התיאור בטקסט המקראי’ במדבר ה’ 11 ואילך:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ; דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. ; וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. ; וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. ; וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן. ; וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. ; וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. ; וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. ; וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. ; וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. ; וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. ; וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. ; וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. ; וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים. ; וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. ; וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. ; וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. ; וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. ; זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ; אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת. ; וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ.”

הסיפור הזה מתאר סיטואציה, אין באמת דמות כזו, אך התיאור הזה לא השאיר אותי אדישה וגרם לי לצלם את הרגע הזה, בו אישה מובאת אל הכהן כי על בעלה נחה רוח הקנאה וזה חשד בה, והטקס הקשה אותו עליה לעבור.

שני דברים צריכים להתרחש בכדי שגבר יוכל להביא את אשתו לפני הכהן לביצוע טקס זה
1. וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ 

2. וְנִסְתְּרָה
חכמי התורה מפרשים ומוסיפים על פשט הכתוב
הקינוי – כהתראה והסתירה – כראיה
ה’סתירה’ כהסתרות עם גבר זר במשך זמן המאפשר ביאה, זאת לאחר ה’קינוי’ כלומר התראת הבעל לאשה שלא להתייחד עם אותו האיש.
לפי המפרשים גם לסתירה וגם לקינוי צריכים להיות עדים ועל כך יש מחלוקת – שני עדים כשרים לסתירה, ולקינוי מספיקים דברי הבעל, או שגם לקינוי יש צורך בשני עדים.
במידה ושני אלה מתקיימים, הבעל מביא את האישה בפני הכהן, להביא מנחת קנאות “עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן.”
הכהן לוקח מים קדושים בכלי חרש בהם שם עפר מאדמת המשכן, הכהן פורע את שיער האישה, שם בידה את מנחת הקנאות ומשביע אותה בשבועת האלה: “ם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. ; וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. ; וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. ; וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.”
הכהן כותב את השבועה הזו רוויית הקללות על דף / קלף ומוחה אותם במים, על האישה לשתות את המים המאררים האלה.

למעשה, הדין במקרה זה מוכרע באמצעות התערבות ניסית אלוהית, לכאורה במים אין דבר פיסי אמיתי שיש בו להזיק לאישה. בכך טמונה אמונה מאגית לפיה דין האישה נבחן בכוח הקללות הנמחות במים המאררים ומשקים את גופה.

בתלמוד סוטה ז א – ב, תיאור קשה אף יותר להשפלת האישה:
“אִם אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי שׁוֹבֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ וְיוֹצֵאת וְאִם אָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְצוֹרָעִין

וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה לֹא הָיָה סוֹתֵר הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִּלְבָנִים מְכַסֶּהָ בִּשְׁחוֹרִים הָיָה עָלֶיהָ כְּלֵי זָהָב.

וְקַטְלֵיאוֹת נְזָמִים וְטַבָּעוֹת מַעֲבִירִין מִמֶּנָּה כְּדֵי לְנַוְּולָהּ וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ וְכׇל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן וְכׇל הַנָּשִׁים מוּתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר וְנִוַּסְּרוּ כׇּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה.. (ראו גם סנהדרין מה א: ד, תלמוד ירושלמי סוטה א ה א, משנה סוטה א ה..)

טקס נוראי זה בא על סיומו בימי יוחנן בן זכאי, סוף ימי בית שני: “משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר (הושע ד) לא אפקוד כא על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו’.” (משנה סוטה ט ט, תלמוד ירושלמי סוטה ט ט א).

בעברית המקראית אישה שוטה’ לפי הוראת סטייה מדרך הישר בהקשר מיני, בעברית מאוחרת יותר של ימי חזל משנה ותלמוד הוחלפה ש’ ב ס’, ל’אישה סוטה’. 

אצל חזל / מפרשים

ברכות ס״ג א:י״ח
אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת — לוֹמַר לָךְ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, וּכְתִיב ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ וְגוֹ׳. וְלֹא עוֹד אֶלָּא סוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״.

תלמוד ירושלמי
סוטה א׳:א׳:ב׳: הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ כול׳. כְּתִיב וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וגו׳. שֶׁלֹּא יְקַנֵּא לָהּ לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ מִתּוּן. אֶלָּא מִתּוֹךְ דָּבָר שֶׁל אֵימָה. עָבַר וְקִינֵּא לָהּ בְּאֶחָד מִכָּל־הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. מַה אִתְאֲמָרַת. לְמִצְוָה. לְעִיכּוּב. אִין תֵּימַר לְמִצְוָה. קִינּוּיוֹ קִינּוּי. אִין תֵּימַר לְעִיכּוּב. אֵין קִינּוּייוֹ קִינּוּי. אַתְייָא כְהָדָא. כָּל־מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר חוּקָּה תּוֹרָה מְעַכֵּב.
סוטה א׳:א׳:ה׳: וּמַה טַעְמָא דְרִבִּי לִיעֶזֶר. כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. עֶרְוָה זוֹ סְתִירָה. דָּבָר זֶה קִינּוּי. דָּבָר דָּבָר. מַה דָבָר הָאָמוּר לְהַלָּן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים. אַף דָּבָר הָאָמוּר כָּאן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים. וּמַשְׁקֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. וּמָעֲלָה בוֹ. בִּתְנָאִים שֶׁהִיתְנָה עִמָּהּ עַל פִּי אֲחֵרִים.
סוטה א׳:ו׳:א׳: הָֽיְתָה מְכוּסָּה בִלְבָנִים מְכַסָּהּ בִּשְׁחוֹרִים. הָיוּ עָלֶיהָ כְלֵי זָהָב וְקַטֶלָּיוֹת נְזָמִים וְטַבָּעוֹת מַעֲבִירָם מִמֶּנָּהּ כְּדֵי לְנַװְלָהּ וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוּ מִמַּעֲלָה מִדַּדֶּיהָ וְכָל־הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא וְרוֹאֶה חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁלִּיבָּהּ גַּס בָּהֶן. וְכָל־הַנָּשִׁים מוּתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר וְנִוַּסְּרוּ כָּל־הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶינָה.

סוטה ב׳ ב:י׳: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם וְכוּ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר קְרָא בָּהּ בָּהּ וְלֹא בְּקִינּוּי בָּהּ וְלֹא בִּסְתִירָה
סוטה ג׳ א:י׳: תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֵין אָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ שֶׁנֶּאֱמַר וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ

סוטה כ״ז ב:ד׳: כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל שֶׁנֶּאֱמַר נִטְמָאָה וְנִטְמָאָה דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא

מדרש במדבר רבה
ט ט: אָמְרוּ מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי אֲחָיוֹת שֶׁהָיוּ דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ וְהָיְתָה הָאַחַת נְשׂוּאָה בְּעִיר אַחֶרֶת, בִּקֵּשׁ בַּעְלָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן לְקַנֹּאת לָהּ וּלְהַשְׁקוֹתָהּ מַיִם הַמָּרִים בִּירוּשָׁלַיִם, הָלְכָה לְאוֹתָהּ הָעִיר שֶׁהָיְתָה אֲחוֹתָהּ נְשׂוּאָה שָׁם, אָמְרָה לָהּ אֲחוֹתָהּ מָה רָאִית לָבוֹא בְּכָאן, אָמְרָה לָהּ בַּעֲלִי רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹת אוֹתִי מַיִם הַמָּרִים, וַאֲנִי טְמֵאָה. אָמְרָה לָהּ אֲחוֹתָהּ אֲנִי הוֹלֶכֶת תַּחְתַּיִּךְ וְשׁוֹתָהּ, אָמְרָה לָהּ לְכִי וַעֲשִׂי כֵן. מֶה עָשְׂתָה לָבְשָׁה בִּגְדֵי אֲחוֹתָהּ וְהָלְכָה וְשָׁתְתָה מַיִם הַמָּרִים וְנִמְצְאָה טְהוֹרָה, חָזְרָה לְבֵיתָהּ יָצְאָה אֲחוֹתָהּ שֶׁזָּנְתָה לִקְרָאתָהּ, חִבְּקוּ וְנָשְׁקוּ זוֹ לָזוֹ, כֵּיוָן שֶׁנָּשְׁקוּ זוֹ לָזוֹ, הֵרִיחָה בַּמַּיִם הַמָּרִים מִיָּד מֵתָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (קהלת ח, ח): אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו, הֱוֵי: לֹא אֶרְאֶנּוּ וגו’, לְכָךְ נֶאֱמַר: וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל.

ט׳:י״א: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וגו’ (במדבר ה, יד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ו, טז): שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה’ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אֵלּוּ שִׁבְעָה דְבָרִים בַּסּוֹטָה הֵם אֲמוּרִים, (משלי ו, יז): עֵינַיִם רָמוֹת, שֶׁהַסּוֹטָה תּוֹלָה עֵינֶיהָ לְאִישׁ אַחֵר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה ג, טז): יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וגו’, (משלי ו, יז): לְשׁוֹן שָׁקֶר, שֶׁהִיא נוֹאֶפֶת וְאוֹמֶרֶת מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת וּמְשַׁקֶּרֶת לוֹ. (משלי ו, יז): וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי, שֶׁהַנּוֹאֵף נִכְנַס עַל מְנָת שֶׁאִם נִתְפַּס יַהֲרֹג אוֹ יֵהָרֵג. (משלי ו, יח): לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, שֶׁהַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת אֵין מַחְשְׁבוֹתָם בְּכָל שָׁעָה אֶלָּא עָוֹן, אֵימָתַי הֵם חוֹטְאִים, וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּאֵיזֶה שָׁעָה. (משלי ו, יח): רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה, בְּוַדַּאי שֶׁמְמַהֲרִין לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֵטְא. (משלי ו, יט): יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר, שֶׁאִם יִתָּפְסוּ הֵם מְכַזְבִים וּמְשַׁקְּרִים וְנִשְׁבָּעִים מְשִׂיחִים הָיִינוּ זֶה לָזֶה לִדְבָרִים אֲחֵרִים. (משלי ו, יט): וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים זֶה עִם זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכב, ח): לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ. וְהַנּוֹאֵף אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ הַבַּעַל שׁוֹמֵעַ וְשׂוֹנְאוֹ, וְאַף הַנּוֹאֵף אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ, הֱוֵי: וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, אַף כָּאן הוּא אוֹמֵר: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה, אֵין קִנְאָה אֶלָּא לְשׁוֹן כַּעַס, כְּמָה דְתֵימָא (דברים לב, כא): הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם, וְאוֹמֵר (משלי ו, לד): כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וגו’.

ברטנורא על התורה, במדבר ה׳:י״ח:א׳
ופרע סתר את קליעת שערה וכו’ לפני ה’ בשער ניקנור הוא שער מזרחי דרך כל הנכנסין קשה למה סרס המקרא שפי’ ופרע קודם שיפרש לפני ה’ הקודם לו בפסוק. וי”ל משום דאזדא לטעמיה שכת’ לעיל שכל העניינים הללו כדי ליגעה ולביישה אולי תטרף דעתה ותודה ומשום הכי פי’ לפני ה’ ר”ל בשער ניקנור דרך כל הנכנסין שיראו אותה כל הנכנסין בניוולה דאי לאו משום האי טעמא הוה אמינא דפי’ לפני ה’ בעזרה עצמה מקום שאין שם איש אחר:

תנחומא בובר, נשא ה׳:א׳
והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים (במדבר ה טו). למה מביאה קמח שעורים, לפי שנהגה עמו מנהג בהמה, לפיכך תביא קרבנה מאכל בהמה. [לא יצוק עליה שמן] (שם), למה לא יצוק עליה שמן, שהשמן אור וקרוי יצהר, וזו אהבה את האפילה, לפיכך לא יצוק עליה שמן, [ולא יתן עליה לבונה] (שם), למה לא יתן עליה לבונה, לפי שהלבונה זכר לאמהות הוא, [שנאמר] אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה (שה”ש ד ו), וזו פירשה מדרכיהם, לפיכך תהא מזכרת עון, ולא מזכרת זכות. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן (במדבר ה יז), הוא נברא מן העפר, והיא נוצרה מן המים, לפיכך היתה נבדקת במים ובעפר אם טהורה היא כברייתה או לאו, ועוד למה נבדקת במים ובעפר, לפי שהן עדיה, שנאמר העידותי בכל היום את השמים ואת הארץ

ילקוט שמעוני על התורה תש״ה:א׳
והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים, לפי שנהג עמה מנהג בהמה לפיכך הביא קרבנה מאכל בהמה. לא יצוק עליה שמן שהשמן אור וקרוי יצהר וזו הביאה את האפלה לפיכך לא תהא אור במנחתה. לא יתן עליה לבונה, שהלבונה זכר לאמהות שנאמר אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה וזו פרשה מדרכיהן לפיכך תהא מנחתה מזכרת עון ולא מזכרת זכות. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש וגו’ ואם לא שטית טומאה תחת אישך וגו’ ומן העפר וגו’ הוא נברא מן העפר והיא נוצרת מן המים. ד”א למה לוקח מים ועפר ובודקה מפני שתחלתה מן המים. ד”א לפיכך היתה נבדקת במים ובעפר לפי שהן עדים שנאמר העדותי בכם וגו’.

מדרש אגדה
ה׳:י״ז:א׳: ולקח הכהן מים קדשים. מי שרי למסב מים קדושים [אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכיור, ולמה היה משקה אותה מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנחושת של נשים כשרות שהיו במצרים, שנאמר ויעש את הכיון נחשת וגו’ (שמות ל”ח ח’), וזאת קלקלה ולא הלכה בדרך אותם נשים כשרות, שהיו מחבבים את בעליהם, לכך הוא בודק אותה במי כיור. ולמה בכלי חרש, לפי שהיתה משקה לנואף בכלים נאים של כסף ושל זהב, לכך היה מגנה אותה ומשקה אותה בכלי חרש:

במדבר ה׳:י״ז:ג׳: ד”א לפי שאדם נברא מעפר וממים, לכך נידונה בעפר ובמים:
במדבר ה׳:י״ז:ב׳: ומן העפר. ולמה הוא נותן עפר לתוך המים, לפי שהיא האבילה לנואף מעדנים, לכך היא טועמת טעם עפר, כשם שנתקללה הנחש בעפר שנאמר ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג’ י”ד):

אבן עזרא
ונזרעה זרע. שיתן לה השם זרע בשכר הקלון שאירע לה:

חנוכת התורה קכ״ד:א׳
פרשת נשא במסכת סוטה דף כ”ו ע”א תניא ר’ עקיבא אומר ונקתה ונזרעה זרע אם היתה עקרה נפקדת אמר לו ר’ ישמעאל אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו אלא מה תלמוד לומר ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה יולדת בצער יולדת בריווח נקיבות יולדת זכרים וכו’. והקשו בתוס’ דלר’ ישמעאל נמי יקשה אם כן יסתרו כל היולדות בצער וכו’ עיין שם. ויש לתרץ דהנה באמת לכאורה קשה על ר’ ישמעאל דאמר אם כן יסתרו כל העקרות דילמא דוקא היכא דנסתרה בלא כוונה כדי שתפקדה בכהאי גוונא הוא דמועיל לה שתלד אבל אם סותרת עצמה בכיוון שתהא יולדת אפשר דאינו מועיל. וצריך לומר דעל כרחך הסברא נותנת אף דמכוונת לזה גם כן מועיל דהא כולי עלמא יראו דלא בדקו לה המים ואם כן ידעו דלא זינתה ומזה לא ידעו דהיא עשתה בכיון כדי שתלד רק יסברו דבאקראי היתה הסתירה אם כן יהיה התורה חס ושלום בעיניהם כפלסתר. משום הכי היה סובר ר’ ישמעאל דהסברא נותנת דמועיל בכל ענין. אך קשה דילמא לעולם היכא דמכוונת לכך אינו מועיל והא דלא יהיה התורה כפלסתר בעיני הרואים זה אינו דהא אפשר שיאמרו שמא הבעל אין מנוקה מעון להכי לא בדקו המים אף שהיא זינתה. כדאיתא והאיש מנוקה מעון אז והאשה תשא עונה. וצריך לומר דמכל מקום הבעל בעצמו שהוא יודע בעצמו שהוא מנוקה מעון אם כן יהיה התורה בעיניו חס ושלום כשקר משום הכי מועיל לה אף במתכוונת לכך. אך עדיין קשה דילמא היכא דמכוונת לכך אינו מועיל כי העולם יתלו בבעל ואי דלגבי הבעל יהיה התורה כפלסתר זה אינו הא הבעל יכול שוב לתלות בבנים דהא איתא אם יש לה בנים והם אינם מנוקים מעון גם כן אין המים בודקים אותה. אם כן מצינן למימר דהבעל יש לו לתלות בבנים. והבנים יש להם לתלות בבעל. אך כל זה באם שיש לה בנים אבל עקרה המסתרת ודאי צריכה שתהא נפקדת כנזכר לעיל כדי שלא יהיה התורה בעיני הבעל כפלסתר דהא אם אין לה בנים שוב אין כאן במי לתלות. אם כן שפיר קשה על רבי עקיבא אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו. אבל על ר’ ישמעאל לא קשה מידי דאם כן יסתרו כל היולדת בצער. כי למה תסתרת הלא במכוונת לכך יש לומר דאינו מועיל. דהא כאן אין לומר כנגד הרואים דהא הם יתלו בבעל. ואין לומר כנגד הבעל עצמו שהוא יודע שהוא מנוקה מעון. הלא הבעל יש לו גם כן במי לתלות היינו בבניה כנזכר לעיל אם כן מיושב קושית התוס’:

קכ״ד:ב׳: ועל דרך זה יובן היטב דברי הגמרא במסכת ברכות דאמרינן שם שאמרה חנה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ואין אתה עושה תורתך פלסתר. ואם ראה תראה וכו’ ועל כרחך תפקדני בבנים דהא כתיב ונקתה ונזרעה זרע וכו’ עיין שם. וקשה על הלשון שאמרה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי דמשמע דכולי עלמא ידעו הלא הסתירה הוא בסתר. אך לפי הנזכר לעיל אתי שפיר דהסתירה יהיה באמת בסתר. אך כל העולם אף שהם לא יעשו תורתך פלסתר בעבור שיתלו בבעלה שהוא אינו מנוקה כנזכר לעיל. אבל הוא בעצמו יודע שהוא מנוקה מעון ואין לו במי לתלות: