זרש, אשת המן, ״אשת מפחידי״ אם עשרת ילדיו, מופיעה פעמיים במגילת אסתר, ופירוש המילה זרש בפרסית עתיקה היא זהב או צהוב (זריש או זאיריצ׳י), (אסתר תמן עילם קשרה את שמה עם כתבי הקודש הזוראיסטריים כמי שהביאה את הזיקנה לעולם, ז׳רה ביוונית ופרסית עתיקה זה זיקנה המקור למילה גריאטריה…), את היהודים היא לא ממש אוהבת..
חזלינו דווקא משבחים את חכמתה ״וכולם לא היו יודעים לתת עצה כזרש אשתו. שהיו לו שלוש מאות וששים וחמשה בעלי עצה כמניין ימות החמה״ אסתר רבה ט, ב
בספר ׳מחיר יין׳ של הרמ”א, זרש משולה לכוח הדמיון שגורם לאדם לדמיין ולהתאוות לכבוד ולעושר.

מה עלה בגורלה אחרי שאישה ובניה נתלו? הרמ״א מציע שנתלתה מיד אחריהם, בפיוט ארמי אחד נכתב שחנקה את עצמה, יש מי שכתב שברחה עם שבעים בניו, ור׳ דוד צבאח כתב שהפכה משרתת בבית אסתר.. בתורה לא כתוב וחז״ל לא הוסיפו ולנו לא נותר אלא לנחש.

זרש

אשת המן האגגי.
אם עשרת ילדיו : פרשנדתא, אספתא, פורתא, ארידתא, פרמשתא, ויזתא, דלפון, אדליא, אריסי, ארידי.
בתרגום יונתן מצויין שאבי זרש היה תתני, תתני מוזכר בספר עזרא כ’פחת עבר נהרה’, מי שעמד בראש קבוצה שנסתה למנוע את בניית ביהמ”ק ה-II
במגילה מוזכרת פעמיים כאישה כיועצת.
ב’שער הכוונות’ של רבי חיים ויטל, נכתב שעסקה בכישוף.

בבית האחרון בפיוט ‘אשר הניא’- פיוט אשכנזי מימי הביניים נכתב: ״ארורה זרש אשת מפחידי / ברוכה אסתר בעדי״
ובשולחן ערוך, אורח חיים, תרצ טז, רשימת קללות וברכות שנאמר בסוף המגילה: ״ברוכה אסתר, ארורה זרש״
זרש האישה של המן, נטולת תואר ׳יפה׳, אין התיחסות למראה החיצוני והיא מותארת כיועצת לבעלה, ואף כאחת מהחבורה הגברית בבית המן, כל אלה בניגוד לנשים בשושן שהיה עליהן להיות יפות ושותקות.
בנוסח תאפילאלת (אזור במרוקו) למגילה, מקובל היה להוסיף גינויי גנאי, למשל זר נזכרת כך: ״זרש מגיירתו וזמיע מקררחינו״, כלומר זרש מצערתו וכל משכליו

משמעות השם זרש

אחת ההצעו היא על פי השפה הפרסית zara במשמעות ׳זהב׳
שפטלוביץ, הציע לפרשו על פי השפה ההודית barsha במשמעות ׳שמחה׳
גונקל, הציע לפי האוסטית zairici במשמעות ׳בהירת השיער׳
(אנציקלופדיה מקראית, ב, עמ׳ 945)
פייפער בעקבות ינסן, מציע שאפשר לראות בשם זרש שריד של אל עילמי ׳kiririsha׳ (כפי שהשם המן להצעתם הוא שריד של שם האל ‘humban’ ושמות כל הסריסים המגילה משקפים שמות של אלים אירניים)(אנציקלופדיה מקראית, ו, עמ׳ 449)

מה עלה בסופה של זרש:

בתרגום המגילה לארמית המכונה ‘תרגום ראשון’, ט יד : “וזרש ערקת עם שבעין בנין דאשתארו להמן דהוו הדרין על תרעיא ומתפרנסין ושמשי ספרא אתקטיל בסייפא ומאה ותמניא מיתו עם חמש מאה גוברין דאתקטילו בשושן דהוו אתמנן על אשקקי מלכא”
תרגום לעברית ע”פ הרב מ. רוז: וזרש ברחה עם שבעים בנים שנשארו להמן, שהיו סובבים על השערים ומתפרנסים. ושמשי הסופר נהרג בחרב, ושמונים מתו עם חמש מאות האנשים שנהרגו בשושן, שהיו ממונים על רחובות המלך.

* לפי אחד הנוסחים כאמור זרש היא ביתו של תתני, ומכאן שאינה מזרע עמלק, לכן נתנו לה היהודים להמלט, שהרי בקשו היהודים להשמיד את צאצאי העמלקי.

לפי פירוש הרמ”א, זרש נתלתה יחד עם המן ובניה. “ואת עשרת בני המן יתלו על העץ – התורה והמצוה, שהם על ימי מלך יוסיפו, כמו שנאמר (משלי ג טז): ‘אורך ימים בימינה’… ועל ידי זה, אם יזכה, יוכל להיות קיים נצחי חי, כמו שארע לאליהו ז”ל ושאר חסידי עליון, שעל ידי שתלויים בני המן והמן וזרש, ושלטו בשונאיהם, זכו שלא טעמו טעם מיתה”.

הצעה נוספת של ר’ דוד צבאח, שזרש הפכה למשרתת בבית אסתר : “שמעתי משם… מורנו ורבנו ימין צבאח… כשהיו משתעשעים בדברי תורה ביום הפורים אחד, הוא וחכמי ישראל, והקשה להם [ר’ ימין צבאח]: רבותי! המן – נהרג ונתלה; בניו – נהרגו ונתלו; זרש, שהיא שורש כל הרעה הזאת, וכמו שאמרו במדרש, שהיא יעצתו – מה נעשה בה? ואין אחד משיב לו דבר. והשיב רבי ימין הנזכר: כך לעשות עץ וכו’ אמר אבא [ר’ דוד צבאח] זלה”ה: יצתה להיות משרתת בית אסתר כאחת השפחות, שנאמר (אסתר ח ז) ‘: הנה בית המן נתתי לאסתר’, ביתו זו אשתו”

בפיוט שמקורו בישראל, מהמאה ה-5/7, לפי פיוט זה זרש שמה יד בנפשה והתאבדה בתליה.
מבוסס מתוך: הרב יעקב ישראל סטל, סופה של זרש):

מגילת אסתר

המגילה היא סיפור חיי היהודים בגולה, סביב ארמון המלוכה הפרסי.
כתיבת המגילה מתוארכת לסביבות המאה הרביעית לפנה”ס, לאחר מלכות אחשוורוש ולפני ההלניזציה של המזרח בעקבות אלכסנדר (הויכוח במחקר נע בין 200-400 לפנה”ס).
מספרת את מקור חג פורים, חג בתר תורתי, הוא החג היחיד הנזכר במקרא אך לא בתורה, והמידע היחיד אודותיו הוא ממגילת אסתר.
היא הוכללה בקנון ככל הנראה במועד חתימת חטיבת הכתובים במקרא – על כך יש ויכוח במחקר, לפי א. רופא, הקאנוניזציה הלכה בעקבות החג, ברגע שהחג התקבל, צריך היה לקבל את המגילה, שהרי אין כל אזכור לחג זה במקרא (רופא, מבוא לספרות המקרא, עמ’ 224-225).
ברקע הסיפור האיום להשמדת העם היהודי.
סיפור המגילה הוא קומדיה, מאופיין בהגזמות, לעג, אי הבנות קומיות והיפוכי מצבים, רוח זו של המגילה הבנויה כולה על חזרות ומהפכים, שיאים והיפוכם תוך הגברת המתח וההומור, תואמת את מטרתה ומהווה סיפור היתולי לחג קרנבלי. לאורך המגילה עשרה(!) משתאות המשרים אווירה של חגיגה והילולה, המאפיינת את חיי החצר הפרסית ואת רוח החג.  (מבוסס מתוך מקרא לישראל: אסתר, עמ’ 4-27)

המגילה היא סיפור מקראי המתייחס לסיפורי מקרא שונים כגון סיפורי האבות (הסיפור המשולש, אברהם נותן את שרה אשתו למלך זר), יוסף, יעקב ועשו, שאול ומלחמתו בעמלק,  ספר מלכים, ועוד. (ראו הרחבה אצל: שולה קשת, ‘אמרי נא אחותי את: גלגולו של סיפור חוזר בתרבות ישראל’, עמ’ 82-87)
כמו כן, אורית אבנרי בספרה, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילת רות ואסתר, השוואה בין מגילת אסתר למגילת רות, ובין הגיבורות.
* לפי רופא (שם, 225), העובדה שבקומראן נמצאו עותקים של כל המגילות ולא נמצא שום זכר למגילת אסתר, מעיד שהחג והמגילה לא התקבלו בקלות, כמו גם בתוספות לאסתר שנשתמרו ביוונית, אסתר המלכה מתפללת ומכריזה שמתעבת את משכבו של הערל, מאסה בעטרת שעל ראשה, לא אכלה משולחנו של המן ולא שתתה מיין נסך.
* המגילה נקיה מכל סממן דתי ויהודי, לא מוזכר לאורך כל המגילה שם האל ולו פעם אחת, יש צומות אך אין תפילות, בתרגום השבעים למגילה הוסף שם השם וגם נוספו תפילות, אין כל הקפדה על אכילת מזון כשר, שתיית יין ו/או כל מנהג יהודי אחר (להבדיל ממגילת דניאל שם מוזכרת שמירת כשרות והקפדה על שתיית יין בגלות).

תקציר הסיפור במגילה

לאחר שבעה ימי משתה, מבקש אחשורוש מסריסיו להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות, “להראות העמים והשרים את יופיה”, ושתי מסרבת. (ראו אצל ושתי הרחבה לענין זה)
אחשוורוש כועס ומתייעץ עם שבעת סריסיו “כדת מה לעשות עם המלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך”, ממוכן מסב את תשומת לב המלך לכך שאין זו רק פגיעה במלך אלא פגיעה בסדר הפטריאכלי (יעל שמש, גלגולה של ושתי, בית מקרא, עמ’ 47), ומציע למלך להוציא צו המנשל את ושתי מהמלוכה שתינתן ‘לרעותה הטובה ממנה’, כך יבינו הנשים את חשיבות הסדר הטוב והצייתנות לגבר.

מכאן מציעים היועצים לחפש עבורו נערות בתולות ויפות, וזו אשר המלך יבחר תהיה למלכה תחת ושתי, בין כל הנשים שהוצגו לפני המלך היתה גם אסתר.
אסתר יתומה מאב ואם, אומצה וגודלה ע”י דודה מרדכי, נלקחה להרמון המלך שם טיפלו בה שבע נערות שהספיגו את גופה בשמנים, ותמרוקים כחלק מההכנות לקראת המפגש עם המלך, תקופת טיפול זו בעורה של אסתר ארך שנה!, ששה חודשים בשמן המור וששה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים (ב, 12). אסתר מתוארת שקטה וצייתנית, לא בקשה דבר “כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך שומר הנשים” (ב, טו).
כשהגיעה העת להציג את אסתר בפני המלך, מסופר במגילה כי אחשוורוש אהב אותה מכל הנשים, “וישם כתר מלכת בראשה, וימליכיה תחת ושתי” (ב, יז), ואסתר כל הזמן מסתירה את מוצאה היהודי בהנחיית מרדכי דודה.

עד שלב זה, מוצגת אסתר כאישה יפהפייה, ממושמעת, צייתנית, פאסיבית, תלותית ושותקת (ניגוד מוחלט לושתי הסוררת).
מרדכי שהיה פקיד בחצר המלך, שמע יום אחד ששניים מסריסי המלך, ביגתן ותרש מבקשים להרוג את אחשוורוש המלך, מרדכי מודיע לאסתר ואסתר מספרת למלך (‘בשם מרדכי’), שני הסריסים נתפסו ונתלו על העץ, תיאור המקרה נרשם בספר דברי הימים לפרס.
מכאן, דמותה של אסתר תתחיל תהליך התפתחותי מטמורפוזה של ממש, לאישה אסרטיבית אקטיבית עד שתהיה בעלת כוח פוליטי אמיתי.

המלך אחשורוש מרומם את המן האגגי, ומצווה את כל אנשי החצר להשתחוות להמן, היחיד שמסרב לצו זה – מרדכי. האגו של המן לא מסתפק בענישת מרדכי ומשנודע לו מוצאו היהודי, הוא מבקש להרוג את כל היהודים בממלכה, המן מפיל פור והיום הנבחר לביצוע התוכנית יוצא יג באדר, המן מקבל את ברכת אחשוורוש להוציא את תוכניתו אל הפועל.
מרדכי קורע בגדיו וכל העם נוהגים אבלות וצמים.
מרדכי מבקש מאסתר להשפיע על המלך לביטול הצו.
שלושה ימים ושלושה לילות צמות אסתר, נערותיה ולבקשתה גם כל העם.
אסתר נכנסת לחצר המלך ללא הזמנה (מעשה שלא יעשה),  המלך מפנה אליה את שרביטו – סימן לכך שמאשר לה להתקרב.
אסתר מבקשת לערוך משתה ולהזמין אותו ואת יועצו המן.
במהלך המשתה המלך שואל את אסתר לבקשתה אך זו מבקשת לקיים משתה נוסף עם המן ורק אז תספר לו את בקשתה.
המן שב לביתו מתגאה בהזמנה של אסתר למפגש המשולש (אסתר, אחשורוש, המן), אך טרוד מהעובדה שמרדכי מסרב להשתחוות לו.
זרש אשתו מציעה לו להכין עץ בגובה חמישים אמה,עליו יתלה את מרדכי כבר למחרת היום.

באותו לילה שנתו של המלך אחשורוש נודדת וזה מבקש שיקריאו לו מספר דברי הימים של פרס, באקראי הספר נפתח בקריאה על היום בו הוא ניצל מהתנקשותם של בגתן ותרש בזכות המידע ששלח מרדכי,ואחשוורוש מחליט לגמול למרדכי על כך. אחשוורוש מתייעץ עם אחד משריו ובמקרה מגיע המן, לבקש מהמלך לתלות את מרדכי על העץ שהכין.
המלך שואל את המן  “מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”, המן חושב שהמלך מתכוון אליו, ופורט שורה של מחוות כמו – הלבשתו בבגדי המלך, הרכבתו על סוס המלך וללותו ברחובות העיר בליווי הקריאה “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ בייקרו”, ואחשוורוש מצווה את המן לעשות כך למרדכי.
במשתה הבא אותו ארגנה אסתר, שוב מתייצבים אחשוורוש והמן לבקשתה, אחשוורוש שואל אותה בפעם השלישית מה תבקש עד חצי המלכות, ואסתר מבקשת להציל את חייה וחיי עמה, מגלה את מוצאה היהודי, ומאשימה את המן “איש צר ואויב, המן הרע הזה”.
אחשוורוש יוצא אל הגינה לעכל את הבשורה, והמן בזמן זה נופל בטעות למרגלות מיטתה של אסתר כך מוצא אותו אחשוורוש כשחזר מהגינה. בתנוחה שנראית אינטימית עם אסתר, והמלך מצוה לתלות מיד את המן על העץ שיועד למרדכי.

אסתר מקבלת מאחשוורוש את בית המן, ואת טבעת המן מעביר למרדכי, אסתר ממנה את מרדכי ל’אחראי על הבית’, המלך אחשוורוש שלא יכול לבטל את הצו שנחתם בידי המלך מורה לה ולמרדכי לכתוב צו חדש עליו יחתמו בשמו, בצוים החדשים שנכתבו ב- כג’ באדר נכתב כי מותר ליהודים לצאת נגד אויביהם הבאים להורגם.
היהודים התנקמו במבקשי רעתם והורגים 500 איש בשושן, אך אסתר לא מסתפקת בכך, היא הופכת לאישה נוקמת ואכזרית אפשר לומר… היא פונה שוב אל מלכה, ומבקשת לתלות את עשרת בניו של המן שנרצחו בטבח ביום הראשון, המלך נותן את אישורו וכתוצאה מכך נהרגים עוד 300 אנשים בשושן הבירה ובכל שאר המדינות נטבחו סה”כ 75 אלף איש. אסתר הופכת למלכה רבת עוצמה.

אצל חז”ל / מפרשים

אסתר רבה ט׳:ב׳

וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה, וַיִּתְאַפַּק הָמָן וגו’ וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וגו’ (אסתר ה, ג י), וּבְכֻלָּם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים לָתֵת עֵצָה כְּזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה בַּעֲלֵי עֵצָה, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ אָדָם זֶה שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל עָלָיו אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים הוּא, לֹא תוּכַל לוֹ, אִם לֹא תָבוֹא עָלָיו בְּחָכְמָה בַּמֶּה שֶׁלֹא נִסָּה אֶחָד מִבְּנֵי אֻמָּתוֹ, שֶׁאִם תַּפִּילוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, כְּבָר הֻצְּלוּ חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו. וְאִם לְגֹב אֲרָיוֹת, כְּבָר עָלָה דָּנִיֵּאל מִתּוֹכוֹ. וְאִם תַּאַסְרֵהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, כְּבָר יָצָא יוֹסֵף מִתּוֹכוֹ. וְאִם בְּמוּלֵי תַּסִיק תַּחְתָּיו, כְּבָר הִתְחַנֵּן מְנַשֶּׁה וְנֶעְתַּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָפַק מִינֵּיהּ. וְאִם בְּמַדְבְּרָא תַּגְלוּנֵיהּ, כְּבָר פָּרוּ וְרָבוּ אֲבוֹתָיו בַּמִּדְבָּר, וְכַמָּה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסּוּ וּבְכֻלָּן עָמְדוּ וְנִצְּלוּ. וְאִם עֵינָיו תְּעַוֵּר הֲרֵי שִׁמְשׁוֹן דִּקְטַל כַּמָּה וְכַמָּה נַפְשָׁתָא מִפְּלִשְׁתָּאֵי כַּד עֲוֵיר. אֶלָּא צְלוֹב יָתֵיהּ עַל צְלִיבָא, דְּלָא אַשְׁכְּחִינַן חַד מִן עַמּוֹי דְּאִשְׁתְּזֵיב מִנֵּיהּ, מִיָּד וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ.

אסתר רבה י
וְאָמַר רַב צָרִיךְ לוֹמַר אָרוּר הָמָן, אֲרוּרִים בָּנָיו, אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, כְּדִכְתִיב (משלי י, ז): וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

פרקי דרבי אליעזר נ׳:ט׳

אמרה לו זרש אשתו וכל אסטרוגולין שלו, שמעת מה עשו לפרעה במצרים, אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו.

אור חדש ו׳:י״ג:א׳

“ויספר המן לזרש אשתו [ולכל אוהביו] וגו’” (פסוק יג). כאן מקדים “זרש” לפני “אוהביו”, לומר “לזרש אשתו ולכל אוהביו”. ולמעלה מקדים “אוהביו” אל “זרש”, דכתיב (ה, י) “וישלח ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו”. וזה מפני כי למעלה “אוהביו” שהם חוץ לביתו צריכים הבאה אל ביתו, אבל אשתו היא בביתו. רק שלא היתה אשתו בחדרו אצל המן, והיא באה מחדר לחדר, ובשביל זה לא הוי צריך לכתוב “ויבא”. רק מפני שאוהביו שהיו חוץ לביתו צריכים הבאה לביתו, ובשביל זה סמך “אוהביו” אל “ויבא”. וכיון שכתב “ויבא” בשביל אוהביו, קאי נמי על זרש, שהובאה מחדר לחדר. אבל בשביל זרש לא כתב “ויבא”, לכך הקדים “אוהביו” אל “זרש”.

אוצר מדרשים, מדרש שלשה וארבעה ג׳:י״ב

נ״ד) וששה שלא הועילה עצתן, ואלו הן:חנון בן נחש בעת ששלח דוד מלאכים לנחמו, ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדוניהם המכבד דוד את אביך בעיניך וגו׳ (ש״ב י׳). ועצת זרש להמן, שנאמר ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ (אסתר ה׳). ואחיתופל שאמר אל אבשלום בוא אל פילגשי אביך (ש״ב ט״ז). ואשת איוב, שנאמר כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי (איוב ב’ י’). ועבדי צדקיהו שיעצו בהריגת ירמיהו, שנאמר ויאמרו השרים אל המלך יומת נא את האיש הזה (ירמיה ל״ח). ושמעיה בן דליה שיעץ לנחמיה ללון בהיכל, שנאמר נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל (נחמיה ו’ י’) לפיכך נהפך שמו ונקרא נוֹעַדְיָה (שם) כמו הנועדים על ה׳, ונתכנה הַנְּבִיאָה (שם) בלשון נקבה, שיעץ עצת הנשים.

אבן עזרא מהדורא תניינא על אסתר ה׳:י״ד:א׳

ותאמר לו זרש אשתו. החלה זרש לדבר כי מנהג הנשים לעשות תאותן ואינן רואות את הנולד: