ושתי, זו שסירבה לבוא למשתה המלך, האישה שפותחת את המגילה הנשית הזאת.
מה לא אמרו עליה חזלינו, שהיא נכדתו של נבוכדנצר השני, כן, זה שהחריב את בית המקדש, שהיא בין ארבע הנשים היפות בעולם … (על זה אין ויכוח תראו בעצמכם), ויודעים למה סירבה לבוא למשתה המלך? זה ברור, הרי היתה שמחה לבוא בכתר בלבד לראשה כשהיא עירומה, אבל מה?, גופה התמלא פריחה ואפילו הצמיחה קרניים וזנב..
אבל תראו אותה, היא מושלמת, לא פריחה, לא קרניים, ולא זנב לה!
והזנב? אוי הזנב… גם הוא שם, אבל הזנב לא שלה, הוא יוצא מאחוריהם של הפטריארכיה שלא רואה בו, ממש כמו הגמל שלא מודע לדבשתו.

הסיפור כפשוטו

בשנה השלישית למלכות אחשוורוש, הוא עורך משתה לכל שריו ועבדיו אשר נמשך 180 ימים, עם סיום משתה גדול ומפואר זה, נערך משתה נוסף בן שבעה ימים לכל היושבים בשושן הבירה, והמטרה “בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ”.  במקביל לאחשוורוש, גם ושתי קיימה משתה לנשים, ביום השביעי למשתה, בעוד אחשוורוש שיכור, מבקש אחשוורוש להראות לבאי המשתה את מלכתו ושתי “לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא”, אבל ושתי מסרבת, המלך הכועס מתייעץ עם שריו, ממוכן בראשם, ואלה רואים במעשה ושתי איום לסדר החברתי כולו, “לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ” ולמעשה זה השפעה רבה  “כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן”. ושתי מודחת.
אחשוורוש שולח בעצת ממוכן ‘איגרת’ לכל המדינות אשר בשליטתו ובכל השפות , שכל תוכנן: “לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ” – על הגבר לשלוט ועל האישה להיות כנועה לבעלה. לפי אבן עזרא, חלקו השני של הפסוק ״וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ״ גם מדבר על חובת האישה (אם היא מעם אחר), ללמוד את שפת בעלה ולציית לדרכו ותרבותו.
שלוש שנים לאחר מכן נבחרה אסתר כמחליפתה.

משמעות השם ושתי:

בפרסית vaš לחשוק + ti – פועל בהווה = ׳הנחשקת׳ (מילים שחדרו לשפה העברית – פרסית), ואולי ״הטובה ביותר״ גם כן בפרסית (׳והישתי׳), לאור זאת בולט משחק המילים כאשר מציע ממוכן לאחשוורוש להחליף את ושתי עם ״רעותה הטובה ממנה״ (ד”ר עילם ומלכי פרס).

ושתי האישה הראשונה המוזכרת במגילת אסתר, בתלמוד בבלי נכתב שהיתה בין “ארבע נשים יפהפיות שהיו בעולם”, היא מופיעה בפרק הראשון ומפנה את מקומה לגיבורה אסתר, אך יש לה תפקיד משמעותי בעל מסר מהפכני, למעשה, ושתי היא האישה היחידה במקרא כולו שהעזה לסרב למלך (יעל שמש, “גלגוליה של ושתי: מקרא, מדרש חז”ל, הפרשנות הפמיניסטית והמדרש הפמיניסטי המודרני”, בית מקרא, מ”ז, תשס”ב, עמ’ 356–372.) שלא לומר לגבר בכלל, על כך היא מודחת מתפקידה כמלכה ומגורשת מהארמון.
סירובה של ושתי לא מוסבר בפשט המקרא, ועל כך דורות של פרשנים נתנו את דעתם לתשובתה הסרבנית של ושתי, המקרא לעומת זאת מרחיב דווקא בהשלכות של תשובתה, בזעמו של אחשוורוש, בהיווצעותו עם יועציו שמציגים את סירובה כאירוע בעל השלכות אימפריאליות…
לפי הפשט המקראי אין ביקורת על ושתי, וניתן אפילו לפרש באופן חיובי כמי ששמרה על כבודה, לענין הצגת דמותה במדרשי חזל – נמצא שיש הבדל בין חכמי בבל לחכמי א”י (דר׳ תמר קדרי).
חכמי בבל מציגים את ושתי באופן שלילי ביותר, פרוצה, מרשעת, שהיתה מלאת זימה כאחשוורוש ׳הוא בדלעת ואשתו בקישואים׳ (תלמוד בבלי מגילה, יב ע״א-ע״ב), שאחשוורוש ביקש שושתי תגיע בעירום מלא כשלראשה כתר בלבד, את סירובה של ושתי הפרוצה הוא מסביר בצרעת שפרחה לגופה, יש מסורת המתאר זנב שצמח לה, ואפילו קרניים. קדרי מסבירה את הגישה השלילית של חכמי בבל לאור העובדה שהיא היתה בבלית ומשום שכך היא מייצגת את הנשים המקומיות מהן מבקשים החכמים ליצור חיץ ברור.
לעומתם, בכתבי חכמי ארץ ישראל היא מתואר כנסיכה לשושלת מלכותית, והתנהגותה אצילית וראויה, היא מתוארת גם כאישה חכמה: אם יראו אותי ויחשבו שאני נאה, ירצו להשתמש בי ויהרגו אותך, ואם יראו אותי ויחשבו שאני כעורה, אתה תתגנה בגללי. רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ. שלחה ואמרה לו: אתה היית שומר אורוות הסוסים של אבי המלך, והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות. עכשיו שהפכת להיות מלך, לא חזרת מקלקולך?! רמזתו ולא נרמז עקצתו ולא נעקץ. שלחה ואמרה לו אתה מבקש שאבוא ערומה, אפילו אבי המלך כאשר היה דן את בעלי הדין במשפט לא היה דן אותם כשהם ערומים (אסתר רבה ג, יד).

יוכי ברנדס בספרה, שבע אמהות (עמ׳ 343-353), מתארת את ושתי ביחס לאסתר, ומציגה כל אחת כהיפוכה של האחרת, אל מול ה׳לא׳ הסרבני של ושתי, מתוארת אסתר צייתנית, היא מייחסת את סוד הקסם של אסתר מול הגברים לא ביופיה אלא דווקא בצייתנותה לכל גבר, ובעובדה שהיא חסרת דעה או בחירה משל עצמה. (לפחות עד שדמותה עוברת מהפך כשלפתע מצווה על מרדכי ״לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן״ אסתר ד׳ 17).

מגילת אסתר

המגילה היא סיפור חיי היהודים בגולה, סביב ארמון המלוכה הפרסי.
כתיבת המגילה מתוארכת לסביבות המאה הרביעית לפנה”ס, לאחר מלכות אחשוורוש ולפני ההלניזציה של המזרח בעקבות אלכסנדר (הויכוח במחקר נע בין 200-400 לפנה”ס).
מספרת את מקור חג פורים, חג בתר תורתי, הוא החג היחיד הנזכר במקרא אך לא בתורה, והמידע היחיד אודותיו הוא ממגילת אסתר.
היא הוכללה בקנון ככל הנראה במועד חתימת חטיבת הכתובים במקרא – על כך יש ויכוח במחקר, לפי א. רופא, הקאנוניזציה הלכה בעקבות החג, ברגע שהחג התקבל, צריך היה לקבל את המגילה, שהרי אין כל אזכור לחג זה במקרא (רופא, מבוא לספרות המקרא, עמ’ 224-225).
ברקע הסיפור האיום להשמדת העם היהודי.
סיפור המגילה הוא קומדיה, מאופיין בהגזמות, לעג, אי הבנות קומיות והיפוכי מצבים, רוח זו של המגילה הבנויה כולה על חזרות ומהפכים, שיאים והיפוכם תוך הגברת המתח וההומור, תואמת את מטרתה ומהווה סיפור היתולי לחג קרנבלי. לאורך המגילה עשרה(!) משתאות המשרים אווירה של חגיגה והילולה, המאפיינת את חיי החצר הפרסית ואת רוח החג.   (מבוסס מתוך מקרא לישראל: אסתר, עמ’ 4-27)
המגילה היא סיפור מקראי המתייחס לסיפורי מקרא שונים כגון סיפורי האבות (הסיפור המשולש, אברהם נותן את שרה אשתו למלך זר), יוסף, יעקב ועשו, שאול ומלחמתו בעמלק,  ספר מלכים, ועוד. (ראו הרחבה אצל: שולה קשת, ‘אמרי נא אחותי את: גלגולו של סיפור חוזר בתרבות ישראל’, עמ’ 82-87).
כמו כן, אורית אבנרי בספרה, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילת רות ואסתר, השוואה בין מגילת אסתר למגילת רות, ובין הגיבורות.
* לפי רופא (שם, 225), העובדה שבקומראן נמצאו עותקים של כל המגילות ולא נמצא שום זכר למגילת אסתר, מעיד שהחג והמגילה לא התקבלו בקלות, כמו גם בתוספות לאסתר שנשתמרו ביוונית, אסתר המלכה מתפללת ומכריזה שמתעבת את משכבו של הערל, מאסה בעטרת שעל ראשה, לא אכלה משולחנו של המן ולא שתתה מיין נסך.
* המגילה נקיה מכל סממן דתי ויהודי, לא מוזכר לאורך כל המגילה שם האל ולו פעם אחת, יש צומות אך אין תפילות, בתרגום השבעים למגילה הוסף שם השם וגם נוספו תפילות, אין כל הקפדה על אכילת מזון כשר, שתיית יין ו/או כל מנהג יהודי אחר (להבדיל ממגילת דניאל שם מוזכרת שמירת כשרות והקפדה על שתיית יין בגלות).

תקציר הסיפור במגילה

לאחר שבעה ימי משתה, מבקש אחשורוש מסריסיו להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות, “להראות העמים והשרים את יופיה”, ושתי מסרבת. (ראו אצל ושתי הרחבה לענין זה)
אחשוורוש כועס ומתייעץ עם שבעת סריסיו “כדת מה לעשות עם המלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך”, ממוכן מסב את תשומת לב המלך לכך שאין זו רק פגיעה במלך אלא פגיעה בסדר הפטריאכלי (יעל שמש, גלגולה של ושתי, בית מקרא, עמ’ 47), ומציע למלך להוציא צו המנשל את ושתי מהמלוכה שתינתן ‘לרעותה הטובה ממנה’, כך יבינו הנשים את חשיבות הסדר הטוב והצייתנות לגבר.

מכאן מציעים היועצים לחפש עבורו נערות בתולות ויפות, וזו אשר המלך יבחר תהיה למלכה תחת ושתי, בין כל הנשים שהוצגו לפני המלך היתה גם אסתר.
אסתר יתומה מאב ואם, אומצה וגודלה ע”י דודה מרדכי, נלקחה להרמון המלך שם טיפלו בה שבע נערות שהספיגו את גופה בשמנים, ותמרוקים כחלק מההכנות לקראת המפגש עם המלך, תקופת טיפול זו בעורה של אסתר ארך שנה!, ששה חודשים בשמן המור וששה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים (ב, 12). אסתר מתוארת שקטה וצייתנית, לא בקשה דבר “כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך שומר הנשים” (ב, טו).
כשהגיעה העת להציג את אסתר בפני המלך, מסופר במגילה כי אחשוורוש אהב אותה מכל הנשים, “וישם כתר מלכת בראשה, וימליכיה תחת ושתי” (ב, יז), ואסתר כל הזמן מסתירה את מוצאה היהודי בהנחיית מרדכי דודה.
עד שלב זה, מוצגת אסתר כאישה יפהפייה, ממושמעת, צייתנית, פאסיבית, תלותית ושותקת (ניגוד מוחלט לושתי הסוררת).
מרדכי שהיה פקיד בחצר המלך, שמע יום אחד ששניים מסריסי המלך, ביגתן ותרש מבקשים להרוג את אחשוורוש המלך, מרדכי מודיע לאסתר ואסתר מספרת למלך (‘בשם מרדכי’), שני הסריסים נתפסו ונתלו על העץ, תיאור המקרה נרשם בספר דברי הימים לפרס.
מכאן, דמותה של אסתר תתחיל תהליך התפתחותי מטמורפוזה של ממש, לאישה אסרטיבית אקטיבית עד שתהיה בעלת כוח פוליטי אמיתי.

המלך אחשורוש מרומם את המן האגגי, ומצווה את כל אנשי החצר להשתחוות להמן, היחיד שמסרב לצו זה – מרדכי. האגו של המן לא מסתפק בענישת מרדכי ומשנודע לו מוצאו היהודי, הוא מבקש להרוג את כל היהודים בממלכה, המן מפיל פור והיום הנבחר לביצוע התוכנית יוצא יג באדר, המן מקבל את ברכת אחשוורוש להוציא את תוכניתו אל הפועל.
מרדכי קורע בגדיו וכל העם נוהגים אבלות וצמים.
מרדכי מבקש מאסתר להשפיע על המלך לביטול הצו.
שלושה ימים ושלושה לילות צמות אסתר, נערותיה ולבקשתה גם כל העם.
אסתר נכנסת לחצר המלך ללא הזמנה (מעשה שלא יעשה),  המלך מפנה אליה את שרביטו – סימן לכך שמאשר לה להתקרב.
אסתר מבקשת לערוך משתה ולהזמין אותו ואת יועצו המן.
במהלך המשתה המלך שואל את אסתר לבקשתה אך זו מבקשת לקיים משתה נוסף עם המן ורק אז תספר לו את בקשתה.
המן שב לביתו מתגאה בהזמנה של אסתר למפגש המשולש (אסתר, אחשורוש, המן), אך טרוד מהעובדה שמרדכי מסרב להשתחוות לו.
זרש אשתו מציעה לו להכין עץ בגובה חמישים אמה,עליו יתלה את מרדכי כבר למחרת היום.
באותו לילה שנתו של המלך אחשורוש נודדת וזה מבקש שיקריאו לו מספר דברי הימים של פרס, באקראי הספר נפתח בקריאה על היום בו הוא ניצל מהתנקשותם של בגתן ותרש בזכות המידע ששלח מרדכי,ואחשוורוש מחליט לגמול למרדכי על כך. אחשוורוש מתייעץ עם אחד משריו ובמקרה מגיע המן, לבקש מהמלך לתלות את מרדכי על העץ שהכין.
המלך שואל את המן  “מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”, המן חושב שהמלך מתכוון אליו, ופורט שורה של מחוות כמו – הלבשתו בבגדי המלך, הרכבתו על סוס המלך וללותו ברחובות העיר בליווי הקריאה “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ בייקרו”, ואחשוורוש מצווה את המן לעשות כך למרדכי.
במשתה הבא אותו ארגנה אסתר, שוב מתייצבים אחשוורוש והמן לבקשתה, אחשוורוש שואל אותה בפעם השלישית מה תבקש עד חצי המלכות, ואסתר מבקשת להציל את חייה וחיי עמה, מגלה את מוצאה היהודי, ומאשימה את המן “איש צר ואויב, המן הרע הזה”.
אחשוורוש יוצא אל הגינה לעכל את הבשורה, והמן בזמן זה נופל בטעות למרגלות מיטתה של אסתר כך מוצא אותו אחשוורוש כשחזר מהגינה. בתנוחה שנראית אינטימית עם אסתר, והמלך מצוה לתלות מיד את המן על העץ שיועד למרדכי.

אסתר מקבלת מאחשוורוש את בית המן, ואת טבעת המן מעביר למרדכי, אסתר ממנה את מרדכי ל’אחראי על הבית’, המלך אחשוורוש שלא יכול לבטל את הצו שנחתם בידי המלך מורה לה ולמרדכי לכתוב צו חדש עליו יחתמו בשמו, בצוים החדשים שנכתבו ב- כג’ באדר נכתב כי מותר ליהודים לצאת נגד אויביהם הבאים להורגם.

היהודים התנקמו במבקשי רעתם והורגים 500 איש בשושן, אך אסתר לא מסתפקת בכך, היא הופכת לאישה נוקמת ואכזרית אפשר לומר… היא פונה שוב אל מלכה, ומבקשת לתלות את עשרת בניו של המן שנרצחו בטבח ביום הראשון, המלך נותן את אישורו וכתוצאה מכך נהרגים עוד 300 אנשים בשושן הבירה ובכל שאר המדינות נטבחו סה”כ 75 אלף איש. אסתר הופכת למלכה רבת עוצמה.

אצל חז”ל / מפרשים

תלמוד בבלי, ממגילה יב א
גם ושתי המלכה, בית המלכות, בית הנשים מיבעי ליה, אמר רבא שניהם לדבר עבירה נתכוונו… במדה שאדם מודד בה מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת… ותמאן המלכה ושתי, מכדי פריצתא הואי דאמר מר שניהם לדבר עבירה נתכוונו, מאי טעמא לא אתאי, אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב. ויקצוף המלך מאד, אמאי דלקה ביה כולא האי, אמר רבא שלחה ליה בר אהורייריה (שומרי הסוסים) דאבא, אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי (נשתכר), והאי גברא אשתטי בחמריה…

פרקי דרבי אליעזר מט
…וכשנכנס היין בלבו של אחשורוש בקש לעשות כן לושתי, ובת מלכים היתה ולא קבלה עליה לעשות כן, ושלחה ואמרה לו אם אבא ויראו אותי שאני כעורה יבוזו לך בשולחנך, ואם יראו שאני יפת תואר יחמוד אותי אחד מן הקרואים שלך בשעת היין, שמע המלך לדבריה וצוה להרגה, וכשיצא היין מלבו בקש לושתי המלכה ולא מצאה, אמרו לו שריו הגזירה שגזר עליה והתחיל בוכה…

מדרש רבה

ישבעו בנים, זה אויל ובלשצר, והניחו יתרם לעולליהם, עולה אחת שנשארה לו עשית אותה אוגוסטוס במלכות שאינה שלה, ואיזו זו, זו ושתי.

דבר אחר גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים, מה ראה הכתוב לפרסם סעודתה של ושתי, ריב”ק אמר כל כך למה, להודיעך לאיזה שלוה אסתר נכנסת… עשתה משתה נשים, מיני גמאים האכילה אותן, רבי יצחק אומר מיני מתוקין האכילה אותן. בית המלכות, נתנה אותן בבתי מרזיחין מפני שדרכה של אשה מצויה לקלקל. דבר אחר נתנה אותן בבתים מצוירים…

אמר להם אותו טפש (אחשורוש), כלי שאותו האיש משתמש בו אינו לא מדית ולא פרסית אלא כשדית, מבקשים אתם לראותה, אמרו לו הן, ובלבד שתהא ערומה, אמר להון הן וערומה. רבי פנחס ורבי חמא בר גוריא בשם רב אמרו בקשה ליכנס אפילו בצלצול כזונה ולא הניחו אותה. אמר לון וערומה, אמרה אכנס בלא כתר, הן אומרים שפחה היא זו, תלבש בגדי מלכות ותכנס, אמר רב הונא אין הדיוט משתמש בבגדי מלכות.

ותמאן המלכה ושתי, שלחה ואמרה לו דברים שהן נוגעין בלבו, אמרה לו אם רואין אותי נאה הן נותנים עיניהם להשתמש בו והורגים אותך, ואם רואין אותי כעורה את מתגנה בי, רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ. שלחה ואמר לו לא קומוס איסטבלאטי של בית אבא היית, והיית לומד להיות מכניס לפניך נשים זונות ערומות, ועכשיו שנכנסת למלכות לא חזרת מקלקולך… שלחה ואמרה אפילו אנדיתיקו של בית אבא לא נידונו ערומים… (אסתר פרשה ג)

…רבי יוחנן אמר תלתא אמוראין, חד אמר על ידי שהיתה מסטרתו (לממוכן) בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן, וחרינא אמר על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים, וחרינא אמר על ידי שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות… (שם פרשה ד)

ואת אשר נגזר עליה… למה שעשתה כהוגן, ואת אשר נגזר עליה שלא כהוגן, ולמה עלתה לה כך, לפי שלא היתה מנחת לאחשורוש ליתן רשות לבנות בית המקדש, ואומרת לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות. (שם פרשה ה ב)

מדרש אבא גוריון א
כדת מה לעשות, למה עלתה לה כך, לפי שלא היתה מנחת לאחשורוש לבנות את בית המקדש, ואומרת לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות.

ילקוט שמעוני, אסתר פרק א, תתרמט
בית המלכות, כאן אתה מוצא שהנשים מבקשות להיות יודעות הכל, הכניסה אותן במקום שהמלך ישן, והיתה אומרת להן זו מסבה של מלך, כאן הוא ישן, כאן הוא אוכל… דבר אחר כיון שראו הנשים שהיתה משתמשת בכלי בית המקדש לא רצו להסב…

וכשהמליכו דריוש באותו הלילה (שנהרג בלשאצר) היה מסב במקום שבלשאצר מסב, ונפלה ערבוביא מביתו של בלשאצר, שהיו אלו הורגים ואלו בוזזים, ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובין, כשראתה הבית מעורבב שהיתה סבורה שאביה קיים, ובאה לחלקו של דריוש, וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו, והקב”ה אמר והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד, לפיכך נגזר עליה כאן.

תרגום יונתן (אסתר א יא)
להביא – ערומה, על שהיתה עובדת בבנות ישראל ערומות ומנפצות צמר ופשתן בשבת, ורק כתר על ראשה בשכר שהלביש נבוכדנצר אביה את דניאל ארגמן.

אלשיך
ושתי המלכה – נתגאתה לומר שהיא מלכה בפני עצמה ולא רק בזכות אחשורוש. לפני המלך – ולא לפני השרים, את יפיה כי טובת מראה – מריבוי הלשון למדו שרוצה שתבא ערומה. או את יפיה העצמי בלא תמרוקים ותכשיטים. המלכה ושתי – אמרה שהיא מלכה מצד עצמה, ולא כדברו “ושתי המלכה”. בדבר המלך – סרבה כי היה דבור סתם מבלי להוועץ, ובודאי יתחרט על כך, והיה ביד הסריסים – ולא שתבא עם נערותיה היא.

מהר”ל
גם ושתי – אמר רבי אבהו שניהם לדבר עבירה נתכוונו, ורוצה לומר שלכך עשתה בית המלך אחשורוש ולא בבית הנשים שתהיה קרובה אליו ויכולים להתיחד כל שעה ביחד האנשים והנשים, ודבר זה נקרא עבירה כאשר היה זה לעיני כל… ובמדרש רבה עוד, אין גם אלא ריבוי, מה הוא בששה נסין אף היא בששה נסין, דהיינו שהיתה מראה להן כל יום אוצר אחד כמו אחשורוש, ואין דבר זה ראוי לאשה, שאחשורוש עשה הסעודה להראות תפארתו, ולא היה למלכה להראות חשיבות מיוחדת בפני עצמה, רק שתהיה טפל למלך לחשיבות המלך, ודבר זה היה גורם שתמרוד במלך, ולא תאמר שהיה בשביל שהיה גם כן טוב לבה בסעודה…

ונראה לומר שלכך נקראת ושתי מלשון שתים, כי המלך בעלה היה מצד מדי, וושתי נחשבת מאומה אחרת, מן כשדים, והיה בה שתים, וצריך וא”ו לחבר אותה לבעלה. אבל שאר אשה מעצמה מתחברת בבעלה, ומפני כך כאשר באה התקלה שלח להיות כל איש שורר בביתו… (אור חדש ד”ה גם ושתי)

…ובברייתא תנא שבא גבריאל ועשה לה זנב, פירוש שעשה לה כבידות הטבע, כי הזנב הוא כבידות בעל החי, והוא תוספת הנגרר אחריו… ודע כי מי שאמר שפרחה בה צרעת הוא קלקול בצלם האדם, ומאן דאמר שעשה לה זנב הוא כבידות בטבע החמרי… (שם ד”ה ותמאן המלכה)

מלבים
…ובעת שכבש כל הממלכות האלה למען תתקיים המלכות בידו, לקח את ושתי שהיתה מזרע נבוכדנאצר לו לאשה, והיא היתה יורשת עצר, ומצדה היה המלכות מגיע לו גם בירושה, על פי זה היה המלכות נכון בידו, או מצד הכבוש שכבשם ביד חזקה, ומצד זה היה יכול למלוך עליהם ממלכה בלתי מוגבלת, או מצד הנחלה על ידי ושתי, אבל מצד זה היתה מלכותו מוגבלת… והוא רצה להשתרר עליהם בחזקה בממלכה בלתי מוגבלת, היה זה עקר התחבולה במה שהושיב הכסא בשושן ובמה שעשה המשתה הגדול הזה, ובמה שצוה להביא את ושתי לפניו… (אסתר א א)

גם ושתי המלכה – …התנכל להראות כי לא לקח את ושתי מצד יחוסה, ולא על ידה הצליח למלוכה, כי בעת כבש המלכות מיד בבל נפסקה מלכות בבל וושתי באתה לידו כשבוית חרב, ולא על ידי יחוסה לקחה רק על ידי יופיה… באופן שלא יצדק לקראה בשם המלכה ושתי, רק ושתי המלכה, כי אין מלכותה מצד עצמה רק על ידי אחשורוש. והאות הראשון לזה היה במשתה אשר עשתה, שאם היתה יורשת עצר והוא מלך על ידה הלא היה ראוי שתעשה גם היא משתה אל השרים, וגם שיהיה המשתה בבית מלכותה המיוחד לה מצד עצמה, אבל לא היה כן, עשתה רק משתה נשים לא אל השרים והעמים, וזאת שנית שהמשתה היה רק בבית המלכות אשר למלך אחשורוש. (שם שם ט)

ותמאן – מבאר כי מה שושתי לא רצתה לבא היה על כי הבינה כונתו שרוצה להורידה ממעלתה שחשבה עד עתה שיש לה חלק בהמלכות מצד נחלת אבותיה, וזה שאמר ותמאן המלכה ושתי, שמלכותה מצד עצמה… והנה בזה הפרה כל עצתו שרצה להחזיק במלכות מצד עצמו, והיא עמדה נגדו לאמר שמלכותו לא נצמח רק על ידה, ועל זה ויקצף המלך מאד…

רש”א הירש, (בראשית כד טז)
טובת מראה – אולי יותר ביטוי על רוחניות ומוסריות, וכן בושתי מדגיש “טובת מראה” היא, ואכן סירובה לבא לפני המלך מראה על תחושת כבוד.

שם משמואל
ונראה שכך היה כל ענין נס פורים, שכל הענינים היו תלויים זה בזה וסיבה זה לזה, ותכלית הכל בנין בית שני… ועל כן אמר שהסבה הראשונה היתה על ידי נבוכדנצר ששרף רפידת בית ה’… שלולא היתה ושתי בת בנו של נבוכדנצר שהחציף נגד השי”ת לא היה אפשר שתהיה בה כל כך גסות הרוח להקניט את אחשורוש בדברים… ועל ידי כן נהרגה ומלכה אסתר במקומה. ואם כן זה שהיה נראה לכאורה שהיה שארית לנבוכדנצר הרשע, היה להיפוך שהיה סיבה שלא ישאר לו שם ושארית, אלא סיבה לבנין בית המקדש… (פורים תרפ”א)