. בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו, וזה מוסר את בנותיו להתעולל בהם, אלא מלמד שגם הוא היה שטוף בזמה. א"ל הב"ה: חייך לעצמך אתה משמרן, ולבסוף תינוקות של בית רבן משחקין וקורין ותהרן שתי בנות לוט מאביהן (שם, ל"ו). ילמדנו.