אם עשרת ילדיו הראשונים של איוב, שבעה בנים ושלוש בנות.
בסיפור המקראי אין לאשת איוב שם, בספרות החיצונית ספר ׳צוואת איוב׳ ניתן לה השם ׳עוצית׳, בפרשנות הקוראן ניתן לה השם ׳רחמה׳.
אשת איוב, נזכרת בספר איוב כאשר מיוחסים לה הדברים: "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת".(ב, 9), כאשר המילה 'ברך' היא תיקון סופרים מפאת כבוד ה', במשמעות הפוכה: קלל, בכך מסתכם אזכורה בכל הספר, ולא ידוע עליה כל דבר אחר.
היא נטולת שם, לא ברור מה עלה בגורלה, אין שום אזכור להתמודדותה עם אובדן ילדיה, ועם כל האסונות שמן הסתם חוותה גם היא יחד עם איוב בעלה, ולכאורה נדמה שכל הופעתה המקראית באה כדי להאדיר את צדיקותו של איוב ואת עמידתו בנסיון.
תגובתו של איוב לדברי אשתו "כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל' דברי האישה מזכירים את דברי השטן "אם לא על פניך יברכך" ובכך המחבר המקראי לכאורה מעמיד את אשת איוב כמקבילתו / שליחה של השטן בארץ.
רוב הפרשנויות דנים את אשת איוב לחובה, זאת גם לאור תשובתו של איוב, רואים בה כמי שמסיתה את איוב מדרכו הישרה וצדיקותו, כך גם בנצרות, פרשנות המיוחסת לאחד מאבות הכנסיה הרומית, אבגוסטינוס, מדמה את אשת איוב לחוה, המפתה ומסיתה את הגבר הצדיק, הוא מכנה אותה 'עוזרתו של השטן' DIABOLI ADRIUTRIX. (אצל: וייס מ., מקראות ככוונתם: לקט מאמרים, ירושלים, מוסד ביאליק, 1987, עמ' 380), הפרשנות הנוצרית מקשרת בין האישה ובין הנחש בגן העדן, הנחש הוא סמלו של השטן, אדם הוא צדיק גמור, אשר נפל קורבן לכוח הפתייני של האישה, ומכאן הקשר הפרשני לאשת איוב (Jean M. Higgins, The Myth of Eve: The Temptress, Journal of the American Academy of Religion, Vol. 44, No. 4, pp. 639-647).
גם בפרשנות היהודית ישנה הזיקה לשטן אך כאן הקשר בין האישה לשטן אינו מודע, השטן מנצל את אשת איוב, ומשתמש בה למטרתו, למשל אצל רבנו תם: ״נתן השטן עצה רעה בלב אשתו להסיתו, אולי יפותה ויוכל לו, ולטובה נתכוונה ואמרה: אף כי אין בלבבך לברך מתוך כעסך, כי צדיק אתה, ברך השם ויהרגוך, כמו ׳ברך נבות אלהים״ שזה דבר קל ומצוי משאר עבירות לאדם נשכח ומלא רגז״. כך גם ב בתרגום השבעים ובספר ׳דברי איוב׳, כאשר איוב מתייחס לברי אשתו הוא אומר לה "'הלא תראי את השד העומד מאחריך לבלע את בינתך למען הטעות גם אותי. הוא חפץ לעשותך לאחת הנשים הנבלות המרמות את תום בעליהן' (כו, ו)" (ראו בהמשך הרחבה לספר דברי איוב).
הרמב"ן דן את אשת איוב לכף זכות, "והנכון בעיני כי היתה האשה הזאת יראת ה' על מנת לקבל פרס, לכן כאשר שמעה את איוב אומר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, חשבה כי מחזיק איוב בתומתו כדי להאריך חייו, על כן אמרה מה טובו חייך בצער הזה ומה תוחיל לה' עוד, ברך אותו ואם תמות, כי אין בעבודתו לך תועלת אפילו יהיו חייך תלויים בכך. והוא השיב ואת הרע לא נקבל, כי עבודתי מאהבה לא על מנת לקבל פרס"
פרשנות נוספת וייחודית, של רבי שמואל בן ניסים, מן המאה ה-12, מתייחסת למילה ׳ברך׳ כפי שהיא ולא כפי שמקובל לפרש במשמעות ׳קלל׳ ומעמידה את אשת איוב באור חיובי: ״התודה לפני הקב״ה ותן לו תודה, ולא תוחיל ותאריך נפשך שיעביר ממך היסורין״ (מעין גנים, ערך שלמה בארבער, ברלין תרמ״ט, עמ׳ 9), לפי פירוש זה, אשת איוב מציעה לאיוב להודות לאל ולברכו גם על הרע ובכך יזכה להגמל מיסוריו.
במחקר המודרני, מוצעת נקודת מבט פמיניסטית יותר לדמותה של אשת איוב, הזדהות עם דמותה, עם מה שעברה, ואף התייחסות אליה כמדריכה רוחנית, מזהה תהליכים, מכוונת ומשפיעה על איוב ועל תובנותיו.
אילנה פרדס (הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, תל אביב 1996, עמ' 119-112), טוענת שדברי אשת איוב מבטאים בעצם את ספקותיו של איוב עצמו, וכשנכתב אח"כ "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו", משמע כן חטא בהרהורי ליבו המשתקפים בדברי אשתו, לטענתה אשת איוב גורמת לאיוב לפקפק ופוקחת את עיניו, מעט הדברים שאומרת אשת איוב השפיעו על איוב, ועל תובנותיו, בכך פרדס הופכת את אשת איוב לכעין מדריכה רוחנית עבור איוב.ֿ
וייס מאיר (מקראות ככוונתם: לקט מאמרים, עמ' 380), עומד על כך ששני המשפטים שהמחבר שם בפי אשת איוב – עודך מחזיק בתומתך | ברך אלוהים ומות – מקבילים לשתי דעות מנוגדות של אלוהים ושל השטן, הנאמרות על איוב במרומים, אלוהים אומר לשטן – "ועדנו מחזיק בתומתו" (3), והשטן אומר לאלוהים "אם לא על פניך יברכך", בכך חושף המחבר את רגשי ליבה, מדובב את סבלה, עצתה של אשת איוב לדעתו מזכירה אמנם את דברי השטן אך מניעי הדיבור שונים, השטן מדבר מתוך כפירה, והאישה מתוך רחמנות, כאשר מטרת עצתה היא לגאול את איוב מיסוריו "ומות" (שם).
בספרות החיצונית – ספר דברי / צוואת איוב
ספרי דברי איוב, הוא אחד מן הספרים החיצוניים. אלו הם ספרים שנכתבו ברובם ע"י יהודים, בתקופת בית שני, ולא הוכנסו לקנון בעת חתימת התנ"ך. במקורם, רוב הספרים נכתבו בעברית, חלקם בארמית או ביוונית, ספרים אלו שלא נכנסו לקנון אומצו ע"י הכנסיה הנוצרים ומכאן נתפסו באור שלילי ע"י חז"ל, ולכן המקור העברי של רוב הספרים לא נשתמר, אלא העתקים מתורגמים שלהם. חלקם מרחיבים על סיפורי המקרא, חלקם מהוה חלק מספרות החכמה, ואף ספרי היסטוריה (מקבים).
ספר צוואת איוב, נכתב ככל הנראה במאה ה-1 לפני הספירה, ע"י יהודי שחי במצרים, והוא מוכר בצורתו היוונית.
אשת איוב מוצגת בספר דברי איוב בצורה הפוכה לגמרי מהפרשנות לדמותה המקראית, ראשית היא מקבלת שם, עוצית, והיא מוצגת שם באור חיובי, היא מוצגת שם כשווה לאיוב, כמי שחווה יחד איתו את האובדן והמשבר, היא הופכת להיות שפחה (מאישה מאוד עשירה) בכדי להביא פת לחם הביתה ואף מוכרת את שיערה תמורת 3 ככרות לחם לרוכל בשוק (הוא השטן בכבודו).
אפילו איוב מביע צער למצבה של עוצית אשתו באחת הקינות "פנים היה לה אפיריון וארבע עשרה יריעות סוככות עליו […] ועתה היא מחליפה שערה בלחם. אשר גמליה היו נושאות למעמסה רכוש לארצות למען העניים ועתה תתן את שערה בלחם'..(כה, א-ג).
דברי אשת איוב, מוצגים כאילו לא נאמרו מפיה אלא מפי השטן המדבר מגרונה, 'הלא תראי את השד העומד מאחריך לבלע את בינתך למען הטעות גם אותי. הוא חפץ לעשותך לאחת הנשים הנבלות המרמות את תום בעליהן' (כו, ו) בכך מתבטלת לחלוטין ההתייחסות לאשת איוב כשליחת השטן.
* בנוסח תרגום השבעים נוספה הרחבת לדבריה של אשת איוב: ״וכעבור זמן רב ותאמר לו אשתו, עד מתי תחזק לאמור הנה אוחיל עוד מעט בצפיתי לתקות ישועתי והנה אבד זכרך מני ארץ, הבנים והבנות חבלי בטני ועצבוני אשר יגעתי בם לריק בעמל, ואתה בצחנת רמה תשב ותלין בחוץ ואני תועה ושפחה ממקום למקום ומבית לבית, מחכה לשמש מתי יבוא, למען אנוח מעמלי ומעצבותי, אשר יאחזני עתה רק ברך אלוהים ומות.״ (כהנא, א., ספר דברי איוב, עמ׳ תקיח׳)
לפי הרחבה זו, מוסיפה אשת איוב את התייחסותה האישית למצבה, כתוצאה מהאובדן שבא על איוב, היא מבכה את מות ילדיה, אובדן רכושם ומצבו של איוב, היא מספר שנאלצה להפוך לשפחה.
בתרגום השבעים אף נרמז שעבודתה כשפחה היתה גם בעלת אופי מיני ככל הנראה בהשפעה מדברי איוב בפרק לא' 10.
״תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין״ לא 10
לענין שפחותה של אשת איוב כבעלת אופי מיני, היו פרשנים שהתייחסו לפסוק לע״ל (לא 10), ראו בניהם בתרגום השבעים לאיוב, במנותק מהקשרו ופרשו כי נאלצה אשת איוב להפקיר את גופה ממש, כאשר לפי הפשט איוב פורט בפרק זה רשימת שבועות המביעות את צדקתו, ודבריו בפסוק זה הם תנאי לשבועתו – והיה אם אי פעם חשקה נפשי באשת רעי אזי תקולל אשתי בעבודה כשפחה אצל אחרים ״תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין״.
בסוטה י׳ א:ו׳ : ״וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין טְחִינָה אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבֵירָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי״. מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד הֵבִיא לוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ לְבֵית הָאֲסוּרִים כְּדֵי שֶׁתִּתְעַבֵּר הֵימֶנּוּ".
דבורה דימנט בספרה, 'כלים שלובים: מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני', מציינת מקור המתייחס לגזיזת ומכירת השיער של אשת איוב אצל רוכל בשוק (הוא השטן), יש בה רמז מובהק לאישה שזנתה. (שם, עמ' 345, הערה 28).
תקציר ספר דברי איוב
״התיצבו בני מסביב לי למען אספר לכם את אשר עשה ה׳ עמדי ואת כל המוצאות אותי, אני איוב אביכם אשר היה בכל רע ואתם משפחה נבחרה כבודה מזרע יעקב אבי אמכם, אני מבני עשו אחי יעקב אשר ביתו היא דינה אמכם וממנה תולדותיכם, כי אשתי הראשנה מתה היא ועשרת בני האחרים מות מר״ (ספר דברי איוב א׳ 3-6)
הספר מספר את דברי איוב לבניו ובנותיו בשעותיו האחרונות טרם פטירתו, את דברי איוב העלה על הכתב נריה אחי איוב שהיה נוכח ושומע את הדברים.
לפי ספר זה, יובב (לימים איוב, מצאצאי עשו), אחד ממלכי אדום, מארץ עוץ, היה עובד אלילים, צדיק גדול (בין אדם לחברו) ועשיר מופלג, במיוחד עבד יובב את האל הגדול הוא השטן, יובב כאברהם, החל לתהות האם יתכן שפסל זה הוא שברא את העולם, ולילה אחד נגלה אליו מלאך המגלה לו את האל האחד.
יובב מטהר את כל הארץ מעבודת השטן ומנתץ את כל הפסלים, מלאך שנגלה אליו מזהיר אותו שהשטן ינקום בו על כך, יפגע ברכושו בילדיו ובגופו, אך אם יעמוד בנסיון זה ה' יזכה אותו בכפל זכות ובתחיית המתים. יובב מקבל על עצמו את הנסיון, השטן מביא עליו את כל המכות והנגעים.
אשת איוב נזכרת בספר דברי איוב, ושמה עוצית, נאלצת להיות לשפחה בכדי לפרנס את משפחתה אחרי כל האסונות שבאו עליהם, השטן מתחפש לרוכל, וקונה ממנה את שיערה תמורת 3 כיכרות לחם (מזכיר את האגדה על רבי עקיבא ואשתו), עוצית בוכה על מר גורלה ודורשת מבעלה לברך את ה' ולמות. יובב מבין שהשטן הוא שמדבר מפי אשתו, גוער באשתו ובשטן שעומד מאחוריה.
ארבעת חבריו, אליפז, בלדד, צופר ואליהו, מגיעים לבקר את איוב, עוצית מבקשת מהם שיעזרו לחלץ את גופות ילדיהם מהריסות הבית ויובב אומר שאין צורך כי הבנים עלו לשמיים, והראה להם את בניו כשהם מעוטרים בכבוד מרום, אשת יובב מתה לאחר מכן ברוח טובה.
תיאור השיח בין איוב ורעיו. התגלות האל.
ה' מברך את יובב – איוב, ומחזיר לו הכל למשנה. יובב נושא לאישה את דינה בת יעקב, וממנה נולדים לו שבעה בנים ושלוש בנות, הוא מחלק לילדיו את רכוש לפני מותו, לבנותיו הוא מבטיח דבר טוב מנחלה וביקש שיביאו לו את 3 המזוודות המוזהבות… בתוך המזוודות היה דבר שנקרא ״אזור רקום״ שאין דרך לתארו כי לא היה בן הארץ אלא מעולמות עליונים..
ברגע שהבנות שמו על גופן את ה״אזור הרקום״ הן הפכו להיות אלוהיות – כל המאוויים והתאוות הארציות נעלמו מגופן הן לא חשו כאב/ קנאה / שנאה / כעס… דיברו דברי אלוהים שרו שירי מלאכים
איוב ביקש מבנותיו שינעימו את רגעיו האחרונים על הארץ, לאחת נתן תוף לאחת כינור ולשלישית מחתה והן מלוות את איוב שעה שגופו עוזב את העולם הזה השמימה בסערה.
לקריאת ספר דברי איוב, בתוך: אברהם כהנא, לחצו כאן
אשת איוב באסלאם
איוב נזכר בקוראן כדמות נבחרת על ידי האל, בסה"כ בשני מקומות: סורה 21 83-84, סורה 38 41-44
למעשה אין שם אזכור לאשת איוב, אלא בפרשנות המאוחרת שם זוכה אשת איוב לשם 'רחמה', והיא נזכרת כמי שליוותה את איוב בסבלו, היחידה שלא נטשה אותו, טיפלה בו ואף מכרה את שיערה כדי לדאוג לו לאוכל. איוב שניסה להבין מהיכן השיגה את הכסף מגלה שמכרה את שיערה, איוב שכעס עליה נשבע שיכה אותה 100 מלכות, כאשר הבריא האל בקש ממנו לקחת חבילה אחת של כ 100 עשבים ויכה בה פעם אחת, לפי הפרשנות באסלם אשת איוב לא מתה לפני איוב.
ספר איוב
תקציר ספר איוב
איוב מארץ עוץ, מתואר כ "תם וישר, ירא א-להים וסר מרע" (א, 1), היו לו שבעה בנים, שלוש בנות, ופירוט עושרו היה רב מאוד.
הספר מתאר שיח בין ה' לשטן, אשר מנסה להוכיח את אלוהים שאיוב הוא איש צדיק רק כיון שטוב לו ולא חסר לו כלום ובמידה ויהיה לו רע הוא לא יהיה צדיק. ואלוהים נענה לנסיון שמציע השטן "הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ–רַק אֵלָיו, אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ;"(שם, 12).
מכאן תיאור הרעות שבאות על איוב, "עוד זה מדבר וזה בא".., הבקר, האתונות, הצאן, הגמלים, עבדיו, בניו.. ואיוב נותר באמונתו "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (א', 22). השטן מוסיף ואומר לה' אם תפגע בגופו של איוב תראה שלא יהיה צדיק גדול, ואלוהים מסכים גם לנסיון הזה, ואיוב מוכה במחלת השכין, מתיישב בערמת עפר ומתגרד באמצעות שבר חרס.
אשת איוב מופיעה בנקודה זו בלבד לאורך כל הספר ואומרת לאיוב "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת".(ב, 9) ואיוב נשאר צדיק באמונתו.
שלושה מחבריו של איוב, אליפז, בלדד וצופר, מגיעים לנחמו, יושבים איתו במשך שבעה ימים מבלי לדבר. עד שאיוב פוצה פיו ומקלל את מזלו, ומבקש למות. כאן מתחיל דיון פילוסופי עמוק שהוא מהות הספר, המציג את טענות החברים ואת תשובותיו של איוב, העוסק בשאלת הגמול, צדיק ורע לו? האם יש השגחת אלוהים בעולם? האם אלוהים עושה צדק? האם הכל מקרי?.
החברים לא משכנעים את איוב שנשאר נאמן לאמונתו ודעותיו, לבסוף מצטרף לדיון חבר רביעי, אליהוא, ואומר כי כשאדם מקשיב הוא מקבל את תשובתו של האל, אם בחלום, אם כתוצאה מסבל או מחלה.
הדובר הבא הוא אלוהים בכבודו (לח), מתאר מפני איוב את גדולת היצירה בעולם, מוכיח את חברי איוב על שלא צדקו בכך ששפטו את איוב לחומרה. ולבסוף מברך ומשיב לאיוב את כל שהיה לו כפליים.
ובאשר לבנותיו, הן מוזכרות בפרק האחרון, יחד עם שבעת הבנים שנולדו לו, "וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה; וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית, קֶרֶן הַפּוּךְ. וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב–בְּכָל הָאָרֶץ; וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם." (מב, 13-15).
איוב נזכר פעם אחת נוספת במקרא, בנבואה אחת בספר יחזקאל ״ וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי ה':״ (יד 12-14)
במגילות קומראן, נמצאו בשפה העברית רק חמישה חומשי תורה וספר איוב.
חז״ל על איוב, היה או לא היה
״משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב.״ בבא בתרא, יד ב
בתלמודים, הבבלי והירושלמי, ישנן סה"כ 14 הצעות לשאלה מתי חי איוב, החל מימי יעקב אבינו כאשר חיבור הספר מיוחס למשה (בין הסיבות כינוי ה׳ בשם ׳אל שדי׳ צורה המצויה רק בספרי האבות, הספר מדבר על נפלאות הבריאה אך אין אזכור ליציאת מצריים, למתן תורה..), דרך ימי שעבוד מצרים שכן איוב האריך חיים עד לזמן יציאת מצריים, ימי משה (אשר כתב ספרו), ימי בלעם (דמות השטן מופיעה רק באיוב ובמעשה בלעם, הקרבת 7 פרים ואילים בסוף הסיפור באיוב מזכיר גם את מעשה בלעם), ימי שלמה ומלכת שבא (בשל אזכור שבא בין השודדים שפשטו על מקנה איוב, א, 15), ימי כשדים, ימי השופטים, ימי רות, ימי אחשוורוש, ועד ימי רבי יוחנן ורבי אלעזר בטבריה, כאשר איוב הוא אחד מעולי הגולה.
אל מול כל האפשרויות לחיי איוב בציר הזמן ההיסטורי היהודי, מתקיימת בתלמודים גם הדעה שאיוב לא היה ולא נברא, ריש לקיש: ״איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה״. הרמב״מ אימץ דעה זו ״פרשת איוב המופלאה והנפלאה היא מסוג מה שאנחנו בו, כלומר שהוא משל לבאור השקפות בני אדם בהשגחה, וכבר ידעת מאמר קצתם, איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, ואשר חשבו שהיה ונברא ושהוא מעשה שהיה, לא ידעו לו לא זמן ולא מקום, אלא אחד החכמים שאמרו שהיה בימי האבות, ואחד אמר שהיה בימי משה, ואחד אמר בימי דוד, ואחד אמר שהוא היה מעולי בבל, וזה מה שמחזק דברי מי שאמר לא היה ולא נברא״ (מורה נבוכים חלק שלישי, כב, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל״ו.).
ישנם מספר מקורות, שאולי מעידים על כך שהתקיימה מסורת קדומה לפיה איוב הוא בן זמנו של משה.
בספר החיצוני, ׳דברי/צוואת איוב׳, איוב הוא בעצם יובב (מברא׳ לו 33-34), שהיה מלך עשיר ועובד אלילים שהתגייר, שמו הפך לאיוב, ואשתו השניה היתה דינה בת יעקב, ראו הרחבה על ספר ׳דברי איוב׳ בהמשך.
אותה המסורת גם בתוספת שבשבעים, איוב הוא יובב מלך אדום, והשם איוב ניתן לו מאוחר יותר בארץ.
כמו כן, זיקה בין שמותיהם של רעי איוב, אליפז, בלדד וצופר עם מלכי אדום מברא׳ לו: אליפז בן עשו, בדד אבי הדד וצפו (בשבעים: צופר) (אנציקלופדיה מקראית, א, 243).
זמנו של ספר איוב לפי המחקר
גם דעות החוקרים באשר לזמן כתיבת הספר חלוקות, תוך שהם מבחינים בין סיפור המסגרת בספר איוב שהוא פרוזאי, עתיק יותר, מזכיר יותר את סיפורי האבות, ובעל יסודות המזכירים את המיתולגיה הכנענית, ומאידך הנאומים והויכוחים, פיוטיים יותר המתאימים לשירה ונבואה ומבחינה לשונית הטקסט רווי במה שכונה 'ארמיזם' שימוש רב במילים ארמיות, שיש המאחרים משום כך את זמן כתיבת קטעים אלה לימי גלות בבל ובית שני, אך ישנה גם סברה כי בספרות החכמה נשתמרו משקעים מהארמית העתיקה.
מכאן משערים החוקרים כי מחבר ספר איוב, חיבר ככל הנראה בין מקור עתיק יותר, סיפור המסגרת לתוספות כגון, הרעים, הוויכוחים, המחבר ערך את המקור העתיק יחד עם התוספות ויצר יצירה חדשה ומקורית בה הטביע את חותמו. (עולם התנ"ך, איוב, עמ' 14-18)
מהות הספר
ספר איוב עוסק בקשר שבין יראת ה׳ לגורל האדם, ובנוי כפולמוס לתורת הגמול ושאלת הסבל האנושי, הצדיק הסובל. איוב הצדיק, מאבד את הכל וחיו הופכים לחיי סבל דווקא על שום צדיקותו. לאורך הספר מוצגים דברי חמישה משתתפים רוב הדברים נאמרים בצורת ויכוח, הדוברים הם איוב, ארבעת חבריו ולבסוף האל בכבודו. כולם מבקשים להסביר את סבלו של איוב, אדם פרטי, המהווה מיקרוקוסמוס לשאלה אנושית רחבה, האם קיימת חוקיות ברורה באשר לאושר וסבל שהאדם חווה בחייו?.
חבריו של איוב טוענים צדיק וטוב לו רשע ורע לו ומכאן שסבלו של איוב הוא בהכרח עונש ותוצאה של חטאיו (בכך הם מייצגים את תורת הגמול של ספר משלי, היא התפיסה המקראית המקובלת). איוב טוען כנגדם לחפותו מאמין בצדקתו לאורך כל הספר, לא מקבל את טענת חבריו, וקובע שאין חוקיות כלל. איוב עומד מול שלוש אמיתות: האמונה בצדיקותו מחד, האמונה בצדיקות האל (שכן אמונתו של איוב עמדה במבחן השטן), וסבלו בפועל, אמיתות אלה עומדות לפניו ומעלות שאלות רבות והוא מחזיק בכולן באמונה ועקשות ומכאן הוא מסיק שאין חוקיות, או שאינו מסוגל להבינה.
האל המופיע, מציג המון שאלות רטוריות העוסקות ביקום הגדול והנורא, לא בפרט, באדם, יתכן ובתשובתו מבקש האל בעקיפין לומר שהאדם הקטן לא מסוגל להבין את החוקיות השלטת ביקום, שהיא שונה וגדולה מהחוקיות המובנת לאדם, ע., צמח (׳מה ענה אלוהים לאיוב?׳, מאזניים סא, עמ׳ 14-17) מציע שדווקא האסתטיקה המוצגת בבריאת היקום בתשובת האל מוכיחה כי האסתטיקה עדיפה מאתיקה ומכאן מצדיקה את חוסר הצדק בעולם, אך מול זה, י., קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, ב, תש״ך, עמ׳ 614) מציין כי עצם העובדה שהאל התגלה בפני איוב, בשר ודם, ויש בכך להוכיח שיש השגחה פרטית.
אצל חז"ל / מפרשים
אגדת בראשית י״א:ב׳
[ב] ד"א זעף ה' אשא. יש שלקה ובעט, ויש שלקה ובקש מאביו, ויש שאמר לאביו למה הרצועה זו תלויה הכני בה. יש לקה ובעט, זה איוב, כיון שנגע בו השטן התחיל צווח יסר מעלי שבטו ואימתו אל תבעתני (איוב ט לד), ואני מדבר ואיני מתירא, שנאמר (אדבר) [אדברה] ולא איראנו וגו' (שם שם לה). משל לאיסרטיוטוס (סולדאט בלע"ז) שנעשה לסטים, אמר הב"ה בדקתי זה וזה והליסטים נטו כלם מן איסרטיא, כך אמרו לו חביריו לאיוב איבדת הלפיס (פי' בלשון יון תוחלת ותקוה) שלך, אמרת (אדבר) [אדברה] ולא איראנו, אמרו אפשר אתה מדבר ולא מתירא, אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה נוצר בצלם ובדמות, כיון ששמע קולו לא יכול לעמוד בו, שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים וגו' (בראשית ג ח), ואת אמרת אדבר ולא איראנו, אמר להם יפה אמרתם, אמר להן מפני ששמע לאשתו נעשה לו כך, התחיל אומר האשה אשר וגומר (שם שם יב), אבל אני כשרצה אשתי לומר לי ברך אלהים ומות (איוב ב ט) אמרתי לה כדבר אחת הנבלות תדברי (שם שם י), לכן (אדבר) [אדברה] ולא איראנו למה כי לא כן אנכי עמדי (איוב ט לה), איני כאדם שאמר האשה אשר נתת עמדי וגו' (בראשית ג יב), אמרו לו הרי אברהם שמע דבריו ולא יכול לעמוד שנאמר ויפול (אברהם) [אברם] על פניו וגו' (שם יז ג), וכן בלעם נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד), אף אנו שומעין דבריו ונופלין ואת מדבר כנגדו ולא מתירא, אין אנו שוין לך, אמר להם גם לי לבב כמוכם (ולא) [לא] נופל אנכי מכם וגו' (איוב יב ג). זה לקה ובעט. יש לקה וביקש מאביו זה חזקיהו, בשעת שחלה והסב פניו אל הקיר, שנאמר ויסב חזקיהו פניו [אל הקיר וגו'] זכור נא את וגו' (ישעי' לח ב ג), ומהו זכור נא. אלא כשחטאו ישראל שלח עליהם נחשים שרפים, כשצעקו אל משה אמר לו הקב"ה עשה לך שרף וגו' ויעש משה נחש וגו' (במדבר כא ח ט) וכך היה עומד נחש הנחשת כל זמן שאדם נישך, היה מסתכל בו ומתרפא, עד שעמד חזקיה וראה את ישראל זונים אחריו, אמר עכשיו כל מי שהוא צריך להתרפאות יהא הולך אצל זה ומניח את הקב"ה, העבירו, שנאמר וכתת נחש נחשת וגו' (מ"ב יח ד), התחילו לומר, מה אתה עושה, מה שהתקין משה את סותר אמר להן כל מי שצריך להתרפאות יסתכל בהב"ה ויתרפא, שנאמר הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו (תהלים לד ו), וכן הוא אומר בה' אלהי ישראל בטח ואחריו לא (קם) [היה] כמוהו וגו' (מ"ב יח ה), זה שלקה ובקש מאביו. ומי הוא שאמר לאביו הרצועה זו תלויה הכני בה, אלו ישראל, שאמרו להקב"ה רעה עמך בשבטך וגו' (מיכה ז יד), וכן אמרו לו זעף ה' אשא וגו' אראה בצדקתו (שם שם ט).
בראשית רבה י״ט:י״ב
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה וגו' (בראשית ג, יב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ט, לה): אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי, אָמַר אֵינִי כְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי וגו', הוּא שָׁמַע לְדִבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲבָל אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי לְדִבְרֵי אִשְׁתִּי. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא דִּינָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִיּוֹב הָיְתָה, עַל כֵּן אָמַר לָהּ (איוב ב, י): כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, אֲקַבֵּל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נְקַבֵּל, נָאִים בְּטוֹבָה וְלֹא נָאִים בְּפֻרְעָנוּת, אֶתְמְהָא. (איוב ב, י): בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו, בִּשְׂפָתָיו לֹא חָטָא אֲבָל בְּלִבּוֹ חָטָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְאָכַלְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וָאֹכֵל, אָכַלְתִּי וְאֹכַל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא נִטְרַד מִגַּן עֵדֶן עַד שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ה, ב): וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. (בראשית ג, יב): וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל, גֵּירַנִי, חִיְּבַנִי, וְהִטְעַנִי. גֵירַנִי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פט, כג): לֹא יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ, חִיְּבַנִי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כד, י): כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ. הִטְעַנִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברי הימים ב לב, טו): אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ.
מדרש תנחומא, יתרו ט״ז:ה׳
מָה אִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתְךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת (איוב ב, ט). אָמַר לָהּ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל (איוב ב, י) וְצָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בַּיִּסּוּרִין יוֹתֵר מִן הַטּוֹבָה. שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם בְּטוֹבָה כָּל יָמָיו, לֹא נִמְחָל לוֹ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. וּבַמֶּה נִמְחָל לוֹ, בְּיִסּוּרִין.
ילקוט ראובני, בראשית נח
ודע כי גלגול תרח ואשתו שהם אביו ואמו של אברהם נתגלגלו באיוב ואשתו, כי אמו של אברהם אמתלאי בת כרנבו נתגלגלה באשת איוב ונשאת לאיוב.
חומת אנך על איוב ב׳:ט׳:א׳
ותאמר לו אשתו וכו'. פירש הרמב"ן ז"ל כי האשה הזאת יריאת ה' על מנת לקבל פרס והוא השיב לה את הרע לא נקבל כי עבודה מאהבה שלא על מנת לקבל פרס:
חלקת מחוקק על איוב ב׳:ט׳:א׳
ותאמר לו אשתו כו'. הלא כמו זר יתשב תייעצנו לכפור בה' חלילה ומה גם לאומר שבת יעקב היתה. ועוד מי הגיד לה שעל ידי כן ימות וכמה עשו כן ולא מתו כי שמור לו רעתו אך לא נוציא מלת ברך ממשמעו והענין כי בראותה כי נפשו בנס עומדה בקרבו כמשל החבית אמרה בלבה לא ימנע או ה' חפץ המיתך או לייסרך ביסורין אם חפץ המיתך למה יעצור נפשך אם לייסרך למה הביאך עד מצוי הנפש אך אין זה כי אם שה' חפץ המיתך ובאותו החסידות אשר אמרת יהי שם ה' מבורך שאפילו לא חפצת לייחס צרתך אל מדת הדין ולברך שם אלהים רק שם רחמים על כן מעכב נפשך מלצאת כדי שתרגיש צער מספיק לנכות המות ואחרי כן יחלימך ויחייך ואתה אינך יכול לסבול לכן ברך אלהים ואמור יהי שם אלהים מבורך ואז שתעדר מהחסידות הגורם עכבת נפשך ומיד תמות כחפצו יתברך מתחלה לעשות:
הרמב"ן על איוב, ב 9
ברך אלהים ומת, פירשו בו הטיח דברים כלפי מעלה:
ומת, לשון צוואה, כמו ומות בהר. וזה לא יתכן כי אין כל מברך אלהים או כל נוקב שם ה' מת מיד, כדי שינצל איוב מן הצער הזה בברכו האלהים. והנכון בעיני כי היתה האשה הזאת יראת ה' על מנת לקבל פרס, לכן כאשר שמעה את איוב אומר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, חשבה כי מחזיק איוב בתומתו כדי להאריך חייו, על כן אמרה מה טובו חייך בצער הזה ומה תוחיל לה' עוד, ברך אותו ואם תמות, כי אין בעבודתו לך תועלת אפילו יהיו חייך תלויים בכך. והוא השיב ואת הרע לא נקבל, כי עבודתי מאהבה לא על מנת לקבל פרס:
השוואה לאשת טוביה ספר חיצוני
https://kotar-cet-ac-il.eu1.proxy.openathens.net/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=97681104#341.2407.6.default
לא נותר לי אלא להביע את הערכתי העמוקה לדיקלה על מעשה האמנות, על הצטרפותה רבת היופי למצעד הרב דורי של פרשני המקרא ודרשניו, על צילומיה עזי המבע, המפיחים בסיפורים העתיקים רוח חיים, רוח חדשה. "