רצפה בת איה

פלגשו של שאול
אם אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶׁת

רקע ופשט הסיפור

רצפה נזכרת פעמיים בספר שמואל ב’
פעם ראשונה נזכרת בשמ”ב ג, 7: לאחר מות שאול איש-בשת מאשים את אבנר על כך שבא אל רצפה, פלגשו של שאול, מעשה זה של לקיחת נשות המלך ו/או פלגשיו הוא סימן לטעינה למלוכה (ראו אבשלום מבקש מבת שבע את אבישג השונמית‘ פלגש דוד’ וכעסו של שלמה). בעקבות מעשה זה, אבנר עובר לצד בית דוד.
פעם שניה נזכרת שמ”ב כא 8-11: ישנו רעב בארץ אשר נמשך שלוש שנים, דוד פונה לאלוהים בשאלה לפשר הרעב, ואלוהים מסביר לו שהרעב מקורו בהפרת הברית שנכרתה עם הגבעונים,  על ידי שאול בכך שהרג אותם.
ברית השלום נכרתה עם הגבעונים בגלגל,  מתוארת בספר יהושע, ט’.
דוד פונה אל הגבעונים במטרה לכפר על מעשה שאול ואלה מבקשים מדוד למסור להם שבעה מבניו של שאול במטרה להרוג אותם ‘והוקענום’. דוד משיב:”אֲנִי אֶתֵּן” (שם, 6).
מתואר כי דוד חומל על מפיבושת בן יהונתן, ומוסר לגבעונים את שני בני רצפה בת איה, ארמני ומפיבושת, וחמשת בני מיכל. כך כתוב אם כי היו הם בני מרב. הגבעונים הורגים את כל השבעה, ישנו תיאור זמן: “בִּימֵי קָצִיר, בָּרִאשֹׁנִים, תחלת, קְצִיר שְׂעֹרִים.”(שם, 9)
גופותיהן לא נקברות, ומוטלות שם לפי המשך התיאור על שירד עליהם גשם, במשך כל התקופה הזו חודשים רבים, רצפה בת איה, נצבת להגן על גופות בניה יום וליל, מפני עוף השמיים וחיית הארץ. הגבעונים לא הסכימו לקבור את הגופות, בניגוד לחוקי התורה, מועד ירידת הגשמים יהיה לטענתם אות לכפרה על חטא שאול. מעשה רצפה נודע לדוד, וזה מחליט לקוברם כבני מלכים יחד עם עצמותיהם של שאול ויהונתן בצלע שבבנימין. רק לאחר קבורת שאול ובניו, נעתר האל והוריד גשם שהביא קץ לבצורת.

הרחבה

לא ידוע לנו דבר על מוצאה או מעמדה הקודם של רצפה בת איה.
רצפה היתה פלגשו של שאול, הפלגש היא רכושו של אדונה, ויתכן כי קודם לכן היתה שפחה, עבד ממין אישה, מעמד הפלגש גבוה ממעמד השפחה, היא לא נשואה לאדונה בברית נישואין, אלה נועדה ליחסי אישות, לעיתים גם במטרה להוליד צאצים, במצב של עקרות אצל גבירתה או אדונה, שכן הפלגש כמוה כפונדקאית וכל ילד שתלד שייך לאדונים שלה, הפלגש היא ‘רכושו’ של אדונה. לקריאה נוספת על מעמד הפלגש ראו באינדקס הנשים בלהה וזלפה.

חז”ל מציעים שדוד לקח את רצפה בת איה לאישה כחלק מתהליך תפיסת השלטון, ירושלמי מסכת יבמות פרק ב הלכה ד: “רבי זריקן בשם רבי חנינה אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. אי תימר תורה [אל תאמר שאסורה מהתורה], הרי דוד שנשא רצפה בת איה, שנאמר: ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחקיך”. או בזכות מעשה החסד שעשתה,  רד”ק “ויגד לדוד – כי דבר גדול עשתה… ובדרש ראה כי אשת חיל היתה ולקחה לאשה”.

משמעות השם רצפה בת איה 

פירוש השם רצפה ככל הנראה גחלת
איה – שמש י., בספרה אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית, מתייחסת לייחוס בשם רצפה ‘בת איה’: איה – כשם כולל של עופות טמאים וטורפים, כמי שנלחמה בעופות השמיים, וכן איה כמילה אקדית AJA אשר משמעותה קריאה והבעת צער.

יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל

למה התכוונות הגבעונים כשאמרו ‘והוקענום’?
לפי חז”ל הוקעה במשמעות תלייה, סנהדרין ל״ד ב:כ״א, “דיני נפשות דנין ביום וכו’: מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא אמר קרא (במדבר כה, ד) והוקע אותם לה’ נגד השמש א”ר חסדא מניין להוקעה שהיא תלייה דכתיב (שמואל ב כא, ו) והוקענום לה’ בגבעת שאול בחיר ה’”, וכן ראו אצל רש”י, רד”ק, רלב”ג ועוד.
בבמדבר כה’ 4 : “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.” רד”ק מפרש: והוקענום – ונתלה אותם , כתרגומו: “ונצלובינון”. ובקשו להם זו המיתה, כדי שיראו כל ישראל נקמתם , וישמרו ישראל מנגוע בהם עוד. ליי’ – להודיע משפטו , כי הוא רצה לנקום נקמתינו מהם.
וכן אצל רש”י על ויקרא יט’: קעקע – לשון (במדבר כה ד) והוקע אותם. (שמואל ב כא ו) והוקענום. תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע, פורפויינ”ט בלע”ז [נעוץ]:
פרט לצורת ההמתה, ישנו עניין ההתרחשות לעיני כל, פעולת ההמתה ממש, בנוסף, אי קבורת הגופות מטילה אימה על העוברים ושבים הנחשפים לתהליך רקבון הגופות והיותן מזון לחיות טרף. על פי אמונת הגבעונית ההוקעה תהיה לה’, קרי לפי אמונתם כל האירוע הוא חלק מטקס דתי אלילי לריצוי האלים. דבר המנוגד חוקי התורה.
אצל, לבנון א., ויהי בימי שאול, מציע פרשנות נוספת להוקעת בני שאול, ומסביר את את ההוקעה כהפלה מראש הר תלול וגבוה, הגופות המוקעות חשופות לשמש ולגשם במקום בו הן נפלו שם הן מושארות, עד שהבשר כלה ונותרות רק עצמות.

היות שהברית שנכרתה עם הגבעונים היתה בשבועה, ומכאן מעורבת הקדושה, כך גם לפי אמונתם הפרת השבועה הולידה את הבצורת כעונש על הפרת השבועה, וכך גם ההוקעה כולה היא טקס פולחני דתי אשר כולו גאולת דם.

עלייתו של מלך חדש משושלת חדשה

דוד אשר נשבע לשאול, לא לפגוע בזרעו “וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוָה אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי.וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל” (שמו”א כד 22-23), לא הסס לרגע לבקשת הגבעונים ופשוט הכריז “אני אתן” אין כל נסיון מצידו להציע פתרון חלופי לבקשתם הנוראית, כאילו היה לדוד נוח להיפטר מצאצאי שאול, דוד חס על מפיבושת בן יהונתן, אשר היה נכה “עוד בן ליהונתן נכה רגליים”, והקרי שממעשה זה ניתן ללמוד שדוד יכול היה לבחור אחרת.

מקובל היה בימים ההם כי מלך המייסד שושלת חדשה משמיד את כל צאצאי המלך אותו הוא ירש, זאת על מנת לא לסכן את השושלת החדשה בטעינה לכתר, אין מקרה זה זר בספר מלכים, בעשא הכרית את בית ירבעם, זמרי השמיד את בית בעשא, עתליה משמידה את כל צאצאיה עצמה, יהוא משמיד את כל בית אחאב… והרי שבקשתם של שאול ויהונתן מדוד היתה להחיות את צאצאיהם, מכאן נובע שכך היה מקובל בסביבתם ובתקופתם.
ואולי כל סיפור הוקעת בניו של שאול כמעשה אותו נאלץ דוד לעשות בכדי לעצור את הרעב על הפרת ברית הגבעונים, הוא פשוט נסיון לתת הסבר לחיסול שושלת שאול על ידי דוד, נוהג מקובל בשלטון מלוכני.

בני שאול מוקעים ולא מובאים לקבורה

שתי תפיסות רווחות לענין אי הבאת גופות צאצאי שאול לקבורה, התפיסה האחת והיא הרווחת יותר, מדברת על הוקעה במשמעות של הוצאה להורג בהשפלה, מניעת הקבורה, הפקרת הגופות למאכל חיות הבר, כל זה לעיני כל, ובסיפור שלנו ניתן לה גם משמעות דתית, בהפרת שבועה, וההוקעה היא חלק מטקס דתי של הגבעונים, כלומר, הגבעונים הם שלא אפשרו את הקבורה, ורצפה חסרת האונים שמרה על הגופות מפני חיות הבר.

הפרשנות השניה מציעה שמותר היה לקבור את הגופות ורצפה בעצמה מנעה את קבורתם מתוך מחאה ורצון להביע את זעקתה, כמו בנבואת הנביא יחזקאל: “כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל-צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ; לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל-הָאָרֶץ, לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר. : לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם, נָתַתִּי אֶת-דָּמָהּ עַל-צְחִיחַ סָלַע–לְבִלְתִּי, הִכָּסוֹת.” (יחזקאל כד 7-8). בתיאור זה של הנביא ניתן לפרש מצב של משפחות חסרות כל המבקשות לנקום את דם בן משפחתם בזעקה המעלה ‘חמה לנקום נקם’, כך גם רצפה מבקשת לזעוק את אי הצדק על העוול שנעשה לבניה בשל חטאי אביהם.(ראו אצל: לבנון א., ויהי בימי שאול: בית שאול המלך, עמ’ 230-246 ; גלפז פלר, פ., ויולד, עמ’ 177 | בן ישר, מ., עיון בפרשת רצפה בת איה).

בהוקעת שבעת בני שאול, הושארו הגוויות חשופות למשך תקופה ארוכה, של חצי שנה ויותר, עד שהבשר כלה מעליהן, מתחילת קציר שערים, חודש ניסן, עד הגשם שניתך ככל הנראה ביורה, תשרי או חשון, ראו תלמוד ירושלמי סנהדרין ו׳:ז׳:ב׳:  “מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ תְלוּיִין מִי״ו בְּנִיסָן עַד י״ז בְּמַרחֶשְׁוָן.” מכאן שרצפה שמרה על גוויות בניה לאורך כל חודשי הקיץ, משך שישה או שבעה חודשים.
בנוסף לתיאור משך התקופה הארוכה שנותרו הגוויות, נאמר גם “ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה”, תיאור זה מוסיף על הקושי ומתאר שרצפה פעלה לשמירה על הגופות יום ולילה, לאורך כל הזמן הזה, דבר המדגיש את נחישותה ואת המעשה הבלתי אפשרי.
תקופה ממושכת זו מתוארת בפסוק אחד ואינה מפורטת בתיאור המקראי אך הקורא המתעכב על עצם המעשה, יתקשה אפילו לדמיין את אשר יעלה ברוחה, בנפשה ובגופה של האם המיוסרת, על התמסרותה המוחלטת למלאכה בלתי נתפסת זו של שמירה על גופות בניה, מעבר לקשר הדם בינה ובין המתים המונחים לפניה לאורך זמן ממושך כל כך, היא התמודדה עם מראה רקבון הגופות, עם הריח…

מעשה רצפה מגיע לידיעת דוד

הסיפור המקראי מציין, שהשמועה על מעשיה של רצפה בת איה מגיעה לאוזני דוד,  בעקבות כך דוד מביא את שבעת בני שאול לקבורה אך בנוסף הוא אוסף גם את עצמות שאול ויונתן ומביאם לקבורה ראויה, בקבר אבותם בבניימין. “וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל: וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים : בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ: וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים: וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע: בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱ‑לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן:”
שאול ובניו ביניהם גם יונתן,נהרגו בקרב נגד הפלשתים בגלבוע, הפלשתים שמצאו את גופת שאול, כרתו את ראשה, וקיבעו את גופתו וגופות בניו בחומות בית שאן, סיפור זה של מות שאול ובניו מתכתב עם המתת צאצאיו על ידי הגבעונים, בסיפור מות שאול ובניו, אנשי יבש גלעד באו בלילה הורידו את הגוויות מן החומה והביאום לקבורה במחוזותם.
נראה מהסיפור המקראי כי הגשם לא יורד לאחר הריגת הבנים והוקעת גופותיהן, ומכאן ניתן לשאול האם אכן זו היתה הסיבה לרעב בארץ? אלוהים נעתר ומוריד את הגשם רק לאחר קבורת שאול ובניו בקבורה ראויה. במדבר רבה ח’: “וַיֹּאמֶר יְהוָה: אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים” וגו’ – על שאול, שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים. א”ר אליעזר כתיב: (צפניה

ב) “בקשו את ה’ כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו”. מהו משפטו פעלו? שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת. את מוצא הקב”ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעלו של שאול לשלם לו שכר טוב באותה שעה.” וגם ביבמות עח ע”ב: “‘ויאמר ה’ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים’: ‘אל שאול’ – שלא נספד כהלכה; ‘ואל בית הדמים – על אשר המית הגבעונים’ ” .
לפי מדרש זה שני נימוקים לבצורת: א. “אֶל שָׁאוּל”. ב.”אֶל בֵּית הַדָּמִים”. 

חז”ל מציינים זאת לזכותה של רצפה, שרק בזכות החסד שעשתה, הבין דוד ועשה גם הוא חסד עם עצמותיהם של שאול ויהונתן, והביאם לקבורה מכובדת בקבר המשפחתי יחד עם קיש אביהם.
והרי שהסיפור המקראי מספר, שרק לאחר קבורת שאול וצאצאיו “ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן” (14).

רצפה ואנטיגונה (של סופקלס)

בובר, בספרו ‘דרכו של מקרא’ כותב על רצפה: “אף היהודים יודעים פרק בפרשת אנטיגונה נצחית, על פי דרכם שלהם, דרכם היהודית”(עמ’ 138) .
שתי הנשים מתמודדות עם נושא קבורת יקיריהם, שני בניה של רצפה, ופולינייקיס, אחיה של אנטיגונה.
בשני הסיפורים חיות השדה מהוות איום לגוויות.
בשני המקרים, הן עומדות מול סמכות גברית ובשני המקרים הרי שמדובר במלך, דוד וקראון.
שתיהן מוחות מול סמכות זו.
אנטיגונה קוברת את אחיה המת בניגוד לפקודת המלך. רצפה יוצאת במחאה ומגנה על גופות בניה מפני חיות השדה, ולפי הפרשנות השניה, אף מונעת את קבורתם במחאה על הריגתם על לא עוול.

אני מיכל, יד’ / ש’ שפרה

כָּל הַקַּיִץ יָשְׁבָה רִצְפָּה בַּת
אַיָּה פִּילֶגֶשׁ אָבִי בְּרֹאשׁ הָהָר פּוֹרֶשֶׂת שַׂק
עַל הַצּוּר, נֶשֶׁר, עַיִט וְדַיָּה נִקְּרוּ שְׂעָרָהּ בַּיָּמִים, שֶׁמֶשׁ
צָרְבָה פָּנֶיהָ כִּקְלָף, יִלְלַת שׁוּעָל וְצָבוֹעַ הֶחְרִישָׁה
אָזְנֶיהָ בַּלֵּילוֹת, וְרִצְפָּה פִּילֶגֶשׁ אָבִי פּוֹרֶשֶׂת
שַׂק עַל הַצּוּר. כְּבָר נָפוֹג רֵיחַ הָרָקָב, רַק בֹּהַק
לֹבֶן הָעֶצֶם בְּאוֹר צָהֳרַיִם, עֵינֵי רִצְפָּה כִּמְעַט
סוּמוֹת כָּל הַקַּיִץ מִתְּחִלַּת קְצִיר שְׂעוֹרִים פּוֹרֶשֶׂת
שַׂק עַל הַצּוּר, עַד הִפָּתַח אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, עַד קִרְעֵי
שִׂמְלָתָהּ דָּבְקוּ אֶל צִמּוּקֵי שָׁדֶיהָ, וִידֵי
דָּוִד כְּמוֹ תָּמִיד לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם. אָבִי,
אָבִי, שָׁאוּל אָבִי, מוּקָע עַל חוֹמַת בֵּית
שְׁאָן פַּחַד דָּוִד גַּם אַחֲרֵי מוֹת. בֵּן לוּ הָיָה לִי אֲדֹם
תַּלְתַּלִּים אָז יָשַׁבְתִּי תַּחְתֶּיהָ
פּוֹרֶשֶׂת שַׂק עַל הַצּוּר.

אצל חזל / מפרשים

תלמוד, יבמות ע”ט א
״וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִילַּי הַמְּחֹלָתִי״. מַאי שְׁנָא הָנֵי? אָמַר רַב הוּנָא: הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי אָרוֹן, כֹּל שֶׁאָרוֹן קוֹלְטוֹ — לְמִיתָה, כֹּל שֶׁאֵין אָרוֹן קוֹלְטוֹ — לְחַיִּים. מֵתִיב רַב חָנָא בַּר קַטִּינָא: ״וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל״ — שֶׁלֹּא הֶעֱבִירוֹ. וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אֶלָּא: שֶׁהֶעֱבִירוֹ וּקְלָטוֹ, וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וּפְלָטוֹ. וְאַכַּתִּי: מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אֶלָּא, שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יִקְלְטֶנּוּ הָאָרוֹן. וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ׳״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. ״וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה לַיְלָה״. וְהָא כְּתִיב: ״לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ״! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְיִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? הַלָּלוּ בְּנֵי מְלָכִים הֵם. וּמָה עָשׂוּ? פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים. אָמְרוּ: אֵין לְךָ אוּמָּה שֶׁרְאוּיָה לְהִדָּבֵק בָּהּ כָּזוֹ. וּמָה בְּנֵי מְלָכִים כָּךְ — בְּנֵי הֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּמָה גֵּרִים גְּרוּרִים כָּךְ — יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! מִיָּד נִתּוֹסְפוּ עַל יִשְׂרָאֵל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נוֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חוֹצֵב בָּהָר״. וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל הֲווֹ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד״. וְדִלְמָא דּוּגְזַר בְּעָלְמָא. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כׇּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל [וְגוֹ׳] וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף [וְגוֹ׳] וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף (נוֹשֵׂא) סַבָּל וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף חוֹצֵב בָּהָר״. וּנְתִינִים דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶם? מֹשֶׁה גָּזַר עֲלֵיהֶם, דִּכְתִיב: ״מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ״! מֹשֶׁה גְּזַר לְהָהוּא דָּרָא, דָּוִד גְּזַר לְכוּלֵּי דָּרֵא. וְאַכַּתִּי יְהוֹשֻׁעַ גְּזַר עֲלַיְיהוּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חוֹטְבֵי עֵצִים וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה׳״! יְהוֹשֻׁעַ גָּזַר בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, דָּוִד גָּזַר בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים.

ברכות י״ב ב:י״ג
וְרַבָּנַן אָמְרִי, מֵהָכָא: ״וְהוֹקַעְנוּם לַה׳ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה׳״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה ״בְּחִיר ה׳״.

סנהדרין ל״ד ב:כ״א
דיני נפשות דנין ביום וכו’: מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא אמר קרא (במדבר כה, ד) והוקע אותם לה’ נגד השמש א”ר חסדא מניין להוקעה שהיא תלייה דכתיב (שמואל ב כא, ו) והוקענום לה’ בגבעת שאול בחיר ה’

תלמוד ירושלמי 

מסכת סנהדרין פרק ב הלכה ג
ר’ יודן אומר נושא המלך אלמנות המלך שמצינו בדוד שנשא אלמנות שאול שנאמר “ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך” – זו רצפה ואביגיל ובת שבע.

סנהדרין ו׳:ז׳:ב׳
הלכה: תַּנֵּי. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר. זֶה חוֹמֶר בִּמְחַלֵּל מִבִּמְגַדֵּף וְזֶה זֶה חוֹמֶר בִּמְגַדֵּף מִבִּמְחַלֵּל. בִּמְגַדֵּף כְּתִיב לֹֽא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ. וּבִמְחַלֵּל כְּתִיב וַתִּקַּ֣ח רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֶת־הַשַּק וַתַּטֵּהוּ עַל הַצּוּר֙ מִתְּחִילַּת קָצִיר עַ֛ד נִתַּךְ־מַיִם עֲלֵיהֶם. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ תְלוּיִין מִי״ו בְּנִיסָן עַד י״ז בְּמַרחֶשְׁוָן.

סנהדרין ו׳:ז׳:ד׳
ויאמר המלך אני אתן ויקח המלך את שני בני רצפה ולמיכל בת שאול לא היה לה וולד ותימר אכן אמור מעתה בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה ויתנם המלך ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה ויפלו שבעתם יחד שבעתים כתיב חסר חד זה מפיבושת שנתפלל עליו דוד וקלטו המזבח אמר להן הריני מעבירן לפני המזבח כל שהמזבח קולטו הרי הוא שלו מפני מפיבושת שהיה גדול בתורה לפני המזבח וקלטו א”ר אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי שהסכים הקב”ה עם דוד והמה הומתו בימי קציר בתחילת קציר שעורים ותקח רצפה בת איה את הבגד ותטהו לה עלה צור מהו על הצור א”ר אושעיה שהיתה אומרת הצור תמים פעלו ר בא בר זמינא בשם ר הושעיה גדול הוא קידוש השם מחלול השם בחילול השם כתיב לא תלין נבלתו ובקידוש השם כתיב ויהו תלוים עד נתך מים עליהם מלמד שהיו תלויים מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון והיו עוברין ושבין אומרים מה חטאו שנשתנה עליהן מידת הדין והיו אומרים להן על שפשטו ידיהן בגירים ארורים והרי הדברים ק”ו ומה אילו שלא נתגיירו לשום שמים תבע הקדוש ברוך הוא דמן המתגיירין לשום שמים לא כל שכן הרבה גרים נתגיירו באותו היום שנאמר ויספר שלמה את האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל וגו.

קידושין ד׳:א׳:ז׳
תַּנֵּי. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. עַל שֵׁם וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חוֹטְבֵי עֵצִים וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה. נִיחָא לָעֵדָה. וּלְמִזְבֵּחַ י֙י. אֶלָּא תְּלָייָן יְהוֹשֻׁעַ בַּדּוֹפָן. אָמַר. אֲנִי לֹא מְקָֽרְבָן וְלֹא מְרָחֲקָן. אֶלָּא בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִבְנוֹת אֶת בֵּית הַבְּחִירָה וְאֶת שֶׁדַּעְתּוֹ לְקָרֵב יְקָרֵב לְרַחֵק יְרַחֵק. בָּא דָּוִד וְרִיחֲקָן. שֶׁנֶּאֱמַר. וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. וְלָמָּה רִיחֲקָן. עַל שֵׁם וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָּוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה. אָמַר דָּוִד. בָּעֲוֹן אַרְבָּעָה דְבָרִים הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים. בָּעֲוֹן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וּפוֹסְקִין צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין. בָּעֲוֹן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מְנַיִין. הִשָּֽׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וגו׳. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ. וְחָרָה אַף י֙י בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וגו׳. בָּעֲוֹן מְגַלֵּי עֲרָיוֹת מְנַיִין. וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בְּזִימּוֹתַיִיךְ וּבְרָעָתֵךְ. מַהוּ עוֹנְשׁוֹ שֶׁלְּדָבָר. וַיִּמָֽנְעוּ רְבִיבִים וּמַלְקוֹשׁ לֹא הָיָה וגו׳. בָּעֲוֹן שׁוֹפְכֵי דָמִים מְנַיִין. כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ. בָּעֲוֹן פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין מְנַיִין. נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִין אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר. בָּדַק דָּוִד בְּכָל־דּוֹרוֹ וְלֹא מָצָא אֶחָד מֵהֶן. הִתְחִיל שׁוֹאֵל בְּאוּרִים וְתוּמִּים. הָדָא הוּא דִכְתִיב וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי י֙י בְּאוּרִים וְתוּמִּים. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. כְּתִיב בַּקְּשׁוּ אֶת י֙י כָּל־עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ. מָהוּ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ. שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּפָעֳלוֹ כְּאַחַת. וַיֹּאמֶר י֙י עַל שָׁאוּל וְעַל בֵּית הַדָּמִים. עַל שָׁאוּל שֶׁלֹּא עֲשִׂיתֶם עִמּוֹ חֶסֶד. וְעַל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים. שָׁלַח דָּוִד וְקָרָא לָהֶם. מַה לָכֶם וּלְבֵית שָׁאוּל. אָֽמְרִין לֵיהּ. עַל אֲשֶׁר הֵמִית מִמֶּנּוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים. שְׁנֵי חוֹטְבֵי עֵצִים וּשְׁנֵי שׁוֹאֲבֵי מַיִם וַחַזָּן וְסוֹפֵר וְשַׁמָּשׁ. אֲמַר לוֹן. מָה אַתּוּן בְּעוּ כְדוֹן. אָֽמְרוּ לֵיהּ. יוּתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַי֙י בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר י֙י. אָמַר לוֹן. וּמָה הֲנָייָה לְכוֹן וְאִינּוּן מִתְקַטְּלִין. סְבוּ לְכוֹן כְּסַף וּדְהַב. וַהֲווֹן אָֽמְרִין. אֵין לָנוּ כֶסֶף עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ. אָמַר. דִּילְמָא דְּאִינּוּן בְּהַתִּין פְּלָגוֹן מִן פְּלַג. נְסַב כָּל־חַד מִינְּהוֹן וַהֲוָה מְפַייֵס לֵיהּ קוֹמֵי גַרְמֵיהּ וַהֲוָה אֲמַר לֵיהּ. מָה הֲנָייָה אִית לָךְ דְּאִינּוּן מִתְקַטְּלִין. סַב לָךְ דְּהַב וּכְסַף. וְהוּא אָמַר. אֵין לָנוּ כֶסֶף עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ. אֵין לִי כְּתִיב. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמַר דָּוִד. שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ לְיִשְׂרָאֵל. רַחֲמָנִין וּבוֹייְשָׁנִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. רַחֲמָנִין מְנַיִין. וְנתַן לְךָ רַחֲמִים. בּוֹייְשָׁנִין מְנַיִיִן. וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם. זֶה סֵימָן לְבוֹייְשָׁן שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא. וְכָל־שֶׁאֵין לוֹ בוֹשֶׁת פָּנִים דָּבָר בָּרִיא שֶׁלֹּא עָֽמְדוּ אֲבֹתָיו עַל הַר סִינַי. וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים מְנַיִין. וְשָׁמַר י֙י אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד. וְאֵילּוּ אֵין בָּהֶן אֶחָד מֵהֶן. מִיַּד עָמַד וְרִיחֲקָן. שֶׁנֶּאֱמַר וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. אַף עֶזְרָא רִיחֲקָן. שֶׁנֶּאֱמַר וְהַנְּתִינִים יוֹשְׁבִים בָּעוֹפֶל. אַף לְעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֲקָן. דִּכְתִיב והעובר את העיר יאבדוהו.

במדבר רבה ח׳ ד
 וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, בּוֹא וּרְאֵה הַחֶסֶד שֶׁעָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה עִמָּהֶם, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַרְתָּם בַּיּוֹם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַלַּיְלָה מֵחַיַּת הַשָֹּׂדֶה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד עַל שָׁאוּל שֶׁלֹא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה וְהוּא נִקְבַּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, הָיָה דָּוִד מִתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ, שֶׁאָמַר שָׁאוּל כְּבָר עָבְרוּ עָלָיו תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וְלָא אָרְחֵיהּ לְאַסְפּוּדֵיהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לוֹ מַעֲשִׂים שֶׁל רִצְפָּה בַת אַיָּה, נָשָׂא קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, וְאָמַר: מַה זּוֹ שֶׁהִיא אִשָּׁה כָּךְ עָשְׂתָה לִגְמִילוּת חֲסָדִים, אֲנִי שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מִיָּד הָלַךְ לִגְמֹל חֶסֶד עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, יא): וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה וגו’, (שמואל ב כא, יב יג): וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וגו’ וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וגו’. מֶה עָשָׂה דָּוִד, עָמַד וְכִנֵּס כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם, וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ לְיָבֵישׁ גִּלְעָד, וּמָצְאוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ וְנָתְנוּ אוֹתָם בְּתוֹךְ אֲרוֹן הַמֵּת וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, יד): וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ וגו’, מַהוּ (שמואל ב כא, יד): בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאוּהוּ לִגְבוּל יְרוּשָׁלַיִם וּקְבָרוּהוּ שָׁם, וְצֵלָע הִיא בְּצַד יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יח, כח): וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלָיִם וגו’. (שמואל ב כא, יד): וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ, וּמַה צִּוָּה הַמֶּלֶךְ, צִוָּה לִהְיוֹת מַעֲבִירִים אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְהָיָה הַשֵּׁבֶט שֶׁהָיָה נִכְנַס בּוֹ אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל יוֹצְאִים הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְגוֹמְלִים חֶסֶד עִם שָׁאוּל וּבָנָיו, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָן בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, עַד שֶׁבָּאוּ לְאֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ לִגְבוּל יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁגָּמְלוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל חֶסֶד וְעָשׂוּ דִּינָם שֶׁל גִּבְעוֹנִים, מִיָּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, יד): וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן, הָא לָמַדְנוּ כַּמָּה קֵרַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרְחוֹקִים, אֲפִלּוּ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ שֶׁלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק, הֱוֵי: יוֹדוּךָ ה’ כָּל מַלְכֵי אָרֶץ וגו’.

קרבן נתנאל על יבמות א’
הרי דוד נשא את רצפה בת איה. וקשה דזהו סברת ר”י בפ’ כ”ג דף י”ח. אבל רבנן פליגי עליו ואומרים דהא דכתיב ואתנה נשי אדוניך בחיקך קאי על בנות שאול מירב ומיכל כדאיתא בברייתא שם דף י”ט אבל מעולם לא נשא דוד רצפה בת איה לאשה. וי”ל דמדר”י נשמע לרבנן דאשת חמיו מותר דבהא לא פליגי ומהרש”ל תי’ ביש”ש ובביאוריו לסמ”ג דאי לרבנן אסור ה”ל לרבנן למימר לר”י לדבריך דוד נשא אשת חמיו שהיא אסורה אלא ש”מ דלרבנן נמי מותרת אשת חמיו ובס’ כנסת הגדולה בא”ת בהל’ מלכים הקשה עליו ע”ש. ועוד הקשה שם היאך מוכח מדנשא דוד רצפה בת איה. הלא פלגש שאול היתה ומש”ה אין כאן איסור אשת חמיו ותי’ או דס”ל להירושלמי דהפלגש בקידושין. או דס”ל כמו שאסור פלגש אביו ה”ה פלגש חמיו. ומה שאומר דס”ל להירושלמי דפלגש בקידושין קשה שהוא נגד ירושלמי פ’ אע”פ דפליגי ר”מ ור”י אי פלגש יש להם כתובה אי לא. ואי ס”ל דפלגש בקידושין הוי פשיטא שיש להם כתובה וכ”כ ביש”ש פ’ זה סימן י”א ע”ש באריכות. ועוד תי’ בכ”ג בשם ר”ן דרבנן לא פליגי עם ר”י במציאות אלא דרבנן ס”ל ג”כ דדוד נשא רצפה בת איה. אלא פלגש דוד הוי ומש”ה מפרש הקרא ואתנה נשי אדוניך על מירב ומיכל דפלגש לא מקרי נשי אבל לענין אשת חמיו אי אסור מן התורה פלגש נמי מקרי אשת חמיו:

אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדריןב׳:ג׳
המשנה עוסקת בדיני המלך. המלך לא דן – אינו יושב כדיין בדין, ולא דנין אותו – אינו נידון בפני בית דין, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ, ולא חולצין לאשתו, לא מיבם ולא מיבמין את אשתו. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם רצה לחלוץ וליבם, זכור לטוב (יהא ברוך). אמרו לו – החכמים לרבי יהודה: אם רצה, אין שומעין לו. ואין נושאין את אלמנתו – שלקיחתה היא כזלזול במלך הקודם. רבי יהודה אומר: נושא הוא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר – בדברי נתן הנביא לדוד לאחר פרשת בת שבע: “וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ” (שמואל ב יב,ח) – ה’ נתן לך את רכוש בית שאול המלך ואת נשיו. מכאן ראיה שמלך נושא אלמנתו של מלך.

מדרש שמואל כ״ח:ו׳
ויקח המלך את שני בני רצפה וגו’, ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום וגו’ (שמואל ב’ כ”א ח’ ט), מלמד שהיו תלוים שבעה חדשים ממוצאי יום טוב הראשון של פסח עד יום טוב האחרון של חג, ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה את הצור (שם שם י’) מהו אל הצור, אמר רב הושעיא שהיתה אומרת עליהם הצור תמים פעלו וגו’ (דברים ל”ב ד’), [רבי אבא בר זמינא] בשם רבי הושעיא גדול הוא קידוש השם מחילול השם, בחילול השם כתיב לא תלין נבלתו על העץ (שם כ”א כ”ג), ובקידוש השם מתחלת קציר עד ניתך מים עליהם (שמואל ב’ כ”א ו’), מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון עד ניתך מים עליהם מן השמים וגו’, והיו אומות העולם רואים אותם ואומרים תורתן של אלו פלסתר היא, כתיב בתורתן לא תלין נבלתו על העץ, ואלו תלויים שבעה חדשים, כתיב בתורה אין דנים שנים ביום אחד, ואלו שבעתם יחד (שמואל ב’ כ”א ט’), חסר יו”ד זה מפיבושת, כתוב בתורה לא יומתו אבות על בנים, ואלו מתים בעון אבותם, אמרו להם ישראל אבותיהם של אלו המיתו את אלו, אמרו להם וכי מה טיבן, אמרו להם אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע, אמרו להם וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקדוש ברוך הוא כך, אמרו אין אלוה כאלהיכם, ואין אומה כאומה זו, אין לנו לידבק אלא באומה זו, שאלוהיהם גדול מכל האלהים הדא הוא דכתיב כי גדול ה’ מכל האלהים (שמות י”ח י”א), מיד נתגיירו מאומות העולם מאה וחמשים אלף, הדא הוא דכתיב ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף [ושלשת אלפים ושש מאות] (מהם עשה שלמה) [ויעש מהם] שבעים אלף (נושאי) סבל ושמנים אלף חצב בהר (דה”ב ט”ז י”ז), וכל כך למה להודיע שבחו של מי שאמר והיה העולם, שהוא מקרב את הרחוקים ושמח לרחוקים כקרובים, ומקדים שלום לרחוק יותר מן הקרוב, הדא הוא דכתיב בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו’ (ישעי’ נ”ז י”ט).

ילקוט שמעוני על התורה תתק״ל:ה׳
לא תלין נבלתו. והכתיב ותקח רצפה בת איה את השק וגו’ מתחלת קציר. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן (יוחאי) [יהוצדק] מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הן ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו, אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה, ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה, מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף שנאמר ויהי לשלמה שבעים אלף וגו’. האיש נתלה ואין האשה נתלית שנאמר ותלית אותו, אותו ולא אותה. ותלית אותו, אותו ולא כליו, אותו ולא עדיו, אותו ולא זוממיו, אותו מלמד שאין דנין שנים ביום אחד. על עץ מה עץ מיוחד שהוא נוול לו אף כל שהוא נוול לו, מכאן הלינו למתו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים וגו’ מצות לא תעשה. כי קבור תקברנו מצות עשה. האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, ר’ יהודה אומר אחד האשה ואחד האיש, אלא שהאיש תולין אותו פניו כלפי העם כו’ (כתוב ברמז תרצ”ח). (ולא תטמא את אדמתך) [כי קללת אלהים תלוי מפני מה זה תלוי מפני שקלל את השם] ונמצא שם שמים מתחלל. ולא תטמא את אדמתך אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה, להזהיר בית דין על כך:

משנה תורה לרמב”ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ב’, הלכה י’
אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה

ביאור שטיינזלץ על שמואל ב כ״א:י׳
וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ, הסבה אותו, או מתחה אותו כאוהללָהּ אֶל הַצּוּר, הסלע, ושם ישנה זמן רב – מִתְּחִלַּת הקָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, עד עונת הגשמים. וְלֹא נָתְנָה, הניחה לעוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה. האם שמרה את בניה המתים בחירוף נפש במשך תקופה ארוכה, כדי שגופותיהם לא יתבזו ויתחללו.

מצודת דוד על שמואל ב כ״א:י׳:ג׳
עד נתך מים. שמרה אותם מעת נתלו, עד נתך המים עליהם, כי אז הורידום, ובהשגחת המקום ירד גשם מעט, למען יורידום, ולמען דעת אשר בעון אביהם היתה עצירת הגשמים, בראותם אשר לאחר שנעשה משפט, התחילו הגשמים לרדת:

רש”י על שמואל ב כ״א:י׳:א׳
עד נתך מים. בימות הגשמים בתשרי, שלא נתנו לקבורה והלא כתיב (דברים כא כג): לא תלין נבלתו, אלא אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של אלו, אומרים להם: מבני מלכים הם, ומה עשו, פשטו ידם בגרים גרורים, אומרים: אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו (יבמות עט א):

חומת אנך על שמואל ב כ״א י״א
ויוגד לדוד את אשר עשתה רצפה בת איה וכו’. שגמלה חסד עם המוקעים ולכן וילך דוד ויקח וכו’ ויאספו את עצמות המוקעים וכו’. מפרשים:

אברבנאל על שמואל ב כ״א
(יא-יד) וכאשר נודע לדוד מה שעשתה רצפה הלך בעצמו ולקח את עצמות שאול ויהונתן בנו מן המקום אשר קברו אותם בעלי יבש גלעד והעלה אותם העצמות משם ויקברם עם עצמות המוקעים אשר תלו הגבעונים כלם בקבר קיש אבי שאול. והנה הסבה לשתלו אותם היה בלי ספק כדי לפרסם הדבר, והתמדתם על העץ ועברם על מצות (דברים כ”א כ”ב) לא תלין נבלתו על העץ, לדעתי היה כדי שיעתר אלקים לארץ ויבואו הגשמים, כאומר הרי קיימנו דבריך עתה השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ולזה התמידה תלויתם עד נתך מים עליהם מן השמים שהיו צריכין אליהם. ובמסכת יבמות (פרק ח’ ע”ט ע”א) אמרו, והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ? אמר ר’ יודן משום ר’ שמעון בן יוחאי מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו? והיו אומרים להם הללו בני מלכים, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה כזאת, ומה בני מלכים כך, הדיוטות על אחת כמה וכמה? ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה? מיד נתוספו בישראל מאה וחמשים אלף גרים, שנאמר (מלכים א’ ה’ ט”ו) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר. ואמרו בסוף הדברים ויעשו כל אשר צוה המלך ויעתר אלקים לארץ אמרו חכמינו ז”ל (במדבר רבה פרק ה’ דף רכ”ו ע”ג) שצוה שיהיו מעבירין את ארון שאול בכל שבט ושבט והיה השבט שנכנס בו ארון של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם וגומלים לו חסד. וכפי הפשט עשו בני ישראל כאשר צוה דוד להביא עצמות שאול ויהונתן להקבר אותם בקבר קיש, וצלע הוא בירושלם, כמו שאמר (יהושע י”ח כ”ח) וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים. והנה נשאר עלי להודיעך דבר יורו עליו הפסוקים, והוא שקבורת שאול היה עם קיש אביו וקבורת דוד לא היה עם ישי אביו כי אם בצידון עירו, והסבה אצלי בזה היא, כי שאול עם היותו מלך הוסר ממנו המלכות וחזר לראשיתו והיה כלל אבותיו, ולכן נקבר עמהם יען נשתוו כלם, אבל דוד מלך על ישראל ונתן לו המלכות ולזרעו עדי עד, ולזה לא היה ראוי שיקבר עם אבותיו, כי כבר נפרד מהם ואין לו עמהם דבר עוד, ונקבר בעירו ציון שהיא עיר המלוכה, וכמו שאמר (תהלים קכ”ב ה’) כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד וגו’:

רד”ק
ויגד לדוד. כי דבר גדול עשתה ומפני זה נכמרו רחמיו וצוה לקברם, ובדרש ראה כי אשת חיל היתה ולקחה לאשה וכבר כתבנו מה שפירשו רבותינו ז”ל כי היו נתלים מי”ו בניסן עד י”ז במרחשון שהוא זמן הגשמים וכל כך למה כדי שיתקדש שם שמים על ידיהם ונראה כי רצון האל היה בזה שיהיו מוקעים עד זמן גשמים כדי שיודע כי בעונם היה עצירת גשמים ומה שאמר עד נתך המים עליהם ירדו גשמים מעט להודיע שיקברו אותם ואחר שקברו אותם נעתר האלהים לארץ וירדו גשמים הרבה כמ”ש ויעתר אלהים לארץ אחרי כן: