אסתר

אסתר, הדסה, מרדכי: משמעות השמות ומוטיב הריח בפורים…

הפרסים קראו לה ‘אסתהר’ – ירח – בשל יופיה הרב
‘אסתר’ גם מהשורש ס.ת.ר, אסתיר, ממש כך גם שם השם לא מוזכר כלל במגילה.
הזמן במגילה הוא זמן גלות, זמן בו הנוכחות האלוהית מצויה בהחבא. (אגב, בתרגום השבעים ישנן הרחבות למגילה שם מופיע שם השם 42 פעמים).
הדסה – משולה להדס המפיץ את ריחו הטוב, כשם שצדיקים מכונים ‘בשמים’
מוטיב הריח מופיע גם בשמו של מרדכי, מצירוף המילים ‘מירא דיכא’ בארמית, שמשמעו ‘מר דרור’ הוא מן הבשמים לשמן משחת הקודש (לפי מדרש חולין קל”ט).
גם מנהג שתיית היין בפורים מתואר ‘כהתבשמות’…:)

חוש הריח הוא החוש היחיד מבין חמשת החושים שלא היה מעורב בחטא הקדמון ולכן לא נפגם, חווית הריח היא אמנם גופנית אך מעלתה רוחנית.
“התגלות אור דפורים הוא התגלות זה שגם בהעלם יש אור” (רסיסי לילה, נ”ב)

אסתר

בת אביחיל, משבט בנימין
בת דודו של מרדכי היהודי
נישאה למלך אחשוורוש
לפי חז”ל היא אחת משבע נביאות “שֶׁבַע נְבִיאוֹת מַאן נִינְהוּ? שָׂרָה, מִרְיָם, דְּבוֹרָה, חַנָּה, אֲבִיגַיִל, חוּלְדָּה וְאֶסְתֵּר.” מגילה יד א’
הגיבורה המרכזית של מגילת אסתר.

משמעות שמותיה אסתר / הדסה

שמה היהודי העברי היה הדסה והוא הוחלף באסתר בהתאמה לחיים בגולה, צליל השם ‘אסתר’ מזכיר את שמה של ‘אמסתריס’ מי שהיתה לפי מקורות הסטוריים מלכת פרס ואשת אחשוורוש (הוא כסרכסס) (עולם התנ”ך, מגילות, עמ’ 216)

אסתר: על שם אלת האהבה והפריון במיתולוגיה הבבלית ‘אשתר’ (מרדכי קרוי על שם האל הבבלי ‘מרדוך’)
‘סתארה’ בפרסית במשמעות כוכב.
לפי רש”י ‘אסתהר’ זה ירח.
‘הדסה’:
תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י”ג, עמוד א’: “רבי מאיר אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים, וכן הוא אומר (זכריה, א’, ח’) “והוא עומד בין ההדסים”. רבי יהודה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת שמה אסתר? על שם שהייתה מסתרת דבריה, שנאמר “אין אסתר מגדת את עמה וגו’”. רבי נחמיה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר – שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר.” בפרשנות התלמודית הציע רבי יהושע שהשם “הדסה” – במשמעות “הדס” – קשור לצבע הפנים האידיאלי בתרבות הפרסית, ירוק, ולפיכך מרמז על יופייה. פרשנות נוספת קשרה את השם “הדסה” עם מילה שמשמעותה “מלכה”, ואברהם שלום יהודה שיער שהשם “אסתר” נגזר ממילה מדית משוחזרת שפירושה “הדס”.”

מגילת אסתר

המגילה היא סיפור חיי היהודים בגולה, סביב ארמון המלוכה הפרסי.
כתיבת המגילה מתוארכת לסביבות המאה הרביעית לפנה”ס, לאחר מלכות אחשוורוש ולפני ההלניזציה של המזרח בעקבות אלכסנדר (הויכוח במחקר נע בין 200-400 לפנה”ס).
מספרת את מקור חג פורים, חג בתר תורתי, הוא החג היחיד הנזכר במקרא אך לא בתורה, והמידע היחיד אודותיו הוא ממגילת אסתר.
היא הוכללה בקנון ככל הנראה במועד חתימת חטיבת הכתובים במקרא – על כך יש ויכוח במחקר, לפי א. רופא, הקאנוניזציה הלכה בעקבות החג, ברגע שהחג התקבל, צריך היה לקבל את המגילה, שהרי אין כל אזכור לחג זה במקרא (רופא, מבוא לספרות המקרא, עמ’ 224-225).
ברקע הסיפור האיום להשמדת העם היהודי.
סיפור המגילה הוא קומדיה, מאופיין בהגזמות, לעג, אי הבנות קומיות והיפוכי מצבים, רוח זו של המגילה הבנויה כולה על חזרות ומהפכים, שיאים והיפוכם תוך הגברת המתח וההומור, תואמת את מטרתה ומהווה סיפור היתולי לחג קרנבלי. לאורך המגילה עשרה(!) משתאות המשרים אווירה של חגיגה והילולה, המאפיינת את חיי החצר הפרסית ואת רוח החג.

(מבוסס מתוך מקרא לישראל: אסתר, עמ’ 4-27)
המגילה היא סיפור מקראי המתייחס לסיפורי מקרא שונים כגון סיפורי האבות (הסיפור המשולש, אברהם נותן את שרה אשתו למלך זר), יוסף, יעקב ועשו, שאול ומלחמתו בעמלק,  ספר מלכים, ועוד. (ראו הרחבה אצל: שולה קשת, ‘אמרי נא אחותי את: גלגולו של סיפור חוזר בתרבות ישראל’, עמ’ 82-87)
כמו כן, אורית אבנרי בספרה, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילת רות ואסתר, השוואה בין מגילת אסתר למגילת רות, ובין הגיבורות.
* לפי רופא (שם, 225), העובדה שבקומראן נמצאו עותקים של כל המגילות ולא נמצא שום זכר למגילת אסתר, מעיד שהחג והמגילה לא התקבלו בקלות, כמו גם בתוספות לאסתר שנשתמרו ביוונית, אסתר המלכה מתפללת ומכריזה שמתעבת את משכבו של הערל, מאסה בעטרת שעל ראשה, לא אכלה משולחנו של המן ולא שתתה מיין נסך.
* המגילה נקיה מכל סממן דתי ויהודי, לא מוזכר לאורך כל המגילה שם האל ולו פעם אחת, יש צומות אך אין תפילות, בתרגום השבעים למגילה הוסף שם השם וגם נוספו תפילות, אין כל הקפדה על אכילת מזון כשר, שתיית יין ו/או כל מנהג יהודי אחר (להבדיל ממגילת דניאל שם מוזכרת שמירת כשרות והקפדה על שתיית יין בגלות).

תקציר הסיפור במגילה

לאחר שבעה ימי משתה, מבקש אחשורוש מסריסיו להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות, “להראות העמים והשרים את יופיה”, ושתי מסרבת. (ראו אצל ושתי הרחבה לענין זה)
אחשוורוש כועס ומתייעץ עם שבעת סריסיו “כדת מה לעשות עם המלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך”, ממוכן מסב את תשומת לב המלך לכך שאין זו רק פגיעה במלך אלא פגיעה בסדר הפטריאכלי (יעל שמש, גלגולה של ושתי, בית מקרא, עמ’ 47), ומציע למלך להוציא צו המנשל את ושתי מהמלוכה שתינתן ‘לרעותה הטובה ממנה’, כך יבינו הנשים את חשיבות הסדר הטוב והצייתנות לגבר.

מכאן מציעים היועצים לחפש עבורו נערות בתולות ויפות, וזו אשר המלך יבחר תהיה למלכה תחת ושתי, בין כל הנשים שהוצגו לפני המלך היתה גם אסתר.
אסתר יתומה מאב ואם, אומצה וגודלה ע”י דודה מרדכי, נלקחה להרמון המלך שם טיפלו בה שבע נערות שהספיגו את גופה בשמנים, ותמרוקים כחלק מההכנות לקראת המפגש עם המלך, תקופת טיפול זו בעורה של אסתר ארך שנה!, ששה חודשים בשמן המור וששה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים (ב, 12). אסתר מתוארת שקטה וצייתנית, לא בקשה דבר “כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך שומר הנשים” (ב, טו).
כשהגיעה העת להציג את אסתר בפני המלך, מסופר במגילה כי אחשוורוש אהב אותה מכל הנשים, “וישם כתר מלכת בראשה, וימליכיה תחת ושתי” (ב, יז), ואסתר כל הזמן מסתירה את מוצאה היהודי בהנחיית מרדכי דודה.

עד שלב זה, מוצגת אסתר כאישה יפהפייה, ממושמעת, צייתנית, פאסיבית, תלותית ושותקת (ניגוד מוחלט לושתי הסוררת).

מרדכי שהיה פקיד בחצר המלך, שמע יום אחד ששניים מסריסי המלך, ביגתן ותרש מבקשים להרוג את אחשוורוש המלך, מרדכי מודיע לאסתר ואסתר מספרת למלך (‘בשם מרדכי’), שני הסריסים נתפסו ונתלו על העץ, תיאור המקרה נרשם בספר דברי הימים לפרס.
מכאן, דמותה של אסתר תתחיל תהליך התפתחותי מטמורפוזה של ממש, לאישה אסרטיבית אקטיבית עד שתהיה בעלת כוח פוליטי אמיתי.

המלך אחשורוש מרומם את המן האגגי, ומצווה את כל אנשי החצר להשתחוות להמן, היחיד שמסרב לצו זה – מרדכי. האגו של המן לא מסתפק בענישת מרדכי ומשנודע לו מוצאו היהודי, הוא מבקש להרוג את כל היהודים בממלכה, המן מפיל פור והיום הנבחר לביצוע התוכנית יוצא יג באדר, המן מקבל את ברכת אחשוורוש להוציא את תוכניתו אל הפועל.

מרדכי קורע בגדיו וכל העם נוהגים אבלות וצמים.
מרדכי מבקש מאסתר להשפיע על המלך לביטול הצו.

שלושה ימים ושלושה לילות צמות אסתר, נערותיה ולבקשתה גם כל העם.

אסתר נכנסת לחצר המלך ללא הזמנה (מעשה שלא יעשה),  המלך מפנה אליה את שרביטו – סימן לכך שמאשר לה להתקרב.
אסתר מבקשת לערוך משתה ולהזמין אותו ואת יועצו המן.
במהלך המשתה המלך שואל את אסתר לבקשתה אך זו מבקשת לקיים משתה נוסף עם המן ורק אז תספר לו את בקשתה.
המן שב לביתו מתגאה בהזמנה של אסתר למפגש המשולש (אסתר, אחשורוש, המן), אך טרוד מהעובדה שמרדכי מסרב להשתחוות לו.
זרש אשתו מציעה לו להכין עץ בגובה חמישים אמה,עליו יתלה את מרדכי כבר למחרת היום.

באותו לילה שנתו של המלך אחשורוש נודדת וזה מבקש שיקריאו לו מספר דברי הימים של פרס, באקראי הספר נפתח בקריאה על היום בו הוא ניצל מהתנקשותם של בגתן ותרש בזכות המידע ששלח מרדכי,ואחשוורוש מחליט לגמול למרדכי על כך. אחשוורוש מתייעץ עם אחד משריו ובמקרה מגיע המן, לבקש מהמלך לתלות את מרדכי על העץ שהכין.

המלך שואל את המן  “מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”, המן חושב שהמלך מתכוון אליו, ופורט שורה של מחוות כמו – הלבשתו בבגדי המלך, הרכבתו על סוס המלך וללותו ברחובות העיר בליווי הקריאה “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ בייקרו”, ואחשוורוש מצווה את המן לעשות כך למרדכי.

במשתה הבא אותו ארגנה אסתר, שוב מתייצבים אחשוורוש והמן לבקשתה, אחשוורוש שואל אותה בפעם השלישית מה תבקש עד חצי המלכות, ואסתר מבקשת להציל את חייה וחיי עמה, מגלה את מוצאה היהודי, ומאשימה את המן “איש צר ואויב, המן הרע הזה”.

אחשוורוש יוצא אל הגינה לעכל את הבשורה, והמן בזמן זה נופל בטעות למרגלות מיטתה של אסתר כך מוצא אותו אחשוורוש כשחזר מהגינה. בתנוחה שנראית אינטימית עם אסתר, והמלך מצוה לתלות מיד את המן על העץ שיועד למרדכי.

אסתר מקבלת מאחשוורוש את בית המן, ואת טבעת המן מעביר למרדכי, אסתר ממנה את מרדכי ל’אחראי על הבית’, המלך אחשוורוש שלא יכול לבטל את הצו שנחתם בידי המלך מורה לה ולמרדכי לכתוב צו חדש עליו יחתמו בשמו, בצוים החדשים שנכתבו ב- כג’ באדר נכתב כי מותר ליהודים לצאת נגד אויביהם הבאים להורגם.

היהודים התנקמו במבקשי רעתם והורגים 500 איש בשושן, אך אסתר לא מסתפקת בכך, היא הופכת לאישה נוקמת ואכזרית אפשר לומר… היא פונה שוב אל מלכה, ומבקשת לתלות את עשרת בניו של המן שנרצחו בטבח ביום הראשון, המלך נותן את אישורו וכתוצאה מכך נהרגים עוד 300 אנשים בשושן הבירה ובכל שאר המדינות נטבחו סה”כ 75 אלף איש. אסתר הופכת למלכה רבת עוצמה.

• אסתר היפה, הכנועה והצייתנית, הופכת לחדורת מטרה, ליוזמת, למצווה, “ותאמר אסתר להתך ותצוהו אל מרדכי” (ד, 10), “לך כנוס” (שם, 16), “ויעש ככל אשר צוותה עליו אסתר” (ה,1),  הטקסט מתאר את אסתר בפעולה: ותלבש, ותעמוד, ותקרב, ותגע, ותאמר, ותען… אפילו המלך “ויאמר המלך מהרו את המן לעשות את דבר אסתר” (ה, 5)
  אסתר הופכת מכלי, חפץ נשי יפה שכל תכליתו להיות אובייקט מיני, לאמביציוזית, חדורת מטרה למלכה בעלת כוח פוליטי אמיתי.
• אסתר, מצליחה בסופו של דבר, להשתמש בנקודות המוצא המוחלשות שלה – כבת חסותו של מרדכי וכאחת הנשים בהרמון המלך, לתועלתה, וממצב של אישה התלויה בגבר, היא הופכת לאישה חזקה, משפיעה המשתמשת בגברים לצרכיה ומנצלת את יופיה ונשיותה כדי להשיג את מטרותיה המדיניות מול המלך.
• אסתר אשר מזמינה את אחשוורוש והמן למשתה, ולא מגלה למלך למרות שאלותיו החוזרות ונשנות מבקשת לעורר את קנאתו של אחשוורוש בהמן, ואת חשדו של אחשורוש בהמן. (ראו מגילה טו ע”ב) אסתר מצליחה לעורר במלך סקרנות, קנאה וחשד.
• לפי רש”י דריווש הII היה בנה של אסתר מאחשוורוש, מבוסס על מדרשת באסתר רבה ח, ג:
  “ותתחלחל המלכה מאד”, אמר רבי יהודה ברבי סימון: במוך היתה משמשת (למנוע הריון מאחשוראש). דריוש האחרון בנה של אסתר היה, טהור מאמו וטמא מאביו. ומבאר ה’מתנות כהונה’, ששני המאמרים באים בהמשך ובוא”ו החיבור, שבתחילה שימשה במוך (וכן כתבו תוס’ מגילה שם מטעם אחר), וכשהבטיח לה שבנה יבנה את בית המקדש, שוב היתה משמשת כדרכה (וזאת בניגוד לדעת רבנן שם, שאז הפילה ושוב לא ילדה).

אצל חז”ל / מפרשים

זהר ח”ג רעו
מוכנה היתה אסתר הצדקת למסור נפשה על קידוש השם ולהרג שלא תיבעל לאותו רשע, אלא שלא היתה צריכה לכך,  שנעשה לה נס ושדית התלבשה בדמותה והיתה שוכבת בחיקו של אחשורוש והוא מדמה שהיא אסתר.

פנים אחרים נו”ב 63-64
כל אותן ארבע שנים היתה אסתר מטמנת עצמה ולא נראית לכל אדם. אבל הכל כבר יודעים שאסתר היא היפה בנשי העולם לפיכך כל אותן בתולות שהיוו הסריסים מביאים למלך היה המלך טורפן ולא היו מוצאות חסד לפניו. לפיכך נתן המלך צו, כל כל בתולה אשר תיסתר מפני פקידי המלך אחת דינה להמית. אותה שעה החל מרדכי מתירא, אמר: האיך אני מתחייב בנפשה של יתומה עלובה זו? עמד והוציאה ומיד נראתה לפקידי המלך ותלקח בעל כורחה בית המלך.

תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י”ג, עמוד א’
רבי מאיר אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים, וכן הוא אומר (זכריה, א’, ח’) “והוא עומד בין ההדסים”. רבי יהודה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת שמה אסתר? על שם שהייתה מסתרת דבריה, שנאמר “אין אסתר מגדת את עמה וגו’”. רבי נחמיה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר – שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר.” בפרשנות התלמודית הציע רבי יהושע שהשם “הדסה” – במשמעות “הדס” – קשור לצבע הפנים האידיאלי בתרבות הפרסית, ירוק, ולפיכך מרמז על יופייה. פרשנות נוספת קשרה את השם “הדסה” עם מילה שמשמעותה “מלכה”, ואברהם שלום יהודה שיער שהשם “אסתר” נגזר ממילה מדית משוחזרת שפירושה “הדס”.

מגילה יג א:יג
״וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה״, קָרֵי לַהּ ״הֲדַסָּה״ וְקָרֵי לַהּ ״אֶסְתֵּר״? תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ הֲדַסָּה — עַל שֵׁם הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ הֲדַסִּים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהוּא עוֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים״.

״כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם״ — ״וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ״ לְמָה לִי? אָמַר רַב אַחָא: עִיבְּרַתָּה — מֵת אָבִיהָ, יְלָדַתָּה — מֵתָה אִמָּהּ.

מגילה יג א:יד
״וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מׇרְדֳּכַי לוֹ לְבַת״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אַל תִּקְרֵי ״לְבַת״ אֶלָּא לְבַיִת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכּוֹסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת״, מִשּׁוּם דִּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב הֲווֹת לֵיהּ (לְבַת)? אֶלָּא — (לְבַיִת) הָכִי נָמֵי לְבַיִת.

מגילה יג ב
ואת מאמר מרדכי אסתר עושה, אמר ירמיה בר אבא, שהיתה מראה דם נידה לחכמים (כסימן שלא התעברה לאחשורוש) , אמר רבא בר לימא: שהיתה עומדת מחיקו של אחשוורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.

מגילה יד א
שֶׁבַע נְבִיאוֹת מַאן נִינְהוּ? שָׂרָה, מִרְיָם, דְּבוֹרָה, חַנָּה, אֲבִיגַיִל, חוּלְדָּה וְאֶסְתֵּר.

מגילה י״ד ב:ט׳
אֶסְתֵּר — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת״, בִּגְדֵי מַלְכוּת מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא שֶׁלְּבָשַׁתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּתִיב הָכָא: ״וַתִּלְבַּשׁ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי וְגוֹ׳״.

מג’ יג א
שהיה מרדכי אוהב את אסתר ונפשו קשורה בנפשה, שכן לא זו בלבד שהיה לה אומן, אב ואם שלה, אלא אף בעלה ואישה היה, שכשגדלה נישאה לו כדת משה וישראל.

מגילה טו ע”ב
ששמע מרבו ורבו מרבו מאתים ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות ומאי ניהו בנין בית המקדש יבא המלך והמן אל המשתה ת”ר מה ראתה אסתר שזימנה את המן ר”א אומר פחים טמנה לו שנאמר (תהלים סט, כג) יהי שלחנם לפניהם לפח ר’ יהושע אומר מבית אביה למדה שנאמר (משלי כה, כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו’ ר”מ אומר כדי שלא יטול עצה וימרוד ר’ יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית ר’ נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים ר’ יוסי אומר כדי שיהא מצוי לה בכל עת ר”ש בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס רבי יהושע בן קרחה אומר אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא רבן גמליאל אומר מלך הפכפכן היה אמר רבן גמליאל עדיין צריכין אנו למודעי דתניא ר’ אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים רבה אמר (משלי טז, יח) לפני שבר גאון אביי ורבא דאמרי תרוייהו (ירמיהו נא, לט) בחומם אשית את משתיהם וגו’ אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א”ל כמאן חזיא אסתר ועבדא הכי א”ל ככולהו תנאי וככולהו אמוראי ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו וכמה רוב בניו אמר רב ל’ עשרה מתו ועשרה נתלו ועשרה מחזרין על הפתחים ורבנן אמרי אותן שמחזרין על הפתחים שבעים הויא דכתיב (שמואל א ב, ה) שבעים בלחם נשכרו אל תקרי שבעים אלא שבעים ורמי בר אבא אמר כולן מאתים ושמונה הוו שנאמר ורוב בניו ורוב בגימטריא מאתן וארביסר הוו אמר רב נחמן בר יצחק ורב כתיב (אסתר ו, א) בלילה ההוא נדדה שנת המלך אמר רבי תנחום נדדה שנת מלכו של עולם ורבנן אמרי נדדו עליונים נדדו תחתונים רבא אמר שנת המלך אחשורוש ממש נפלה ליה מילתא בדעתיה אמר מאי דקמן דזמינתיה אסתר להמן דלמא עצה קא שקלי עילויה דההוא גברא למקטליה הדר אמר אי הכי לא הוה גברא דרחים לי דהוה מודע לי הדר אמר דלמא איכא איניש דעבד בי טיבותא ולא פרעתיה משום הכי מימנעי אינשי ולא מגלו לי מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים ויהיו נקראים מלמד שנקראים מאיליהן וימצא כתוב כתב מבעי ליה מלמד

תרש”נ לאסתר
עד עתה באתי אל המלך בלתי רצוני, ובת ישראל אנוסה מנכרי מותרת לבעלה, אבל עתה “אבוא אל המלך שלא כדת”, שאבוא אליו ברצוני, “וכאשר אבדתי אבדתי” שהריני נאסרת על בעלי ישראל.

אסתר רבה ו׳:ה׳
וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה (אסתר ב, ז), מָה הֲדַסָּה רֵיחָהּ מָתוֹק וְטַעֲמָהּ מַר, כָּךְ הָיְתָה אֶסְתֵּר מְתוּקָה לְמָרְדֳּכַי וּמָרָה לְהָמָן. כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חָמָא בַּר גּוּרְיוֹן בְּשֵׁם רַב וְכִי שְׁתוּקִית הָיְתָה דְּאַתְּ אָמַר כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, אֶלָּא עִבְּרַתָּהּ אִמָּהּ מֵת אָבִיהָ, וְכֵיוָן שֶׁנּוֹלְדָה מֵתָה אִמָּהּ.

אסתר רבה ט א
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר (אסתר ה, א): בִּגְדֵי יָפְיָהּ וְאֶת עֲדִי תִּפְאַרְתָּהּ, וַתִּקַּח עִמָּהּ אֶת שְׁתֵּי נַעֲרוֹתֶיהָ, וַתָּשֶׂם יַד יְמִינָהּ עַל הַנַּעֲרָה הָאַחַת, וַתִּסָּמֵךְ עָלֶיהָ כְּחֹק הַמַּלְכוּת, וְהַנַּעֲרָה הַשֵּׁנִית הוֹלֶכֶת אַחֲרֵי גְּבִרְתָּהּ וְסוֹמֶכֶת עֶדְיָהּ, לְבִלְתִּי נְגֹעַ הַזָּהָב אַרְצָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וַתַּצְהִיל פָּנֶיהָ וַתְּכַס הַדְּאָגָה אֲשֶׁר בְּלִבָּהּ, וַתָּבוֹא בֶּחָצֵר הַפְּנִימִית נֹכַח הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בִּלְבוּשׁ זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה, וַיִּשָֹּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶסְתֵּר עוֹמֶדֶת לְמוּל פָּנָיו, וַתִּבְעַר בּוֹ חֲמָתוֹ מְאֹד עַל אֲשֶׁר הֵפֵרָה תּוֹרָתוֹ וַתָּבוֹא לְפָנָיו בְּלֹא קְרִיאָה. וַתִּשָֹּׂא אֶסְתֵּר אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְהִנֵּה עֵינָיו כָּאֵשׁ בּוֹעֲרוֹת מֵרֹב הַחֵמָה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ, וַתַּכֵּר הַמַּלְכָּה אֶת קֶצֶף הַמֶּלֶךְ וַתִּתְבַּהֵל מְאֹד וַתָּפָג רוּחָה, וַתָּשֶׂם רֹאשָׁהּ עַל הַנַּעֲרָה הַסּוֹמֶכֶת יְמִינָהּ, וַיַּרְא אֱלֹהֵינוּ וַיַּחֲמֹל עַל עַמּוֹ, וַיִּפֶן לְצַעַר הַיְתוֹמָה אֲשֶׁר בָּטְחָה בוֹ, וַיִּתֵּן לָהּ חֵן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיּוֹסֶף יֹפִי עַל יָפְיָהּ, וְהָדָר עַל הֲדָרָהּ. וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ בְּבֶהָלָה מִכִּסְּאוֹ וַיָּרָץ אֶל אֶסְתֵּר וַיְחַבְּקָהּ וַיְנַשְׁקָהּ וַיַּשְׁלֵךְ זְרוֹעוֹ עַל צַוָּארָהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה לָמָּה תִּפְחֲדִי, כִּי הַדָּת הַזֹּאת אֲשֶׁר סִדַּרְנוּ אֵינֶנָּה מֻטֶּלֶת עָלַיִךְ, בַּאֲשֶׁר אַתְּ רַעֲיָתִי וַחֲבֶרְתִּי. וַיֹּאמֶר לָהּ מַדּוּעַ כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיךְ לֹא תְדַבְּרִי אֵלַי, וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיךָ נִבְהֲלָה נַפְשִׁי מִפְּנֵי כְּבוֹדֶךָ.

אסתר רבה י
וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן (אסתר ז, ז), מֶה עָשָׂה מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ הִתְחִיל מְקַצֵּץ אֶת הַנְּטִיעוֹת לְפָנָיו, וְהוֹסִיף חֵמָה עַל חֲמָתוֹ, וְשָׁב אֶל מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ, מֶה עָשָׂה מִיכָאֵל דְּחָפוֹ עַל אֶסְתֵּר, וְהָיְתָה מְצַעֶקֶת אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ הֲרֵי הוּא כֹּבְשֵׁנִי לְפָנֶיךָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת. וְשָׁמַע הָמָן הַדָּבָר הַזֶּה וְנָפְלוּ פָנָיו. מֶה עָשָׂה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, נִדְמָה לְחַרְבוֹנָה וְאָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי וגו’.

בראשית רבה לט יג
וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר, רַב אָמַר בַּת אַרְבָּעִים הָיְתָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר בַּת שְׁמוֹנִים שָׁנָה, רַבָּנָן אַמְרֵי בַּת שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אַתָּה יָצָאתָ מִבֵּית אָבִיךָ בֶּן שִׁבְעִים וַחֲמִשָׁה שָׁנִים, חַיֶּיךָ אַף גּוֹאֵל שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד מִמְּךָ יִהְיֶה בֶּן שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה שָׁנִים כְּמִנְיַן הֲדַסָּה.

ילקוט שמעוני על התורה ס״ו:א׳
וילך אברם כאשר דבר אליו ה’ וילך אתו לוט טפל לו. ואברם בן ע”ה שנה בצאתו מחרן וכתיב ויהי אומן את הדסה אמר הקב”ה לאברהם אתה יצאת מבית אביך בן ע”ה שנה חייך גואל שאני מעמיד ממך תהיה בת ע”ה שנה מנין הדס”ה:

מדרש לקח טוב על אסתר ב׳:ז׳:א׳
ויהי אומן את הדסה. קרי לה הדסה וקרי לה אסתר. תניא ר’ מאיר אומר אסתר שמה למה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים [שנקראו הדסים], וכן הוא אומר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה (זכריה א ח), ר’ יהודה אומר הדסה שמה למה נקרא שמה אסתר שהיתה מסתרת דבריה. וכן הוא אומר אין אסתר מגדת (את) מולדתה. בן עזאי אומר אסתר לא ארוכה ולא קצרה אלא בינונית כהדסה. רב ברכיה בשם רבנן דתמן אמרי, אמר הקב”ה לאברהם אתה יצאת מבית אביך בן ע”ה שנה, חייך אף אני מעמיד גואל לבניך במדי לא תהא אלא ע”ה, הדסה מניין ע”ה פחות א’ הוסיף אסתר הרי ע”ה:

כי אין לה אב ואם. תבוא יתומה שאין לה אב ואם, ותהי גואלת לישראל שנאמר בהם יתומים היינו ואין אב (איכה ה ג):

מדרש תהילים כ״ב:ב׳
אלי אלי למה עזבתני. זה שאמר הכתוב (ישעיה י יז) והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה. אור ישראל זה חזקיהו. וקדושו ללהבה זו אסתר. (שם) ובערה ואכלה. זו סנחריב. בשעה שעלה לירושלים יצאה אש מביניהם וליהטה אותו ואת אוכלוסיו. דבר אחר אור ישראל זה מרדכי. וקדושו ללהבה זו אסתר. ובערה ואכלה זה המן. אמרו רבותינו מאה בנים היו לו להמן. עשרה נהרגו ועשרה נתלו והשאר סבבו על הפתחים שנים עשר חדש ובסוף נהרגו. ומה אני מקיים (שם) שיתו ושמירו ביום אחד. אלא את מוצא במדה שאדם מודד בה מודדין לו. בגזירה שגזר להשמיד להרוג ולאבד נגזר עליו ובערה ואכלה. דבר אחר והיה אור ישראל זו אסתר. שהאירה את ישראל כאור של שחר. והלא אור זה אש ואש זה אור אלא אמר הקב”ה דו פרצופים אני עושה את הדבר אור לישראל וחשך לאומות העכו”ם. שנאמר (עמוס ה יח) הוי המתאוים את יום ה’ למה זה לכם יום ה’ הוא חשך ולא אור. בנוהג שבעולם אדם מדליק את הנר בבסילקי שלו יכול לומר פלוני שהוא אוהבי ישתמש לאורו ופלוני שהוא שונאי אל ישתמש לאורו אלא הכל משתמשין כאחד. אבל הקב”ה אינו כן מאיר לעולם הבא ומאיר לעולם הזה ומאיר לזה ומחשיך לזה כאחד. אמר ר’ חנינא (תהלים קמה ט) טוב ה’ לכל. בעולם הזה. אבל לעתיד לבוא (שם קכה ד) הטיבה ה’ לטובים. וכך היה מרדכי ואסתר נר לישראל וחושך לאומות העכו”ם. אסתר נקראת הדסה שנאמר (אסתר ב ז) ויהי אומן את הדסה. ומרדכי על שם צדיק נקרא הדס שנאמר (זכריה א ח) והוא עומד בין ההדסים. מה הדס זה ריחו טוב וטעמו מר כך מרדכי ואסתר חשך לאומות העכו”ם ונר לישראל. ואל תתמה שהרי כתיב במצרים (שמות י כב-כג) ויהי חשך אפלה וגו’. ולכל בני ישראל היה אור. וכשם שעשיתי בעולם הזה כך אני עושה לעולם הבא. שנאמר (ישעיה ס ב) כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה:

עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), מגילה א׳:י׳
רבי יונתן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (שם יד כב) וקמתי עליהם נאם ה׳ צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה׳ שם זה הכתב ושאר זה הלשון ונין זה מלכות ונכד זה ושתי. רבי שמואל בר נחמני פתח לה פתהא להאי פרשתא מהכא (ישעיה נה יג) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת וגומר תחת הנעצוץ זה המן הרשע שעשה עצמו ע״ז דכתיב (שם ז יט) ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים יעלה ברוש זה מרדכי הצדיק שנקרא ראש לבשמים שנאמר (שמות ל כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא ותחת הסרפד זו ושתי הרשעה בת בנו של נ״נ הרשע ששרף בית מרפידו של אלהינו דכתיב ביה (ש״ה ג י) רפידתו זהב יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה שנאמר (אסתר ב ז) ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו וכתיב (זכריה א ח) והוא עומד בין הדסים והיה לה׳ לשם אלו ימי פורים לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגילה:

אבן עזרא מהדורא תניינא על אסתר ב׳:ז׳:ב׳
הדסה. הוא שמה מגזרת הדס, ויש אומרים דברי יחיד כי בת ע”ד היתה כמספר הדסה, והכתוב אומר והנערה יפת תואר:

אור חדש ב׳:ז׳
“ויהי אומן את הדסה היא אסתר” (פסוק ז). (מגילה יג.) קרי לה “אסתר”, וקרי לה “הדסה”. תניא, רבי* מאיר אומר, “אסתר” שמה, ולמה נקרא שמה “הדסה”, על שם הצדיקים שנקראו הדסים. וכן הוא אומר (זכריה א, ח) “והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה”. רבי יהודה אומר, “הדסה” שמה, ולמה נקרא שמה “אסתר”, מפני שהיתה מסתרת את דבריה. וכן הוא אומר (להלן פסוק כ) “אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה”. רבי נחמיה אומר, “הדסה שמה”, ולמה נקרא שמה “אסתר”, שאומות העולם היו קורין אותה על שם אסתהר. בן עזאי אומר, “אסתר” שמה, ולמה נקרא שמה “הדסה”, מפני שהיתה בינונית, לא ארוכה ולא קצרה, אלא בינונית כהדס. רבי יהושע בן קרחה אומר, [אסתר] ירקרקות* היתה, וחוט של חסד מושך עליה. “כי אין לה אב ואם”, וכתיב “במות אביה ואמה” למה לי. אמר רב חסדא, עוברתה אמה, מת אביה. ילדתה אמה, מתה אמה.

פירוש זה, מה שאמר שנקראת “הדסה” על שם הצדיקים, כי אסתר צדקת היתה בעצמה. ודבר זה נראה שאסתר היתה עומדת בבית אחשורוש, שהוא רשע גמור, ולא היתה נמשכת אחריו, וזה מורה על שצדקת היתה באמת. וזה שמביא הכתוב (זכריה א, ח) “בין הדסים אשר במצולה”, כלומר כי הצדיקים עומדים בין הרשעים שהם בעלי גיהנם, שנקרא “עמק” ו”מצולה”, ונשאר עם כל זה בצדקתו. וכן היתה אסתר עומדת בבית הרשע, אשר מקומו בגיהנם, ועם זה היתה עומדת בצדקות שלה*.

ומפני כי אסתר צנועה היתה, וכמו שהתבאר, וההדס אשר עליו שלו חופין את עצו, ובזה הוא צנוע, ולכך השם הראוי לה “הדסה”. וזה פירוש “היא אסתר”, כלומר שיש לה מדריגה פנימית נסתרת בשביל הצניעות שבה, ובשביל כך זכתה לגאולת ישראל. ומה שאמר (מגילה יג.) “שהיתה מסתרת דבריה”, פירוש שהיה לה מידת הצניעות, ולפיכך זכתה לאבד את המן. ודבר זה ידוע כי מה שנקראת “אסתר” הוא יורה על מדריגת נסתרת עליונה ופנימית שהיה לה, וכמו שיתבאר בסמוך, כי הצניעות דוקא מאבד (-זרע-) [את] המן.

וכן מה שאמר ירקרקות היתה (מגילה יג.), בא לומר כי אסתר נתן השם יתברך אותה להיות מולכת על כל האומות, עד שיהא שייכת אל הכל, וראויה היא למלכות הזה, שהוא מסוף העולם עד סופו. ולכך אמר כי היתה בינונית, וכן ירקרקות, שהוא גם כן בינונית בין השחור ובין הלבן, כי הבינוני שייך אל הכל. ויש להבין אלו דברים נאמרים בחכמה מאוד.

ובגמרא (מגילה טו.), “ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות”, “בגדי מלכות” מבעי ליה. אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא, מלמד שלבשתה רוח הקודש. כתיב הכא “ותלבש”, וכתיב התם (דהי”א, יב, יח) “ורוח לבשה את עמשי”. וביאור זה, כי אסתר כאשר לבשה בגדי מלכות כמו שאמרנו, בזה גם כן לבשה רוח הקודש, כי הרוח* הקודש היה מלביש אותה, שהיה שורה* עליה רוח הקודש. ולכך כתיב גם כן “ורוח לבשה את עמשי”, כי הרוח היה מלביש את עמשי, שהיה שורה עליו הרוח. וכן “ותלבש אסתר מלכות”, רצה לומר כאשר לבשה מלכות אז היה שורה עליה רוח הקודש.

פתיחה י״ד
רבי שמואל בר נחמני פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (מגילה י:), “תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת וגו’” (ישעיה נה, יג), “תחת הנעצוץ” זה המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב (ישעיה ז, יט) “ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים”. “יעלה ברוש” זה מרדכי הצדיק שנקרא ראש לבשמים, שנאמר (שמות ל, כג) “ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור”, ומתרגימנן “מירא דכיא”. “ותחת הסרפד” (ישעיה נה, יג) זו ושתי הרשעה, בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף [רפידת] בית ה’, דכתיב* (שיה”ש ג, י) “רפידתו זהב”. “יעלה הדס” (ישעיה נה, יג) זו אסתר הצדקת שנקראה הדסה, שנאמר (אסתר ב, ז) “ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו”, וכתיב (זכריה א, ח) “והוא עומד בין ההדסים”. “והיה לה’ לשם” (ישעיה נה, יג) אלו ימי הפורים, “לאות עולם לא יכרת” (שם) זה מקרא מגילה.

רש”י, עזרא ד’ 24
אז היתה בטלה מלאכת בנין בית אלקים אשר בירושלים עד שנת שתים לדריוש מלך פרס שאחר כורש מלך אחשורוש שלקח אסתר ואחר אחשורוש מלך דריוש בנו של אחשורוש שהוא בן אסתר…שנת שתים לדריוש נמצאו שבעים שנה שלימים ובשנת שתים לדריוש התחילו לבנות הבנין עד שגמרוהו