הנשים במשפט שלמה

הנשים המוזכרות בסיפור נטולות שם
הן מזוהות על פי עיסוקן
שתיהן זונות
לשתיהן מעמד זהה, הנמוך ביותר בחברה

הרקע ופשט הסיפור

סיפור משפט שלמה מופיע במל”א, 16-28, והוא המשכו הישיר של חלום שלמה בגבעון, בחלום אומר ה’ לשלמה ‘שאל מה אתן לך’ ושלמה מבקש “וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה” (מל”א ג 9), ועל כך נענה שלמה: “הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ” (שם 12).
מיד לאחר מכן מתחיל סיפור משפט שלמה.
סיפור משפט שלמה מתחיל במילה ‘ואז’ ובכך מקשר לחלום שלמה ולסמיכות האירועים.
פסוק הפתיחה מציג את שתי הנשים, הזונות, העומדות לפני המלך (מכאן אנו למדים שגם נשים מן המעמד הנמוך ביותר ראויות למשפט צדק לפני המלך בכבודו).
שתי הנשים גרות בבית אחד ואין בו איש מלבדן, שתיהן ילדו תינוק בהפרש של שלושה ימים.

לטענת האישה התובעת, נרדמה האישה השניה על התינוק שלה, הרגה אותו, והחליפה בין התינוקות בזמן שזו ישנה, ובבוקר בזמן שקמה להניק את התינוק היא מוצאת תינוק מת ומזהה שזה לא התינוק שלה.

האם הנתבעת מכחישה את האשמה, כל אחת מהאמהות טוענות שהתינוק החי שלה הוא.
המלך מקשיב לעדות ולטיעוני הנשים, הוא מבקש שיביאו לו חרב ופוקד לחצות את הילד לשניים ולתת חלק אחד לכל אישה.
כששומעת את גזר הדין האם האמיתית, היא מוותרת על התינוק ובלבד שישאר בחיים, ואילו האם האחרת אומרת: “גם לי גם לך לא יהיה – גזוֹרוּ!”
המלך גוזר לתת את הילד לאם האמיתית זו שהעדיפה שבנה ישאר בחיים.

הפרק נחתם בפסוק:”  וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ:  כִּי רָאוּ, כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.” (שם, 28) ובכך מסכם הן את החלום והן את סיפור משפט שלמה.

הרחבה

משפט שלמה מופיע מיד לאחר החלום, כעדות לחכמתו השיפוטית של שלמה ולהתקיימות דבר ה׳. שתי הנשים העומדות לפניו מציגות את טיעוניהן ואין פרט לכך כל ראייה נסיבתית, ו/או שום עדות נוספת, באמצעותה ניתן להוכיח מי דוברת אמת, שלמה בוחר להשתמש בתחבולה פסיכולגית, במטרה לחשוף את האם האמיתית.
התחבולה הפסיכולוגית בה השתמש שלמה, היא ייחודית במקרא, במצבים אחרים בהם לא ידע השופט להכריע יכול היה השופט להשתמש בכלים כמו שבועה, שאלה באל, מים מאררים, ואילו כאן אין כל מעורבות אלוהית (לפי הסיפור המקראי, בפרשנות חז”ל כן נמצא התערבות אלוהית, ראו בהמשך), דבר המאדיר את חכמת שלמה במשפט אדם.

דברי האם התובעת, מפורטים יותר ונאמרים בנימוס, המחבר המקראי שומר על אובייקטיביות מדווחת יחסית, למרות ההבדל בהצגת האמהות הדוברות, קשה להכריע לפי הפשט מי מהן היא האם האמיתית.

משפט שלמה כסיפור נטול שמות

לאורך כל הסיפור, ונכון הדבר לכל הדמויות המשתתפות בו, אין שמות.
יש בסיפור מלך, שתיים נשים זונות.
במהלך הצגת הדברים הן מוצגות כ’האשה האחת’ ‘האשה האחרת’ – תיאור אובייקטיבי של המספר
ולבסוף ‘האישה אשר בנה החי’ – נקיטת צד של המספר.
ישנם גם משרתים, והעומדים לפני המלך.
דוגמא נוספת לסיפור מקראי בו כל הדמויות הן אנונימיות הוא סיפור פלגש בגבעה.

מי האם האמיתית והקשיים העולים ממשפט זה?

המחבר המקראי, מספר את סיפור משפט שלמה, הוא מציג את שתי הנשים, הראשונה, היא התובעת, דבריה נאמרים באריכות, היא מספרת שבבית בו הן חיות אין עוד איש מלבדן, שתיהן ילדו בהפרש של שלושה ימים. היא מספרת שבן האישה השניה מת בלילה כתוצאה מכך שאימו שכבה עליו, וזו החליפה בין התינוקות בזמן שהיא ישנה. עוד היא מספרת שבבוקר עת שבאה להניק את התינוק שלה היא מגלה שהתינוק בידיה מת ושאין הוא בנה.
האם השניה, הנתבעת, לא מאשרת או מכחישה את פרטי האירוע כפי שמתארת התובעת, ורק אומרת, שהבן החי שלה והבן המת שייך למתלוננת.
התובעת מגיבה: “לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי” (שם, 22)

שלמה מסכם: “זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי” (שם, 23)
שלמה מבקש חרב על מנת לחצות את התינוק לשניים, ולתת חצי תינוק לכל אחת מהאמהות.
האימא שהתינוק החי שלה חומלת על התינוק ואומרת תנו לה את התינוק רק אל תהרגו אותו.
האם השניה אומרת : “גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה–גְּזֹרוּ.”
שלמה מצווה: “תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ” – למי מהן זה לה?

הסיפור המקראי כפי שבחר המחבר להציגו מעורר את השאלות:
האם שלמה הבין מי האם האמיתית של הילד טרם בצע את מבחן החרב?
מי האם האמיתית של הילד, האם זו האם התובעת או הנתבעת?

שאלות אלה העסיקו את הפרשנים, ודעותיהן חלוקות.
אברבנאל טוען, כי שלמה ידע מי האם האמיתית לפני מבחן החרב, “ששלמה השיג אמתת הדבר הזה קודם הנסיון והבחינה הזאת, כי מהכרת פני הנשים הזונות ומפרצופיהן כשעיין בהן ואופן דבריהם כששמע אותן השיג מצפוני לבותן וירד לאמת העני”, ולטענתו האם האמיתית היא התובעת שכן הרבתה בתיאור הפרטים, לעומתה הנתבעת רק הציגה את עמדתה בקצרה שכן חששה שיתגלה השקר שלה.

השימוש בביטוי ‘בי אדוני’ בו משתמשת התובעת, נאמר שוב בידי האם האמיתית החומלת על הילד.
גם יוסף בן מתיתיהו קבע שהאם האמיתית היא התובעת אך שלמה לא יכל לקבוע מי האם האמיתית אלא רק באמצעות מבחן החרב.

הסברים נוספים לכך ששלמה הבין מי האם האמיתית טרם ביצוע מבחן החרב מציינים  שיש הבדל של שלושה ימים בגיל התינוקות, ומאחר שבגיל ככ צעיר כל יום הוא משמעותי, ניתן לזהות את גיל הפעוטות. הסבר נוסף, קובע כי התינוקות דמו לאימותיהן הביולוגיות, הילד החי דמה לתובעת והבן המת דמה לנתבעת, ראו אצל הרדב”ז, “הכיר פרצוף הילד החי דומה לפרצוף האישה אשר תובעת אותו ופרצוף הילד המת דומה לפרצוף האישה אשר בידה הילד החי” ומוסיף לענין הבנתו המוקדמת של שלמה כי “הכיר את טבע האישה התובעת שהיא קצת התנועה זריזה וזהירה ולא שכבה על בנה ואת האישה האחרת הכיר בה הפך זה ושפט בדעתו כי המת בנה של זו”.

לעומתם, המלבי”ם פרש שדווקא הנתבעת היא האם האמיתית, זאת משום שבתשובתה לתלונה הקדימה לציין שבנה הוא החי, ורק אז אמרה שהבן המת שייך לתובעת “כלל בלשון שהאדם יקדים תמיד מה שהוא העיקר ויאחר את הטפל”, ולעומתה התובעת הקדימה את הבן המת לחי ומכאן מסיק: “בני החי קודם, עיקר מגמתה שיהיה החי בנה, והמקדמת בלשונה בנך המת עיקר מגמתה שיהיה המת בן חברתה… מזה כבר היה יכול להבין ולהכריע מי אמו”.
ליבוביץ מוסיף “אם נבחן בקפידה את טענתה של אישה א’ נמצא שדבריה כוללים את פריכתם… אם לדבריה בשעת מות ילדה של אישה ב’ הייתה היא עצמה ישנה, כיצד יכולה היא לדעת מהי סיבת המוות?… מניין לאישה א’ שמיתתו של התינוק נגרמה על ידי שכיבתה של רעותה עליו? אולי נתקף הוא בשיעול שלא הצליח להפסיקו, אולי הכיש אותו נחש או עקרב, ואולי מת מסיבה אחרת, מהסיבות הרבות שבעטיין מתים תינוקות בני יומם. מכאן ניתן להסיק שהתינוק שמת היה בנה של אישה א’, המספרת. קרוב לודאי שמיתתו נגרמה באמת בחניקה כאשר אמו, המספרת עצמה, שכבה עליו בשוגג בעת שנתה. מכל מקום, לשונה של אישה א’ הכשילתה, ופיה מגלה את שקריה”.

למעשה, הסיפור המקראי, לא רק שיוצר קושי להחליט מי מבין שתי הנשים היא האם האמיתית, אלא גם לאחר מתן גזר הדין של שלמה, לא ממש ברור, מהכרעת גזר הדיו, מי מבין שתי הנשים היא האם האמיתית וניתן לפרש זאת בשני אופנים, יחד עם זאת ממשפט הסיכום ברור ששלמה עשה משפט צדק.

הביקורת למשפט שלמה

ששון, ג., (‘אי לך ארץ שמלכך נער’ השגות חז”ל על משפט שלמה, בית מקרא, ד’, עמ’ 191-200), מציג את ההבדלים בין דעות חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל בפרשנותם למשפט שלמה.

ביקורת ראשונה – כפי שהוצג הסיפור המקראי, אין עדים וראיות פרט לעדותן של הנשים, זאת כאשר התורה מחייבת עדות של לפחות 2 אנשים ומכאן ששלמה נהג שלא לפי דין תורה. חכמי ארץ ישראל דנו את שלמה על כך לחיוב ולא מצאו פגש במעשהו שכן המקרא משבח את שלמה על דין הצדק שנעשה, לעומתם, בתלמוד הבבלי מבקרים על כך את שלמה, שכן אין אדם העומד מעל הצו האלוהי.

ביקורת שניה – שלמה מציע לגזור את הילד, גם כאן לפי המקרא, הרעיון של שלמה היה חכם ובזכותו נחשפה האם האמיתית, ר’ יהודה מבקר את שלמה על הצעה זו, ושואל מה אם האם האמיתית לא היתה מגיבה באופן הזה, או אם גם האם הלא אמיתית היתה מגיבה באותו אופן? ומתאר את מעשה שלמה כמעשה מלך העושה מעשה נערות ביושבו על כס המשפט ‘ אי לך ארץ שמלכך נער’, “אמר רבי יהודה אמר ר’ אלעאי אילו הייתי שם (במשפט שלמה) פוקרין (חבל) הייתי כורך על צווארו כשהוא אומר קְחוּ לִי חָרֶב. אילולי שנתמלאת עליו רחמים כבר נהרג. ועל אותה שעה הוא אומר: ‘אִי-לָךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נָער’ ” (קהלת י’ 16)

ביקורת שלישית – שלמה רצה לתת את הילד לאם האכזרית ורוח הקודש מנעה זאת, התערבות רוח הקודש מתוארת לעיתים כצווחה ממש.
שכן כאשר שלמה פוסק – ‘תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו היא אימו’, זו בעצם חזרה מדוייקת על דברי האם הרחמנית ‘”בי אדוני, תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו’, היא בעצן מתכוונת לתת את הילד לאם האכזרית.

אם כן למה התכוון שלמה בפסיקתו?  באומרו ‘תנו לה’, לאם האחרונה שהוזכרה, זו שמעדיפה שיהרגו את התינוק? האם הוא מבקש ליישם את בקשתה של האם הרחמנית?, מכאן נולדה הפרשנות לצווחת רוח הקודש.

הבבלי מוסיף קושי ומסביר כי הצורך בהתערבות רוח הקודש, הוא משום שהאם החומלת עשויה היתה להערים על שלמה. כך או כך, הטענה היא שללא התערבות הקב”ה לא היה כאן משפט צדק.

ששון מסכם את שלוש הפרשנויות להופעת בת הקול המשפט שלמה, לפי המדרש הא”י – שלמה רצה לתת את הילד לאם האכזרית ורוח הקודש הצילה את המשפט, לפי הבבלי – שלמה נתן את הילד לאם האמיתית ורוח הקודש התערבה כדי לאשר את דין שלמה מחשש להערמת האם, התייחסות רבא לדרשה- שלמה פסק נכון ולא היה צורך בהתערבות אלוהית.

השמטת סיפור משפט שלמה בדברי הימים

מחבר ספר דברי הימים מדלג על סיפור משפט שלמה,  קיים תיאור חלום הלילה בגבעון, ומעבר לתיאור העלאת עולות בבמה בגבעון ומשם שב שלמה לירושלים למלוך על ישראל. לפי גרסיאל מ., מחבר דברי הימים לא מצא לנכון לשתף את סיפור משפט שלמה המדגיש את חכמת המשפט של שלמה, שכן בחר להדגיש את מעלת חכמתו של שלמה במנהיגות, חכמה כללית עבודת ה׳ ובניית מפעל בית המקדש בירושלים. (בית מקרא: כרך מט, שתי אמהות זונות וילד אחד, עמ׳ 33-34).

הנשים במשפט שלמה היו שדות

במדרש תהילים ע”ב, אמר רב על שתיים נשים זונות במשפט שלמה:”רוחות היו”.
גרשום שלום במאמרו, פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית (תרביץ, יט, עמ’ 160-175),  מרחיב על מדרש זה, המציג את טענת רב להיותן רוחות, ומציין אזכורים נוספים מדרשיים וקבליים לענין הנשים במשפט שלמה כרוחות / שדות.

מדרש הרשבא, ליקוטי קבלה: “אז תבאנה נשים זונות אל המלך שלמה, אלה הן לילית ואגרת. לילית החונקת הילדים לפי שאיננה יכולה להעמיד לה מאחד מהם מסך להיות לה להסתרה והשנית אגרת. תנו לה הילוד החי וכו’ היא אימו. ויקם י”י שטן לשלמה את הדד האדומי מזרע הלך הוא באדם. קרי ליה אדד וקרי ליה הדד. ויברח אדד זו האלף נתחלפה בוא”ו. לילה אחד היה דוד ישן במחנה במדבר ונזדווגה לו אגרת בחלום וראה קרי ונתעברה ממנו וילדה את אדד. כששאלוהו מה שמו, אמר שמי אד אד שמי. קראו שמו אשמדאי הוא אשמדאי מלך השדים שהעביר את שלמה ממלכותו וישב על כסאו ולפיכך מזרע המלך הוא באדום שבא מצד מלכות הרשעה. שתי נשים אלו חנקו את בן השונמית.”

לפי אגדה זו אדד/הדד עליו נאמר ‘מזרע המלך’, נלמד כי הכוונה מזרע המלך ממש, של דוד, ממנו נתעברה בלילה בחלום, כתוצאה מקרי לילה, השדה ‘אגרת’, אותו אדד, אד אד, הוא אשמדאי מלך השדים, ומכאן שאשמדאי הוא בנו של דוד, אחי שלמה.  גרשום, מזכיר הקבלה לפיה לילית, אשר לה לא היו ילדים, בקשה לחטוף ילד של אגרת, מה שמזכיר את סיפור הנשים במשפט שלמה.

מקור נוסף אותו מציג גרשום, ספרא דצניעותא בזוהר (ח”ב דף קע”ח ע”ב): “ויראו בני האלהים את בנות האדם היינו דכתיב שנים אנשים מרגלים חרש. מאי דכתיב בנות האדם? דכתיב אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך… אז תבאנה ולא בקדמיתא”, ‘בנות האדם’ הן כוחות מן הסטרא אחרא אשר באו בימי שלמה לקבל תיקון,  ובהמשך נתאר כי שתי הנשים הזונות אינן אל ‘תענוגות בני אדם’ כלומר שדות המזדווגות עם בני האדם. לא ברור מבין האגדות האם השדות העומדות למשפט מול שלמה  היו אגרת ולילית או נעמה ולילית.

בילקוט ראובני “להיות דוד המלך הוא האדם הראשון אשר נזדווגה לו לילית ונעמה והולידו ממנו שדים והם נגעי בני אדם, ובעת מלכות שלמה וה’ נתן חכמה לשלמה, אז תבאנה שתי נשים זונות לילית ונעמה לפני שלמה לדין.”
להרחבה וקריאה נוספת ומרתקת על עולם הרוחות והשדים בקבלה אצל גרשום שלום לחצו כאן

ראו מדרשים קבליים בנושא זה בהמשך – אצל חז”ל

הקבלות לסיפור משפט שלמה
בודהה העתידי כשופט חכם, סיפורי הג’טקה

באוסף סיפורי הג’טקה, מהודו העתיקה (547 סיפורים העוסקים בחיו המוקדמים של בודהה המכונה שם ‘סידהרתא גאוטמה’), אחד הסיפורים מספר על אישה הרוחצת עם תינוקה במים, באותו זמן מגיעה השדה ‘יאקשיני’ Yakshini, כשהיא מחופשת לאישה וחוטפת את התינוק. השדה מסרבת להשיב את התינוק לאימו האמיתית וטוענת שהיא אמו הביולוגית.

שתי הנשים מגיעות לפני החכם ‘מהוסדה’, על מנת שיכריע את הדין בעניינן, מהוסדה מצייר קו על האדמה ומבקש מהנשים לעמוד משני צדי הקו ומורה להן לאחוז כל אחת בצדו האחר של התינוק ולמשוך, המנצחת תהיה מי שתצליח למשוך את כל גופו של התינוק אל מעבר לקו.

האם האמיתית לא יכלה לעמוד במבחן שכן ידעה שיביא לעינויו של התינוק ומיד ויתרה ואמרה שיאקשיני יכולה לשמור את התינוק, כך הכריע החכם את המשפט, לקח את התינוק מהשדה והחזירו לאם שהראתה חמלה, היא האם האמיתית במקרה זה.

לענין קדימותו של מי מהסיפורים דעות החוקרים חלוקות (ראו פליטמן ל., עולם התנ”ך, מלכים א’, עמ’ 41, שם היא טוענת ללא פחות מ 22 סיפורים מקבילים לסיפור משפט שלמה בספרות המזרח הרחוק),  אלה הטוענים לקדימותו של הסיפור ההודי טוענים כי הגיע מעצם קיומם של קשרים בין ישראל להודו כבר מימי שלמה, לעומתם טוענים חוקרים אחרים כי סיפור משפט שלמה הוא הקדום מבניהם וכי הסיפור העברי הגיע להודו דרך הערבים, או בימי אלכסנדר הגדול, זאת גם לפי עתיקות הלשון בסיפור המשפט המקראי ביחס לסיפור ההודי אשר הועלה על הכתב רק מאוחר יותר.

**
סיפור משפט שלמה קוטלג באמצעות ׳סיווג ארנה טומפסון׳, כלי מחקרי המתבסס על יותר מ-2,500 אגדות, מעשיות וסיפורי עם. האגדות מסווגות לפי מוטיבים חוזרים בקטלוג ממוספר. משפט שלמה מסווג בקטלוג תחת המספר 926 ׳משמורת על ילד׳, יחד איתו ניתן למצוא אגדות נוספות באותו נושא לחצו כאן לסיפורים מקבילים נוספים לפי הקטלוג.

דוגמא לסיפור מעשה מאוחר מתוך מעשיות הרומאים המבוסס על חכמת משפט שלמה:
גסטה רומנרום Gesta Romanorum
מעשיות הרומאים, מעשה XLV
קובץ לטיני של מעשיות שחובר בסוף המאה ה-13.
במעשה זה מסופר על אשת המלך לה היו ארבעה בנים ורק בן חוקי אחד, וזו לא גילתה מי מהבנים הוא הבן החוקי, לאחר מות המלך תבעו כל ארבעת הבנים את המלוכה לעצמם בטענה שהוא היורש החוקי, סוגיה זו הובאה למשפט בפני יועץ הארמון שציוה להוציא את גופת האב מן הקבר ולקושרה לעץ, על הבנים היה לירות חץ בגופת אביהם, החץ שיפגע הכי קרוב ללב האב יהיה יורשו החוקי, 3 בנים ירו את החץ ורק בן אחד מוכן היה לותר על המלוכה ובלבד שלא יחלל את גופת אביו – כך הכיר בו השופט כבנו החוקי של המלך. לחצו לקריאת המקור

אצל חז”ל / מפרשים

מגלה עמוקות על פרשת ואתחנן קל״ב:א׳
אופן קלב
גילה הקב”ה למשה סוד ספרא דצניעותא עפ”י שנים אנשים מרגלים חרש (יהושע ב א), שהביא בזוהר בפרשת אחרי מות (זוהר ח”ג ס’ ע”ב) שבימי יהושע לא נכנעו מסטרא אחרא רק תרין מאללי ארעא, אבל הנשים לא נכנעו רק בימי שלמה, בסוד אז תבאנה שתים נשים זונות (מלכים א’ ג טז), אז תבאנה ולא מקדמת דנא וכו’, עיין שם. והם סוד שתים נשים, מה נינהו נשים זונות, אותן שכל הזונות שבעולם יונקים מהם, ולכן הוצרך שלמה לבנות בית המקדש [בשנת]ארבע מאות ושמונים (מלכים א’ ו א), שהם ת”פ מחנות של לילית. על זה התפלל משה על תרין נוקבין ותרין דכורין אלין, בעת ההיא קרי על נוקבין, ההוא על דכורין, לאמ”ר תמן תשכח נוטרייקון של תרין דכורין ותרין נוקבין ל”ילית א”דום “מחלת רה”ב, ר”ת לאמ”ר, ומה שיהיה לדורות בימי שלמה שנכנעו תרין נוקבין של סיטרא אחרא, לכן התפלל עתה עליהם. ופתח בתרין אתוון של שם שהם נוקבין, אדנ”י ה’ אחרונה שבשם, הוי”ה בנקודת אלהים ה’ ראשונה שבשם, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך, רמז על מראה הסנה ששם התחיל לדבר עמו, דאיתמר שם המראה הגדול הזה, שם (שמות ג ג) איתמר ד’ פעמים הסנה, שהם לקביל ת”פ מחנות של לילית, שכן הסנה בגימטריא ק”ך. ז”ש את ידך החזקה, חזקה בגימטריא ק”ך, שנחלקים חיילותיה של לילית על ד’ רוחות העולם לכל רוח ק”ך מחנות, ד’ פעמים ק”ך, הרי ת”פ מחנות של לילית כמנין לילית. ועל זה התפלל אעברה נא, רוצה אני להעביר הדכורין והנוקבין כלם לעת עתה, וזה יהיה כשאראה את הארץ, וכשאבא אני לארץ ישראל, אזי כל כוחות הטומאה הזכרים והנקבות ילכו שניהם יחדיו, בסוד וידקור את שניהם (במדבר כה ח), שהם סוד תועבת ה’ גם שניהם (משלי יז טו), ומה שיהיה בזמן שלמה שהוא בנין בית המקדש שנקרא לבנון, רוצה אני להעביר עתה, ובמילת אעברה בהיפוך אתוון ארבעה, שהם כחות הנחש הולך על גחון הולך על ארבע (ויקרא יא מב), רוצה אני להעביר עתה מן הארץ. השיב הקב”ה על תרין דכורין רב לך, על תרין נוקבין אל תוסף דבר אלי עוד שיהיה בזמן הזה, אלא אחר כך בימי שלמה, ועל תרין דכורין צו את יהושע, שבימיו הכניע תרין (מאללא ארעא), חזקהו בדורו שיכניע שני זכרים, ואמצהו לצוות לדורות הבאים אחריו ולהכניע תרין נוקבין, צו הוא מיד ולדורות (קידושין כ”ט ע”א), הוא יעבור זכרים, והוא ינחיל בדורו של אחריו נקיבות:

ספר הזהר, ספרא דצניעותא ה׳:נ״ד
(בראשית ו׳:ב׳) וַיִּרְאוּ בְּנִי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (יהושע ב׳:א׳) שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר, מַאי בְּנוֹת הָאָדָם. דִּכְתִּיב, (מלכים א ג׳:ט״ז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זוֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ. בְּגִינֵיהוֹן כְּתִיב, כִּי רְאוּ כִּי חָכְמַת אֱלהִים בְּקִרְבּוֹ וְגוֹ’. אָז תָּבֹאנָה וְלָא בְּקַדְמִיתָא. בְּקִיסְטְרָא דְּקִיטוּרֵי דְּפִיגָאן, תְּרֵין מִתְחַבְּקָן הֲווֹ לְעֵילָּא, לְתַתָּא נָחְתוּ יַרְתּוּ עַפְרָא, אִבֵּדוּ חוּלָקָא טָבָא דְּהֲוָה בְּהוּ. עָטָרָא דְבוּמְלָא (ס”א דחמלא’) וְאִתְעַטָּר בְּקוּסְטָא דְּעִנְבָא.

ספר הזהר, אחרי מות י״א:ע״ח
לֵית חוּשְׁבָּנָא לְאִינּוּן דְּאִתְאַחֲדָן בְּשַׂעְרָהָא, תְּרֵין בְּנִין יַנְקִין כָּל יוֹמָא, דְּאִקְרוּן מְאַלְלֵי אַרְעָא. וְדָא הוּא רָזָא דְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, דִּכְתִּיב, (יהושע ב׳:א׳) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׂ לֵאמֹר. וְאִלֵּין, יַנְקִין מִתְּחוֹת סִטְרֵי אֶבְרָהָא, תְּרֵין בַּנוֹת בִּתְחוֹת רַגְלָהָא, (ס”א ואלין ינקן מסטרא דאברהא, תרין בנת בתחותהא) וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית ו׳:ב׳) וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם. וְאִלֵּין מִתְאַחֲדָן בְּטַרְפֵּי (ס”א בטופרי) דְּהַהִיא עַרְסָא, וְדָא הוּא דְּתָנֵינָן, דִּכְתִּיב, (מלכים א ג׳:ט״ז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זוֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ. אָז תָּבֹאנָה, וְלָא מִקַּדְמַת דְּנָא, וּבְזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, אָהֲדְרוּן קְדָל מִבָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאי כְּתִיב, (ישעיהו ג׳:י״ב) עַמִּי נוֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ. וַדַּאי.

מכות כ״ג ב:י״ד
בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה – דִּכְתִיב ״וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ (כִּי) הִיא אִמּוֹ״. מְנָא יָדַע? דִּלְמָא אִיעָרוּמֵא מְיעָרְמָא! יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״הִיא אִמּוֹ״.

בראשית רבה פ״ה:י״ב
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וגו’ (בראשית לח, כו) רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הוֹפִיעָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם, בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה. ..בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה (מלכים א ג, כז): הִיא אִמּוֹ, מִי אָמַר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּת קוֹל צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת הִיא אִמּוֹ וַדַּאי.

מדרש תהילים ע”ב
וזהו דינן של זונות שנאמר (מלכים-א ג טז) אז תבאנה שתים נשים זונות. רב אמר רוחות היו. ושמואל אמר זונות ממש. ר’ בנימין בשם ר’ יהודה אמר זונות היו ובאו לפניו לדין שנאמר (שם יז) ותאמר האשה האחת בי אדוני המלך וגו’. והאחרת אומרת (שם כב) לא כי בנך המת ובני החי. א”ר סימון צריך הדיין לשקול טענותיהן כיון ששמע המלך כן אמר (שם כב) גזרו את הילד.
התחיל פיו נובע בחכמה אמר צפה הקב”ה שהדין הזה עתיד לבוא לפני לפיכך ברא לאדם זוגות שני עינים ושתי אזנים ושתי נקבי חוטם שתי רגלים ושתי ידים. התחיל אומר גזרו את הילד החי לשנים. אר”י בר’ אלעאי אילו הייתי שם פיקרין הייתי נותן על צוארו לא די לאחד שמת אלא עוד לשני היה גוזר כיון שראו סנקליטין שלו התחילו אומרים (קהלת י טז) אי לך ארץ שמלכך נער. כיון שאמר תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו יצתה בת קול ואמרה לו היא אמו כיון שראו ישראל כך אמרו (שם יז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין. הוי משפטיך למלך תן. א”ר אלעזר בשלשה מקומות הופיע הקב”ה. בבית דינו של שם שנאמר (בראשית לח כו) צדקה ממני. מנא ידע דילמא כי היכי דאזיל איהו לגבה אזל נמי איניש אחרינא אלא יצאת בת קול ואמרה ממני יצאו כבושין. בבית דינו של שמואל שנאמר (שמואל-א יב ה) עד ה’ בכם ויאמר עד. ויאמרו עד מבעי ליה אלא יצתה בת קול ואמרה אני עד בדבר הזה. בבית דינו של שלמה שנאמר (מלכים-א ג כז) והמת אל תמיתוהו היא אמו. מנא ידע שלמה דילמא עירומי קא מיערמי כי היכי דליתבה ניהלה אלא בת קול יצאת ואמרה היא אמו:

רות רבה ב, ב
מִכָּאן אָמְרוּ לֹא מֵתָה רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה עַד שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹמֹה בֶּן בְּנָהּ יוֹשֵׁב וְדָן דִּינָן שֶׁל זוֹנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ב, יט): וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ זוֹ בַּת שֶׁבַע, וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה.

קוהלת רבה י׳:ט״ז:א׳
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר, כְּתִיב (מלכים א ג, טז): אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת, מִי הָיוּ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר רוּחוֹת הָיוּ, וְרַבָּנָן אָמְרֵי יְבָמוֹת הָיוּ. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר זוֹנוֹת מַמָּשׁ הָיוּ, וְהוֹצִיא דִינָן בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה. (מלכים א ג, יז): וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי וגו’ וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, דְּאִיתְמָרַטַת עֲלוֹי, וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וגו’ וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וגו’ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה. לֹא כִי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת, רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַבִּי בֵּיבַי וּמְטוֹ בָּהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי פְּדָת סֵדֶר הַדִּין כָּךְ הוּא, הַדַּיָּן יוֹשֵׁב, וְהַנִּדּוֹנִין עוֹמְדִין, וְהַסַּרְסוּר מַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם. הַתּוֹבֵעַ תּוֹבֵע, וְהַנִּתְבָּע מֵשִׁיב, וְהַדַּיָּן מַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶן. אָמַר רַבִּי סִימוֹן מִכָּאן שֶׁצָּרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶם מִן הָדֵין קְרָיָיה, זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וְזֹאת אֹמֶרֶת וגו’ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וגו’ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי וגו’ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי וגו’. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אִלְעָאי אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, פּוֹקְרִין הָיִיתִי כּוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר קְחוּ לִי חָרֶב, אִלּוּלֵי שֶׁנִּתְמַלֵּאת עָלָיו רַחֲמִים כְּבָר נֶהֱרַג, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר. אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל אַנְפִּילוֹגִיס בְּחָכְמָתוֹ, אָמַר, כְּלוּם בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם זֶה שְׁתֵּי עֵינַיִם, שְׁתֵּי אָזְנַיִם, שְׁתֵּי רַגְלַיִם, שְׁתֵּי יָדַיִם, אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד דִּין זֶה לִהְיוֹת, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא אָמַר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר: אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, בְּעִתּוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, וְלֹא בַשְּׁתִי, בִּגְבוּרָתוֹ וְלֹא בִּתְשִׁישׁוֹ, וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: הִיא אִמּוֹ וַדַּאי. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת צוֹוַחַת מִדַּת הַדִּין, בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם, וּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, וּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה. בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לח, כו): וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: מִמֶּנִּי הָיוּ כָּל הַדְּבָרִים. בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב, ג): הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה’ וגו’ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה’ בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ, וַיֹּאמְרוּ עֵד אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וַיֹּאמֶר עֵד, מִי אָמַר עֵד, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת, אַתֶּם מְעִידִים עַל הַגָּלוּי וַאֲנִי אָעִיד עַל הַנִּסְתָּרִים. בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, כז): וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד וגו’, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: הִיא אִמּוֹ, וַדַּאי. דָּבָר אַחֵר, אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר, אֵלּוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים, אֵלּוּ מַלְכֵי יְהוּדָה. וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, אֵלּוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, אֵלּוּ מַלְכֵי יְהוּדָה.

אברבנאל על מלכים א
ג׳:ט״ז:א׳ ולהעיר על שפע חכמתו, ספר הכתוב שמיד באותו היום קרה שבאו שתי נשים זונות אל המלך, לפי שהקרה השם לפניו הנסיון הזה להורות על חכמתו, כי הן היו נשים זונות אשר אין בהם בושה וכלימה ומצח אשה זונה היה לכל אחת מהן, והיו מעזות פניהן באמור כל אחת מהן בני החי ובנך המת, ועכ”ז ירד המלך לתוכן הענין והכיר אמתת הדבר מתוך דבריהן ולאמת הוציא משפט. וספר הכתוב שהמה באו אל המלך ותעמודנה לפניו, ר”ל שעם היות שהיה ראוי אליהן שתלכנה לפני בתי בית דין שרי האלף אשר להן, והם אחר החקירה יביאו הדבר הקשה לפני המלך או לפני בית דין הגדול, כמו שצותה התורה (דברים י”ז), הנה הנשים האלה לא עשו כן, אבל מיד בתחלה באו לפני המלך ותעמודנה לפניו ולא בפני בית דין אחר, שבעבור זה היה יותר נקל למלך להכשל בדבר המשפט לפי שלא נעשה עדיין עליו חקירה ודרישה, ואעפ”כ הכיר תעלומות לבהן.

ג׳:כ״ג:א׳ והמלך אמר זאת אומרת בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי, ובזה לא חדש דבר עליהן. וחדל (דב”ר פר’ שופטי’ דף רצ”ה ע”ד) מכאן שצריך לדיין שישנה טענות הבעלי דינין כדי שיראו אם הבין טענותיהם ועליהם ישפוט. ולפי זה שנה המלך הדברים לא לחדש דבר כי אם כדי שיראו שהבין דבריהן. ואפשר לומר שלפי שהאשה אשר דברה ראשונה ספר’ דברים הרבה, באמרה שהאשה האחרת שכבה על הילד ותמיתהו ותקם בעוד לילה ותקח החי, והספורים האלה לא היו לה עדים לאמתם, לכן אמר המלך לאשה מה לנו בכל הדברים אשר ספרת אחרי שלא תביא עליהם עדי’, לא נשאר בזה אם כן כי אם שאת תאמר שבנך החי ולא המת, והאשה האחרת אומרת שבנה החי ובנך המת וכל שאר הדברים יפלו. כי אין ראיה ולא הכרח לזאת על זאת כלל ושתיהן שוות בדינן:

ג׳:כ״ד:א׳
ואז צוה קחו לי חרב, וכתבו המפרשים שעשה זה לראות מי משתיהן תחמול על הילד, כי בזה יודע באמת שהיא אמו כאשר יכמרו רחמיה עליו כפי האהבה הטבעית אשר לנקבה עם ולדה, וכן היה שאם הילד החי נכמרו רחמיה על הילד ואמרה בי אדני תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו והאחרת אמרה באכזריות גזורו, ושמזה הכיר שלמה למי היה הילד החי. ואם היה כדבריהם היה הדבר מבואר ולא היה לשלמה בזה חכמה רבה, ולא לישראל שיראו ממנו מפני זה כמו שיזכיר הכתוב אחר זה. ואחרים אמרו ששלמה כאשר שמע שהאשה האחת שכבה על בנה והמיתתו, חשב שתהיה האשה ההיא מטבע מאדים אשר יעשה מכת חרב והרג ואבדן, ולכן אמר קחו לי חרב (כה) ואמר גזרו את הילד החי, ובראותו שהאשה החשודה אמרה גם לי גם לך לא יהיה גזורו התאמת אצלו שהיא היתה מטבע מאדים, ולכן תחפוץ בחרב ובגזרת הילד, והוא המורה שהיא המיתה את הנער בשכבה עליו, כי הדברי’ כלם ממין אחד מורים זה על זה, ומכאן התבאר אצלו מי היתה אם הילד החי וצוה לתתו לה. וכבר כתבתי למעלה בשער השני אמתת הענין הזה לדעתי, והוא ששלמה השיג אמתת הדבר הזה קודם הנסיון והבחינה הזאת, כי מהכרת פני הנשים הזונות ומפרצופיהן כשעיין בהן ואופן דבריהם כששמע אותן השיג מצפוני לבותן וירד לאמת הענין, וגל’ ליושבים לפניו תוכן הענין ואמותו כפי מה שהשיג בחכמתו מפרצופי הנשים ואותות דבריהן ותנועותיהן, האמנם עשה הבחיל ההיא בהם שהרואים היושבים ראשונה במלכות לפניו יכירו חכמתו ויתאמתו אליהם דבריו וגזרתו וידעו שהוא עושה משפט וצדקה בזה:

חומת אנך על מלכים א ג׳:ט״ז:א׳
אז תבאנה שתים נשים זונות. פירש רבינו האר”י זצ”ל שהם שתי קליפות קשות ובימי יהושע כתיב שנים אנשים מרגלים דהיו מגבורות עוז”א ועזא”ל ונמתקו בכבישת הארץ. ודינים דנוקבא קשים ולא נמתקו עד זמן שלמה וז”ש אז תבאנה שתים נשים זונות ר”ל אז נמתקו ולא מקדמת דנא:

ג׳:כ״ז:א׳
היא אמו. אמרו רבותנו ז”ל שיצאת בת קול ואמרה היא אמו. ואפשר דהיינו שהכתוב סמך לומר וישמעו כל ישראל ששמעו הבת קול ויראו מפני המלך כי ראו חכמתו ואשר מן השמים יוכיחו דהאמת אתו:

נחל שורק, הפטרת מקץ ב׳
ב. היא אמו. אמרו רז”ל שיצאה בת קול ואמרה היא אמו. ואפשר שעל זה סמך וישמעו כל ישראל וכו’ ששמעו הבת קול. ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט כלומר מלבר חכמתו לדון דין אמת לאמיתו. עוד בה שידע לעשות המצאות למתק הדבר כמו שעשה להביא חרב וכו’ וז”ש לעשות משפט כלומר לתקן המשפט.

מלבי”ם על מלכים א ג׳:י״ח:א׳
למה כפלה אין זר אתנו בבית, זולתי שתים אנחנו בבית, למה תחלה אמרה מאצלי ואחר כך בחיקי ולא אמר השכיבה אצלי, למה ואקום בבקר ואתבונן בבקר למה אמרה שהכירה שהמת אינו בנה ולא אמרה שהכירה שהחי הוא בנה, למה תפסה האחת בלשונה בני החי ובנך המת, והשנית אמרה בהפך בנך המת ובני החי, למה החזיר המלך את דבריהן שנית, מה היה מהחכמה הגדולה במשפט הזה, שכבר הוא דבר פשוט שרחמי האם על הבן, ומה היה עושה אם היתה השנית אשה חכמה והיתה מבינה הערמה והיתה מבקשת ג”כ שיחיה אותו:

מצודת דוד על מלכים א ג׳:כ״ו:א׳
גם לי וגו׳. היות עצם כוונתה היתה לבל תשמח חברתה במיתת בנה, כי מה לה להניק בן אשה אחרת, ובשמעה שצוה המלך להמיתו, רצתה יותר בזה, כי אז לא תשמח עוד חברתה, והיא לא תניק בן אשה אחרת והמלך השכיל מדעתו מתחילה שתחפוץ יותר בזה:

תשובות הרדב”ז חלק ג תתרנ״ט
שאלת ממני ידיד נפשי על המשפט ששפט שלמה הע”ה בין שתי הנשים זונות דכתיב וישמע העם את המשפט אשר שפט וכו’ ומה החכמה היתרה שיש במשפט הזה אין זה כי אם תחבולה מן התחבולות ויש בזמננו מי שיודע לעשות תחבולות כאלה וזולתם. ואין לומר מפני שיצאת בת קול ואמרה היא אמו ולפיכך יראו ממנו מפני שמן השמים מסכימים עמו שהרי הכתוב מעיד כי מפני המשפט יראו ממנו ולא מפני הבת קול:

תשובה יפה שאלת וכבר קדמך ר’ יצחק אברבנאל ומה שתירץ אינו נכון בעיני תדעהו מספרו אבל מה שנראה לי כי המלך שע”ה הכיר את אם הילד מכמה בחינות חדא שהכיר פרצוף הילד החי דומה לפרצוף האשה אשר תובעת אותו ופרצוף הילד המת דומה לפרצוף האשה אשר בידה הילד החי עוד הכיר את טבע האשה התובעת שהיא קצת התנועה זריזה וזהירה ולא שכבה על בנה ואת האשה האחרת הכיר בה הפך זה ושפט בדעתו כי המת בנה של זו. עוד מסתמא שאל את עניינם ואמרו לו שזו שומרת יבם אשר הבן החי בידה ואמר בודאי אין אשה רוצה לטרוח להניק את מי שאינו בנה אם לא לשום תכלית של הנאה כי אין הטבע מסכים על זה כלל ולפיכך דן מדעתו כי אשה זו רוצה בילד החי אעפ”י שאינו בנה להפטר מן החליצה ומן היבום אבל האשה אחרת אם איתא דמת בנה מה לה לתבוע את בן חבירתה לטרוח עליו ולהניקו ללא תכלית וסבה ועל כן שפט המלך שזה בנה ואמר לעומדים אצלו זה בנה של זו וזה בנה של זו ולברר הדבר שיאמינו שכך הוא עשה התחבולה הזאת להבחין הדבר ועל כן ידעו כי אמת אמר המלך בתחלה וזהו וישמע העם את המשפט כי המלך שפט כן בתחלה ואח”כ עשה הבחינה ועל כן יראו כי אמרו המלך ידע כל מצפוני לב מתוך דעתו וחקירתו והכרתו ואעפ”י שלא נזכר זה בכתוב בהדיא דרך הכתוב לקצר ואפשר לדקדק כן מדקאמר ותעמודנה לפני המלך שנראה [מיותר] לגמרי אלא בא לומר שעמדו לפניו זמן מה ונסתכל בהם והכיר המשפט קודם שידברו וכן יש לדקדק ממאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וכו’ דאע”ג שדרשו ז”ל מכאן לדיין שצריך לשנות טענות הבעלי דינין כך היה ראוי לומר זאת אומרת בני החי ובנך המת כמו שאמר גבי האחרת ומה לו להזכיר (מלזה) [מלת זה] ואפילו אם תרצה לומר להורות באצבע אמר זה מה שאין בו צריך מ”מ אמר אותו שלא במקומו שכך היה ראוי לומר זאת אומרת זה החי בני על כן אני אומר אל העם העומדים בהיפך פנים כנגד האשה אשר הבן בידה זאת אומרת זה בני חי ואין זה אמת כי אין זה בנה אלא המת ולגבי האחרת לא אמר זה אלא סרה טענתה לבד ואגב אורחין למדנו שצריך הדיין לשנות כל הטענות אעפ”י שיש בה דברים שלא לצורך שהרי לא היו באות לדון אלא על החי לא על המת ומה צורך שיאמר זאת אומרת זה בני החי ובנך המת אלא כמו שביארנו שצריך לשנות הטענה כמו שאמר הבעל דין וטעמא דמלתא שלא יאמר הבעל דין אלו היה הדיין מבין טענותי לא היה דן כן וה”ה והוא הטעם לכל הטענה אעפ”י שאינו עיקר לענין הדין חושב הבעל דין עיקר לפיכך צריך הדיין לשנותה. וא”ת הא קייל”ן כמ”ד לא מפקינן ממונא מחזקתיה אלא בעדים וראיה ואפילו באומדנא דמוכח כההיא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו ואפילו לבת קול מ”מ הא אמרינן לא בשמים היא. וי”ל דכיון דאמרה האשה גם לי גם לך לא יהיה גזורו הא אפיקתיה מחזקתה ולפיכך זכתה האחרת א”נ הוראת שעה. והוי יודע שיש מי שפוסק דמפקינן ממונא באומדנא דמוכח ומ”מ מהאי עובדא ליכא הכרחה. וראיתי במדרש אז תבאנה וכו’ רב אמר רוחות היו ושמואל אמר זונות היו רבנן אמרי יבמות היו ע”כ ולדעת רבנן נראה כאשר כתבתי לעיל דליכא למימר יבמות מבית אחד דא”כ צרות מיבעי ליה ותו מאי נפקא להו מינה אי יהיה בנה של זו שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום וליכא למימר נשי שני נכרים אלא ששתיהן היו זקוקות ליבום דא”כ לא הוה קרי להו יבמות אלא ודאי היו נשי שני אחים ואחד מהם מת בלא בנים והניח את אשתו מעוברת וכדכתיבנא לעיל. ואע”ג דגרסינן התם א”ר יהודה בר אלעאי אלו הייתי שם הייתי נותן על צוארו של שלמה ולא די לאחר שמת אלא עוד לאחר שהיה גוזר ע”כ ומשמע שלא היו יודעים מה היה בדעתו של שלמה הע”ה לא קשיא. כללא דמילתא לא ידעו הדבר אלא הקרובים אליו המכירים בחכמה והכירו מתוך דבריו של המלך שהכיר בהן מי מהן היה הילד החי אבל האחרים לא הכירו א”נ ידעו מה ששפט המלך בתחלה אבל לא ידעו מה היה רוצה לעשות וחשבו שבאמת היה רוצה לגזור את הילד כפי ההקדמות שהקדים להם כדאיתא התם ועל כן אמרו אי לך ארץ שמלכך נער וכו’ כדאיתא התם. א”נ יש להשיב כי שלמה הע”ה היה נער וחכמה גדולה היתה זאת בחיק מי שהוא קטן בשנים וכן כתוב ואנכי נער קטן לא אדע מצאת ומבוא. והנראה לע”ד כתבתי. והראשון עיקר: