שתים נשים, יוצאות ורוח בכנפיהם, ולהנה כנפיים ככנפי החסידה.
מראה זה מחזון זכריה בפרק ה’ , הוא המראה השלישי בפרק זה..
המראה הראשון פס’ 1-4: מגילה עפה
המראה השני, פס’ 5-8: אישה נשאת בתוך איפה.
המראה השלישי, 9-11: שתי נשים עם כנפי חסידות נושאות את האיפה. – אותה איפה שנזכרה במראה 2.
בשלושת המראות עצמים / דמויות עפות / נישאות באויר.
לכל מראה פתיחה, ובכל מראה מופיע מלאך המסביר לזכריה את המראה.
המראה השלישי, בו שתי נשים עם כנפי חסידה, חוברות אל האיפה ונושאות אותה בין הארץ ובין השמים, זכריה שואל לאן הן מוליכות את האיפה? והמלאך עונה שהאיפה תונח בארץ שנער, שם יבנה לה בית.
האיפה – נושאת הרשעה. תחילה במראה השני נשאת לבד, ובמראה השלישי חוברות אליה הנשים עם כנפי החסידות ומוליכות אותה לארץ שנער.
ארץ שנער – שמה הקדום של ארץ בבל, זאת לפי סיפור בבל (בראשית יא), המקום בו מרדה האנושות בצו האלוהי ומסמלת את המקור הקדום לחטאי בני אנוש (עולם התנ”ך, תרי עשר ב’ עמ’ 210)
שתי נשים
מייצגות את שתי האומות אשר הגלו את עם ישראל
“רמז לו, שבעונם של ישראל, שמדדו בסאת עבירות ורשע (איפה) , לקו באותה מידה. ובאו שתי אומות שמלכו כאחת, הם בבל וכשדים חיל נבוכדנצר, והגלום לבבל…” “ושפתרתי מלכות נבוכדנצר בכפל שתי אומות, ראיתי במדרש תלים, שארבע מלכיות הללו ששעבדו בישראל כפולות היו: בבל וכשדים, מדי ופרס, אנטיוכוס ומוקדון, אדום וישמעאל. ועל ככה יסד הקלירי ‘רביעית היא שמינית’ על אדום” ” ( רש”י על זכריה ה יא, ע”פ תרגום יונתן) .
אזכור גלות בבל בימי בית שני לומר שמתייחס שאלה שבחרו להשאר בבבל ולא עלו לארץ ישראל “וכונת הרמז היה על אלו שנשארו בבבל ולא עלו לארץ ישראל… היא הכינה שמה לעצמה מקום לשבת ולא עלתה לארץ-ישראל, וכן תהיה מונחת שמה על מקום מכונתה ולא תוסיף עוד לעלות… לכן מוליכות שמה האיפה , למדוד לה מידה במידה: היא לא רצתה לעלות, לכן תשאר שמה” ( מצודות ) ; “וטעם שתים נשים – שני שרי ארתחשסתא… שיעשה חמס למשפחות ישראל העומדים בבבל שנשארו ולא שמעו אל מצות ה’ ביד נביאו, לבוא לבית שני. והנה אלה לא יניחו האשה, שהיא משפחת ישראל היושבת בתוך האיפה, שתברח משם” (אבן עזרא) .
חזיון זה של שתי נשים מזכיר את חזון יחזקאל, כג, שתי אחיות אהלה ואהליבה, שהחדירו לממלכת יהודה וישראל את חטאי הגויים והביאו לחורבנן, ואילו בחזון זכריה, שתי הנשים מחזירות את הרשעה לארץ הגויים.
שתי הנשים כמייצגות שתי מידות רעות – חנופה וגאוה: “זו חנופה וגסות-הרוח שירדו לבבל” (רבי יוחנן בשם רשב”י, סנהדרין כד א , קידושין מט ב ) . “”רוצה לומר: שאחר שראה שנסתמה האיפה וחדלה המינות ויצרא דעבודה-זרה (שהיא האישה האחת בתוך האיפה) , ראה דבר אחר ששקולה כעבודה-זרה שנפרצה ביניהם. ותחת האשה האחת, שישבה תוך האיפה ראה שתי נשים , והם החנופה – שזה שקול כעבודה-זרה ע”י שיעשה כל מעשיו בצביעות לחנוף בהם שזה משתף בעבודתו (וכמ”ש החובה”ל שהחנופה הוא השיתוף הנסתר שעובד את ה’ ובני אדם והיא כפירה בה’ בצנעה) , וכן גסות הרוח – שיתנשא בלבבו לדמות שמשיג השגת באלהות ויסמך על שכלו ובינתו ויצא על-ידי-זה למינות. כמו שהיה בבית שני בכתות החלוקות שעמדו ביניהם, שהיה סיבתם שתי נשים הרעות האלה, שעמדו תחת היאשה האחת שהיא יצרא דע”ז שהושלכה תוך האיפה. רק שראה ש להם כנפים ככנפי החסידה , שהחסידה – הגם שהיא עוף טמא, מראית את עצמה כעושה חסד, כמו שאמרו חז”ל “למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה”… וכן ידמו הדור הזה כאילו הם קדושים לאלהיהם ועושים חסדים, והם טמאים באמת כי כולו חנף. וגם סופו להיות כהחסידה שתשא כנף אל ארצות רחוקות, כמו שנאמר “גם חסידה בשמים ידעה מועדיה”. וראה רוח בכנפיהם , רוח גאוה ורוח חנופה, ומתנשאים על כנפי רוח המדמה, ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים , שאינם לא בארץ ולא בשמים רק עומדים בתווך, כי במעשיהם הנגלים עומדים בשמים, ובמצפוני לבם הם ארציים יורדים ברוח הבהמה למטה לארץ, והם נשאו את האיפה שנית להעניש החוטאים על רוע מעשיהם” ” ( מלבי”ם ) .
החסידה
החסידה נזכרת במקרא שש פעמים, מוגדרת כעוף טמא.
אצל הרומאים כבר כונתה AVIS PIA = עוף חסיד.
אבותינו שזיהו בה את תכונותיה הטובות: “מדוע נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה” (בבלי, חולין סג א).
אולם: “שאל ר’ יצחק: “אם היא חסידה כל כך למה היא עוף טמא?” ועונה: “מכיוון שהיא עושה חסד רק עם חברותיה החסידוֹת אבל דורסת למוות עופות אחרים.”
בטהרת המצורע, אחד הטקסים אותו מבצע הכהן לצורך טיהור, הוא טובל עץ אורז, תולעת שני וציפור בכלי חרס בו מים חים ודם ציפור שנשחטה, את התערובת הכהן מזה על האדם ו/או הבית שנרפא שבע פעמים ומשלח את הציפור החיה לחופשי, הציפור צריכה היתה להיות ציפור בר, שתשא עמה את הטומאה הרחק מבלי שוב (י., מילגרם, ויקרא: ספר הפולחן והמוסר, עמ’ 133) . ניתן לחבר מנהג זה של נשיאת הטומאה על ידי ציפור בר הרחק לבלי שוב לדימוי בחזון זיכריה, בו החסידות נושאות את הרשעה החוצה מירושלים ורחוק ככל שניתן מבלי שוב.
אצל חז”ל / מפרשים
תלמוד
בבלי, חולין סג א
אמר רב יהודה החסידה זו דיה לבנה למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה
סנהדרין כ״ד א:י״ד
(זכריה ה, ט) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער א”ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל
קידושין מ״ט ב:ו׳
וְגַסּוּת לְבָבֶל לָא נְחִית? וְהָכְתִיב: ״וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וְתִשְׁנֶה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָהֿ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ חֲנוּפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל!
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), קידושין ב׳:ב׳
עשרה קבין חכמה ירדו לעולם תשעה נטלה א״י ואחת כל העולם כולו עשרה קבין יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחת כל העולם כולו עשרה קבין עשירות ירדו לעולם תשעה נטלה רומי ואחד כל העולם כולו עשרה קבין עניות ירדו לעולם תשעה נטלה בבל ואחד כל העולם כולו י׳ קבין גסות הרוח ירדו לעולם ט׳ נטלה עילם ואחד כל העולם כולו וגסות לבבל לא נחית והכתיב (זכריה ה ט) ואשא עיני ואראה והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים ואומר למלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער וא״ר יוחנן זו חנופה וגסות הרוח שירדה לבבל אין להכא נחית ואשתרבובי הוא דאשתרבוב להתם דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית ש״מ. איני והא אמר מר סימן לגסות הרוח עניות ועניות בבבל הוא דאיכא מאי עניות עניות דתורה דכתיב (שה״ש ח ח) אחות לנו קטנה ושדים אין לה וא״ר יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. י׳ קבים גבורה ירדו לעולם ט׳ נטלו פרסיים וכו׳. י׳ קבין כנים ירדו לעולם ט׳ נטלה מדי וכו׳. י׳ קבין כשפים ירדו לעולם ט׳ נטלו מצרים וכו׳. י׳ קבין נגעים ירדו לעולם ט׳ נטלו חזירים וכו׳. י׳ קבין זנות ירדו לעולם ט׳ נטלו ערבים וכו׳. י׳ קבין עזות ירדו לעולם ט׳ נטלה מישן וכו׳. י׳ קבין שיחה ירדו לעולם ט׳ נטלו נשים וכו׳. י׳ קבין שחרות ירדו לעולם ט׳ נטלו כושים וכו׳. י׳ קבין שינה ירדו לעולם ט׳ נטלו עבדים וא׳ נטלו כל העולם כולו:
שמות רבה כ״ה:ב׳
רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּתַח (הושע יב, ו): וַה’ אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת ה’ זִכְרוֹ, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צִבְיוֹנוֹ בִּבְרִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צִבְיוֹנוֹ בְּמַלְאָכָיו….וּפְעָמִים עוֹשֶׂה אוֹתָן בִּדְמוּת נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ה, ט): וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם
תנא דבי אליהו רבה כ״ה:א׳
…ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה’ מכף אויביך וכל עונותיהן של ישראל מניחין אותן בבל ועולים כשהם טהורים לארץ ישראל שנאמר..ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות וגו’ ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער והוכן והוניחה שם וגו’ ולמה נקרא שמה שנער שמנערת כל העונות מעליה לכך נאמר לבנות לה בית בארץ שנער מאי והוכן והוניחה שם על מכונתה אלא זה הפסוק מחזיר וקאי על המשכן שהוא נגנז במקומו וכן הארון עם הלוחות שבתוכו וארגז ששלחו פלשתים דורון להקב”ה ומקלו של אהרן וצלוחית של שמן המשחה וצנצנת
אבן עזרא על זכריה ה׳:ט׳:ב׳
וטעם שתים נשים – שני שרי ארתחשסתא שהיה מלך בבל, שיעשה חמס למשפחות ישראל העומדים בבבל שנשארו ולא שמעו אל מצות ה’ ביד נביאו, לבוא לבית שני והנה אלה לא יניחו האשה, שהיא משפחת ישראל היושבת בתוך האיפה, שתברח משם.
ביאור שטיינזלץ על זכריה ה׳:ט׳
וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם, שתי נָשִׁים יוֹצְאוֹת, וְרוּחַ נושבת בְּכַנְפֵיהֶם. אולי הנשים המכונפות הן מלאכים או יצורים ממין אחר. וְלָהֵנָּה, להן יש כְנָפַיִם שצורתן כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה, וַתִּשֶּׂנָה, נשאו אֶת־הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. הנשים המעופפות הללו לוקחות את האיפה שהאשה בתוכה, ומרימות אותה בין השמים ובין הארץ.
מלבי”ם על זכריה ה׳:ט׳:א׳
ואשא עיני וארא, ראה מראה אחרת ששתי נשים יוצאות, ופירשו חז”ל שזו חנופה וגסות הרוח שירדה לבבל, ר”ל שאחר שראה שנסתמה האיפה וחדל המינות ויצרא דע”ז, ראה דבר אחר ששקולה כע”ז שנפרצה ביניהם, ותחת האשה האחת שישבה תוך האפה ראה שתי נשים, והם החנופה שזה שקול כע”ז ע”י שיעשה כל מעשיו בצביעות לחנוף בהם שזה משתף בעבודתו, וכמ”ש החובה”ל שהחנופה הוא השיתוף הנסתר שעובד את ה’ ובני אדם והיא כפירה בה’ בצנעה וכן גסות הרוח שיתנשא בלבבו לדמות שמשיג השגת באלהות ויסמך על שכלו ובינתו ויצא עי”ז למינות, כמו שהיה בבית שני בכתות החלוקות שעמדו ביניהם, שהיה סבתם שתי נשים הרעות האלה, שעמדו תחת האשה האחת שהיא יצרא דע”ז שהושלכה תוך האיפה, רק שראה שלהם כנפים ככנפי החסידה, שהחסידה הגם שהיא עוף טמא מראית א”ע כעושה חסד, כמ”ש חז”ל למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה, וכן ישמרו מן הניאוף, כמ”ש הטבעים שעופות אלה יעשו משפט במנאפים, וכן ידמו הדור הזה כאילו הם קדושים לאלהיהם ועושים חסדים, והם טמאים באמת כי כולו חנף, וגם סופו להיות כהחסידה שתשא כנף אל ארצות רחוקות כמ”ש גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, וראה רוח בכנפיהם, רוח גאוה ורוח חנופה, ומתנשאים על כנפי רוח המדמה, ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, שאינם לא בארץ ולא בשמים רק עומדים בתוך, כי במעשיהם הנגלים עומדים בשמים, ובמצפוני לבם הם ארציים יורדים ברוח הבהמה למטה לארץ, והם נשאו את האיפה שנית להעניש החוטאים על רוע מעשיהם:
מצודת דוד על זכריה ה׳:ט׳:א׳
שתים נשים. הן מרמזות על בבל וכשדים:
רד”ק על זכריה ה׳:ט׳:א׳
ואשא עיני, והנה שתים נשים. לענין שפי’ באשה אחת שהיא עשרת השבטים נפרש בשתי נשים שהם יהודה ובנימין שגלו לבבל אף על פי שכבר עלו מהגולה כשהיתה מראה זו הראה לו מראה על אותם שנשארו בבבל שנתעצלו לעלות לירושלם אף אחר שהחלו לבנות הבית ואמר שראה שתי נשים אלו יוצאות בגלות:
ורוח בכנפיהם. כלומר שגלו קל מהרה לבבל:
ותשנה את האיפה. היו נושאות אותה על כנפיהם להראותם כי גלותם ביושר ובמדה שמדד להם האל תחת מעשיהם הרעים ומה שאמר בין הארץ ובין השמים הדבר ידוע כי המעופף הוא מעופף בין הארץ והשמים ברקיע השמים להראות כי אלה אינם כאשה הראשונה שאותה השליך ככר עופרת אל פיה להשקיעה בארץ במקום גלותה אלא אלה לא אמר להשקיעם בארץ אלא תלויות באויר עד זמן ששבו לארצם לשבעים שנה ומה שראה יהודה ובנימן כמראה שתים נשים ועשרת השבטים אשה אחת לפי ששבט יהודה היה מיוחד לבדו מפני המלוכה וצרף עמו שבט בנימן משאר השבטים לפי שהיה חלקם כאחד ושניהם גלו כאחד לפיכך אמר שתי נשים והחכם הגדול הרב רבי משה בר מיימון ז”ל פי’ שתי נשים מלאכים ראה אותם כדמות נשים כמו שראה אותם כדמות סוסים גם כן מפני שתשש כח הנבואה בזמנו: