האישה החכמה מאבל בית מעכה
אין אנו יודעים את שמה
לא מצוין שם בעלה – לכן אולי לא היתה נשואה
חז”ל מזהים אותה עם שרח בת אשר (והיא חיה מימי יעקב אבינו, נכדתו)

פשט ורקע הסיפור

מרד אבשלום, בן דוד, הסתיים במותו ובשוב דוד למלכותו בירושלים.
שבע בן בכרי משבט בנימין (בכר הוא בנו של בנימין), שוב מעלה את רוח המרד בדוד, תוקע בשופר ומכריז “אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליו ישראל” (שמואל ב כ 1), דוד מבין את הסכנה וממהר לגייס את עמשא בן יתר שר צבאו החדש, עמשא מתעכב לכן דוד מגייס את אבישי בן צרויה (צרויה היא אחות דוד, בת נצבת וישי), לתפוס ולהרוג את שבע בן בכרי, פן ימצא ערים בצורות… יואב (בן צרויה, אחי אבישי) ואנשיו מצטרפים לכוחות הלוחמים, בגבעון הם פוגשים את עמשא ובברכת שלום הוא גם מכה והורג את עמשא.
שבע בן בכרי, מוצא מסתור בעיר בצורה, אבל בית מעכה בגליל העליון, יואב בראש צבא דוד ואנשיו מטילים מצור על העיר, והחלו בשפיכת סוללות עפר לחומותיה במטרה לכבוש את העיר, ובכך קראו מלחמה על כל תושבי העיר.
האישה החכמה מאבל בית מעכה מגיעה, ויוזמת שיח תוך קריאה לכל הצדדים להקשיב לדבריה, היא בעלת כוח שכנוע, כריסמטית ובדבריה חכמים עוצרת את התפתחות המערכה.
היא פונה קודם אל יואב גורמת לו לעצור את המתקפה על העיר, אח”כ היא פונה לאנשי העיר ומשכנעת אותם, לתפוס ולהביא את ראשו שבע בן בכרי, דבריה אל יואב נאמרים בהרחבה אך דבריה אל תושבי העיר לא נמסרים.
“וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-כָּל-הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת-רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל-יוֹאָב, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל-הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו; וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַמֶּלֶךְ (שמואל ב כ, ו-כב).

הרחבה

אבל בית מעכה ניצלת בזכות חוכמתה ותושייתה של אישה אחת.
אבל בית מעכה, לא נזכרת במקרא לפני תקופת המלוכה בישראל, היא נזכרת ברשימות ערי ארץ ישראל של תחותמיס השלישי ושישק. היתה עיר ואם בישראל המוקפת חומה, בשטחי נפתלי. הכינוי מעכה מרמז על השתייכותה לממלכת מעכה הארמית ובתקופת דוד, עם נצחונו על הארמים הפכה כפופה לישראל, ואבל נקרעה ממנה ויושבה בישראל. (אנציקלופדיה מקראית, א, עמ’ 135 וגם: ה, עמ’ 193-194.)

לפי דברי האישה החכמה ליואב :”אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל–לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת יְהוָה” (שמ”ב כ 19) נלמד כי יואב מבקש להרוג את כל תושבי העיר. דמותו של יואב הנאמנה מאוד לדוד, היא דמות הפועלת ללא מעצורים ובכוח הזרוע, הוא נוהג כשר צבא צמא דם, דוד אמר על בני צרויה “וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי”.

סיפור זה מזכיר את סיפור האישה מתבץ, שם, אבימלך בן גדעון השופט צר על מגדל העיר תבץ מתוך כוונה להעלות את המגדל באש על יושביו, האישה מתבץ זורקת פלח רכב על ראשו ומרוצצת את גוגולתו, בכך מונעת הרג של רבים, אבימלך הגוסס מתחנן מנושא כליו להורגו שמא יאמרו שאישה הרגתו.
בשני הסיפורים קבוצת אנשים נתונה במצור ובסכנת מוות, בשני הסיפורים נמנעת פגיעה בציבור חף מפשע בזכות אישה, בשני המקרים נפגע ראשו של מביא האסון, ראשו של אבימלך וראשו של שבע בן בכרי, מות מביא האסון הביא לסוף המלחמה.

ניתן גם למצוא זיקה לדמות האישה החכמה מתקוע, הנקראת ע”י יואב לשכנע את דוד להחזיר את אבשלום בנו, כאשר לדבריה (המהוים משל לדוד), ‘לבל ירבה גואל הדם ‘לשחת’ (יד 11) ולבל ישמידו אותה ואת בנה מ’נחלת אלהים’, כך גם האישה מאבל בית מעכה מתחננת ליואב לבל יבלע ‘נחלת ה”. שתי הנשים ידועות כנשים חכמות, שתי הנשים מציגות את הבעייתיות בשפיכות דמים, האחת היא שחקנית אשר שרותיה נשכרים ע”י יואב, והאישה החכמה מאבל בית מעכה פועלת מיוזמתה.
האישה החכמה מאבל בית מעכה, האישה החכמה מתקוע ואביגיל, הן נשים חכמות הנושאות נאום שכולו דברי חכמה, אל מול הרשות העליונה, המלך/נציג המלך, ובדבריהן מצליחות להציל ממוות אדם אחד או אפילו תושבי עיר שלמה.

דברי האישה החכמה מאבל בית מעכה נאמרים בדרך שירית, והם מבוססים על חוק עתיק לפיו על הצרים לגשת קודם לשער העיר, לנהל משא ומתן ולקרוא לעיר לשלום, ורק אח”כ להלחם בה, ומכאן קל וחומר על עיר מרכזית בישראל ‘משלומי אמוני ישראל’ (ראו בהמשך כיצד דרשו על מילים אלה חז”ל).

לפי חז”ל, האישה החכמה מאבל בית מעכה מזוהה עם שרח בת אשר:
שמ”ב כ16: “ותקרא אישה חכמה מן העיר: ‘שמעו שמעו! אמרו נא אל יואב: קרב עד הנה ואדברה אליך!’ ויקרב אליה…”
מדוע שיואב יענה לבקשתה של אישה אלמונית ויותר על עיקשותו, אלא שהיתה אישה מוכרת ומכובדת.
בבראשית רבה צד ט (ראו בהמשך), מוסיף המדרש את זהות האישה כשרח בת אשר ואת תוכן המו”מ בין האישה עם בני אבל בית מעכה, ובכך מעצימים את חכמתה. כמו כן, זיהויה המוחלט כשרח בת אשר נסמך על הציטוט בו מציגה עצמה כ: “אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמואל ב, כ 19) ומפרשים אני שהשלמתי נאמן לנאמן – את יוסף (עצמותיו) למשה, לפי מדרש זה שרח שחיה כל השנים מירידת בני יעקב למצרים וכולל היציאה ממצרים יכלה לומר מידיעה היכן קבורות עצמות יוסף ולהביאן לקבורה בארץ ישראל כמובטח ליוסף.
לפי פרשנות אחרת לפסוק זה, שרח בעצמה היא זו שהשלימה את מנין בני ישראל היורדים למצרים.

במדרש תנחומא מסופר שאברהם אבינו חזה את הצלת אבל בית מעכה בידי האישה החכמה ומכאן מבקש אף הוא להציל את סדום ״אמר אברהם, ריבונו של עולם, צופה אני ברוח הקודש כי עתידה אישה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו, ואיזו היא האישה? זו שרח בת אשר״.
״חלילה חלילה לי”, אומר יואב לאישה החכמה. “חלילה לך להמית צדיק עם רשע”, אומר אברהם לאלוהים, האישה החכמה מאבל הצילה עיר שלמה תמורת חיו של איש אחד ואילו אברהם הצליח להציל רק את לוט ומשפחתו.

בקהלת מתואר אלמוני המציל עיר מבוצרת בחכמתו, מזכיר מאוד את מעשה האישה החכמה מאבל בית מעכה:”גַּם-זֹה רָאִיתִי חָכְמָה, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וּגְדוֹלָה הִיא, אֵלָי. עִיר קְטַנָּה, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט; וּבָא-אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ, וּבָנָה עָלֶיהָ, מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ, אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, וּמִלַּט-הוּא אֶת-הָעִיר, בְּחָכְמָתוֹ; וְאָדָם לֹא זָכַר, אֶת-הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא. וְאָמַרְתִּי אָנִי, טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה; וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים.” (ט 14-17)

אצל חז”ל / מפרשים

בראשית רבה, פרשה צד, סימן ט

סרח בת אשר השלימה עמהן את המנין. הה”ד: “ותקרא אשה חכמה מן העיר… ויקרב אליה, ותאמר האשה: האתה יואב? (שמואל ב, כ, טז-יז). אמרה `שמך יואב` לומר שאתה אב לישראל, ואין אתה אלא קוצר ואין אתה לפי שמך, ואין אתה ודוד בני תורה… לא כתוב (דברים כ`, י) “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום?! אמר לה: מי את? אמרה לו: “אנכי שלמי אמוני ישראל”, אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן, יוסף למשה (לפי המדרש, שרח אמרה חלמשה היכן יוסף קבור, בזה הייתה תלויה גאולתם ממצרים. ראו תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף יג, עמוד א).
מה אתה מבקש להמית עיר ולי שאני אם בישראל? מיד “ויען יואב ויאמר: חלילה חלילה לי” (פסוק, כ) ותאמר: “הנה ראשו מושלך אליך” (פסוק, כא). מנין ידעה? אלא אמרה: כל המחציף אפו במלכות בית דוד, מרים הוא ראשו מלעיל. מיד “ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה” (פסוק כב). אמרה להם (לאנשי העיר) “אין אתם יודעים את דוד – איזו אומה עמדה מולו, איזו מלכות עמדה מולו”? אמרו לה: ומהו צריך? אמרה להם: אלף אנשים. ולא טוב אלף אנשים מלהחריב עירכם? אמרו לה: כל אחד ואחד יתן לפי מה שיש לו. אמרה להם: שמא אגב פיוס מניח מעט. עשתה עצמה כאילו הולכת ומפייסת (מתווכת בין אנשי העיר ליואב) וחזרה: מאלף לחמש מאות, למאה, לעשרה, לאחד והוא אכסנאי (שאינו בן העיר). מיהו? שבע בן בכרי. מיד “ויכרתו את ראשו” (פסוק כב).

תוספתא, מסכת תרומות, פרק ז, משנה כג

סיעה של בני אדם שאמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לא הרינו הורגים את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. אמר רבי יהודה: אימתי [אסור להסגיר מבוקש]? בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ [והם יכולים להינצל, אע”פ שקיימת לכולם סכנה, אין דוחים נפש מפני נפש], אבל בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. וכן הוא אומר: “ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה” (שמואל ב, כ, כב) וגו’ אמרה להם: “הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תיהרגו כולכם”. רבי שמעון אומר: כך אמרה להם: כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה [ומכאן נלמד כי לדעת רבי שמעון מותר להסגיר אדם רק אם הוא מורד במלכות].

מדרש שכל טוב לבראשית (בובר, ברלין תתצ”ט) פרק מו,פסוק יז

ושרח אחותם – שנשרחו ונתרבו ימיה. שחיתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית ישראל, קרוב לתר”ך שנה. ועליה נאמר [בשמואל ב, כ] “שלומי אמוני ישראל” והיא היתה “אשה חכמה” שקראה ליואב בן צוריה מתוך העיר שרדף את שבע בן בכרי.

מדרש משלי לא ה

“פיה פתחה בחכמה” – זו אשה חכמה, שאמרה (שמואל ב כ טז): “שמעו שמעו אמרו נא אל יואב קרב עד הנה ואדברה אליך”, שהצילה את העיר בחכמתה, וזו היתה סרח בת אשר.

קהלת רבה ט׳:י״ח:ב׳

טוֹבָה חָכְמָה, זוֹ חָכְמָתָהּ שֶׁל סֶרַח בַּת אָשֵׁר. מִכְּלֵי קְרָב, מִכְּלֵי קְרָבוֹ שֶׁל יוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כ, טז): וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר, מִיכָּן דַּהֲוָה רַחִיק. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אַתָּה הוּא יוֹאָב, קוֹצֵר אַתְּ, לֵית אַתְּ לְפוּם שְׁמָךְ, לֹא אַתְּ בֶּן תּוֹרָה וְלֹא דָּוִד בֶּן תּוֹרָה, לָא כְתִיב בַּתּוֹרָה (דברים כ, י):
כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, שֶׁמָּא לַמִּלְחָמָה, דִּכְתִיב (שמואל ב כ, יח): וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה וגו’ וְכֵן הֵתַמּוּ, אָמְרָה לוֹ עַד כָּאן תַּמּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁלֹא לְהִתְקַיֵּם. אָמַר לָהּ וְאַתְּ מַאן, אָמְרָה לוֹ מַאן אֲנָא, אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי מִנְיָנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי נֶאֱמָן יוֹסֵף לְנֶאֱמָן משֶׁה, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל. עִיר, זוֹ אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, וְלִי שֶׁאֲנִי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
מִיָּד (שמואל ב כ, יח): וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִי וגו’, חָלִילָה לְיוֹאָב, חָלִילָה לְדָוִד, חָלִילָה לְמַלְכוּתוֹ, אֶלָּא לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד, אִם בַּמֶּלֶךְ לָמָּה בְּדָוִד, וְאִם בְּדָוִד לָמָּה בַּמֶּלֶךְ, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בְּרַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמֵּעֵיז פָּנָיו בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּגְדוֹל הַדּוֹר, כְּאִלּוּ מֵעֵיז פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּוִד שֶׁהוּא מֶלֶךְ וְחָכָם וּגְדוֹל הַדּוֹר.
אָמַר רַבִּי יוּדָן כָּל הַמֵּעֵיז פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ, כְּאִלּוּ מֵעֵיז פָּנָיו בַּשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב (שמואל ב כ, כא): נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד, בַּמֶּלֶךְ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ בְּדָוִד, זֶה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה וגו’, אֲמַר לָהּ מְנַן אַתְּ יָדְעֵית, אֲמַר לָהּ כָּל הַמַּחְצִיף פָּנָיו בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מִתְחַיֵּב הוּא מִלְּעֵיל.
מִיָּד (שמואל ב כ, כב): וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, אָמְרָה לוֹן לֵית אַתּוּן שָׁמְעוּן בְּיוֹאָב, וְלֵית אַתּוּן שָׁמְעוּן בְּדָוִד, הֵידָא אֻמָּה קָמַת בְּהוֹן, הֵידָא מַלְכוּת קָמַת בְּהוֹן. אָמְרִין לָהּ וּמָה הוּא בָּעֵי, אָמְרָה לוֹן אֶלֶף דְּגוּבְרִין, אָמְרִין לָהּ כָּל בַּר נָשׁ יָהֵיב לְפוּם מַה דְּאִית לֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן אֲנָא אָזְלָא וּמְפַיְּיסָא לֵיהּ דִּילְמָא דְּהוּא פָּחֵית, עֲבַדָא גַרְמָהּ אָזְלָא וְאַתְיָא, אֲמַרָה לוֹן חֲמֵשׁ מָאוָן הוּא בָּעֵי. אָמְרִין לָהּ כָּל בַּר נָשׁ וּבַר נָשׁ יָהֵיב לְפוּם מַה דְּאִית לֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן אֲנָא אָזְלָא וּמְחַטָּא לֵיהּ דִּילְמָא דְּהוּא פָּחֵית מִנְּהוֹן, עֲבַדָא נַפְשָׁהּ הִיא אָזְלָא וְהָדְרָא, אֲמַרָה לוֹן חַד גְּבַר הוּא בָּעֵי, וַהֲדָא אַכְסַנְיָא. אָמְרִין לָהּ אִן הוּא טַב קַרְתָּא נֵיהֲבֵיהּ נֵיהֲלֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ, מִיָּד (שמואל ב כ, כב): וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אוֹתוֹ בְּעַד הַחוֹמָה וגו’. וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, זֶה שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.

תורה תמימה על קהלת ט יח ב

טובה חכמה וגו׳. דבר אחר טובה חכמה – זו חכמתה של סרח בת אשר מכלי קרב – של יואב, שנאמר (שמואל ב כ׳:ט״ז) ותקרא אשה חכמה אל יואב פא, אמר לה, ואת מי היא, אמרה ליה, אנכי שלומי אמוני ישראל, אני היא שהשלמתי מנינן של ישראל במצרים פב ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל, מיד ויען יואב ויאמר חלילה וגו׳.

תנחומא בובר, וירא י״ב:א׳

אמר אברהם רבונו של עולם צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו, ואיזו היא האשה, זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל, שנאמר [ויבאו ויצורו עליו באבלה וגו’] וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה (ש”ב כ טו), וכיון שהרגישה סרח בדבר התחילה לצעוק קראו לה ליואב, כיון שבא יואב אמרה האתה יואב ויאמר אני (שם שם יז), אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך יושב שבת תחכמוני וגו’ (ש”ב כג ח), הלא קראת בתורה כי תקרב אל עיר וגו’ (דברים כ י), ולא היה לך לעשות כן, דבר (תדברו) [ידברו] בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל (ש”ב כ יח), וקראת אליה לשלום וגו’ (דברים שם), באבל וכן חתמו וגו’ (ש”ב שם) ולמה תבלע נחלת ה’ (שם יט)?.
כיון ששמע כן היה מתיירא ואמר יואב יש כאן צורך, שנאמר (ויאמר יואב) [ויען יואב ויאמר חלילה] חלילה לי וגו’ (שם שם כ).
ואתה שאתה רחמן ערב לך לאבד את אלו, חלילה לך מעשות כדבר הזה, ומה אמר לה יואב לא כן הדבר, כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו (שם שם כא), בעל מום עובד ע”ז, ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי (שם שם א), אמרה לו אנכי שלומי אמוני ישראל (שם שם יט), אני ששלמתי מנין לישראל, שנאמר ושם בת אשר סרח (במדבר כו מו), אלא עמוד במקומך ואני אעשה שלום, שנאמר הנה ראשו מושלך איך בעד החומה (ש”ב שם כא).
וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנה ראשו ליואב. אלא ראה מה עשתה, ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה (שם שם כב), מהו בחכמתה, אלא אמרה להם היו יודעים כי יואב וכל ישראל עומדים בחוץ להרוג אותנו ובנינו ובנותינו, אמרו לה למה?, אמרה להם מאה בני אדם הוא מבקש ליטול וילך, אמרו לה יטול מאתים, אמרה להם אינו מבקש אלא חמשים איש, אמרו לה יטול מאה, אמרה להם אינו מבקש אלא חמשה, אמרו לה יטול עשרה, אמרה להם אינו מבקש אלא אחד, שבע בן בכרי שמו, מיד כששמעו כך הלכו וכרתו את ראשו, שנאמר ויכרתו את ראש שבע בן בכרי (שם שם).
ראה חכמתה של אשה זו, כשם שבא אברהם בחכמה לפני הקב”ה, בא מחמשים למ’ ומן מ’ לל’, ומן לן’ לכ’, ומן כ’ לי’, אף זו כך. ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה, עליה מקלס שלמה טובה חכמה מכלי קרב (קהלת ט יח), טובה היתה חכמתה של סרח, מכלי קרב שהיו ביד יואב, כיון שנטל יואב את ראש שבע בן בכרי מיד חזר ולא נגע בעיר, אמר אברהם לפני הקב”ה רבונו של עולם ומה אם יואב שנטל את ראש איש אחד שהיה חייב, הניח את כל העיר, ואתה שאתה רחמן תאבד את הכל, חלילה לך.

אברבנאל על שמואל ב כ׳:ט״ז:א׳

(טז-יז) וכו’ וספר שקראה אשה חכמה מן העיר אל יואב, ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו’. הפסוקים האלה הם בלא ספק קשי היישוב וההבנה והם סובלים פירושים רבים, ואני אזכיר מה שאמרו בהם זולתי מחכמינו ז”ל ומהמפרשים, ועליהם תטוף מלתי ומה שיראה לי בפירושם. ואומר שחכמינו ז”ל במדרש תנחומא (פרשת ויגש) ומדרש קהלת (דף ק”ט ע”ג) אמרו, שהאשה החכמה הנזכרת כאן היתה סרח בת אשר, ופירשו בתנחומא האתה יואב, אתה הוא השר של ישראל? אתה הוא שנאמר בך יושב בשבת תחכמוני? ויאמר אני, רוצה לומר אם טוב ואם רע אני הוא. ובמדרש קהלת אמרו (קהלת ט’ י”ח) טובה חכמה מכלי קרב, טובה חכמה, זו חכמתה של סרח בת אשר, מכלי קרב, מכלי קרבו של יואב, האתה יואב? לא אתה בן תורה ולא דוד בן תורה, לא כן כתיב בתורה (דברים כ’ י’) כי תקרב על עיר וגו’ וקראת אליה לשלום? וכן התמו, עד כאן תמו דברי תורה שלא תתקיים. אמר לה ואת מאן? אמרה ליה אנכי שלומי אמוני ישראל, אני הוא שהשלמתי מנינם של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן ליוסף נאמן למשה, ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? עיר, זו אבל ובית מעכה, ואם בישראל, אני הוא אם בישראל.
מיד ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי, חלילה לדוד חלילה לי ליואב, לא כן כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד, אם במלך למה בדוד? אמר ר’ עזריא ללמדך שכל המעיז פניו בתלמידי חכמים וגדול הדור כאלו מעיז פניו במלך דוד שהיה מלך וחכם וגדול, אמר ר’ יודל כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בהקדוש ברוך הוא. כתיב נשא ידו במלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואחר כך בדוד שהוא מלך ישראל עד כאן. ולפי דבריהם שהיה הדרוש בקריאה לעיר לשלום, אפשר לפרש הכתובים כן, דבר ידברו, רוצה לומר היה לכם לדבר בראשונה לשלום, שנאמר וקראת אליה לשלום, ואם שאול ישאלו בני חילך באבל (כלומר בשלומה) וכן התמו, מיד השלימו בני העיר עמכם, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שאנו בני העיר תמיד היינו שלומים ונאמנים למלך, כן פירש רש”י הפסוקים. ואפשר גם כן לפרשם באופן אחר על יסוד דעתם שזכרתי, והוא דבר ידברו בראשונה לאמר, הנה דברו וצוו הנביאים והחכמים בזמן הקודם לאמר שאול ישאלו באבל, שבבוא אדם לצור על אבל שישאלו להם לשלום בתחלה קודם שילחמו בה וישפכו עליה סוללה, וכן התמו, רוצה לומר כן היה המנהג תמיד לעשותו, וזה דבר צוהו התורה לאומות העולם, כל שכן לאבל שהיא משלומי אמוני ישראל, ולכן אוכיחך למה תבלע נחלת השם. ואם היתה המדברת סרח בת אשר כדבריהם, תאמר על עצמה אנכי שלומי אמוני ישראל. ורד”ק נפלא מאד מדעתם שחיתה סרח בת אשר כל כך שנים מיום הכנסם למצרים עד עתה שעברו תרפ”ד שנה, ואין המלט מהיותה נמנית בבאי מצרים ובבאי הארץ וחיתה אם כן בהכרח אז ר”נ שנה, ואם הטבע יעשה פלא כזה מי המונע שיעשה פלא יותר גדול מחיים יותר ארוכים? אם לא שנאמר שסרח בת אשר שנמנית בביאת הארץ לא היתה זו שנמנית בביאת מצרים.

והנה רלב”ג פירש הפסוקים באופן אחר שני, שאמרה האשה ליואב הנה הבאים עם שבע בן בכרי דבר ידברו בראשונה אלינו קודם שבאת לצור עלינו, והדבור אשר דברו היה ששאול ישאלו באבל אם יסכימו להמשך אחרי שבע בן בכרי? וכן התמו והסכימו אנשי העיר הזאת להשיבם, אנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר העיר הזאת לא תהיה עם שבע בן בכרי ולא תמרוד במלך דוד, כי אנחנו היינו מעולם משלומי אמוני ישראל שלא מרדו במלכם חלילה, ואחר שכן היה דעתינו והסכמתינו להיות שלמים ושלא נמרוד במלך, למה אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? רוצה לומר עיר שאינה קטנה כי אם גדולה שיש לה בנות הרבה והם הכפרים אשר סביבותיהם, למה תבלע נחלת השם?
ואפשר עוד לפרש הפסוקים באופן שלישי, והוא שהאשה החכמה רצתה להתנצל עצמה מאשר באה לדבר עמו ולא בא אדם אחר לזה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר אל תחשוב שעשיתי זה מעצמי, כי בראשונה קודם כל הדברים אנשי העיר הזאת דברו ביניהם ואמרו שאול ישאלו באבל, רוצה לומר יואב והעם אשר אתו הנה ישאלו איש ממנו לדבר עמו על עניני אבל וכן התמו, רוצה לומר שאנשי העיר הסכימו ביניהם שאני עם היותי אשה אדבר עמך, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שבבוא איש אל החומה אולי שהמורים בחצים יורו נגדו וימיתהוהו פתאום ולא יתנוהו לדבר דבר, ואנכי להיותי אשה אהיה משלומי אמוני ישראל, כי הנשים והטף פטורים מהמלחמה ואני מהשלומים בה, ולזה באתי לדבר עמך ולא בא אדם אחר. ואחרי ההקדמה הזאת אמרה דבריה, אתה תבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת השם? רוצה לומר שהדבר הזה מגונה משני פנים, אם מצד העיר שהיא רבתי עם, והשני מצד היותם נחלת השם מאמינים בני מאמינים.

והנה ראיתי אני עוד לפרש הפסוקים באופן רביעי, והוא שהאשה החכמה הוכיחה ליואב על שבבואו לעיר מיד התחיל להלחם בה, ושבהיות ההתחלות רעות יחוייב שיהיו התכליות גם כן כמותם, ואתה תדע שהעיר נקראת אבלה לא אבל, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר כל ימי שמעתי אומרים ומשל קדמוני הוא שכאשר שאול ישאלו ויתחילו האנשים באבל, רוצה לומר באבלות ובדאגה, כן יתמו ימיהם, כי יהיה הסוף והתכלית דומה להתחלה, ואם הם בראשונה שאלו ויבקשו דברי אבלות ותמו בהם, ולכן אומר שאנכי, רוצה לומר העיר הזאת שלומי אמוני ישראל, למה אם כן תבקש להמית עיר ואם בישראל? הלא ידעת כי אם תעשה זה כאן בפרט, אין ספק שאחרי כן תעשה רע יותר כללי, ותבלע נחלת השם שהוא ישראל כלו, כי המתחיל בהפסד המעט יכלה בהפסד הרב.

גם אפשר לי לפרש זה עוד באופן חמשי, והוא שהאשה החכמה רצתה לשבח עיר אבלה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר היה ספור קדום בפי האנשים שאם שאול ישאלו באבל, רוצה לומר אם הוא מקום צדק ומשפט ומישרים או אם הוא מערת פריצים? וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו’, רוצה לומר כן יסיימו תשובתם שאנחנו יושבי העיר הזאת שלומי אמוני ישראל? ואם כן למה תבקש להמית עיר ואם בישראל? שכל השואלים בעדם יסיימו בתושבחתה, ולמה תבלע נחלת השם? ויואב השיבה חלילה חלילה לי מהיות כוונתי להשחית העיר, אבל איש מהר אפרים נשא ידו במלך בדוד ונכנס כאן, תנו אותו לבד ואלכה מעל העיר.

והאשה נדרה לו שתשליך את ראשו בעד החומה, ובאה אל העם בחכמתה ודברי שכלה ודברה אליהם דברי כבושים, רוצה לומר שהם עתידים להכבש ויהרגו כלם כמורדים במלכות בהחזיקם בידי שבע בן בכרי המורד, ושלכן ראוי שיתנוהו וכן עשו. ובתוספתא אמרו, (ועיין בירושלמי במסכת תרומות פרק ח’ מ”ו ע”ב) תאני סיעה של בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אמרו להם גויים תנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים את כלכם, אפילו הם הורגים את כלם לא ימסרו נפש אחת מישראל, יחדוהו להם, כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל יהרגו כלם, רבי שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא בפנים והם מבחוץ אבל הוא והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנו להם ואל יהרגו, כגון שהוא אומר ותבוא האשה אל העם בחכמתה, אמרה להם הוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כלכם, רבי שמעון אומר אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה עד כאן. (ועיין עוד מזה בבראשית רבה פרשה צ”ד ק”ו ע”ג וע”ד): והנה לא נתנו את שבע בן בכרי חי כמו ששאלו יואב, והוצרכו להמיתו ולכרות את ראשו ולהשליכו אל יואב, לפי שלא יתעללו בו אנשי יואב. ואולי ששבע בן בכרי בקש שיעשו כן, כי בחר שיהרג על ידם ולא יוליכוהו אל דוד, או פחדו אנשי העיר אם יתנהו חי שיגיד ליואב וגם לדוד שהיו אנשי העיר עמו במורדו, ולכן הרגוהו ביניהם ונתנו לו את ראשו, וכראות יואב את ראש שבע בן בכרי שב אל ירושלם, כי היה הדבר מפורסם וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון לעשות עוד. הנה התבארו הפסוקי’ והותר’ השאל’ הששית: