האישה משונם

״וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל-נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; אַל-תַּעֲצָר-לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם-אָמַרְתִּי לָךְ״ מלכים ב׳, ד 24

הנביא אלישע שנוהג היה לסייר בארץ ולעזור לאנשים, מגיע אחת לכמה זמן לשונם, שם היתה אישה 'גדולה', ממשפחה מכובדת ועשירה, לאישה היה חשוב לארח את אלישע, "וַתַּחֲזֶק-בּוֹ, לֶאֱכָל-לָחֶם" ואלישע נענה ונהג ולהגיע ולהתארח אצלה בביקוריו שם, האישה שהיתה חכמה וידעה כי איש אלוהים הוא, מבקשת מבעלה לבנות לאלישע עלית קיר קטנה, עם רהיטים פשוטים בכדי שיוכל ללון אצלם בביקוריו בשונם.
אלישע מבקש להודות לאישה על חרדתה לארחו ומבקש מגיחזי נערו לקרוא לה, האישה השונמית מגיעה ועומדת לפניו, אלישע לא פונה אליה ישירות כי אם דרך גיחזי ומציע לעזור לה באמצעות המלך או שר הצבא, ותשובתה "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת", האישה השונמית לא מבקשת דבר בתמורה.
אלישע שואל את גיחזי במה יוכל לעזור לה, וגיחזי מסב את תשומת ליבו לכך שאין לה ילדים ואישה זקן, אלישע מבקש שוב לקרוא לה, והפעם עומדת האישה בפתח, ואלישע מבשר לה "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אתי (אַתְּ), חֹבֶקֶת בֵּן", והאישה בתגובה "אַל-תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ".
האישה הרה ויולדת בן, הילד גדל, ובעת שהותו עם אביו אצל הקוצרים, הילד חלה לפתע, אומר לאביו "רֹאשִׁי רֹאשִׁי", הבן החולה נשלח אל אימו שחובקת אותו כשהוא על ברכיה עד שמת בזרועותיה בצהריים.
מכאן מתחילה האישה בפעולות קצרות, נחושות ומהירות, היא לא בוכה, לא מאבדת את עשתונותיה ובטח שלא מתאבלת, היא מעלה את הילד למיטת איש האלוהים, סוגרת את הדלת יוצאת, מבקשת מבעלה שישאיל לה את אחד הנערים שלו ואתון, לא נותנת הסברים, רק מודיעה שהולכת לאיש האלוהים ומבטיחה לשוב, בעלה תמהה ושואל למה בכלל ומדוע עכשיו? "לֹא-חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת" והאישה משיבה ב: 'שלום'.
האישה נמהרת על החמור, בדרכה אל איש האלוהים שנמצא בהר הכרמל, מאיצה בנער לא לעצור ולא להתעכב עד אשר תאמר לו.  בהגיעה, אלישע מבחין בה מבין שמשהו אולי קרה, אך לא יודע מה ושולח את גיחזי לרוץ לקראתה "וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד" ובתשובה האישה עונה גם לו: 'שלום'.
כשמגיעה אל אלישע, היא מחזיקה בכפות רגליו, גיחזי ממהר להודפה אך אלישע עוצר אותו ומבין "כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ", הוא גם מבין שהוא לא מבין, ומודה שאלוהים מסתיר ממנו, לא "מגיד" לו. כל שהאישה אומרת לאלישע "הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי", היא לא מעלה על שפתיה את המילים 'בני מת', בשום שלב מרגע המקרה. היא מסרבת להוציא החוצה בקולה כאילו בהודאתה יהיה הכוח לעשות את המציאות לבלתי הפיכה, וכל עוד היא לא תאמר מילים אלו, עדיין יוכל איש האלוהים לסובב את הגלגל ולהחזיר את בנה לחיים.
אלישע שולח את גיחזי עם משענתו, מאיץ בו ממש כשם שהאיצה האישה את הנער בדרך, ומנחה אותו להניח את המשענת שלו על פני הנער, גיחזי ככל הנראה יצא לדרכו, אך האישה העיקשת והנבונה, לא פותרת את אלישע מאחריות ודורשת שהוא בעצמו בכבודו יגיע אל בנה ויחיהו, ואלישע מציית לה "וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ".
גיחזי שהגיע לפניהם ומבצע בדיוק את מה שציווהו אלישע, לא מצליח בשליחותו, אלישע מגיע אל עליית החדר, סוגר בעדו את הדלת, והפעם הוא מקדים את פעולותיו בתפילה אל אלוהים, אלישע עולה, שוכב על הנער, שם פיו אל פיו, עיניו על עיניו, כפיו על כפיו, גוהר מעליו וגופת הילד שהיתה קרה, מתחילה להתחמם, אלישע ממשיך בטקסיות הולך ובא בתוך החדר, פעם אחת לכאן ופעם אחת לכאן, ושוב, עולה, גוהר על גופת הילד, והילד 'יזורר', 'יתעטש', 7 פעמים, פוקח עיניו, כאן מסתיים הטקס.
אין פירוט, אין הרחבה, אלישע מבקש מגיחזי לקרוא לאישה, ומצווה "שְׂאִי בְנֵךְ", האישה בתגובה, נופלת לרגליו, משתחווה, נושאת את בנה ויוצאת.

רופא (סיפורי הנביאים; הסיפורת הנבואית במקרא, סוגיה ותולדותיה, עמ' 16-21) מדייק את אפיון הדמויות – ומתאר כיצד תכונותיהם ואופים של הגיבורים מתבררים תוך תיאור העלילה, וכן ניתן לראות גם התפתחות החלה באופיין ובהתנהגותן:
האישה: שמה אמנם אינו ידוע אך מכונה השונמית, היא נשואה לאיכר זקן, מגיעה מבית מכובד, היא עשירה בשדות, עבדים ומקנה, והיא מכונה "אישה גדולה", לא היו לה ילדים, לא האמינה או קיוותה שתזכה לילדים לכן גם לא בקשה מאלישע כשזה שאלה לבקשתה, הבטחת אלישע לילד מלאה אותה בחרדות, פחדה להתבדות, עם הפיכתה לאם, היא נחושה להשאר כזו ולא משלימה עם מות הילד כפי שהשלימה עם גורלה כעקרה, היא פועלת בנחישות ובמהירות להציל את בנה, כאילו מסרבת להשלים עם מותו, כובשת את אבלה, מסתירה את בנה המת, לא מספרת לבעלה, וממהרת אל אלישע, מוכיחה אותו ודורשת ממנו להחיותו. דמותה מתעלה על דמות אלישע בכך שמוכיחה אותו על הנס המשלה ממנו כל כך חששה ומאלצת אותו לחזור בעקבותיה לשונם, דמות האישה השונמית מתפתחת מאישה עקרה המשלימה עם גורלה, לאם הנלחמת נגד הגורל שפקד אותה.
אלישע: דמותו מצטמצמת בסיפור זה למימדים אנושיים, זאת בניגוד לכבוד שרוכשים לו שאר הגיבורים בסיפור, הוא מודה שאינו מבחין במתרחש (27), בנסיונו הראשון להחיות את הילד הוא נכשל, ומדגיש את כשלונו של אלישע בהבנת הנס שחולל בחיי הרוח של השונמית, מעקרות ומרי נפש לאימהות, ומכאן גם חובתו המוסרית כלפיה. רופא מציג התפתחות זו של הבנת נפש האדם דרך דמותו של אלישע, כראיה  ליכולותיו של הסופר המקראי הפורץ את הלגנדה ויוצר פרוזה אמנותית, אשר לטענתו, הבנת נפש האדם היא הבסיס ליצירה ספרותית ראויה. גם דמותו של אלישע עוברת שינויים תוך כדי התפתחות העלילה, מדמות המקפידה על גינוי הכבוד כלפיו בתחילה (12-15), גינונים אלה לא מתקיימים כשמגיעה אליו השונמית לדרוש את חיי בנה, הוא מבין את מר נפשה ומאפשר את המגע (27-30), ולאחר שמחיה אלישע את הילד, שוב מתעלה מעל המימד האנושי למעמד של איש אלוהים קדוש, וכל דבריו "שאי בנך" (36), והיא ביראה והודיה "וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת-בְּנָהּ, וַתֵּצֵא", ואז שתיקה.
אל שתיקה זו מתייחס רופא, במצב הנתון בו איש האלוהים אלישע נותר לבדו, כשהוא נבדל, מרוחק ומנוכר מבני האדם, מבודד עם אלוהיו, וגם בהשוואה לסיפור החייאת הילד של אליהו, במל"א 23-24, אליהו יורד מן העלייה וקורא בנצחון "ראי בנך חי!", מציין את ההשתתפות של איש האלוהים, אליהו, בשמחת המשפחה, אין כאן קדושה, האישה בסיפור אליהו מצהירה על אמונתה באליהו איש האלוהים, אך בסיפור שלנו, תגובתה של האישה השונמית עוצמתית הרבה יותר, ההשתחוות, והציות השקט מעצימים את הרגע.
גיחזי: מוסר לאלישע את הפרטים אודות משפחתה של השונמית, הוא מגרש את השונמית בעת יאושה, יוצא כשמטהו של אלישע בידו ומנסה לשווא לבצע נס. תיאורים אלו של הסופר המקראי מציגים את דמותו של גיחזי כדמות רכלנית, גסה ואלימה, וחסרת מתת אל. גיחזי מתואר כאיש ריק, שכל מעמדו תלוי בקרבתו לאלישע, כמוהו כדמות הבירוקרט חסר הרגישות והתחשבות, רכלן ותככן, תאוו שררה, צר אופק וצר עין ובנוסף לכל בלתי יעיל.

הסיפור שבפרקנו, מציג את אלישע בשבחו כנביא, איש האלוהים, עושה הניסים המופלא ומאידך מציג את אלישע במלוא אנושיותו, בקטנותו אל מול האל ואף אל מול תבונתה של האישה השונמית.

סיפור מקביל לסיפור שלנו מופיע בפרק ח' 1-6, שם הסיפור מתואר כך: המלך מבקש מגיחזי לספר לו את כל הגדולות אשר עשה אלישע, וגיחזי בחר לספר למלך את נס החייאת המת, החייאת הילד, והאישה המתוארת כאן 'צועקת' בניגוד גמור לדמותה של האישה השונמית, הגדולה, המאופקת, מפרק ד', שאינה מבקשת דבר, וגם לא מוזכר כאן נס התעבורתה, היתכן כי היו אלו שני סיפורים נפרדים, כפי שהם מוכרים לנו כל אחד כסיפור עצמאי, נס עיבור אישה עקרה (בראשית יח') נס החייאת המת (אליהו והאישה מצרפת מלכים א' יז) , והסופר המקראי ששיכתב ועיבד את סיפור החייאת המת כפי שמוזכר בקצרה במלכים א' ח', השתמש בתבניות סיפורים אלה, בכדי ליצור את הסיפור המורכב, השלם, ההולך ומתפתח בפרק ד', ובו שני הניסים יחד, נס ההתעברות ונס החייאת המת.
רופא, (שם), משווה בין שני הסיפורים ולדעתו, הסיפור בפרק ח' מהווה עדות לשלב ראשון בעיבוד הסיפור, שלב בו הסיפור כפי שהועבר בע"פ, גיחזי נמצא בשירות בחצר המלך ולא בשירות איש האלוהים, ומכאן שאלישע כבר נפטר. המלך ששואל על נפלאות איש האלוהים, אלישע.   עקב מותו פונה האישה (אשר החיה את בנה, היא אינה מכונה בסיפור זה 'השונמית'), אל המלך בבקשה לתיקון עוול משפטי, שכן איש חסדה, אלישע, אינו בן החיים, דמותה של אותה אישה בסיפור זה שונה גם בכך שהיא אינה מכובדת, היא עניה, וניצלה ממוות בשנת רעב רק משום שהיגרה לארץ פלשתים שם חיה במעמד של גר, אין לה שיוך משפחתי רם, בכל אלה, היא יותר דומה לדמותה של האלמנה מצרפת מאשר לאישה השונמית. לטענתו של רופא שינויים אלה שעברה דמותה של השונמית, ועיצובו המחודש והמפורט של הסיפור הם תוצאה של העיבוד הספרותי שעברו.

השוואה לסיפור האישה מצרפת במחזור סיפורי אליהו: 

האישה מצרפת, אליהו מתארח אצל האישה מצרפת, אחרי שמחולל את נס המזון, בנה חולה מאוד עד שלא נותרה בו נשמה, האישה האלמנה מאשימה את אליהו במות בנה, כיון שעד שלא הופיע אליהו לא עמדה מול אלוהים בהשוואה כל כך גדולה, עצם נוכחותו של אליהו בביתה מעמידה אותה בהשגחה גדולה יותר ולכן גם חטא קטן שלה מעמיד אותה לדין חמור יותר.
האישה לא רוצה לתת את בנה לאליהו, אליהו לוקח את בנה המת לעלייה ולמיטתו.
אליהו קורא לאלוהים ודורש כיצד כל מי שבא איתו במגע נפגע?
אליהו מתמודד על הילד 3 פעמים, אולי נשכב על הילד
אליהו קורה לאלוהים ודורש להשיב את נפשו, אלוהים שומע לאליהו והנפש שבה אליו.
אליהו נותן את הילד לאישה ואומר "ראי בנך חי" האישה בתגובה אומרת שעכשיו היא יודעת שאיש אלוהים הוא.
בשני הסיפורים הנשים זכאיות לנס בזכות הכנסת האורחים שלהן, בשני הסיפורים הילד מת, בשני הסיפורים האם באה אל איש האלוהים ומודיעה בדרכה את אשר אירע, הילד המת מונח על מיטת איש האלוהים, איש האלוהים מסתגר בעליה עם גופת הילד ונוקט פעולות טקסיות להחייאתו, מתרחש נס ההחייאה, הבן נמסר לאם הנרגשת.
לעומת נקודות דמיון אלו, ישנן גם נקודות שוני בין הסיפורים, בסיפור האישה מצרפת אליהו מואשם בגרימת מות הילד מעצם נוכחותו, בסיפור האישה משונם מואשם אלישע על עצם חילול נס שלא אמור היה להתקיים לאורך זמן, אליהו היה בבית האישה מצרפת בזמן שהילד מת לעומת אלישע שהיה במרחק פיסי (כ-20 ק״מ) מהבן המת כך שעברו שעות ארוכות עד שהגיע אלישע להחיות את הבן, אליהו דורש מאלוהים להחיות את הבן המת פעולותיו לא ממש ברורות "ויתמודד" מחולל הנס הוא אלוהים במפורש, בסיפור אלישע, אמנם אלישע מתפלל לאלוהים תחילה, אין דגש על המילים הנאמרות ולעומת זאת פעולותיו הטקסיות מתוארות לפרטים, יש דגש רב יותר על פעולות אלישע בהחייאת הבן, תגובתו של אליהו אנושית ורגשנית יותר מתגובתו של אלישע, "שאי בנך", יש האומרים מתוך שהוא מורגל בניסים אך לדעתי דווקא מתוך שהוא מבין את קטנותו וכחלק מהתפתחות דמותו הספרותית, ונביא שמבצע ניסים בכוחה של מילה, אולי אפילו בהשוואה לאלוהים, לנביא שצריך להכנס לתהליך של חיבור מאומץ לאלוהים על מנת לחולל ניסים.

השוואה לסיפור אלישע ואשת בן הנביאים המופיע באותו הפרק (ד'):

ראשית, הסיפור קצר הרבה יותר, העלילה פשוטה ומתמקדת באירוע אחד ונס פתרונו. אישה אחת שבעלה היה מבני הנביאים ונפטר, נותרה בעולם עם בניה וחובות כבדים, והנושה מבקש את בניה לו לעבדים, האישה מגיעה אל אלישע, מדברת אליו בנימוס מופלג, ו'צועקת' את אסונה,  אלישע שואל מה אעשה לך? מה יש לך בבית? האישה בתשובה אומרת שכל אשר יש לה בבית הוא אשוך שמן, אלישע מנחה אותה:
לאסוף משכניה כלים ריקים, "אַל-תַּמְעִיטִי".
לסגור את הדלת עליך ועל בניך, הנס עתיד להתרחש בדלתיים סגורות (ממש כשם שנס החייאת הילד ע״י אלישע נעשה בדלת סגורה).
ליצוק את השמן אל הכלים הריקים, כאשר את הכלי המלא דוחפים הלאה ובניה מגישים לה בכל פעם כלי ריק חדש.
כאשר הכלים כולם מלאים, היא מבקשת מבנה להגיש לה כלי נוסף, והבן משיב שאין עוד כלים, וברגע זה "וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן", בבחינת נס נוסף, כמות השמן תלויה היתה בכמות הכלים, וברגע שאמר הבן "אֵין עוֹד כֶּלִי", מיד עצר גם השמן.
האישה חוזרת אל איש האלוהים, ומספרת לו, היא אינה מבינה מעצמה מה עליה לעשות כעת, אלישע אומר לה למכור את השמן, בכסף לסגור את חובותיה וביתר תוכל לחיות היא ובניה.

דמות האישה, אלמנה, ענייה, יש לה ילדים, צועקת (מבקשת עזרה), צייטנית , מבצעת בדיוק את הנחיותיו של אלישע, היא לא מבינה מעצמה מה עליה לעשות עם כל השמן שיש לה פתאום, היא חוזרת לאלישע לשמוע ממנו מה עליה לעשות עם השמן, דמות האישה לא עוברת כל התפתחות, הבעיה שלה מגיעה לפתרונה באמצעות הנס ותם הסיפור.
ממש בהנגדה לאישה השונמית, הגדולה, המכובדת ועשירה, נשואה, ללא ילדים, מאופקת ולא מבקשת דבר, מעיזה לפקפק ולבקר את דברי הנביא, פעם אחת כשמנבא לה ילד בעוד שנה, ובפעם השנייה כששולח את גיחזי להחיות את הילד בעזרת משענתו, דמותה של האישה השונמית עוברת התפתחות, מאישה עקרה שהשלימה עם מצבה ואף לא מעיזה לבקש לעצמה ילד, לאימא שמרגע שקיבלה לעצמה בן, לא מוכנה לוותר על הילד ועל תפקידה כאם, היא חכמה מאוד, היא יודעת לזהות שאלישע הוא איש אלוהים, היא יודעת שאם היא עקרה, אולי זהו רצון האל, אולי הבטחתו של אלישע לילד יש בה משום התערבות שלא לרצון שמיים?, היא מבינה שעליה לשמור על שתיקה לאחר שבנה מת, היא מבינה שעליה למהר, היא מבינה לבד שאם תשים את הילד במיטת איש האלוהים שהגה את נס הילד, אולי זה יעזור להחיותו, היא מבינה מעצמה שאסור לה להתעכב ושעליה למהר אל איש אלישע, ממש כפי שהנחה אלישע את גיחזי .
דמותו של אלישע בסיפור אשת בן הנביאים, מוצגת כנביא בעל קשר ישיר אל אלוהים, יודע, מבין. הנס מתרחש בדיוק כפי שהוא מתאר, הנס לא תלוי בנוכחותו של אלישע, הוא הופך את האישה לשותפה לנס, בכך שאומר לה "אַל-תַּמְעִיטִי", הוא יודע שככל שתביא האישה יותר כלים כך יהיה לה יותר שמן, למעשה גודל הנס תלוי כמותית במידת האמונה של האישה, או במידת הרצון והשפע שהאישה מוכנה לזמן לעצמה.
לעומת זאת, בפרק ד', דמותו של אלישע, הנביא הגדול, איש הניסים הגדולים, לא יודע הכל, הוא לא מצליח לראות ולהבין גם את המצב הפשוט, למשל שאין לאישה ילדים, למרות שמגיע להתארח בביתה, לאכול ולישון לאורך זמן, הוא נעזר בגיחזי נערו כדי להבין במה יוכל לעזור לה, הוא מציע לאישה עזרה חומרית, באמצעות המלך שר הצבא למרות שרואה ומבין שהאישה בעלת מעמד מכובד וגבוה, הוא מברך אותה בילד ומבטיח שתחזיק בילד בתוך שנה מאותו יום, אך לא יכול היה לחזות שהילד ימות בעודו צעיר כל כך, הנס הגדול הזה שעשה אלישע לא זוכה לחיים ארוכים, כפי שאולי חזתה האישה משונם בעצמה, ישנה התערבות אלוהית במות הילד אולי כדי לעמת את אלישע מול גאוותו, אלישע לא מצליח להבין מדוע מגיעה אליו האישה השונמית, שוב שולח את גיחזי לשאול השלום לה, לאישה לילד?, אך מכאן דמותו של אלישע עוברת גם היא התפתחות, מנביא יודע, רואה ובעל כוחות אדירים, הוא מבין את קטנותו מול האל, אלישע מבין את תלותו ושכל כוחו תלוי ברצון האל.

דבר נוסף, מענין שהבחנתי בו בין שני הסיפורים, שהראשון מבקש ללמדנו על השני, בסיפור אשת בן הנביאים, ברגע שבן האישה אומר את המילים "אֵין עוֹד כֶּלִי" מיד "וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן", כל עוד לא נאמרו מילים אלו, השמן היה קיים בתוך אשוך השמן שבידי האישה ויכול היה להמשיך ולהמזג, אפילו שנגמרו הכלים. אני מוצאת עניין זה, כוחן של המילים בהשפעה על הנס, מקביל לסיפור מות הילד.

השמן עמד ברגע שאמר הבן את המילים 'אין עוד כלי', האישה השונמית יודעת בעצמה שאם תאמר את המילים "בני מת" לא יהיה מקום לנס ההחייאה, היא מודעת לכוחן של המילים, בעיקשותה ונחישותה היא לא אומרת שהילד מת, לא לבעלה, לא לגיחזי ואפילו לא לאיש האלוהים, היא מבינה שכל עוד לא תאמר את המילים הללו יש עוד סיכוי להחזיר את בנה לחיים שהרי בנה הוא תוצר של נס, ממש כפי שהשמן הוא תוצר של נס, שעמד בכוחן של מילים.

סגירת תפריט
error: Content is protected !!
×
×

עגלת קניות