אחינעם בת אחימעץ, אשת שאול

בת אחימעץ – היה כהן גדול במקדש שלמה. היה גם מרגל עבור דוד בתקופה בה מרד בנו אבשלום, והתחבא בבאר יחד עם יונתן בן אביתר מפני עבדי אבשלום(שמואל ב טו 17), אגב, החוקר אוגוסט קלוסטרמן מיחס את כתיבת ספר שמואל לאחימעץ בכבודו.
אשת שאול הבכירה, לצדה היתה לשאול פלגש רצפה בת איה.
אם יהונתן, מלכישוע, אבינדב, ישוי המכונה אי בושת, מירב ומיכל.

משמעות השם

נעם= כינוי האל, הוא אחי, או בהוראת האל הוא טוב.
בעקבות מלחמת האחים שפרצה אחרי מעשה פלגש בגבעה, נשבעו שבטי ישראל שלא יתנו את בנותיהם לבני בנימין, ומבני שבט בנימין נותרו 600 גברים בלבד כל השאר הומתו בידי אחיהם, ברגע הזה הבינו ששבט שלם עומד להכחד אם לא יסיעו לנותרים.
על מנת להציל את הנותרים משבט בנימין נקטו בשתי פעולות, ראשית, מאחר ונשבעו שיהרגו את מי שלא יצא איתם למלחמה בבנימין, היה עליהם לממש שבועה זו, ויצאו למלחמה באנשי יבש גלעד, הרגו את כולם והשאירו 400 בתולות אותן ייעדו לאנשי בנימין. אך עדין נשארו עוד 200 גברים מבנימין שנותרו ללא נשים, וזאת הם פתרו בכך שאלה הנותרים מבניימין נשלחו לחטוף מהנשים בנות העיר בכרמים, המחוללות בשילה, בכך שיחטפו נשים לא תהיה הפרת השבועה, שהרי לא נתנו מרצון…
שאול שהיה משבט בנימין, היה ביישן, צנוע וצדיק, ולא היה מסוגל לחטוף נערה, ואחינעם, אשתו לעתיד, היא ש”העיזה פנים ורדפה אחריו” (רש”י)..

פרט לביקורת סמויה זו על אחינועם, למדים החכמים גם מהקללה של שאול על יהונתן בנו:
“ויחר-אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן-נעות המרדות הלוא ידעתי כי-בחר אתה לבן-ישי לבשתך ולבשת ערות אמך” שאחינועם לא היתה אישה צנועה בעיני שאול.

בניה נהרגו בקרב בגלבוע יחד עם שאול בעלה, גופותיהם נתלו בחומות בית שאן, ורק בלילה אנשי יבש גלעד נטלו את הגופות והביאו אותם לקבורה ביבש גלעד. “וידבקו פלשתים את-שאול ואת-בניו ויכו פלשתים את-יהונתן ואת-אבינדב ואת-מלכישוע בני שאול”
מרב בתה נהרגה צעירה ככל הנראה, ומיכל מגדלת את ילדיה, מיכל היתה עקרה, היחידה במקרא עליה נאמר שאהבה איש ונשאה לו, הוא דוד, אך לא זכתה לאהבה ממנו, היתה עגונה 9 שנים ואף השיאוה לאיש אחר.

דעת מיעוט מציעה כי אחינועם בת אחימעץ אשת שאול, היא אחינועם היזרעאלית, אשת דוד, אותה לכאורה לקח דוד שעה שהכריז על עצמו כיורש שאול, על כך גם נרמז בנבואת נתן הנביא לדוד “וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת-בֵּית אֲדֹנֶיךָ, וְאֶת-נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ” (שמואל ב’ יב 8) (ראו אצל מלול, חברה משפט ומנהג בישראל בתקופת המקרא ובתרבויות המזרח הקדום, עמ’ 219, וגם אצל אהובה אשמן, תולדות חוה, עמ’ 249 הערה 96).

חז”ל /מפרשים

מדרש לקח טוב
עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. ושלשתן מקרא אחד דרשו (שמואל א כ׳:ל׳) ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב (שם) ויטל שאול את החנית עליו להכותו למאן דאמר עד הכאה דכתיב להכותו. ומאן דאמר עד קללה דכתיב לבשתך. ומאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול:

מדרש רש”י:
כשחטפו בני בנימין מבנות שילה שיצאו לחולל בכרמים, היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף, עד שבאתה היא עצמה, והעיזה פניה ורדפה אחריו

חומת אנך
ואמרו ז”ל דכשהלכו שבט בנימין לחטוף להם נשים מן המחוללות שאול הוה צניע ומעלי ולא פשט ידו. ואם יונתן חטפתו. וז”ש כי בוחר אתה לבן ישי ומזה מוכח דאין דרכה של אשה לקדם וזה הדבר לבשתך שיאמרו כי אתה בן חצופה ולבשת ערות אמך דהחציפה לחטוף אליה איש:

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד לה
שאלמלא לא היה שאול בן קיש מלקה את בניו בכל שעה, היה רדפהו יהונתן בנו, כשאמר לו ‘בן נעות המרדות’, אלא מתוך שהיה אימתו של שאול עליו, לא רדפו לאביו. ומנין שהיה מלקה שאול ליהונתן בנו שנאמר ‘ויטל שאול את החנית עליו להכותו’, וכתיב ‘כי מות תמות יהונתן’

אברבנאל
וכן זכר שם אשתו ואולי היו הבנים והבנות האלה בני האשה הזאת והיה אישבשת בן אשה אחרת ולזה לא זכרו כאן בתוכם, ולהיות אלה כלם בני אשה אחת הביא אחרי זכרונם מי היתה אמם. ואחר זה זכר שהיה אבנר בן נר שר צבאו:

מצודת דוד
בן נעות המרדות. רצה לומר: כאשר אמך היא נפשעת בדבר המרידה למרוד בי, כן אתה בנה דומה לה לפשוע בדבר המרד:

רדק
לבשתך ולבשת ערות אמך. עתה יאמרו השומעים שאתה אוהב אדם שאני שונא כי אינך בני ויהיה זה בשתך ובוש’ ערות אמך שיאמרו שזנתה:

רלבג
בן נעות המרדות. ר”ל מעוותת המוסר כאילו יאמר שלא הוכיחתו אמו בקטנותו ולזה לא קבל מוסר כראוי ויהיה הרצון במרדות מוסר ובזה אמרו רבותינו מכת מרדות או יהיה הרצון במרדות ממשלה מענין וירד מים עד ים והוא היותר נכון וירצה בזה שהוא בן אשה שאינה ראויה לממשלה אבל היא מעוותת בדבר הממשלה כי אין מינה נאות לאדנות ובזה יאמר ביהונתן שהוא בלתי ראוי לממשלה כי הוא בוחר במה שימנעהו ממלוך על ישראל והוא דוד: