רות

מואביה
אשת מחלון, אשת בועז
כלת של נעמי
אם עובד (אבי ישי)
בת עגלון לפי חז"ל

הסיפור המקראי

פרק א
פסוקים 1-6 מהווים מעין אקספוזיציה למגילת רות, הזמן הוא ימי שפט השופטים, פתיחה זו מתארת תקופה של 10 שנים, אשר מתחילה ביציאת משפחת אלימלך, אשתו, נעמי ושני בניו מחלון וכליון, מבית לחם לשדה מואב בעקבות הרעב בארץ. אלימלך מת, שני בניו נישאים לנשים מואביות, ערפה רות. שני הבנים מתים, ונעמי נותרת ללא איש וללא בנים. כאשר נודע לנעמי כי פקד ה' את עמו ונתן להם לחם, היא מחליטה לשוב לבית לחם. כלותיה יוצאות עמה לדרך, אך נעמי מפצירה בהן לשוב לבית אמן ולבנות עתיד חדש במואב ״לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.״ (רות א 8-9). רק לאחר הנסיון השלישי של נעמי לשכנע את כלותיה להפרד ממנה, ערפה נפרדת בבכי ונשיקת מנעמי ושבה לעמה. רות דבקה בנעמי ומסרבת לעזבה. בדבריה היא קושרת את גורלה בגורל חמותה ומקבלת עליה את עמה ואת אלוהיה של נעמי, רק המות יפריד בינהן, ״אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.״ (שם, 16-17). נעמי נכנעת לעקשותה של רות, ושתיהן ממשיכות יחד לבית לחם.
בהגיען לבית לחם, בתחילת קציר שעורים,  כל העיר נרעשת ומופתעת לראות את נעמי, נעמי דורשת בתגובה לשמה ׳נעמי׳, קראו לי ׳מרה׳ ״אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי״ (שם, 20-21).

פרק ב
רות נוטלת יוזמה ומבקשת לצאת ללקט בשדה אחר מי שתמצא חן בעיניו. היא נקלעת לשדהו של בועז, קרוב משפחת אלימלך. בועז שומע על דבקותה של רות בנעמי ועל עזיבתה את מולדתה, ומברך אותה על חסדה. הוא מזמין אותה להמשיך וללקט משדהו ולא לחפש בשדה אחר, ללקט עם נערותיו,  הוא אומר לה שציווה את נעריו לנהוג בה בכבוד ואף מזמין אותה לשתות ממי הקוצרים. רות נוהגת בענווה, משתחווה ושואלת מדוע מצאה חן בעיניו והיא נוכריה, כאן בועז מפרט על כל החסדים ששמע שעשתה עם נעמי כלתה ״הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם״ (שם, ב 11). רות מודה לבעז על הכרת הטוב ואומרת שהיא אינה ראויה אפילו ליחס של שפחה. בועז מזמין את רות לאכול איתם מן הלחם, ולתבול פתה בחומץ, רות מתיישבת לצידם ובעז צובט ומגיש לה קלי רות אוכלת לשובע. בועז מצווה לאפשר לרות ללקט גם בין העומרים בשדה מבלי להעיר לה ואף מבקש מהם להפיל לה בכוונת תחילה שיבולים מן הצבטים. רות ממשיכה ללקט עד הערב, חובטת את אשר ליקטה ׳כאיפה שעורים׳ (מידת איפה לפי הרב חיים נאה כ 25 ליטר) ומביאה לנעמי גם מן האוכל שנשאר מהארוחה בשדה. נעמי מבינה שבעז שעזר לרות הוא בן משפחתה, וככזה הוא יכול להיות להן גואל – מי שיוכל לפדות עבור נעמי את השדה שמכרו לפני ירידתם מהארץ, נעמי רואה בזה את עזרת ה׳. רות ממשיכה ללקט בשדה בעז עד תום הקציר.

פרק ג
נעמי מבקשת למצוא לרות ׳מנוח׳, ומייעצת לרות לפנות אל בעז בגורן בלילה, ״וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ–וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן״ (שם, ג 3)התחבאי שם מבלי שיראה אותך עד שיסיים לאכול ולשתות,  ובזמן שישכב לישון, תחשפי את רגליו ותשכבי לצידו, הוא יאמר לך מה לעשות, רות מצייתת לדברי נעמי. 

באמצע הלילה בועז נחרד לגלות שיש לידו אישה, מי את? הוא שואל ורות עונה אנוכי רות אמתך, ומבקשת שיפרוש כנפיו עליה כי גואל הוא. בדבריה אלה היא פונה אליו בבקשה לממש את אחריות הגאולה כלפיה כאלמנת מחלון. בועז רואה חסד גם  במעשה זה של רות, ומבטיח לפעול למענה. עם זאת הוא מציין כי יש גואל קרוב ממנו אם יסרב לגאול אותך, הוא נשבע, אני אגאל אותך. הוא משלח אותה לפנות בוקר עם שש מידות של שעורים בתוך המטפחת שלה. רות חוזרת אל נעמי, מספרת לה ואומרת לה שבועז שלח את השעורים ״כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ.״, נעמי אומרת לרות, עכשיו שבי עד שנדע ׳מה יפול דבר׳, כי הוא היום יפתור את הנושא.

פרק ד
בשער העיר פועל בועז להסדרת עניין הגאולה והנישואין. הגואל הקרוב מוכן לגאול את השדה של אלימלך, אך בועז מתנה את גאולת השדה יחד עם גאולת רות, כאשר מתברר כי עליו לשאת גם את רות המואבייה להקים שם למת על נחלתו, הוא מסרב פן ישחית את נחלתו. בועז נוטל על עצמו את גאולת השדה ואת המחויבות כלפי רות לאישה במטרה להקים שם המת על נחלתו לעיני הזקנים והעם בועז זוכה לברכה: "יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.  וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה–מִן-הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן-הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת." (שם, ד, 11-12). 

רות ובעז נישאים, רות הרה ויולדת בן. הנשים מברכות את נעמי "בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל.  וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים" (שם, שם 15-16). לילד ניתן השם 'עובד', והוא אבי ישי אבי דוד. 

שלושת הפסוקים האחרונים במגילה פורטים את אילן היוחסין מפרץ דרך בועז ועד לידתו של דוד המלך.

הרחבה

בסיפור המקראי דמותה של רות מתאפיינת בנאמנות ובמסירות יוצאת דופן כלפי נעמי חמותה, דבקותה בנעמי נמדדת גם בהשוואה לערפה אשר נכנעה למאמצי שכנועיה של נעמי בנסיון השלישי, וכמובן הצהרת רות שהיא כעין שבועת נאמנות לא רק לנעמי ולדרכה היא גם מביעה את אהבתה לעם ישראל ״אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.״ (שם, 16-17), בנוסף למסירותה של רות לנעמי, הבחירות הללו שלה מציירות את אומץ ליבה של רות, להגר לארץ נוכריה ולהסתכן בלהיות אישה זרה וענייה בארץ זרה לה.

ברגע שרות ונעמי מגיעות לבית לחם, דמותה של רות הופכת להיות יוזמת ופועלת על מנת לדאוג לנעמי ולה, היא יוצאת לשדה ללקט שיבולים מתוך תחושת אחריות לגורלן. חריצותה מתוארת גם בעדותו של הנער הניצב על הקוצרים, המתאר אותה כמי שעמדה ועבדה מהבוקר ועד רגע המנוחה המועט "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט." (רות ב 6-7).
בנוסף לנער המתאר את חריצותה, גם בעז מכיר לה זכות על בחירתה להשאר עם חמותה "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם." (רות ב 11), בהמשך בועז אף מוסיף ואומר "בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי–הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן:…כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ." (שם, ג 10-11). 

רות מתוארת גם כמי שפועלת מתוך הקשבה רגישה לעצות חמותה, אך גם מוסיפה היכן שנדרש על מנת לקדם או להוסיף חן, כך כאשר שכבה למרגלותיו של בעז היא ממש אומרת לבעז את מה שהיא רוצה ממנו "ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה", וכאשר מביאה לנעמי את השיבולים היא מוסיפה "כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ.״ (שם, ג 17).
אחרי שרות יולדת את בנה, גם הנשים מכירות במעלותיה של רות ואומרות לנעמי "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים." (שם, ד 15).

משמעות השם רות

ב"פשיטא" התרגום הסורי לתנ"ך צורת השם היא 'רעות' אפשרות זו מוסברת באופן שהאות ע' נבלעה אחרי הר' השוואית כפי שיכול לקרות בעברית עם האותיות א' וע'. (אנציקלופדיה מקראית, ז, עמ' 337)
אצל חז"ל נדרשו משמעות שמה של רות בכמה אופנים, וכל דרשה מדגישה היבט אחר בדמותה ותפקידה.לפי התלמוד הבבלי, השם רות נקשר לשורש ר.ו.ה, במשמעות של רוויה ושפע: "דאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד, שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות." (ב"ב יד ע"ב: ברכות ז ב),  על פי דרשה זו, משמעות השם נובעת מדוד המלך שיצא ממנה, אשר הרווה את הקדוש ברוך הוא בשירות ובתשבחות.

אפשרות נוספת מבוססת על היפוך אותיות שמה של רות למילה "תור":
"רוּת הָפְכָה לִשְׁמָהּ תּוֹר. שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית ט״ו:ט׳) וְתוֹר וְגוֹזָל. (שיר השירים ב׳:י״ד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאִיךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה." זהר חדש, מדרש רות ו (ראו עוד אצל חז"ל),  כאן מושווית רות לתור או ליונה, סמל לנאמנות, טוהר ועדינות, תוך הישענות על פסוקים מן המקרא.

חז"ל עמדו גם על רגישותה של רות כלפי דברי נעמי חמותה: "ושם השנית רות שראתה דברי חמותה" (רות רבה ט ד; תנחומא בהר ג), כאן מודגש ממד ההקשבה וההפנמה, ראיית דברי החמות וקבלתם בלב שלם.

במדרש רות זוטא מודגש היבט נוסף בדמותה, הקשור בעולמה הרוחני ובקשר שלה עם הקדוש ברוך הוא: "ושם השנית רות שהיתה מרתחת עצמה מן העבירה לעשות רצון אביה שבשמים:" (שם, א ד), מדרש זה מציגה את רות כמי שנאבקת ביצרה ומכוונת את עצמה לקיום רצון שמים.

דמותה של רות אצל חז"ל

דמותה של רות עוברת טרנספורמציה במעבר בין הטקסט המקראי לספרות המדרש. בעוד שבמגילת רות הדמות מעוצבת באמצעים המדגישים את נאמנותה האישית ואת יוזמתה, המדרש מעצב את דמותה מחדש כדגם אידיאלי של גיורת וכ"אימא של מלכות", תוך הדגשת ערכים של צניעות וקיום מצוות.

דמותה של רות בעיני חז"ל מעוצבת כדמות של חסד, צניעות ותיקון היסטורי, והיא אף זוכה למעמד כאחת האמהות לצד אשרה, רבקה, רחל ולאה ״ וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי וגו' וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶךָ (רות ב, יג), אָמַר לָהּ חַס וְשָׁלוֹם אֵין אַתְּ מִן הָאֲמָהוֹת, אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת.״ רות רבה ה ה. חז"ל ראו בה את המייסדת המפוארת של מלכות בית דוד, שמעשיה עומדים בניגוד מוחלט למקורותיה המואביים המפוקפקים.

על פי התלמוד, רות היתה נסיכה, בתו של עגלון מלך מואב : "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתיים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות א"ר יוסי בר הונא רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה" סנהדרין קה עב

רות היא התיקון לדמותה של אם-מואב המקורית, בת לוט. בעוד שבת לוט נהגה בחוסר צניעות עם אביה, רות נוהגת באיפוק ובצניעות בגורן. בזכותה התחדשה ההלכה המתירה את קבלתה לעם ישראל: "מואבי ועמוני אסורים ואיסורן איסור עולם… אבל נקבותיהם מותרות מיד". משנה, יבמות ח, ג

המדרש הופך את הדיאלוג המקראי בין רות לנעמי בדרך לבית לחם למעין "טקס גיור" הלכתי. לפי המדרש, נעמי לא רק ניסתה לשכנע את רות לחזור, אלא הציגה בפניה את עול המצוות והלכות הגיור, המדרש מדגיש כי רות לא הצטרפה לעם ישראל רק מתוך נאמנות אישית לנעמי, אלא מתוך הכרה דתית עמוקה: "כיון שראתה נעמי שהיא מתאמצת ללכת עמה… התחילה מסדרת לפניה הלכות גרים" (רות רבה ב כב-כד)

חז"ל מציינים כי עיתוי הגעתה של רות לשדה בועז היה מדויק ונועד להקמת המלכות בדיוק ביום בו איבד בועז את אשתו ומתואר כהשגחה אלוהית: "אמר רבי יצחק: אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בועז". בבלי, בבא בתרא צא ע"א. המדרש מדגיש שכל המגילה נועדה לפאר את ייחוסו של דוד ולציין כי מנהיגים ראויים צומחים מתוך מעשי חסד וצניעות. חז"ל רואים ברות דמות שממשיכה את הדינמיקה של האימהות הקדומות, בייחוד את רבקה, שכן שתיהן עזבו את ארץ מולדתן ובית אביהן כדי להיצמד לעם ישראל ולבנות את "בית ישראל".

בספרות הקבלה והזהר, דמותה של רות עומדת במוקד התפיסה המשיחית, לפיה רות היא אב-טיפוס של אם המשיח וכבבואה של השכינה במסעה אל הגאולה, ספרות הזוהר מזהה זיקה עמוקה בין דמותה של רות לבין דמויות נשיות אחרות בשושלת המשיחית כמו תמר ורחל, תוך הדגשת תפקידן האקטיבי בבניית בית המלוכה של דוד, רות מעוצבת בדרשות הזוהריות בשני פנים מנוגדים: מחד גיסא כדמות "מרה וסובלת" השרויה בגלות כשהיא "מלוכלכת בעפר", ומאידך כמי שזוכה לתיקון אישי ומשיחי והופכת לסמל של "תור" המזמרת לקדוש ברוך הוא.

כבר בפרשנות לשמה, הזוהר עושה זאת בשני אופנים, האחת רות מושלה לכנסת ישראל ולשכינה בחשכת הגלות והשניה תקומה ותיקון ההופך לתיקון משיחי, בו היא נמשלת ליונה 'תור' – רות בהיפוך אותיות, 'מרוה לקב"ה בשירות ותשבחות : " רות היא בצורת העולם התחתון, (מלכות), שמרווה להקב"ה תמיד בשירות ותשבחות. רות היא על שם תור, (אותיות תור), שקולו משונה מכל שאר הקולות, אף כנסת ישראל, (שהיא המלכות הנקראת רות), משונה בקול, בתשבחה, מכל שאר הקולות. תור זה נותן ב' קולות יחד, אחד עליון ואחד תחתון, אף כנסת ישראל, (מלכות), מתעוררת למעלה, ומתעוררת למטה, והכל בזמן אחד ובקול אחד"(זוהר חדש, רות, תעח).

׳ותגל מרגלותיו׳, הזוהר מתייחס לכל אחת מהמילים ומעניק להן שתי פרשנויות מנוגדות, המילה ׳ותגל׳ מחד גילוי ומאידך גלות, הרגליים גם הן מחד דבר שלילי, כל מה שנמוך, עפר הארץ, מייצגות את פגיעותה וחולשתה של רות, כך השכינה ומאידך מייצגות את עצם הזיווג שנולד מתעוזתה של רות, שהביאה לתקומה וליצירת בית דוד.

הזיקה בין רות לתמר מתגבשת כרעיון משיחי לפיו שתיהן כאמהות למשיח בית דוד, ולמעשה זה נצרכו שתיהן, תמר ורות, ולא יכלו להיות במקומן נשים אחרות. בסיוע הקב"ה נסתייע רגע הזיווג עם יהודה ובעז להם הן הרו, שתיהן מתוארות כחכמות, צדיקות וצנועות ובמעשיהן הטיבו עם המתים ועם החיים, שתיהן השתדלו במעשיהן כדי להקים זרע למת ולקרב את הגאולה, בכך הזוהר מצדיק את מעשה הפיתוי שלהן כפעולות שנעשו "לשם שמיים" וזכו לסיוע אלוהי ישיר. (ראו בהמשך אצל חז"ל: זהר קפח ע"א – ע"ב)

רות כחניכה של נעמי

דמותה של נעמי במדרשי חז"ל מתעלה לדרגת מורה ומדריכה רוחנית המעצבת את זהותה החדשה של רות כבת לעם ישראל. כפי שעולה מהמקורות, היחסים בין השתיים מתוארים כדגם של יחסי רב ותלמיד, כאשר המהפך הרוחני של רות – מנערה מואבייה לאישה המשתלבת בישראל – מתרחש תחת חסותה והדרכתה של נעמי. 

חניכתה של רות על ידי נעמי מתחילה ברגע שרות בוחרת להצטרף אל נעמי, במהלך מסען חזרה לארץ יהודה: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ (רות א, טז), מַהוּ אַל תִּפְגְּעִי בִי, אָמְרָה לָהּ לֹא תֶחֱטָא עָלַי, לָא תִסְּבִין פְּגָעַיִךְ מִנִּי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, מִכָּל מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמְרָה לָהּ, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין שָׁם מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ, בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, אֵלּוּ עֳנָשִׁין וְאַזְהָרוֹת. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, שְׁאָר מִצְווֹת.דָּבָר אַחֵר, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּגִלְגָּל, בְּשִׁילֹה, בְּנֹב, בְּגִבְעוֹן, בְּבֵית עוֹלָמִים. בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, לָנָה אֲנִי עַל קָרְבְּנוֹתַי. עַמֵּךְ עַמִּי, לְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלִּי. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, לְשַׁלֵּם שְׂכַר פְּעֻלָּתִי.
בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת (רות א, יז), אֵלּוּ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק. וְשָׁם אֶקָּבֵר, אֵלּוּ שְׁנֵי קְבָרִים הַמְתֻקָּנִים לְבֵית דִּין, אֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין, וְאֶחָד לַנֶּהֳרָגִין וְלַנֶּחְנָקִין. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף, אָמְרָה לָהּ, בִּתִּי, כָּל מַה שֶּׁאַתְּ יְכוֹלָה לְסַגֵּל מִצְווֹת וּצְדָקוֹת, סַגְלִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ." רות רבה ב כב – כד.
וכן גם במסכת יבמות (מז ע"ב), שם מוצג הדיאלוג כבסיס ההלכתי לקבלת עול מצוות:

"אמרה לה: אסור לן תחום שבת, [אמרה לה:] 'באשר תלכי אלך'. אסור לן יחוד, [אמרה לה:] 'באשר תליני אלין'. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות, [אמרה לה:] 'עמך עמי'. אסור לן עבודת כוכבים, [אמרה לה:] 'ואלהיך אלהי'. ארבע מיתות נמסרו לב"ד… קברים נמסרו לב"ד… מיד, 'ותרא כי מתאמצת היא' וגו'"

השפעתה של נעמי כמורה ניכרת לא רק בידע ההלכתי של רות, אלא גם בעיצוב אישיותה ומידותיה באופן שבו היא נתפסת בעיני הסובבים ואף יוצר זיקה בין שמה של נעמי לבין התנהגותה של רות: במדרש רות רבה פרשה ד', סימן ו', מוסבר כי המילים "למי הנערה הזאת" שנשאלו על ידי בעז, נבעו מכך שראה בה "מעשים נאים ונעימים". המדרש קושר זאת ישירות לשמה של נעמי: "שם אשתו נעמי – שהיו מעשיה נאים ונעימים". כלומר, רות אימצה את המופת ההתנהגותי של חמותה עד שהפכה להשתקפות שלה. המדרש מוסיף בדברי הנער הניצב על הקוצרים שנעמי היא זו ש"לימדה אותה" את דרכי הצניעות והיושר, ובכך הפכה אותה לראויה לתשומת לבו של בעז "ויען הנער הנצב על הקוצרים [ויאמר] נערה מואביה [היא] (רות ב: ו) ולא אמר מעשיה נעימים, אלא רבתה מלכה לה." רות רבה, ד ט ו'.

בספרה של מ., תמר מוצג תהליך של היפוך תפקידים בו התלמידה (רות) מביאה בסופו של דבר את רבה (נעמי) לחיי העולם הבא, אך זאת רק לאחר שנעמי הכשירה את רות כבת ישראל. מדרש רות רבה מביא את סיפורו של רבי אלישע בן אבויה, ואת מערכת היחסים בינו לבין תלמידו רבי מאיר, וכיצד תלמידו הביא את רבו לחיי העולם הבא.
ההשוואה בין מערכת היחסים של נעמי ורות לזו של אלישע (בן אבויה) ורבי מאיר, נועדה להאיר את המושג של "היפוך תפקידים" בין הרב לתלמידו. במודל המסורתי, הרב הוא הדמות המעניקה והתלמיד הוא המקבל, כאשר המורה הוא זה שמזכה את תלמידו בחיי העולם הבא דרך לימוד התורה. אולם, המדרש בסיפורם של אלישע ורבי מאיר חושף מצב הפוך: התלמיד (רבי מאיר) הוא זה שפועל להצלת רבו ומהווה עבורו מגן, ובכך מביא התלמיד את רבו לחיי העולם הבא.

באופן דומה, במגילת רות מתרחש תהליך מקביל של היפוך תפקידים. נעמי מתחילה כמורה הרוחנית של רות, המלמדת אותה את "הלכות גרים" וסודרת בפניה את אורחות החיים של עם ישראל (כפי שמתואר במדרש רות רבה ובמסכת יבמות). אך ככל שהעלילה מתקדמת, רות התלמידה הופכת לדמות האקטיבית והגואלת. היא זו שמכלכלת את נעמי, מותירה לה משללה, דואגת להמשכיות משפחתה באמצעות הנישואים לבעז, ובסופו של דבר משיבה את נפשה. כפי שמצוין במאמר של תמר מאיר, רות למעשה "מביאה את רבה (נעמי) לחיי העולם הבא", ובכך הופכת התלמידה למקור החיות והגאולה של מורתה.

ההשוואה נשענת על הפסוק מקהלת "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", הנדרש במדרש קהלת רבה (פרשה ז'). המשמעות היא שההתחלה הקשה והמרירה של נעמי ורות במואב, שבה נעמי הייתה הדמות הדומיננטית והמדריכה, הופכת ב"אחרית" לסיפור של הצלחה וגאולה שבו התלמידה היא זו שפועלת למען המורה. היפוך הסטטוס הזה – מהתלמידה המואבייה הפסיבית לדמות שמקימה את שם המת ומאפשרת את צמיחת שושלת המלוכה – הוא לב העניין.

בנוסף, ההשוואה מדגישה כי היחסים אינם רק של העברת ידע, אלא של השפעה עמוקה. כשם שרבי מאיר הגן על כבודו של רבו, כך רות אימצה את המופת ההתנהגותי של נעמי. המדרש מציין כי כאשר הנער הניצב על הקוצרים מזהה בנערה "מעשים נאים ונעימים", הדבר מיוחס ישירות לחינוך שקיבלה מחמותה. ההשוואה ממחישה כי הדרכה רוחנית מוצלחת יכולה להפוך את התלמיד לגואל של מורו, ובכך להעניק ל"ראשית" המרירה "אחרית" של חסד וחיים.

קהלת רבה ז ו : "יש לך אדם שהוא עושה מעשים רעים בנעוריו, ובזקנותו הוא עושה מעשים טובים, הרי טוב אחרית דבר מראשיתו. יש לך אדם שהוא למד תורה בנעוריו ומשכחה, ובזקנותו הוא חוזר עליה, הרי טוב אחרית דבר מראשיתו".

נעמי, שהחזירה את רות "אל תחת כנפי השכינה" ולימדה אותה את אורחות החיים של עם ישראל, לא רק הצילה את משפחתה אלא כוננה את התשתית הרוחנית לשושלת המלוכה

מגילת רות

בתלמוד (בבא בתרא י״ד ב:י״ב) מיוחסת כתיבת המגילה לשמואל הנביא שכתב גם את ספר שופטים אולם רמזים בתוך הטקסט עצמו מעידים על מרחק זמן ניכר בין התרחשות האירועים לבין מועד כתיבתם בפועל החוקרים חלוקים בדעתם לגבי התקופה המדויקת כאשר חלקם מקדימים אותה לימי דוד ושלמה ואחרים מאחרים אותה לימי עזרא ונחמיה קיימים נימוקים כבדי משקל התומכים בתיארוך המגילה לאמצע ימי בית שני בסביבות המאה החמישית לפני הספירה עדות לכך ניתן למצוא בלשון המגילה הכוללת מילים וצורות תחביריות המושפעות מהשפה הארמית ומהעברית המאוחרת בנוסף המגילה אינה נכללת כחלק מספר שופטים אלא מופיעה בחטיבת הכתובים מה שמעיד על הצטרפות מאוחרת לאסופה המקראית גם ההבדלים בין המנהגים המתוארים במגילה לבין חוקי התורה והשקפתה ההיסטוריוגרפית השונה מזו של תקופת המלוכה מחזקים את ההשערה שמדובר בחיבור מאוחר יש המציעים כי המגילה נכתבה כפולמוס נגד המגמות הבדלניות וההתנגדות לנישואי תערובת בימי שיבת ציון במטרה להדגיש את מוצאו המואבי של דוד המלך למרות הניסיון המודע של המחבר להשתמש בלשון ארכאית ובפרטים המשקפים נאמנה את חיי היומיום בתקופת השופטים נראה כי רוח הספר והשפה מעידים על כתיבה מאות שנים לאחר התקופה המתוארת בו.

מגילת רות מכילה בתוכה מגוון רחב של מגמות ותפיסות, החל ממטרות גנאלוגיות והיסטוריות ועד למסרים מוסריים ודתיים עמוקים להלן המגמות העיקריות העולות מן המקורות:

גמילות חסדים: זוהי המגמה הבולטת ביותר במגילה. חז"ל ציינו כי המגילה נכתבה כדי ללמד עד כמה גדול שכרם של גומלי חסדים. הדמויות המרכזיות – רות, נעמי ובועז – פועלות בדרכים של חסד החורגות מעבר לחובה החוקית היבשה. רות דבקה בחמותה למרות שאינה חייבת בכך, ובועז נוטל על עצמו את עול כלכלת נעמי וגאולת רות כדי להקים שם למת. "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".מדרש רות רבה ב, יד. שלמה גוייטין אף כינה את המגילה "שיר השירים של חסד" בעקבות גישת חז"ל.
ייחוסו של דוד המלך: אחת המגמות המרכזיות והמוסכמות ביותר היא ביסוס ייחוסו של דוד המלך, המגילה נועדה להשלים את החוליות החסרות בתולדות אבותיו של דוד, ולפאר את שמו על ידי תיאור המקור הנאצל והצדקני של משפחתו, יש הרואים במגילה מעין "כתב הגנה" על כבודו של דוד מול מקטרגים, המדגיש כי מוצאו המואבי הגיע דרך רות, שהייתה אישה חסידה וצדקת שזכתה להיכנס תחת כנפי השכינה.

פולמוס נגד הרחקת נשים נוכריות: אחת הגישות במחקר טוענת כי המגילה נכתבה כמחאה נגד הגזרות של עזרא ונחמיה שהורו לגרש את הנשים הנוכריות. לפי גישה זו, מחבר המגילה ביקש להראות שדווקא רות המואבייה, הנוכרית, היא זו שזכתה להיות אם המלכות, ובכך לצאת נגד הגישה המחמירה והבדלנית

נאמנות דתית וחברתית: דמותה של רות נבנית כדמות הנעלה על גיבורים וגיבורות אחרים במקרא בנאמנותה. הצהרתה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" מבטאת התנערות מוחלטת מעברה המואבי ואימוץ מלא של הזהות הישראלית, מה שהופך אותה לראויה להיות "אֵם המלכות".

חובת הייבום והגאולה: המגילה מבליטה את חשיבותן של מצוות הייבום והגאולה. היא מציגה את האחריות המוטלת על הקרוב לגאול את נחלת המת ולהקים לו שם, ומראה את האושר והברכה שמביאים הילדים הנולדים מתוך קיום חובות אלו להוריהם ולקהילה

איחוד לאומי ופוליטי: יש הרואים במגילה מגמה פוליטית של איחוד העם. לפי תפיסה זו, המגילה נכתבה בימי חזקיהו כדי לעודד את שארית פליטת ממלכת אפרים להתאחד עם ממלכת יהודה, כאשר בועז (מיהודה) ורות (הקשורה לאפרים דרך משפחת אלימלך האפרתי) מסמלים את האיחוד המיוחל.

השגחה אלוהית ושיבת ציון: המגילה ספוגה באמונה בהשגחה העליונה המכוונת את האירועים בצורה טבעית ופשוטה לקראת סיום טוב. בהקשר היסטורי מאוחר יותר, יש הרואים בה עידוד לגולי בבל לשוב לארצם, להיצמד למולדתם למרות הקשיים, ולהאמין כי נאמנותם תזכה לברכה וגאולה.

מגמה ספרותית-אמנותית: מעבר למסרים הדתיים והלאומיים, חוקרים מצביעים על המגילה כעל יצירת מופת ספרותית אידילית. היא מתארת באור פסטורלי ונעים את חיי הכפר ביהודה, את תום הלב של הדמויות ואת המידות הטובות, במטרה לעורר השראה וליצור תמונה אידיאלית של החברה הישראלית הקדומה

זיקות לספורי מקרא אחרים**

הסופר של מגילת רות יוצר דיאלוג עם סיפורים שונים במקרא ביניהם סיפור לוט ובנותיו, סיפור יהודה ותמר, סיפור הנישואים של יצחק ורבקה בבראשית כד, ספר איוב (לקריאת אצל ׳נעמי׳), ואף למגילת אסתר. זקוביץ מתאר את הזיקות הללו "רמיזותיו הרבות של בעל המגילה לספרות זו (זקוביץ' מתייחס לזיקות לסיפורי המקרא ובעיקר לאלה מספר תורה) נובעת הן מחיבתה ומקבלת סמכותה, והן מפני התועלת העשויה לצמוח מרמיזות אלה לבטוי המסר של המגילה". להלן השוואות לסיפורים השונים –

זיקה לבראשית יט', סיפור לוט ובנותיו

בשני הסיפורים שתי נשים וגבר, (לוט ובנותיו/רות נעמי ובועז), ברקע שני הסיפורים מותם של שני גברים (חתניו של לוט/בני נעמי), בשני הסיפורים הנשים מבקשות לפתור את בעיית המשכיות השושלת, בשני הסיפורים האישה המבוגרת יותר היא היוזמת (נעמי/הבת הבכורה), בשני הסיפורים הגבר שותה לפני הביאה, בסיפור בבראשית הנשים הבאות על לוט הן בנותיו, במגילה בועז מכנה את רות 'בתי'.
לאור נקודות דמיון אלו, בולט השוני בין הסיפורים:
מצוקת המשכיות השושלת במגילת רות היא ממשית ואילו בסיפור לוט ובנותיו היא תלויה בהשערת הבנות על קץ העולם או לפי חז"ל יתכן וידעו כי לא קץ העולם אלא חששו שלא ירצו להנשא להן / אביהן זקן לא יכולות להשאירו לבד וללכת לחפש חתן (ראו הרחבה: בנות לוט).
בתו הבכורה של לוט היא היוזמת, היא שמעודדת את הצעירה והיא שנותת לבנה שם שאינו משתמע לשתי פנים 'מו-אב', בן של גילוי עריות, בכך מוצגת הבכירה כחסרת צניעות, במגילת רות, נעמי היא היוזמת והמעודדת את רות לפעול, רות מוצגת כאישה צנועה ונעדרת אנוכיות לכל אורך הסיפור, בנות לוט מבקשות להעמיד לעצמן זרע ואילו נעמי ורות מבקשות להציל את קיומה של המשפחה, באמצעות נישואין.
בסיפור לוט ובנותיו, הבנות משקות את אביהן לשוכרה, על מנת לאנוס אותו, במגילת רות, בועז שותה ולא מושקה, לא נאמר בפירוש ששתה יין עד שוכרה אלא 'וייטב ליבו', כתוצאה מכך עשוי להיות נכון להיענות לבקשתה.
בנות לוט מנצלות את שכרות אביהן ואונסות אותו, במגילת רות, בזמן שבעז ישן, רות שוכבת למרגלותיו וממתינה שיתעורר. באותה מידה גם בועז יכולה היה לעשות ברות כרצונו ולנצל את מעמדו והרגע הנתון, אך בועז נהג ברות בהגינות 'ליני הלילה.. שכבי עד הבוקר' ברוכה את לה' ביתי', כל זאת בניגוד גמור ללוט שוכב עם בנותיו ספק שיכור ולא מודע ספק מודע, ראו ביקורת אצל חז"ל: 'בלילה הוא' – לא נאמר 'ההוא'. אלא 'הוא', כלומר, כי הוא עצמו השכים להשתכר… עד שהרגיש הזרע ויצא, וידע 'בקומה' מתחתיו, לכך נקוד על 'ובקומה'. ולפי שהרגיש וידע בקומה, היה לו להיזהר עוד, שלא ישתכר ביין כל זמן שמייחדת עמו כדי שלא ירגילוהו לעבירה, שאע"פ שהן סבורין שאין איש בעולם בלעדיו, אבל הוא ודאי יודע כי אברהם וכל ביתו וארצו ניצול, וק"ו ממנו, אלא מתחלה היה להוט אחר בולמוס של עריות, לכך האכילו מבשרו [זימנו לו שישכב עם שאר בשרו, בנותיו], ולפיכך זכרי עמון ומואב נתרחקו מקהל ה', והבנות טהרו [הותרו] לבוא בקהל, כי אמותיהן נתכוונו לשם שמים" מדרש שכל טוב על בראשית פרק י"ט פסוק ל"ג. 

זיקה לבראשית כד', רבקה ויצחק

שני הסיפורים מתארים סיטואציה של דאגה להמשכיות המשפחה, הפתרון מתאפשר הודות לאם השושלת (רות ורבקה) שתעזוב את בית עמה (מואב, חרן) , מולדתה והיא תנשא בא"י לקרוב משפחתה (בעז, יצחק), אצל שתי הנשים מובלטת תכונת החסד, בשני הסיפורים מדובר בזיווג שהוא גורלי להגשמת היעוד הלאומי, האירועים מתרחשים כאילו בדרך הטבע, ביד המקרה:  בבראשית כד 12: ״הקרה נא לפני היום״ ובמגילת רות ב 3 : ויקר מקרה חלקת השדה לבעז״, אך ממחישים את ידו המכוונת של אלוהים, הפועלת להגשמת התוכנית האלוהית.

מעבר לכך, גם בחינת זיקות לשוניות בין שני הסיפורים מעידות ככל הנראה על אנלוגיה שאינה מקרית, בשני הסיפורים הגבר תוהה לזהות הנערה, בועז ועבד אברהם. דמיון רב בין ברכת אליעזר לברכת נעמי: ״ברוך ה׳ אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני״ (כד 26), ״ברוך הוא לה׳ אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים״ (רות ב 20), נוסח זה ״אשר לא עזב חסדו״ מופיע רק בשני מקרים אלה במקרא כולו.
זיקות לשוניות נוספות = "ויקח את… ותהי לו לאישה" (בר' כד 57: רות ד 13), "עד אם כלו" (כד 19: רות ב 21).
בשני הסיפורים הגבר משאיר בידי המשפחה להחליט על גורל הנישואים: בר' כד 39 "אם ישכם עשים חסד ואמת את אדני הגידו לי ואם לא הגידו לי", רות ד 4: "את תגאל גאל ואם לא יגאל הגידה לי ואדע".

בבראשית כד׳ מדובר ביצחק צאצא אברהם, שעתיד האומה תלוי בו, ובנישואי רות ובועז מגולמת מלכות דוד העתידית. לפי גרוסמן, השוואת רות לרבקה, תורמת למעמדה של רות ועונה לאלה המבקרים על הצטרפותה לעם ישראל.  בשני הסיפורים ישנה הרמיזה לכך שיד ההשגחה הובילה למפגש של הדמויות, ויחד עם זאת, בשני הסיפורים העלילה מתקדמת לאור בחירה חופשית של הדמויות (רבקה ובעז) מתוך מניע של חסד, רבקה בחרה להשקות את העבד ואת גמליו, ובועז הסכים לרבקה לבוא ולאסוף מיבולו (ולכך אפשר להוסיף גם את בחירתה של רות, להמשיך עם נעמי חמתה), גרוסמן מסכם את העמדה התיאולוגיית המשותפת לשני הסיפורים כ'השגחה המזמנת מפגשים, אך אין בפעילות זו כדי לכפות את המציאות על הדמויות'

זיקה לבראשית לח', תמר ויהודה

את הזיקה בין רות לתמר מספק כבר הסיפור המקראי: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן יהוה לך מן הנערה הזאת." רות ד 12. ועל הדמיון והקשר המשפחתי בניהן, בספר הזוהר "שתי נשים היו, שמהן נבנה זרע יהודה, ומהן באו דוד המלך ושלמה המלך ומלך המשיח, ואלו שתי נשים היו זו כמו זו, (כלומר שהיו שוות זו לזו, והן) תמר ורות שבעליהן מתו מתחילה והן השתדלו למעשה זה. " זהר, וישב קצא.

גם רות וגם תמר הן נוכריות.
שתיהן נשאו לאיש מיהודה. אין בסיפורים ביקורת על נישואי התערובת.
בשני הסיפורים הגיבורים מיהודה, נוטשים את מקום מגוריהם לאזור אחר.
בשני הסיפורים מתים הבעלים מבלי להשאיר אחריהם בנים, בשני הסיפורים גם האח מת. ולאישה לא מתאפשר להעמיד זרע המשך מתוך המשפחה.
בשני הסיפורים יש את ענין הייבום גם אם ברות לא מוזכרת המילה במפורש, אלא נושא הגאולה יחד עמו רתמו את נישואי רות לבועז, הנושא הוא החובה להקים שם למת "ולא יכרת שם המת" (רות ד 10).
בשני המקרים, נעשה היבום על ידי גבר מבוגר מהמשפחה שאינו אחי הבעל המת.
בשני הסיפורים לא הגואל הקרוב, מי שהיה אמור על פי חוק לגאול את הייבמה, הוא זה שמייבם את רות ותמר, אלא קרוב משפחה אחר.

בשני הסיפורים נקראות האלמנות לשוב אל בית הוריהן, אך הן מסרבות להיכנע לגורלן, ומתעקשות לדבוק במשפחת יהודה.

גם רות וגם תמר נוטלות יוזמה ופועלות שלא לפי הנורמה החברתית בכדי לפתור את בעיית המשכיות השושלת. שתיהן מסכנות במעשיהן את שמן הטוב.
תמר מתכסה בצעיף על מנת שיהודה לה יזהה אותה, בסיפור הגורן רות עטופה במטפחת "וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ" רות ג 15

גם בעז וגם יהודה מתעלמים מחובתם לדאוג לאלמנה והיבום נעשה ביוזמתה. המעשה יוצא לאור ומקבל תוקף חוקי במשפט פומבי, בשער העיר. בשני הסיפורים שושלת הדורות מסתיימת בדוד. (פרופ׳ י., קליין, מגילת רות, עולם התנ״ך, עמ׳ 93)
שמו של פרץ מוזכר בשני הסיפורים כחלק משושלת היוחסים המסתיימת בדוד המלך.

מרחב ההתרחשות של הסיפורים זהה, בנחלת יהודה: בית לחם, תמנה, עדולם. האירועים מתרחשים בשני הסיפורים בגז ובגורן.

בשני הסיפורים בולטים אביזרי זהות: חותם, פתילים ומטה, מסירת הנעל. גם רות וגם תמר מחליפות את בגדיהן לפני הפיתוי. בשני הסיפורים ריבוי פעלים המתארים את היוזמה של הנשים. (ר., טאוזינגר, שם, עמ׳ 71-74)

הזיקה הגדולה בין הסיפורים הביאה את מיכה יוסף ברדיצבסקי, לטעון כי בראשית לח ומגילת רות אינן אלא שתי נוסחאות של גנוטיפ אחד, אשר עובד ושונה, ונמסר במקרא בשני סיפורים שונים, בראשית לח כסיפור תוגה ורות כסיפור אידיליה. (ראו הרחבה: גנזי מיכה יוסף, עמ׳ 13-17)

זיקה לשונית משותפת לשני הסיפורים: השימוש בשורש ה.כ.ר "להכירני ואנוכי נוכריה" (רות ב 10) – "בטרם יכיר איש את רעהו" (שם, ג 14) – "הכר נא למי החותמת" (בראשית לח 25) – "ויכר יהודה" (/ם, לח 26., יבין במאמרה מזהה את השורש ה.כ.ר כמנחה ומדגיש את הפן הנוכרי משורש נ.כ.ר.

התיקון של רות ובועז שהפך אותם לראויים להיות הורי המלוכה

רות, סבתו של דוד, היא צאצאית לוט ובנותיו. בנות לוט משקות את אביהן יין, שוכבות עמו מבלי שידע, מתעברות בגילוי עריות ויולדות את עמון ומואב, ממואב יצאה רות.
בועז, סבו של דוד, הוא מצאצאי פרץ. גם פרץ נולד ממעשה פריצות: תמר, כלת יהודה, בייאושה מעגינותה מתחפשת לזונה ומערימה על יהודה, המתפתה ל“קדשה” לכאורה, “הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו הוא” (בראשית לח, 16). מן המפגש בין יהודה לתמר נולד פרץ, ומפרץ נולד בועז.

מהזיווג של רות ובועז נולד עובד, סבו של דוד – מלך ישראל הראשון.

נקודות הדמיון הרבות בין הסיפורים מזמינות לעמוד על ההבדלים ביניהם. נדמה כי ההבדלים מלמדים שסיפור מגילת רות מהווה תיקון לסיפור אבותיהם ואמותיהם של רות ובועז.

ראשית, רות המואביה, צאצאית לוט,  בוחרת לעלות עם נעמי חמתה לארץ ישראל ולהתחבר לאומה היהודית, בבחירתה זו היא עושה תיקון למעשה לוט אשר נפרד מאברהם דודו ובחר לחיות לצד אנשי סדום הרשעים.

סיפור יהודה ותמר מתאר הידרדרות מוסרית: יהודה מתנתק מאחיו, מותיר את תמר אלמנה ואינו משיא לה את בנו שלה. הסיפור רצוף רמאות – תמר מתחפשת לזונה ויהודה בוחר ללכת עם זונה – ומסירת סמלי מנהיגות (חותמת, פתילים ומטה) נעשית מתוך חוסר מודעות. גם סיפור לוט, במבנה דומה, לוט פורש מאברהם ויורד סדומה, לאחר חורבנה הוא מרומה על ידי בנותיו ונאנס לאחר שכרותו, מבלי שידע “בשכבה ובקומה” (להרחבה וקריאה נוספת אצל ׳בנות לוט׳). בשני המקרים יהודה ולוט מתוארים כמי שנמצאים במצב של שכרות או אי ידיעה – חוסר מודעות המונע מהם לקחת אחריות.
כך גם הסיפור במגילת רות לכאורה מתחיל באופן דומה, אלימלך ומשפחתו יורדים למואב, בניו נישאים לנשים זרות ומתים ללא צאצאים, ונעמי מנסה להפעיל תחבולה באמצעות רות כדי להעמיד זרע למשפחת אלימלך ומנחה את רות לפעול בדרך המזכירה את התחבולה הקדומה – להגיע למצב שבו בועז לא ידע מי האישה השוכבת למרגלותיו בגורן. אולם נקודת המפנה היא בסירוב ל“חוסר הידיעה”. למרות ששתה יין וליבו טוב עליו, בועז מסרב להישאר במצב של "לא ידע״, הוא דורש הכרה, זהות ואחריות. במקום מעשה פרוץ בסתר, השניים משוחחים. בועז מבטיח לרות כי הוא יפרוש עליה את חסותו, אך בניגוד לאבותיו שעשו זאת בחושך, הוא מתעקש למסד את הקשר "באורה הבהיר של השמש" – בשער העיר, לעיני כל. בכך הוא מייצג מנהיגות הלוקחת אחריות, תכונה המכשירה את שושלתו למלוכה.

בשאלתו “מי את?” מעניק בועז לרות זהות, ועוצר את המעגל שאפיין את אבותיו. בועז לא עזב את ארצו ואת אחיו, הוא אינו נוטש את ייעודו ואינו הופך קורבן לתחבולה. בכך מתוקנת דרכם של אבותיו בהעמדת צאצאים ובהמשכיות, ומתוך תיקון זה צומחת מלכות דוד.

רות ואסתר

שתי המגילות סמוכות זו לזו, מגילת רות מקדימה את מגילת אסתר.
לפני הצגת הנקודות המשיקות בין שתי המגילות, ברור דווקא ההבדל והשוני ביניהן, האחת מתרחשת בגולה, בשושן פרס, ואילו רות שבה לבית לחם יהודה שם מתרחשים רוב אירועי המגילה. האחת מתרחשת בארמון המלך וסביבתו והשניה מתארת סיפור של אנשים פשוטים בסביבה כפרית.
רות מואביה ואסתר יהודיה משבט בניימין. אסתר מסתירה את זהותה היהודית ורות לא מסתירה את מוצאה המואבי. המגילה האחת מתארת אסון לאומי והשניה אסון לתא המשפחתי. במגילת רות אסונות של בצורת ורעב המאיימים על שרידותה של משפחת אלימלך, במגילת אסתר, האסון הצפוי הוא מידי צורר 'המן' המבקש להשמיד את העם היהודי. אסתר נשאת למלך אחשוורוש אך אין במגילה עדות לצאצאים, רות נשאת לבועז ויולדת את עובד אבי ישי אבי דוד. שתי המגילות עומדות אחת לצד השניה וכל אחת מהן מספרת סיפור עצמאי בזמן ומקום אחר, יחד עם זאת היו מי שראו את הזיקות בין שתי המגילות –

שתי מגילות הקרויות על שמות נשים גיבורות רות ואסתר. שתי המגילות נפתחות בנוסחה "ויהי בימי"..
שתי הנשים קשורות לשושלת מלכות, רות מייסת שושלת דוד ואסתר היא צאצאית לשושלת שאול המלך (אסתר ב' 5-7).
בשתי המגילות נוכחות האל נעדרת לכאורה, שני הסיפורים מבטאים את השפעת האל מאחורי הקלעים.

שתי הנשים פועלות באומץ, וחכמה, למען הצלת העם היהודי / הצלת השושלת המשפחתית.
שתי המגילות תחילה מתארות אסון אשר עתיד לפקוד את המשפחה / העם היהודי ומסתיימות בתיקון והיפוך לסדר הטוב.
בשתי המגילות הנשים משתמשות בערמה ופיתוי. מוטיב הבגד בשתי המגילות – אסתר לובשת מלכות נעמי מנחה את רות "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ" (רות ג' 3).
בתחילת המגילות דמות משנית נוספת שמהר מאוד יוצאת מהסיפור ותפקידן להבליט את הדמות הראשית, במגילת רות זו ערפה שנטשה את חמותה ובכך מעצימה את בחירתה של רות להשאר עם נעמי,  ובמגילת אסתר זו ושתי שבסירובה להענות להזמנת המלך מדגישה את צייתנותה של אסתר.
כמו כן, בשתי המגילות דמויות המלוות את הדמות הראשית, את רות מלווה נעמי ואת אסתר מלווה מרדכי, דמויות מבוגרות הרואות בגיבורות 'בת'.

יבין, במאמרה, מציעה כי סמיכות המגילות היא עבודת עורך המבקש להעמיד את המגילות כשכל אחת עומדת כהיפוכה של האחרת, האחת מקורה בגלות (כחלק מסיפורי גלות המדברים בשבחה), ואילו מגילת רות מעלה ביקורת על החיים בגולה המביאים ואסונות, מדברת בשבח החיים בארץ. 

אסתר היא יהודיה הנישאת למלך נכרי ובכך מצילה את העם היהודי ורות מואבית נוכריה הדבקה בעם היהודי, נישאת ליהודי ובכך מביאה גאולה. מגילת רות מדגישה את מעשי החסד של רות כחשובים יותר ממוצאה המואבי, אולי כפולמוס פנים מקראי לצו מספר דברים (דברים כג 4-5).
בעוד מגילת רות מפארת את שושלת דוד, מגילת אסתר מבקרת את מוסד המלוכה.
מגילת רות בעלת זיקה לסיפורי יהודה, ומגילת אסתר בעלת זיקה לסיפורי יוסף, מגילת רות היא תיקונו של סיפור יהודה בן לאה ומגילת אסתר היא תיקון לסיפור יוסף בן רחל.  "שני הסיפורים מקבילים זה לזה, דומים בביטוייהם ובנוסחת הדורות שלהם, מציבים עקרון של חטא ועונשו, קללה ותיקונה, מלכות מול מלכות. בראש האחת עומד יהודה בן לאה, ובראש השניה עומד יוסף, בן רחל. בניהן של שתי האחיות ממשיכים להיאבק ביניהם על בכורה והגמוניה בשלטון ארץ יהודה … עורך המגילות.. ביקש לומר שאלו ואלו ישראל".

אצל חז"ל מפרשים

זהר 
ויקרא שיא: ר' שמעון אומר, (שמה שכתוב לא ידע בשכבה ובקומה הוא) שלא ידע, שעתיד הקב"ה להקים ממנו דוד המלך ושלמה המלך וכל המלכים ומלך המשיח. עוד (יש לפרש) ובקומה על מה שאמר ברות ותקם בטרם יכיר איש את רעהו, ובאותו הלילה היה לה קימה ודאי, כי נתחבר עמה בועז להקים שם המת על נחלתו, והוקם ממנה כל אלו המלכים, וכל איש נעלה שבישראל. (פירוש אחר), ולא ידע בשכבה, היינו שכתוב, ותשכב מרגלותיו עד הבקר, ובקומה, שכתוב ותקם בטרם יכיר איש את רעהו וגו', משום זה כתיב, ובקומה וב' עם נקודה. 

וישב קצא: שתי נשים היו, שמהן נבנה זרע יהודה, ומהן באו דוד המלך ושלמה המלך ומלך המשיח, ואלו שתי נשים היו זו כמו זו, (כלומר שהיו שוות זו לזו, והן) תמר ורות שבעליהן מתו מתחילה והן השתדלו למעשה זה. 

וישב קצג: רות מת בעלה, (כמו תמר), ואחר כך השתדלה במעשה הזה אצל בועז, שכתוב ותגל מרגלותיו ותשכב, והשתדלה בו, ואחר כך הולידה את עובד, ואם תאמר למה לא יצא עובד מאשה אחרת, ולא (באופן כזה), ומשיב, אלא ודאי היא נצרכה להולידו ולא אשה אחרת, ומשתי אלה נבנה ונשתכלל זרע יהודה ושתיהן עשו בכשרות, כדי לעשות טובה עם המתים, להתתקן אחר בעולם.

וזהו כמו שנאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו, כי כשהיו חיים בתחילה (בעליהן של תמר ורות) לא היה בהם שבח, (ולאחר כך שמתו ונתיבמו נשיהם נתגלגל מהם מלכות דוד ושלמה ומלך המשיח), ושתיהן, (תמר ורות) השתדלו לעשות חסד ואמת עם המתים, והקב"ה עזר להם באותו מעשה, והכל היה כראוי להיות. אשרי מי שמשתדל בתורה יום ולילה, כמו שאמר והגית בו יומם ולילה למען וגו'. 

ויקהל תנ: ר' יהודה פתח קרא ברות, שכתוב, עיניך בשדה אשר יקצורון וגו', מקרא זה יש להסתכל בו למה צריך כאן לכתוב את זה, אמר לו ר' יצחק אם כן, כמה מקראות הם בתורה, שנראה שאינם צריכים להכתב, ואנו רואים שכולם הם סודות עליונים, אמר ר' יהודה מקרא זה מי שרואה אותו ואינו מסתכל בו דומה למי שלא טעם תבשיל מעולם.

אלא יש כאן סוד, וברוח הקדש נאמר זה, משום שראה בועז, הדיין של ישראל את העניות של צדקת ההיא, שאינה מגבהת עיניה לראות במקום אחר אלא מול פניה, וראה כל מה שראתה בעין טובה, ולא היתה בה עזות מצח שיבח עיניה.

משום שיש עינים שבשבילם אינה שולטת ברכה במקום ההוא. ובועז עין טובה ראה בה, שכל מה שהסתכלה היתה בעין טובה, ועוד שראה שהיתה הצלחה בידיה, שכל מה שהיתה לוקטת נתוסף בשדה. ובעז הסתכל שרוח הקדש שורה עליה, אז פתח ואמר, עיניך בשדה אשר יקצורון וגו'. אם תאמר בשביל שהיו לוקטים אלו האחרים, (על כן אמר לרות עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהן, אם כן איך אמר שתלך אחריהן ולא היה צריך לכתוב אלא ולקטת אחריהן, מהו והלכת אחריהן, אלא בשביל עיניה אמר, והלכת אחריהן, כי עיניה היו גורמות ברכות מרובות, ועל כן והלכת אחריהן, אחר עיניך, כל בני העולם אין להם רשות ללכת אחרי עיניהם, ואת תלכי אחרי עיניך כי עיניך גורמות ברכות מרובות.

דבר אחר, על עיניך בשדה אשר יקצורון, בעז ראה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנה מלכים עליונים ושליטים שהם עינים של הכל, כמו שהיתה תמר, שכתב בה, ותשב בפתח עינים שנתישבה בפתח, שיצאו ממנה מלכים שליטים עליונים, הנקראים עינים, כמו שאמר אם מעיני העדה, כי כמו שכל אברי הגוף אינם הולכים אלא אחרי העינים, והעינים מנהיגים לכל הגוף, אף כך מלכים וסנהדרין וכל אלו השליטים הכל הולכים אחריהם. ומשום זה אמר לה עיניך שאלו הם המלכים והשליטים העתידים לצאת ממנה.

כתוב בשדה אשר יקצורון, מי הוא שדה, זהו ציון וירושלים, שכתוב ציון שדה תחרש, וכתוב כריח שדה אשר ברכו ה', שזה ירושלים, ועל כן כתוב, עיניך בשדה. שאלו העינים שלה העתידים לצאת ממנה, אינן שולטות אלא בשדה, אשר יקצורון, כי משדה ההוא היו לוקחים כל בני עולם תורה, ואור המאיר שכתוב, כי מציון תצא תורה.

והלכת אחריהן, היינו באלו מעשים טובים שאני רואה בך, הלא צויתי את הנערים וגו', כמשמעות שלו, (דהיינו כפשוטו), כי האשה דעתה קלה, ועל כן הזהיר הנערים שלא יגעו בה. וצמית, תפש לשון נקי, וצמית, שאם חשקך להתדבק באדם לקיים זרע בעולם, והלכת אל הכלים, אלו הם הצדיקים שנקראים כלי ה'. שכתוב, הברו נושאי כלי ה', שעתידים הצדיקים שיביאו אותם כל העולם מתנה למלך המשיח. והם כלי ה', כלים שהקב"ה נהנה מהם. אלו הם כלים שבורים, שבורים הם בעולם הזה כדי לקיים התורה. והשימוש שהקב"ה משתמש בהם אינו משתמש אלא מתוך כלים ההם. וכאשר תתדבק בהם ושתית וגו'. 

בלק צט: ואל תתגר בם מלחמה, כל זה נצטוה למשה, אבל לאחר מותר, ואם תאמר ליהושע, ולאלו הזקנים שהאריכו ימים אחריו, גם כן מותר, אינו כן, משום שכולם מבית דינו של משה היו, ומה שנאסר למשה נאסר להם. ועוד שלא יצאו עדיין אלו מרגליות טובות, כי בימי השופטים יצאה רות, ובת עגלון מלך מואב היתה, מת עגלון שהרגו אהוד, ונתנה מלך אחר, נשארה בת עגלון זו, והיתה בבית אומנת, ובשדי מואב, כיון שבא שמה אלימלך לקחה לבנו.

ואם תאמר שאלימלך גייר אותה שם, לא, אלא כל דרכי הבית, ואכילה ושתיה למדה, ומתי נתגיירה, אחר כך, כשהלכה עם נעמי, אז אמרה עמך עמי ואלקיך אלקי, נעמה שיצאה מבני עמון בימי דוד יצאה

קפח ע"א: ותסר בגדי אלמנותה, תא חזי, תמר בת כהן היתה, וכי יעלה על דעתך שהלכה לזנות עם חמיה, הרי צניעות היתה בה תמיד, אלא היא צדקת היתה, ובחכמה עשתה זאת, כי לא היתה מפקרת עצמה אליו, אלא משום שידעה ידיעה והסתכלה בחכמה, (וראתה מה שעתיד לצאת מזה), ועל כן באה אצלו לעשות חסד ואמת, ועל כן באה והשתדלה בעסק הזה.
תא חזי, משום שהיא ידעה ידיעה מה שעתיד לצאת מזה, והשתדלה בעסק הזה, הקב"ה נתן עזרה שם בפעולה ההיא, ונתעברה מיד, והכל היה ממנו.
ואם תאמר למה לא הביא הקב"ה בנים האלו מאשה אחרת, למה הביאם מן זו, אלא ודאי היא נצרכה למעשה הזה ולא אשה אחרת.

קפח ע"ב: שתי נשים היו שמהן נבנה זרעו של יהודה, ובאו מהן דוד המלך ושלמה המלך ומלך המשיח, ואלו שתי הנשים, זו כמו זו תמר ורות שמתו בעליהן תחילה והן השתדלו במעשה זה: תמר השתדלה לגבי חמיה שהוא הקרוב יותר לבניו שמתו.. רות מת בעלה ואחר כך השתדלה במעשה זה לגבי בעז שכתוב "ותגל מרגלותיו ותשכב" (רות ג 7), והשתדלה איתו, ואחר כך הולידה את עובד. ואם תאמר צדוע לא יצא עובד מאישה אחרת, אלא ודאי היא הצטרכה ולא אישה אחרת, ומשתי אלה נבנה ונשלם זרע יהודה, ושתיהן בכשרות עשו לעשות טוב עם אותם מתים, והקב"ה סייע באותו מעשה והל היה כיאות. זכאי הוא מי שמשתדל בתורה יום ולילה.

זהר חדש
רות ה: פתח רבי ואמר, בסוד הוי"ה, י' נקראת בדוגמא, זה אלימלך, (כלומר אלימלך רומז לי' דהוי"ה, שהיא נשמה לנשמה). ה' נקראת בדוגמא, זו נעמי, (שנעמי נקראת ה' ראשונה דהוי"ה, שהיא נשמה, ובינה). ולמה נקרא שמה נעמי, שנאמר ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, (כי הבינה נקראת נועם ה', ועל כן נקראת נעמי, ו"ה נקראות), בדוגמא זו רות ובעלה, (שרות היא ה' אחרונה, ובעלה מחלון הוא ו').

רות, הסבה לשמה רות, אל תור, שנאמר ותור וגוזל, (המלכות נקראת גם כן תור) יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה.

פתח ואמר ומהו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, הוא המעשה שהאדם עושה. אם הם מעשים טובים ישכון עליו הוי"ה. ואם לא, יסתלק ממנו הוי"ה, שנאמר חכמת נשים בנתה ביתה ואיולת בידיה תהרסנה. חכמת נשים הן הנשמה והנפש, (שהן נקבות), ואולת היא הנפש של השמאל הנקראת ערפה, (בעלה כליון, הוא רוח של השמאל).

רות טו: וְאִם בַּר נָשׁ לָא יִזְכֶּה בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְעוֹבָדִין טָבָן, כַּד יִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא, יֵעוֹל בְּאוֹרְחָא חֲשׁוֹכָא דַּאֲמַרְנָא, וְאִזְדַּעְזְעוּ כָּל מַאן דְּאִית בְּהַהוּא אֲתַר, וְיֵימְרוּן הַזֹּאת נָעֳמִי, דְּאָזְלַת בְּאַתְרָא הָדֵין מַלְיָיא כָּל טוּבָא, מַלְיָיא מֵאוֹרַיְיתָא. עַמּוּד הֶעָנָן דְּנָהַר לָהּ בְּאַתְרָא הָדֵין לְמֵיהַךְ בִּימָמָא. וְעַמּוּדָא דְאֵישָׁתָא לְאַנְהָרָא לָהּ לְמֵיזַל בְּאַתְרָא הָדֵין בְּלֵילְיָא. וְעִם בַּעֲלָהּ נִשְׁמָתָא לְנִשְׁמְתָא.

אֲתִיבָא אִיהִי וְאָמְרָה, (רות א׳:כ׳) אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָֹ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. דְּהַנְעֵל לִי בְּגוּפָא בִּישָׁא. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי בְּאַתְרָא הָדֵין, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אָמְרָה, שֹׁבְנָה בְנֹתַי וְגו'. שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלֹּתֶיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַי. אֲתֵיבַת רוּת נַפְשָׁתָא קַדִּישָׁא וַאֲמָרַת, אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי בַאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין וכו'.

תרגום ופירוש (מתוך אספקלריא) : ואם האדם לא יזכה בתורה ובמעשים טובים, כשמסתלק מן העולם יכנוס בדרך החושך שאמרתי, ומזדעזעים כל מי שהוא במקום הזה, ויאמרו הזאת נעמי, (הזאת היא הנשמה), שהלכה במקום הזה מלאה מכל טוב, מלאה מתורה שעמוד הענן האיר לה במקום הזה ללכת ביום, ועמוד האש האיר לה ללכת במקום הזה בלילה, והיתה עם בעלה (אלימלך, שהוא) נשמה לנשמה. השיבה הנשמה ואמרה, אל תקראן לי נעמי, קראן לי מרה, כי המר לי ש-די מאד, שהביאני בגוף רע, אני מלאה הלכתי, במקום הזה, וריקם השיבני ה'.

באותה שעה אומרת (לב' הנפשות, לנפש השכלית הנקראת רוח, ולנפש הבהמית הנקראת ערפה), שובנה בנותי וגו', שנאמר ותאמר נעמי לכלותיה שובנה בנותי, רות שהיא נפש קדושה משיבה ואומרת, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין וגו'

רות קמב: רות על שם תורה, שהוא כשר על המזבח, כך רות, כשרה לבא בקהל, שעליה נתקיימה הלכה, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, (שהנקבות מותרות לבא בקהל, עוד) רות היא, משום שיצא ממנה בן שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות.

רות אשת מחלון באה בקהל, (ובעלה נקרא) מחלון, משום שמחל לו הקב"ה, שיהיה שמו נזכר (על ידי היבום). ערפה אשת כליון לא באה בקהל, שכילה אותם הקב"ה, וכליון לא נזכר שמו בישראל.

ועל תקון זה, נעמי היא נשמה, אלימלך נשמה לנשמה, מחלון, רוח השכלית, רות, נפש השכלית, כליון רוח הבהמיות, ועל זה אמר שלמה ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, רוח האדם זהו מחלון, רוח הבהמה זהו כליון, שהוא מהצד השמאלי, ערפה היא הנפש הבהמית שהיא מקשה עורף, והיא מצד שמאל, ועל כן כליון לא נזכר שמו בישראל.

ויקחו להם נשים מואביות, א"ר רחומאי בנות עגלון מלך מואב היו, ומפני מה זכה עגלון לכך, א"ר רחומאי, כשבא אהוד ואמר, דבר אלקים לי אליך, ויקם מעל הכסא, אמר לו הקב"ה אתה קמת מכסאך בשביל כבודי, חייך ממך יצא מי שישב על כסאי, שנאמר וישב שלמה על כסא ה'.

קמד:וְעַל תִּיקּוּנָא דָא. נָעֳמִי, נְשָׁמָה. אֱלִימֶלֶךְ, נִשְׁמָתָא לְנִשְׁמָתָא. מַחְלוֹן, רוּחַ הַשִּׂכְלִית. רוּת, נֶפֶשׁ הַשִּׂכְלִית. כִּלְיוֹן, רוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת. וְעַל דָּא אֲמַר שְׁלמֹה, (קהלת ג׳:כ״א) וּמִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָה לָאָרֶץ. רוּחַ הָאָדָם, דָּא מַחְלוֹן. רוּחַ הַבְּהֵמָה, דָּא כִּלְיוֹן, שֶׁהוּא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא. נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, דָּא עָרְפָּה, שֶׁהִיא מַקְשַׁת קְדַל, וְהִיא מִסִּיטְרָא דִשְׂמָאלָא. וְעַל דָּא, כִּלְיוֹן לֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל.

תרגום ופירוש (מתוך אספקלריא): ועל תקון זה, נעמי, היא נשמה, אלימלך נשמה לנשמה, מחלון רוח השכלית, רות נפש השכלית, כליון רוח הבהמיות, ועל זה אמר שלמה ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ

אמר להם, רות ונעמי ובועז שלשתם, בצורות המדרגות העליונות המכוסות עומדים, (כי רות היא מלכות, נעמי היא בינה, בועז הוא יסוד), וזרע דוד מתוך צורת האילן (העליון) נשתל בעולם…

רות שיא: וילדה מזנות ששה בנים, וכולם נפלו ביד דוד ואנשיו, שהיה בן בנה של רות, שנאמר וישבי בנוב אשר בילידי הרפה. וכי מי נתן אותם בנוב, והלא נוב סמוכה לירושלם היא… 

שכא – שכב: וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ, כְּמָה שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, דָּבְקָה בֶּאֱמוּנָתָהּ. בֹּא וּרְאֵה שִׁבְחָהּ שֶׁל רוּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵימַת בַּעֲלָהּ לֹא הָיְתָה עָלֶיהָ, דָּבְקָה בֶּאֱמוּנָתָהּ. וְעַל כָּל דָּא, נָעֳמִי חִידְשָׁה לָהּ כְּמִתְּחִלָּה, וְהִתְרְתָה בָּהּ הַתְרָאוֹת, וְכֻלָּן קִבַּלְתָּן עָלֶיהָ.

רות שכב:ורות דבקה בה, היינו שדבקה באמונתה כמו שקבלה עליה בחיי בעלה. תא חזי שבחה של רות, שאף על פי שאימת בעלה לא היתה עליה, דבקה באמונתה, ועם כל זה, נעמי חידשה לה (קבלת האמונה) כמתחילה, (כמו שהיתה באה להתגייר), והתרתה בה התראות וקבלה עליה את כולן.

שמ: רבי נחמיה אומר כתיב וישם כסא לאם המלך, זו רות המואביה, דזכתה וראתה למלך שלמה על כסאו. כשם שלבה היה שלם כך השלים ימיה ושנותיה, הדא הוא דכתיב ותהי משכורתך שלימה, שלמה כתיב וקרינן שלימה, מלמד שראתה למלך שלמה על כסאו, וראתה שכרה בעולם הזה ובעולם הבא.

שצה: וְכֵיוָן דַּעֲבָדוּ יַת עֶגְלָא, פָּרְחוּ אַתְוָון מִתְּרֵין סִטְרִין פָּנִים וְיָמִין. וַאֲנִי אֶפְתַּח לְךָ הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר שֶׁתָּבִין. אֱלִימֶלֶךְ וְנָעֳמִי, וּמַחְלוֹן וְרוּת, בְּדוּגְמָא דָּא תְּרֵין לוּחוֹת. אֱלִימֶלֶךְ וְנָעֳמִי לוּחַ אֶחָד, יָמִין וּשְׂמֹאל. וּמַחְלוֹן וְרוּת, פָּנִים וְאָחוֹר, לוּחַ אַחֵר. וְכֵיוָן דַּעֲבָדוּ יַת עֶגְלָא, אִסְתַּלַּק אֱלִימֶלֶךְ וּמַחְלוֹן, נִשְׁאֲרוּ רוּת וְנָעֳמִי, תְּרֵין נְקֵיבוֹת.

תעח: רוּת בִּדְיוֹקְנָא דְּעַלְמָא תַּתָּאָה, דְּקָא מַרְוֶוה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּדִיר בְּשִׁירִין וּבְתוּשְׁבְּחָן. רוּת, עַל שֵׁם תּוֹר, דִּמְשַׁנְיָיא בְּקָלָא מִכָּל שְׁאָר קָלִין, אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְשַׁנְיָא בְּקָלָא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא מִכָּל שְׁאָר קָלִין. תּוֹר דָּא יַהֲבָא תְּרֵין קָלִין כַּחֲדָא, חַד עִילָּאָה וְחַד תַּתָּאָה, וְכוֹלָּא כַּחֲדָא. אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִתְעָרַת לְעֵילָא וְאִתְעָרַת לְתַתָּא, וְכֹלָּא בְּזִמְנָא חָדָא, וּבְקוֹל חָדָא.
תרגום: רות היא בצורת העולם התחתון, (מלכות), שמרווה להקב"ה תמיד בשירות ותשבחות. רות היא על שם תור, (רות היא אותיות תור), שקולו משונה מכל שאר הקולות, אף כנסת ישראל, (שהיא המלכות הנקראת רות), משונה בקול, בתשבחה, מכל שאר הקולות. תור זה נותן ב' קולות יחד, אחד עליון ואחד תחתון, . אף כנסת ישראל, (מלכות), מתעוררת למעלה, ומתעוררת למטה, והכל בזמן אחד ובקול אחד. 

תפח: אף כאן גם כן, משך הקב"ה את רות אחריו, ולקחה מהעמים האחרים, וקרב אותה אליו, להוציא ממנה צבאות ומחנות קדושים.

לך לך י: וְלָמָּה אִתְקְרֵי עָרְפָּה מִשׁוּם כִּי עַם קשה עֹרֶף הוּא. אִי זָכָה בַּר נָשׁ סָלְקָא נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה, וְאִי לָאו מִסְתַּלְּקֵי אִנּוּן דוֹבְרֵי נִשְׁמָתָּא וְרוּחָא וְאִשְׁתָּאַר נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ, מַה כְּתִּיב, (רות א׳:ז׳) וַתֵּצֵּא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיתָּה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלוֹתֶּיהָ עִמָּהּ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִכַלוֹתֶּיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַּי וְגו'. וַתֹּאמֶר רוּתּ אַל תִּפְּגְּעִי בִי וְגו' וְעָרְפָּה שָׁבָה לְעַמָּהּ וּלְאֱלהֶיהָ.

תלמוד בבלי
סוטה מב ב ז-ט : כְּתִיב ״הָרָפָה״, וּכְתִיב ״עׇרְפָּה״, רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר: ״הָרָפָה״ שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״עׇרְפָּה״ — שֶׁהַכֹּל עוֹרְפִין אוֹתָהּ מֵאַחֲרֶיהָ, וְחַד אָמַר: ״עׇרְפָּה״ שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״הָרָפָה״ — שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתָהּ כְּהָרִיפוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וְתִפְרֹשׁ הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי״. ״וְאֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״. מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: סַף וּמָדוֹן גׇּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב. ״וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״, דִּכְתִיב: ״וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה, וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה. דָּרֵשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר אַרְבַּע דְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִידָה עׇרְפָּה עַל חֲמוֹתָהּ — זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד״.
(ראו גם: ילקוט שמעוני על נ"ך ת״ר ו׳: עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), סוטה ח׳ ד׳: מדרש לקח טוב על רות א׳ י״ד ב׳: תורה תמימה על רות א׳ י״ד ד׳: ילקוט שמעוני על נ"ך קנ״ו ג׳:)

ברכות ז ב: מאי רות, א"ר יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות. 

שבת קיג ב: ורחצת וסכת ושמת שלמותיך, א"ר אלעזר אלו בגדים של שבת. תן לחכם ויחכם עוד, אמר רבי אלעזר זו רות המואביה ושמואל הרמתי. רות, דאילו נעמי קאמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן, ואילו בדידה כתיב ותרד הגורן, והדר ותעשה ככל אשר צותה חמותה.

כתובות ז א: ותלך ותבא ותלקט בשדה, אמר רבי אלעזר שהלכה ובאת הלכה ובאת עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם. ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת, וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אמר ר' אלעזר דבר חכמה ראה בה, שני שבלין לקטה, שלשה שבלין אינה לקטה. במתניתא תנא דבר צניעות ראה בה, עומדות מעומד נופלות מיושב. וכה תדבקין עם נערותי, וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים, א"ר אלעזר כיון דחזא ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, אמר שרי לאידבוקי בה.

ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום, א"ר אלעזר רמז רמז לה, עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב ביה הלום, שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי א-דני ה' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום. וטבלת פתך בחומץ, א"ר אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב. ר' שמואל בר נחמני אמר רמז רמז לה עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ, ומנו מנשה. ותשב מצד הקוצרים, ולא בתוך הקוצרים רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק. ויצבט לה קלי ותאכל, אמר רבי אלעזר ותאכל בימי דוד ובימי שלמה, ותשבע בימי חזקיה, ותותר בימי רבי, דאמר מר אהוריריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא. במתניתא תנא ותאכל בעולם הזה, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעתיד לבא. (שם)

…ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו, אמר רבי אלעזר מאי קראה, דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. אמרה לה אסיר לן תחום שבת, באשר תלכי אלך, אמרה לה אסיר לן יחוד, באשר תליני אלין, מפקדינן שש מאות וי"ג מצות, עמך עמי, אסיר לן עבודת כוכבים, ואלקיך אלקי. ארבע מיתות נמסרו לבית דין, באשר תמותי אמות, ב' קברים נמסרו לבית דין, ושם אקבר, מיד ותרא כי מתאמצת היא וגו'. (יבמות מז ב)

והאמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה, שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו, ובועז אלמון שנשא אלמנה הוה.

נזיג כג ב: אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות. וא"ר יוסי בר חנינא רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה. 

סוטה מ״ב ב:ו׳ : ״וְגׇלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אֶת אִמּוֹ כְּגַת. כְּתִיב ״מַעֲרוֹת״, וְקָרֵינַן ״מַעַרְכוֹת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ.

שם, מז א: שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנו שלמה, שכתוב ביה אלף עולות יעלה שלמה, ואמר רבי יוסי בן חוני רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה. (שם מז א)

סנהדרין 

יט ב: רבי חנינא אומר מהכא, ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי, וכי נעמי ילדה, והלא רות ילדה, אלא רות ילדה ונעמי גידלה, לפיכך נקרא על שמה.

צה א: תרגום לעברית על-פי כת"י יד הרב הרצוג: בעוד הוא (=אבישי) הולך, ראה את ערפה אימו (=של ישבי) שהיתה עושה בפלך. כאשר ראתה אותו אמרה: זה לתקוף למען דוד הוא הולך. בינתיים התירה את הפלך (=והשליכה על אבישי). חשבה שיפול (=הפלך) עליו ויהרג ולא הגיעו כלום. אמרה לו: בחור הב לי את הפלך. זרקו (=את הפלך) בראשה העמידו עליה והרגה.

קה ע"ב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות א"ר יוסי בר הונא רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה

בבא בתרא 
צ״א א:ז׳-י״ג: ת"ר אין יוצאין מארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתים בסלע א"ר שמעון אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפי' עמדה סאה בסלע לא יצא וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ שנאמר (רות א, יט) ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי מאי הזאת נעמי א"ר יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה וא"ר יצחק אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בעז והיינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שיכבא קיימא מנו בייתיה אמר רבה בר רב הונא אמר רב אבצן זה בעז מאי קמ"ל כי אידך דרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו שנאמר (שופטים יב, ט) ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפט את ישראל שבע שנים ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו ובכולן לא זימן את מנוח אמר כודנא עקרה במאי פרעא לי תאנא וכולן מתו בחייו והיינו דאמרי אינשי בחייך דילדת שיתין שיתין למה ליך איכפל ואוליד חד דמשיתין זריז (סי' מלך אברהם עשר שנים שנפטר נתנשא לבדו) אמר רב חנן בר רבא אמר רב אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כולן בני נחשון בן עמינדב הן מאי קמ"ל שאפי' מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ.

יד ב: סידרן של כתובים: רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות, דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים. ולמ"ד איוב בימי משה היה, ליקדמיה לאיוב ברישא? אתחולי בפורענותא לא מתחלינן. רות נמי פורענות היא? פורענות דאית ליה אחרית, דאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד, שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות. (וגם: שם,  קמ"א, תע"ח: חומת אנך על רות א׳ ד׳ ב׳: שם, ג ז א: שם, על תהילים, יא א א: חיים וחסד תקע״ח א׳: אוצר מדרשים, מדרש רות א׳ ו׳: שם, ב ט': חיים וחסד תקצ״ו ד׳, אשכול הכופר על רות א׳ ב׳ ד׳: שם, ב ג ב': שם, ד יח ד: שער מאמרי רשב"י, פרשת וירא ב׳: אור המאיר, רות כ״א: מראית העין על ברכות ז׳ ב ג׳: כתם פז על ספר הזהר ק״ט א ה׳)

ומי כתבן? משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב. יהושע כתב ספרו, ושמונה פסוקים שבתורה. שמואל כתב ספרו, ושופטים, ורות. דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים: ע"י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע"י משה, ועל ידי הימן, וע"י ידותון, ועל ידי אסף. 

תלמוד ירושלמי 
יבמות ד׳:ב׳:ד׳: מַה אֲנָן קַיָימִין. אִם כְּשֶׁבָּא עָלֶיהָ לְאַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ מִיָּד הוּכָּר עוּבְּרָהּ לְאַחַר שְׁנֵי חֳדָשִׁים. נִיתְנֵי. בֶּן תִּשְׁעָה לַזֶּה וְלַזֶּה בֶּן שִׁבְעָה לַזֶּה וְלַזֶּה. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַיָימִין בְּשֶׁבָּא עָלֶיהָ לְאַחַר שְׁנֵי חֳדָשִׁים וְהוּכָּר עוּבְּרָהּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. נִיתְנֵי. הַיְּבָמָה לֹא תַחֲלוֹץ וְלֹא תִתְיַבֵּם עַד שֶׁיְּהוּ לָהּ חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַיָימִין. כְּשֶׁבָּא עָלֶיהָ לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּכָּר עוּבְּרָהּ לְאַחַר חֲמִשִּׁים יוֹם. הֲרֵי יֵשׁ כָּאן שְׁלֵימִין לָרִאשׁוֹן וּמְקוּטָעִין לַשֵּׁינִי. שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת לַחֳדָשִׁים שְׁלֵימִים. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהֵן שְׁתֵּי יְצִירוֹת. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת לַחֳדָשִׁים מְקוּטָעִין. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָאִִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת וְחוֹזֶרֶת וּמִתְעַבֶּרֶת. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָאִשָּׁה אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת מִשְּׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּאַחַת. וּפְלִיגָא עַל דְּרַבָּנִן דַאֲגַדְתָּא. דְּרַבָּנִן דַאֲגַדְתָּא אוֹמְרִים. וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּינַיִים. מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְּׁתִּים. מִמֵּאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. שֶׁהֶעֲרוּ בָהּ מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָיה. וְלָא פְלִיגִין. עַד שֶׁלֹּא נִסְרַח הַזֶּרַע הָאִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת מִשְּׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּאַחַת. מִשֶּׁנִּסְרַח הַזֶּרַע אֵין הָאִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת מִשְּׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּאַחַת.

עין יעקב, סוטה ח׳
 "גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת", תָּנִי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁים בְּאִמּוֹ כְּגַת. כְּתִיב: (שם) 'מִמְּעָרוֹת', וְקָרִינָן 'מִמַּעַרְכוֹת'. תָּנִי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכָּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ. כְּתִיב: (רות א) 'עָרְפָּה', וּכְתִיב (ש"ב כ"א) 'הָרָפָה'? רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: 'הָרָפָה' שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'עָרְפָּה'? שֶׁהַכֹּל עוֹרְפִין אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרֶיהָ. וְחַד אָמַר: 'עָרְפָּה' שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'הָרָפָה'? שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתָהּ כְּהָרִיפוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שם יז) "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר, וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת, וְלֹא נוֹדַע דָּבָר". וְאִי בָּעִית אֵימָא, מֵהָכָא: (משלי כ״ז:כ״ב) "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי". (שמואל ב כ״א:כ״ב) "אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת, וַיִפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו". מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: סַף, וּמָדוֹן, גָּלְיָת, וְיִשְׁבִּי־בְנֹב. כְּתִיב: (שמואל א י״ז:ז׳) 'וְחֵץ חֲנִיתוֹ', וְקָרִינָן: 'וְעֵץ חֲנִיתוֹ'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדַיִּן לֹא הִגִּיעָנוּ לַחֲצִי שִׁבְחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן שֶׁל רְשָׁעִים. וְלָא (לפרסומיה) [לִיפְתַּח בֵּיהּ] כְּלָל? אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שִׁבְחוֹ שֶׁל דָּוִד.

מדרש תנחומא בהר ג'
וּבָא גּוֹאֲלוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו זֶה בֹּעַז. שֶׁכָּךְ נָעֳמִי אוֹמֶרֶת לְכַלָּתָהּ, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ (שם ב, כ). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלְכָה לָהּ רוּת אֵצֶל בֹּעַז. אָמְרָה לָהּ חֲמוֹתָהּ, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעוֹרִים הַלַּיְלָה (שם ג, ב). וְהוּא הָיָה נָשִׂיא וְהָיָה זוֹרֶה אֶת הַשְּׂעוֹרִים בַּגֹּרֶן. אֶלָּא שֶׁהָיָה דּוֹרוֹ פָּרוּץ בְּגֶזֶל, וְהָיָה יוֹצֵא לְשָׁם לִשְׁמֹר גָּרְנוֹ. אָמְרָה לָהּ, וְרָחַצְתְּ וְסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךָ (שם פסוק ג). וְאַחֲרֵי כֵן, וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן (שם). וְיָרַדְתִּי כְּתִיב. מַהוּ וְיָרַדְתִּי הַגֹּרֶן. שֶׁאָמְרָה לָהּ, זְכוּתִי תֵּרֵד עִמָּךְ. לְכָךְ כְּתִיב: וְיָרַדְתִּי הַגֹּרֶן. וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה לָהּ חֲמוֹתָהּ. הִיא אָמְרָה לָהּ, וְרָחַצְתְּ וְסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךְ, וְאַחֲרֵי כֵן, וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן. וּמֶה עָשְׂתָה רוּת. לְאַחַר שֶׁיָּרְדָה לַגֹּרֶן, עָשְׂתָה כָּל מַה שֶּׁאָמְרָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֵד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכָל אֲשֶׁר צִוְּתָה חֲמוֹתָהּ (שם פסוק ו). לָמָּה לֹא עָשְׂתָה כָּךְ. אָמְרָה רוּת כַּלָּתָהּ, הַדּוֹר פָּרוּץ בָּעֲרָיוֹת, שֶׁמָּא יִרְאוּ אוֹתִי מְקֻשֶּׁטֶת וְיֹאמְרוּ שֶׁמָּא זוֹנָה הִיא. לְפִיכָךְ, וַתֵּרֵד הַגֹּרֶן, וְאַחֲרֵי כֵן, וַתַּעַשׂ כְּכָל אֲשֶׁר צִוְּתָה חֲמוֹתָהּ. וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ (שם פסוק ז). מַהוּ וַיִּיטַב לִבּוֹ. שֶׁעָסַק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב וְגוֹ' (משלי ד, ב). וּכְתִיב: לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחֲמִי וְגוֹ' (שם ט, ה). וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט (רות ג, ז). מַהוּ בַלָּט. כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה (ש״א כא, י). וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת (רות ג, ז-ח). מַהוּ וַיִּלָּפֵת, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי וְגוֹ' (שופטים טז, כט). הִתְחִיל אוֹתוֹ צַדִּיק לִצְעֹק. לִפַּפְתּוֹ, אָמַר לָהּ: מִי אַתְּ. וַתֹּאמַר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ (רות ג, ט). אָמַר לָהּ: וּמַה בָּאת לַעֲשׂוֹת כָּאן. אָמְרָה לוֹ: לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ. אֶלָּא עֲמֹד וְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לָהּ: הוֹאִיל וּבָאת לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַּבֹּקֶר אִם יִגְאֲלֵךְ טוֹב יִגְאַל (שם פסוק יג). שֶׁהָיָה לוֹ אָח גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וּשְׁמוֹ טוֹב. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לִגְאֲלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה', שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר (שם). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמְרָה לוֹ: וְכִי בִּדְבָרִים אַתָּה מוֹצִיאֵנִי. אָמַר לָהּ: חַי ה' אֵינִי מוֹצִיאֵךְ בִּדְבָרִים. וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֵׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגּוֹאֵל עוֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֵּר בֹּעַז (שם ד, א). אָמַר לוֹ: שֵׁב וְנַבִּיט בַּתּוֹרָה מַה כְּתִיב שָׁם. לֹא כָּךְ כְּתִיב: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ. אָמַר בֹּעַז לְטוֹב, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי, וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֲגַלֶּה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה (שם פסוק ג-ד), שֶׁאַתָּה גָּדוֹל מִמֶּנִּי לִגְאֻלָּה. אִם תִּגְאַל גְּאַל (שם). וַיֹּאמֶר הַגּוֹאֵל אֶל בֹּעַז קְנֵה לְךָ (שם ד, ח). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, גָּאַל בֹּעַז מַה שֶּׁמָּכְרָה נָעֳמִי. וּמֵהֵיכָן לָמַד בֹּעַז. מִן הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר וְגוֹ', וְעוֹד מִי הָיָה זֶה. זֶה יִרְמְיָה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ וְגוֹ' (ירמיה לב, ז). וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה (שם פסוק ח). מִיָּד קִיֵּם יִרְמְיָה אֶת הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה וְגוֹ' (שם פסוק ט). וּמֵהֵיכָן לָמַד. מִפָּרָשָׁה הַזֹּאת, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ.

בראשית רבה מא ד
הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים (בראשית יג, ה), רַבִּי טוֹבִיָּה בַּר יִצְחָק אָמַר שְׁנֵי אֹהָלִים, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית, דִּכְוָתָה (בראשית יט, טו): קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וגו', רַבִּי טוֹבִיָּה בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר שְׁנֵי אֹהָלִים, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יִצְחָק אָמַר שְׁתֵּי מְצִיאוֹת, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק (תהלים פט, כא): מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, הֵיכָן מְצָאתִיו בִּסְדוֹם.

רות רבה
א כ: רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְנִתְלָה לִבְנָהּ אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, טז): וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעָה מִילִין הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְעָמְדוּ מִמֶּנָּהּ אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, כב): אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁפֵּרְשָׁה עָרְפָּה מֵחֲמוֹתָהּ נִתְעָרְבוּ בָּהּ עֶרְוַת גּוֹיִם שֶׁל מֵאָה בְּנֵי אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א יז, כג): וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וגו' מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, מִמַּעַרְוֹת כְּתִיב, מִמֵּאָה עָרְלוֹת גּוֹיִם שֶׁנִּתְעָרוּ בָּהּ כָּל הַלַּיְלָה.

ב ב: עם המלך במלכותו ישבו שם, מכאן אמרו לא מתה רות המואביה עד שראתה שלמה בן בנה יושב ודן דינן של זונות, הדא הוא דכתיב וישם כסא לאם המלך זו בת שבע, ותשב לימינו זו רות המואביה.

ב ט:  שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָהּ. וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, שֶׁרָאֲתָה בְּדִבְרֵי חֲמוֹתָהּ. רַבִּי בֵּיבַי בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר, רוּת וְעָרְפָּה בְּנוֹתָיו שֶׁל עֶגְלוֹן הָיוּ, שנאמר (שופטים ג') דבר סתר לי אליך המלך ויאמר הס וגו' וכתיב ואהוד בא אליו וגו' ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך, ויקם מעל הכסא, א"ל הקב"ה אתה עמדת מכסאך לכבודי, חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה'. (ראו גם: ילקוט שמעוני לשופטים מב) 

ב יב: וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עָבְרוּ עַל שׁוּרַת הַדִּין וְהָלְכוּ בְּיוֹם טוֹב. דָּבָר אַחֵר, וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, הוּצְרָה עֲלֵיהֶם הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָלְכוּ בְּיָחֵף. וַתֵּלַכְנָה, הָיוּ עֲסוּקוֹת בְּהִלְכוֹת גֵּרִים.

ב כ: וַתִּשֶֹּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה (רות א, יד), חָסֵר אל"ף, תָּשַׁשׁ כֹּחָן, שֶׁהֵן מְהַלְּכוֹת וּבוֹכוֹת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְנִתְלָה לִבְנָהּ אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, טז): וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעָה מִילִין הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְעָמְדוּ מִמֶּנָּהּ אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, כב): אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁפֵּרְשָׁה עָרְפָּה מֵחֲמוֹתָהּ נִתְעָרְבוּ בָּהּ עֶרְוַת גּוֹיִם שֶׁל מֵאָה בְּנֵי אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א יז, כג): וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וגו' מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, מִמַּעַרְוֹת כְּתִיב, מִמֵּאָה עָרְלוֹת גּוֹיִם שֶׁנִּתְעָרוּ בָּהּ כָּל הַלַּיְלָה. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר אַף כֶּלֶב אֶחָד, דִּכְתִיב (שמואל א יז, מג): וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי.

ב כא: וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, כָּל נְשִׁיקָה שֶׁל תִּפְלוּת בַּר מִן תְּלָת, נְשִׁיקָה שֶׁל גְדֻלָּה, וּנְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, וּנְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת. שֶׁל גְּדֻלָּה, דִּכְתִיב (שמואל א י, א): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ. שֶׁל פְּרָקִים, דִּכְתִיב (שמות ד, כז): וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. שֶׁל פְּרִישׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרִיבוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, יא): וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, לָמָּה, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ. וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ וגו', כֵּיוָן שֶׁשָּׁבָה אֶל עַמָּהּ שָׁבָה אֶל אֱלֹהֶיהָ. (ראו גם: בראשית רבה ע יב: שמות רבה ה א׳: ילקוט שמעוני על נ"ך ק״ח ו׳,קכ״ד ד׳: אברבנאל על שמואל א י׳ א׳ א׳: רד"ק על שמואל א י׳ א׳ ב׳: הכתב והקבלה, בראשית כ״ט י״א א׳: מדרש לקח טוב על רות א׳ י״ד ב׳: מדרש שמואל י״ד ה׳:)

ב כב-כד: וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ (רות א, טז), מַהוּ אַל תִּפְגְּעִי בִי, אָמְרָה לָהּ לֹא תֶחֱטָא עָלַי, לָא תִסְּבִין פְּגָעַיִךְ מִנִּי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, מִכָּל מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמְרָה לָהּ, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין שָׁם מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ, בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, אֵלּוּ עֳנָשִׁין וְאַזְהָרוֹת. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, שְׁאָר מִצְווֹת.(ראו גם: מדרש לקח טוב על רות א׳ ט״ז א׳: משנת ארץ ישראל על משנה שבת, נספחים ד׳ נ״ח: אשכול הכופר על רות א׳ י״ז א׳)
וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ (רות א, טז), מַהוּ אַל תִּפְגְּעִי בִי, אָמְרָה לָהּ לֹא תֶחֱטָא עָלַי, לָא תִסְּבִין פְּגָעַיִךְ מִנִּי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, מִכָּל מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמְרָה לָהּ, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין שָׁם מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ, בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, אֵלּוּ עֳנָשִׁין וְאַזְהָרוֹת. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, שְׁאָר מִצְווֹת.

דָּבָר אַחֵר, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּגִלְגָּל, בְּשִׁילֹה, בְּנֹב, בְּגִבְעוֹן, בְּבֵית עוֹלָמִים. בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, לָנָה אֲנִי עַל קָרְבְּנוֹתַי. עַמֵּךְ עַמִּי, לְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלִּי. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, לְשַׁלֵּם שְׂכַר פְּעֻלָּתִי.

בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת (רות א, יז), אֵלּוּ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק. וְשָׁם אֶקָּבֵר, אֵלּוּ שְׁנֵי קְבָרִים הַמְתֻקָּנִים לְבֵית דִּין, אֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין, וְאֶחָד לַנֶּהֳרָגִין וְלַנֶּחְנָקִין. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף, אָמְרָה לָהּ, בִּתִּי, כָּל מַה שֶּׁאַתְּ יְכוֹלָה לְסַגֵּל מִצְווֹת וּצְדָקוֹת, סַגְלִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

ג ו: רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין כְּתִיב (תהלים פט, ט): ה' צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ, שֶׁמּוֹצִיא דְבָרִים בְּעוֹנָתָן, אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז מֵתָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנִתְכַּנְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִגְמִילוּת חֲסָדִים, וְזִיל כָּל עַמָּא לִגְמִילוּת חִסְדָּא, נִכְנְסָה רוּת עִם נָעֳמִי, וְהָיְתָה זוֹ יוֹצֵאת, וְזוֹ נִכְנְסָה.

(ראו גם: תלמוד ירושלמי כתובות א׳ א׳ י״ב: מדרש לקח טוב על רות א יט ב׳: )

ה ב: ותפל על פניה ותשתחו ארצה וגו', מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ.

ה ה': וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי וגו' וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶךָ (רות ב, יג), אָמַר לָהּ חַס וְשָׁלוֹם אֵין אַתְּ מִן הָאֲמָהוֹת, אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת. 

ה ו: גשי הלום, ר' יוחנן פתר בה שית שטין, מדבר בדוד, גשי הלום קרובי למלכות, ואין הלום אלא מלכות, הה"ד (ש"ב ז') כי הביאותני עד הלום, ואכלת מן הלחם זו לחמה של מלכות, וטבלת פתך בחומץ, אלו היסורין, שנאמר (תהלים ו') ה' אל באפך תוכיחני, ותשב מצד הקוצרים שנוצדה ממנו המלכות לשעה… ויצבט לה קלי שחזרה לו מלכותו, שנאמר (שם כ') עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו…

דבר אחר גשי הלום מדבר בשלמה, גשי הלום קרובי למלכות, ואכלת מן הלחם זו לחמה של מלכות, שנאמר (מ"א ד') ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת, וששים כר קמח, וטבלת פתך בחומץ זה לכלוך מעשים, ותשב מצד הקוצרים, שנוצדה לו מלכותו לשעה… דבר אחר גשי הלום מדבר בחזקיהו, ואכלת מן הלחם זו לחמה של מלכות, וטבלת פתך בחומץ אלו היסורין, שנאמר (ישעיה ל"ח) ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וגו', ותשב מצד הקוצרים, שנוצדה לו מלכותו לשעה, כמד"ת (שם ל"ז) ויאמר חזקיהו יום צרה ותוכחה, ויצבט לה קלי, שחזרה לו מלכותו שנאמר (דה"ב ל"ב) וינשא לעיני כל הגוים מאחרי כן… דבר אחר גשי הלום מדבר במנשה, גשי הלום קרובי למלכות, ואכלת מן הלחם זו לחמה של מלכות, וטבלת פתך בחומץ שלכלך מעשיו כחומץ ממעשים רעים. ותשב מצד הקוצרים, שנוצדה לו מלכותו לשעה, דכתיב (דה"ב ל"ג) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא עליהם ה' את שרי הצבא אשר למלך אשור…

דבר אחר גשי הלום מדבר בבועז, קרובי להכא, ואכלת מן הלחם זה לחמן של קוצרים, וטבלת פתך בחומץ דרך הקוצרים להיותן טובלין בחומץ פתן, א"ר יונתן מכאן שמוציאין מיני חומצנין לגרנות, ותשב מצד הקוצרים בצד הקוצרים ודאי, ויצבט לה קלי קליל זעיר בשתי אצבעותיו. א"ר יצחק את שמע מינה תרתי או ברכה שרת באצבעותיו של אותו צדיק, או ברכה שרת במעיה של אותה צדקת, ממה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר נראין הדברים שהברכה שרת במעיה של אותה צדקת

ו א:  חֲרָדָה שֶׁהֶחֱרִידָה רוּת לְבֹעַז, דִּכְתִיב: וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, וּבַדִּין הוּא שֶׁיְקַלְּלֶנָּה, אֶלָּא: וּבוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב, נָתַתָּ בְּלִבּוֹ וּבֵרֲכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי. וַיִּלָּפֵת לְפָתַתּוּ כַּחֲזָזִית, הִתְחִיל מְמַשְׁמֵשׁ בְּשַׂעֲרָהּ, אָמַר רוּחוֹת אֵין לָהֶם שֵׂעָר, אָמַר לָהּ מִי אַתְּ, רוּחַ אוֹ אִשָּׁה, אָמְרָה אִשָּׁה. פְּנוּיָה אַתְּ אוֹ אֵשֶׁת אִישׁ, אָמְרָה לוֹ פְּנוּיָה. טְמֵאָה אַתְּ אוֹ טְהוֹרָה, אָמְרָה לוֹ טְהוֹרָה. וְהִנֵּה אִשָּׁה טְהוֹרָה מִכָּל הַנָּשִׁים שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וגו'. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֲרוּרִים הָרְשָׁעִים, לְהַלָּן כְּתִיב (בראשית לט, יב): וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי. אֲבָל הָכָא וּפָרַשְׂתָּ כְּנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ. (ראו גם: ילקוט שמעוני על נ"ך תר״ו ב: נחל אשכול על רות ג׳ ח׳ א׳: אגרת שמואל על רות ג׳ ח ה׳: אשכול הכופר על רות ג׳:י״א:ב׳)

מדרש לקח טוב על רות
א ד ד: ושם השנית. ששינת מעשיה ממעשה יבמתה, רות שיצא ממנה דוד שריוה, להקב"ה בשירות ותושבחות ד"א רות שראתה דברי חמותה ד"א רות שהיתה רותתת מן העבירה אמ"ר יוסי בר חוני רות מבניו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה, ר' ביבי בשם ר' ראובן אמ' לפי שעמד עגלון מלך מואב מכסאו בשעה שאמ' לו איהוד (שופטים ג' כ') דבר אלהים לי אליך המלך אמ' הקב"ה אתה עמדת מכסאך בשביל כבודי הרי אני מעמיד ממך בן יושב על כסאי ואי זה זה שלמה דכתי' (דה"י א' כ"ט כ"ג) וישב שלמה על כסא יי'.

א׳:ט״ו:א׳: ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה. אמ"ר יצחק כל אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נתוועדו בה גוים וזהו שאמר הכתוב (שמואל א' י"ז כ"ג) ממערכות פלשתים, ממערות כתי' ממאה ערלות שנתוועדו בה ר' תנחומא אומ' אף כלב אחד שנאמר (שם י"ז מ"ג) ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות.

א׳:ט״ז: ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך. אמרה לה אל תחטאי בי כמו (איוב ז' כ') למה שמתני למפגע לך, לעזבך לשוב מאחריך אמ' לה בין כך ובין כך דעתי להתגייר ולמה אעזבך לשוב מאחריך מוטב לי על ידך ולא על יד אחר כיון ששמעה כך התחילה סודרת לפני הלכות גרים, אמרה לה אין אנו יוצאין חוץ לתחום שבת בשבת ואין אנו הולכי' לע"ז כי אם לאהל מועד וגלגל ושילה, לנוב ולגבעון ולבית העולמים אמרה לה אל אשר תלכי אלך, אמרה לה נעמי אסור לנו ללין בבית שאין בו מזוזה ואסור להתיחד עם איש חוץ מבעלה אמרה לה ובאשר תליני אלין, עמך עמי אמרה תרי"ג מצות יש לנו כמנין עמך ושלש אותיות של עמך הרי תרי"ג מצות אמרה לה רות עמך עמי ואלהיך אלהי יכלל כל התורה.

ב׳:ה׳: ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת. מה ראה בועז לשאול עליה והלא היה מכירה אלא שראה בה דרך צניעות שכל הנשים שוחחות ומלקטות וזו עומדת ומלקטת כדי שלא שוחה, כל הנשים היו שוחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה, כל הנשים מלקטות מן העמרים וזו מלקטת מן ההפקר וכן הוא אומ' בדוד (שמואל א' י"ז נ"ב) וכראות שאול את דוד יצא לקראת הפלשתי אמ' אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי ד"א למי הנערה הזאת כסבור הוא שהיא מבנות בית לחם והיה מצטער עליה שמא היא משבט יהודה.

ב ו: ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא. כלומר אינה מיוחסת אלא חמותה למדתה דרך צניעות שנ' השבה עם נעמי.

ב י: ותפל על פניה [ותשתחו ארצה] ותאמר [אליו] מדוע מצאתי חן בעיניך. נבאה על עצמה שסוף שהוא מכירה בדרך ארץ.

ג ו: ותרד הגרן ותעש ככל אשר צותה חמותה. מכאן אמרו חז"ל (משלי ט' ט') תן לחכם ויחכם עוד זו רות שלא החליפה בגדיה בבית אלא בגורן.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות
דע כי יש בתחילת ספר זה ג' שאלות מי כתב ספר זה ולמה נסמך אצל ספר משלי ומה היינו צריכין אליו ומה הוריה למדנו ממנו. ..תשובת שאלה ב' לשני פנים, כי שלמה אשר ידבר המשלים מרות זו יצא, והסמיך ספרה לספרו, ושלמה אמר בסוף ספרו (משלי לא, י) אשת חיל מי ימצא, והלל ושבח לאשת חיל הרבה באלף בית עד תיו כולן שבחות, וסיים בסוף ספרו (שם לא, ל) שקר החן והבל היופי (שם לא, לא) תנו לה מפרי (מעשיה) , ולפי שהיתה נעמי אשה יראת יי' ורות אשת חיל שנאמר בה (רות ג, יא) כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את, לכן הזכירם והסמיכם אצל ספר משלי, ללמדך שכל מה שאמר שלמה על אשת חיל על כמותן דבר כמות נעמי וכלתה.

מדרש שמואל כ׳:ד׳
ויגש הפלשתי השכם והערב וגו' (שם שם ט"ז), אמר רבי ברכיה בר רבי יצחק בשכר ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה נתלו לבנה מ' יום, הדא הוא דכתיב ויתיצב ארבעים יום (שם שם), רבי יודן בשם רבי יצחק בשכר ארבעה דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ועמדה ממנה ד' גבורים הללו, סף ומדון גלית וישבי, הדא הוא דכתיב את ארבעת אלה וגו' (שמואל ב' כ"א כ"ב), אמר רבי יצחק אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה, נתערבו בה (גייס) [גויות] של מאה בני אדם, הדא הוא דכתיב והוא מדבר עמם והנה איש הבינים וגו' ממערכות פלשתים (שמואל א' י"ז כ"ג), ממערכות [ממערות כתיב] ממאה ערלות פלשתים רבי תנחומא אמר אף כלב אחד, וכתיב ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי.

רות זוטא
א א: [א] רבי (א) תנחומא פתח נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני (ישעיהו סה, א). נדרשתי ללא שאלו, זה רחב הזונה: נמצאתי ללא בשקוני, זה רות המואביה, (ב) שלא יצאתה מן העולם עד שראתה שלמה המלך. וכן הוא אומר וישם כסא לאם המלך (מלכים א ב, יט). זו רות המואביה, שהיא היתה אמה של מללכות. (ג) ומה ענין רות אצל עצרת, שהוא נקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי ידורין ועוני, וכן הוא אומר (אף) חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים (תהלים סח, יא). (ד) אמרה תורה לפני הקב"ה רבונו של עולם תן חלקי בשבט של עוני, שאם עשירים עוסקין בי יהיו מתגאין, אבל כשהן [עניים הם] מתעסקין בי, ויודעין שהם רעבים, שנאמר ניתן הסכל במרומים [רבים] ועשירים בשפל ישבו (קהלת י, ו):

(ראו גם: ילקוט שמעוני על נ"ך תקצ״ו ב׳: חומת אנך על ישעיה ס״ה א׳)
א ב: ושם שני בניו וגו'. (יב) אמר רבי יוחנן צריך אתה לחוש לשם מחלון [שהוא] לשון מחילה, (יג) נזדווגה לו רות המואביה. שהיתה רותחת מן העבירה. כליון שהוא לשון כלייה, נזדווגה לו (יד) ערפה שעמד ממנה גלית הפלשתי:

א ד: וישאו להם נשים מואביות. (טו) מי גרם לשבט יהודה לישא אשה מואביה, על שעשו מעשה עמון ומואב. [עד דבר אשר] לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג, ה). (טז) שם האחת ערפה, שהיה לה לערף כעגלה ערופה: ושם השנית רות שהיתה מרתחת עצמה מן העבירה לעשות רצון אביה שבשמים:

ד"א רות שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, יש לך בני אדם שמעשיהם נאים ושמותם מכוערים, ויש לך ששמותם ומעשיהם מכוערים, ויש ששמותם ומעשיהם נאים, כמו השבטים. שמותיהם נאים ומעשיהם מכוערים, עשו וישמעאל, שמות מכוערים ומעשיהם נאים, אלו עולי בבל, שמותם ומעשיהם מכוערים, אלה המרגלים: (יח) וישבו שם כעשר שנים. [מלמד] שהגזירה תולה עד עשר שנים: וימת אלימלך וגו'. (יט) וכי כל אדם אינם מתים אלא ללמדך שאין הגזירה מגעת אלא על מי שסיפק בידו לעשות ולמחות ואינו מוחה, ואין אדם משייר יתומים אלא אם כן עין צרה בממונו, וכן הוא אומר ונוע ינוע בניו (תהלים קט, י), (למען) [ולמה יען] אשר לא זכר עשות חסד (תהלים קט, טז):

א יב:(ל) שובנה בנותי לכנה. שתי פעמים, מכאן אתה למד שממאנין לגר שני פעמים. אמר ר' חייא אל תאמין בגר עד כ"ד דורות (לא) שהוא תופש שאורו, אבל בשעה שהוא מקבל עליו עולו של מקום מאהבה ומיראה ומתגייר לשם שמים, אין הקב"ה מחזירו, שנאמר ואוהב (את הגר) [גר] לתת לו לחם ושמלה וגו' (דברים י, יח). (לב) י"ח אזהרות הזהיר הקב"ה על הגר, וכנגדן הזהיר על ע"ז, שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה, תמר ורות, תמר היתה צועקת (לג) אל אצא ריקנית מן הבית רות כל שעה שחמותה אומרת לה לכי בתי היתה בוכה, שנאמר ותשנה קולן ותבכינה עוד (רות א, יד), ולבסוף ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה (רות א, יד). (לד) אמרו אותה הלילה הערו בה מאה ערלות פלשתים ויצא ממנה גלית הגתי הפלשתי. התחילה נעמי מפייסת לרות שתחזור אף היא, ורות התחילה מחננת לפניה בת מלכים אני בת גדולים אני, ומדבקת בשפחתך, סבורה אני שאני קונה שמך בעולם, ותאמר רות איני יכולה לחזור למשפחתי ולשאורה של ע"ז של בית אבא, (לה) מכאן ואילך אמרה לה בתי אסור לצאת חוץ מאלפים אמה בשבת, אמר לה (באשר) [אל אשר] תלכי אלך (רות א, טז), אמרה לה אסור לנו לייחד עם פנויה כל שכן עם אשת איש, אמרה לה באשר תליני אלין (רות א, טז), אמרה לה אסור לנו עריות, אמרה לה עמך עמי (רות א, טז), אמרה לה אסור לנו ע"ז, אמרה לה ואלהיך אלהי (רות א, טז), אמרה לה ארבע מיתות נמסרין לבית דין, אמרה לה באשר תמותי אמות (רות א, יז), (לו) אמרה לה שתי קבורות מתוקנין לבית דין, אמרה לה ושם אקבר (רות א, יז), אמרה לה שמא את סבורה שכשם שאדותי [צריך להיבדק] מנחת אותך ונבדקה במשפחה אחרת ונושא הימנה שכך אני עושה ויארע לי כאשר אירע לה, כה יעשה [ה'] לי וכה יוסיף וגו' (רות א, יז), כיון שראתה נעמי שקיבלה והטריחה [צריך להיבדק] עליה בבכיה גדולה, נתגלגלו רחמיה והטריחה עליה וקיבלתה, הדא הוא דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה וגו' (רות א, יח):

ילקוט שמעוני על נ"ך
ת״ר א: אמר רבי יוחנן צריך אדם לחוש לשם, מחלון שהוא לשון מחילה, נזדווגה לו רות שהיתה מרתתת מן העבירות, כליון כליה, נזדווגה לו ערפה שיצאת ממנה גלית. מחלון וכליון אפרתים (ברמז ע"ז)

ב: ויבואו שרי מואב ויהיו שם, בתחלה באו להם לעיירות ומצאו אותם פרוצים בעריות, ואחר כן באו לכרכים ומצאום מרוחקים ממים ואח"כ חזרו לעיירות שנאמר ויבואו שדי מואב. וישאו להם נשים מואביות ומי גרם להם לישא נשים מואביות, אלא שעשו כעמון ומואב בצרות עין על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, שאם האחת ערפה שהיתה ראויה ליערף כעגלה ערופה, ושם השנית רות מרתתת מן העבירה. וישבו שם כעשר שנים מלמד שהגזרה תולה עד עשר שנים:

ו: ותשאר היא ושני בניה א"ר חנינא בריה דר' אבהו נעשית שירים. וישאו להם נשים מואביות, תני בשם ר"מ לא ניירום ולא הטבילום ולא היתה הלכה להתחדש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביה. שם האחת ערפה שהפכה עורף לחמותה. רב ושמואל חד אמר הרפה שמה ולמה נקרא שמה ערפה שהכל עורפין אותה מאחוריה, וחד אמר ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין כהריפות, וכן הוא אומר ותקח האשה ותפרוש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות, ואי בעית אימא מהכא אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות, א"ר יצחק כתיב ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, יבאו בני נשיקה ויפלו ביד בני הדביקה דכתיב את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד. דרש רבא בזכות ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעת גבורים:

ז: ר' ביבי בשם ר' ראובן אמר רות וערפה בנות עגלון היו דכתיב דבר סתר לי אליך המלך ויקם מעל הכסא, א"ל הקב"ה אתה עמדת מכסאך בשביל כבודי הריני מעמיד ממך בן יושב על כסאי שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך:

נ"ך תר״א ח: ותשנה קולן (חסר אלף) תש כחן מהלכות ובוכות, רבי ברכיה אומר ארבע פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלו לבנה ארבעים יום, שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, א"ר יצחק ארבע מילין הלכה ערפה עם חמותה ועמדו ממנה ארבעה גבורים ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת. אמר ר' יצחק אותה הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתערבו בה גויות מאה בני אדם, רבי תנחומא אמר אף כלב דכתיב ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי (ברמז קכ"ו):

תקצ״ו א:  סדרן של כתובים, רות, ספר תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, קינות, דניאל, מגלת אסתר, עזרא, דברי הימים, למ"ד איוב בימי משה היה נקדמיה ברישא, אתחולי פורענותא לא מתחלינן, והא רות פורענותא היא, פורענותא דאית לה אחרית, דאמר ר' יוחנן למה נקרא שמה רות שזכתה ויצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות:

ב: ר' תנחומא פתח נדרשתי ללא שאלו זו רחב הזונה, נמצאתי ללא בקשוני זו רות המואביה שלא יצאת מן העולם עד שראתה שלמה, וכן הוא אומר וישם כסא לאם המלך זו רות המואביה שהיתה אמה של מלכות, ומה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני וכה"א חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים:

ת"ר ז: ושם השנית רות שראתה בדברי חמותה. ד"א שיצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות. ר' ביבי בשם ר' ראובן אמר רות וערפה בנות עגלון היו דכתיב דבר סתר לי אליך המלך ויקם מעל הכסא, א"ל הקב"ה אתה עמדת מכסאך בשביל כבודי הריני מעמיד ממך בן יושב על כסאי שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך:

תר"א כ: למי הנערה הזאת, וכי לא היה מכירה, אלא כיון שראתה נעימה במעשיה, כל הנשים (עומדות) [שוחחות] ומלקטות וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מלקטות בין העמרים וזו מלקטת מן ההפקר, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה. ותשב מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים, שתי שבלים לוקטת שלשה אינה לוקטת. ויאמר נערה מואביה היא אלא שחמותה מאלפא לה:

תר"ג א – ג: אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני, מה נחמה נחמה א"ל עתידה את לעלות לגדולה ועתידין בניך להיות מנהיגין של ישראל, ועתידה את ללבוש כתר מלכות, ואע"פ שאת רואה עצמך שאת עניה עתיד לצאת ממך מי שמקדיש מאה ככרי זהב, שנאמר (ואני) [והנה] בעניי הכינותי וגו', וכי עני מקדיש כל הככרים הללו של זהב וכסף, אלא ביום שהרג דוד את גלית השליכו עליו בנות ישראל כל הכסף והזהב הזה והקדישו לבית המקדש, וכשבא רעב שלש שנים בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום, אמר לו הקב"ה לא קבלת עליך להחיות בו נפשות חייך שאין המקדש נבנה על ידך אלא על ידי שלמה, דכתיב ויהי דבר ה' אל נתן לאמר לך ואמרת וגו' אשר יצא ממעיך הוא יבנה הבית לשמי.
ויאמר לה בועז לעת האוכל, רבי יוחנן אומר מדבר בדוד, גושי הלום הקרבי למלכות כמה דאת אמר כי הביאותני עד הלום. ואכלת מן הלחם מלחמה של מלכות כמא דאת אמר ויהי לחם שלמה ליום אחד. וטבלת פתך שנטלטלה מלכותו. ותאכל ותשבע ותותר, ותאכל בעולם הזה, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעולם הבא. ויצבט לה קלי שחזרה למלכותו.

דבר אחר מדבר בחזקיהו וכו'. וטבלת פתך בחומץ אלו היסורין, מדבר במנשה וכו', וטבלת פתך בחומץ זה לכלוך מעשים. ותשב מצד הקוצרים שנטלטלה מלכות, ויצבט לה קלי וישמע תחנתו וישיבהו למלכותו וכו', מדבר במלך המשיח. וטבלת פתך בחומץ, שנטלטלה מלכותו לשעה כגואל ראשון כך גואל אחרון נכסה וחזר ונגלה, מדבר ברות. גושי הלום קרבי להכא, ואכלת מן הלחם מלחמן של קוצרים, וטבלת פתך בחומץ מכאן להבא, ואכלת מן הלחם מלחמן של קוצרים, וטבלת פתך בחומץ מכאן שהחומץ יפה לשרב, אמר ר' יונתן מכאן שהיו מוציאין מיני חמוצין לגרנות:

תר"ד ד: ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, ובאת והלכה ובאת עד שמצאה בני אדם המהוגנים לילך עמהם. ויאמר בועז למי הנערה הזאת וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אמר רבי אלעזר דבר חכמה ראה בה שתי שבלים לקטה שלש לא לקטה, במתניתא תנא דבר צניעות ראה בה עומד מעומד (יושבת) [נופלת] מיושב. וכה תדבקין עם נערותי, וכי דרכוו של בועז לדבר עם הנערות, אמר רבי אלעזר כיון דחזא ותשק ערפה וגו' אמר שרי לאדבוקי בה. גושי הלום רמז לה עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי וגו' ומי ביתי כי הביאותני עד הלום. וטבלת פתך בחומץ, מכאן שהחומץ יפה לשרב. [ותשב מצד הקוצרים], אמר רבי שמואל רמז לה עתידה מלכות בית דוד שתחלק. ותאכל ותשבע ותותר, אמר ר' אלעזר ותאכל בימי דוד ותשבע בימי שלמה. ותותר בימי חזקיה ואבע"א ותאכל בימי דוד ושלמה, ותשבע בימי חזקיה, ותותר בימי רבי, דאמר מרי, דאמר מרי אהוריריה דר' היה עתיד משבור מלכא. במתניתא תנא ותאכל בעולם הזה, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעולם הבא:

תר"ו ח:ותשכב מרגלותיו עד הבקר ותקם בטרם יכיר, בטרום כתיב, מלמד ששהתה שש שעות שוכבת מרגלותיו. ויאמר אל יודע אמר לבן ביתו אל יודע, כל אותו הלילה היה בועז שטוח על פניו ואומר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה אל יודע שלא יתחלל שם שמים בפרהסיא. ויאמר הבי המטפחת מלמד שמדבר עמה לשון זכר שלא ירגישו בה אחר מן הבחורים, ואחזי בה ותאחז בה, מלמד שהיא אחזה כזכר. וימד שש שעורים (ברמז קב"ה):

ילקוט ראובני 
לך לך: כבר הודעתיך א' כי היא רות ב' היא נעמי והם סוד בינה ומלכות, והענין כי כל דבר קליפה שנפרד מן הקדושה משך עמו ניצוצות קדושה וכשנפרד לוט מאברהם אז נפרדו ב' ניצוצות מן הקדושה, א' כנגד המלכות והוא רות, וא' כנגד בינ"ה, והוא נעמי, אמנם מן רות יצא דוד ועובד וכל שורש המלוכה עד משיח, מה שאינו כן בנעמי והענין כי להיות נעמי מן הבי"נה לא היה כח ללוט להדבק שם וכו', אך מן רות שהוא מלכות שם היה כח הקליפה להדבק שם.

וישב: למה נתאחר בועז לקחת אשה רות המואביה, מפני שרות היתה מזרע מואב, אבל מתחלה היתה מנפשות קדושות של ישראל, ובעבור שחטא נתחייבו חובת גלגול ונתגלגלה באומות העולם, ועתה שבא בועז לעולם זאת הנשמה של רות היתה בת זוגו, כי כבר קבלה כל עונשה להגיע זמנה לבא להתגלגל בזה העולם, וגם בועז בן זוגה, ועל זה אמר ע' סנהדרין הוצרכו לסבב סבות בדבר, וגם זה היה בעינו של בועז, כי נפש אשתו רות נתרחקה עד שנתגלגלה באומות העולם, כי לפעמים מתלכלכת הנפש, ורות היתה נפש מנפשו של בועז וראויה לו, וכשירדו מלמעלה למטה נתגלגלה באומות העולם, וזה לזכות את ישראל שהם מרומים על ידי ישראל, ועל כן אמרו חז"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ולכן מרחמים ומכסים על עונות ישראל שמדברים ועושים נגד אומות העולם לא מצדם הבאים מכח האומה או מכח עשו, אלא מכח אותן הנפשות שנתגלגל מאומתיהם מזרע ישראל. לכן נתאחר הדבר שאמרנו מבועז, שרצה בועז לחקור ולדרוש בדבר אם היתה ראויה לו או מאיזה כת היתה, ודרשו וחקרו בית דין של מעלה בדבר, ולהראות אם היא ממש נפטרה מנפש ישראל, ואם היתה ראויה לו לאשה, כי בועז חכם וצדיק היה מזרע מלוכה, וכן מצאו שנפש רות מזרע אברהם ומזרע הפרתמים ואמר שמצא שהיתה ראויה לו, אז סיבב הקב"ה סיבובים ההם סיבה אחר סיבה שבאה לגורן נתיחדה לו אשה וכו'. וענין עובד שאמרו חז"ל שבועז קיים יבום בזה האשה הנקראת רות, היה ראוי להביא נשמת מחלון וכליון בזרעו ובזרע רות כמו שהביא יהודה בתמר נשמת ער ואונן בפרץ וזרח שיצאו תאומים, והטעם הוא משחז"ל מחלון וכליון, מחלון שמחל להם ה' ולא הוצרך לגלגל, אבל כליון הוצרך לגלגל על כן לא ילדה אלא אחד.

מדרש אגדה, ויקרא כ״ה:מ״ח
ד"א פעמים רבות יצילם. מדבר בבני אדם, כיון שמגיע לו צרה, מיד הוא עושה תשובה, והקב"ה מצילו. כך פעם ראשון ופעם שני, אם חזר בו הרי יפה, ואם לאו הקב"ה מביא עליו צרה, למה שקשה הוא לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה לו תחלה פושט ידיו בנכסיו, ממי שאתה למד מנעמי ומבניה ואלימלך שהיה גדול הדור, כיון שבע רעב מה עשה, הניח ארץ ישראל והלך לו לארץ פלשתים, והיה הקצף עליו, אמר לו הקב"ה אתה נשיא של דור, הנחתה ארץ ישראל שממה, מה יעשו בני כך, הם יניחו ארץ ישראל שממה וילכו להם, ויאמרו כאשר עשה נשיאנו כך נעשה אנחנו מה כתיב שם וימת אלימלך איש נעמי (רות א' ג'), לא היה לבניו ללמוד מאביהם ולחזור לארץ ישראל, אלא לא חזרו, ומה עשו אף הם, (ויקחו) [וישאו] להם נשים מואביות (שם שם ד'), שלא הטבילו אותם, ולא גיירו אותם, שם האחת ערפה ושם השנית רות (שם), ולמה נקרא שמה ערפה, שהפכה עורף לחמותה, ושם השנית רות, שראתה דברי חמותה, שנאמר וישבו שם כעשר שנים (שם), כל עשרה שנים הללו היה הקב"ה מתרה בהן, שמא יחזרו לארץ ישראל, ולא היו חוזרים והיה מפשיט ידו במקניהם ובגמליהם, וכיון שלא עשו תשובה מה כתיב, וימותו גם שניהם מחלון וכליון (שם שם מה), משמתו גמליהם שוריהם וחמורם וצאנם, ואחר כך וימותו גם שניהם, הוי קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם, ומה הוא עושה להם מדלדלם מנכסיהם והם מוכרים נכסיהם, לקיים מה שנאמר וכי ימוך אחיך:
(ראו גם: רות רבה ב׳ ט׳: מדרש תנחומא, בהר ג׳ א׳: ילקוט שמעוני על נ"ך ת״ר ז׳: תנחומא בובר, בהר ח׳ א׳: אגרת שמואל על רות א׳:ד׳:ז׳)

ספרי
במדבר ע״ח: ומה אלו, שהם מעם שחייבים כלייה, על שקירבו עצמם – קירבם המקום; ישראל שעושים את התורה – על אחת כמה וכמה! וכן אתה מוצא ברות המואביה: מה אמרה לחמותה (רות א) "עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמות אמות". אמר המקום: לא הפסדת כלום, הרי המלוכה שלך היא בעולם הזה ובעולם הבא! (דברי הימים א ד) "ויואש ושרף אשר בעלו למואב". יואש ושרף – זה מחלון וכליון: יואש שנתייאשו מן הגאולה, יואש שנתייאשו מדברי תורה, שרף ששרפו בניהם לעבודה זרה.

..
"עם המלך במלאכתו ישבו שם" – נמצאת אומר שלא מתה רות המואביה, עד שראתה שלמה בן בנה יושב ודן דינו של זונות, שנאמר "במלאכתו ישבו שם". והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שהיתה מן העם שנאמר בו (מלכים א יא) "לא תבואו בם והם לא יבואו בכם", על שקירבה את עצמה – קירבה המקום; ישראל שעושים רצונו של מקום – על אחת כמה וכמה

בהעלותך עח: וכן אתה מוצא ברות המואביה מה אמרה לחמותה, עמך עמי ואלקיך אלקי באשר תמותי אמות, אמר המקום לא הפסדת כלום, הרי המלוכה שלך היא בעולם הזה ובעולם הבא.

חומת אנך על ישעיה ס״ה:א׳
נדרשתי ללא שאלו וכו'. ארז"ל במדרש נדרשתי ללא שאלו זו רחב הזונה נמצאתי ללא בקשו זו רות המואביה. ויש מי שפירש דרחב שאלה שיכפר לה מה שחטאה בחבל ובחלון ובחומה ונתן לה ה' גם מה שלא שאלה שיצאו ממנה ח' נביאים. וז"ש נדרשתי ללא שאלו ורות לא שאלה דבר והקב"ה עשה שנבנה ממנה מלכות בית דוד וזהו נמצאתי ללא בקשוני זו רות. וכונת הכתוב להוכיח לישראל לומר הביטו וראו איך נמצאתי לאשר קורא בשמי דרחב ורות שבאו לחסות תחת כנפי נתתי להם יותר מאשר שאלו ואם תקראו בשמי ותדרשוני אני נותן לכם בכפלים זהת"ד וא"ש מ"ש נמצאתי זו רות דלשון מציאה נכתב בענינה שתי בנותיך הנמצאות וכתיב מצאתי דוד עבדי:

אגרת שמואל (רות א)
א יט א: ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם וגו'. הודיענו אומץ לב רות להתגייר שעם היות שכל כמה שהם הולכים בדרך ומתרחקים משדי מואב מארצ' וממולדתה מדרך טבע היה שלבב' ילך וישוב בקרב' בחשב' בעמ' ובמולדתה איך נפרדת מהם ולכן השמיענו כי לא כן היה רק שתיהם הלכו בלב אחד ובכיונה אחת וכמו שנעמי היתה חוזרת בלב שלם אל עמה ואל מולדתה כן הי' רות ולכן במלת שתיהם השוה אותם זו לזו עוד אפשר שהשמיענו כי כ"כ היתה תאותן לשוב אל ארץ יהודה עד שלא המתינו כלל לבוא עם שיירא רק שתיהם לבדם שמו לדרך פעמיהם לבא בית לחם ועם זה אפשר לדייק שמלת שתיהם היא במ"ם והי' ראוי שתכתוב בנו"ן בכינוי הנקיבות אמנם בהיות כי הנשים אין דרכן ללכת יחידות בדרך ואפילו שיהיו עשר' כ"ש שתים אמנ' בהיות שאלו עשו כמעש' האנשי' ללכת שתיהם יחידות מבלי שיירא לכן נקט להו במ"ם:…ואפשר לומר, שכיון שהיו הולכות יחידות בדרך שינו את לבושיהן כדמות לבוש האנשים כדי שלא יכירו אותן עוברי דרכים שהיו נשים….

ואפשר עוד לומר כי במלת שתיהם שהיא מיותרת השמיענו הנס אשר עשה להן השי"ת כי עם היות שהיה דרך מורגל לעוברי' ולשבים נעשה להן נס כי בעוד הן הולכות בדרך השבית השי"ת עובר ושב כדי שלא יזדווגו עליהם שום אדם כלל וזהו ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם ולא אמר ותבאנ' בית לחם להודיענו כי עד שבאו בית לחם לא פגעו בשום אדם רק היו הולכו' שתיהם לבדם עד בואנה בית לחם לא כן אירע לערפה כאשר שבה אל עמה כי באותה הליל' פגעו בה מאה ערלות ערלים וכל זה מחסדיו ית' שנעשה להן נס שלא פגעו בשום אדם עד בואנה בית לחם וחזר לומר ויהי כבואנה בית לחם שנראה מיותר והי' די שיאמר תיכף ותהום כל העיר עליהן וגו' אפשר שיובן עם מ"ש במדרש כי אשתו של בועז מתה היום ההוא שבאו לבית לחם ונתכנסו כל ישראל לגמול חסד עמו ובאמת שנראה שיצא להם זה ממאי דקאמר ותהום כל העיר ומי קבצם יחד כולם שאמר כל לז"א שנתכנסו כל ישראל לגמילות חסדים לגמול חסד עם אשת בועז ואפשר לומר שבכתוב מפורס' יותר שאמר ויהי כבואנה וידוע היות מלת ויהי מורה על צער והספד וזהו שאמר ויהי וגו' כלומר ווי ונהי והספד גדול היה בעיר כבואנה שמה כי מתה אשת השופט ויצאו כולם לגמול חסד עמה ובראותם הנשים הללו באות אז ותהום כל העיר עליהן וכתוב בנון כי התמיהא היא איך מלאן לבם לשתי נשים יחידות לשום לדרך פעמיהן ותאמרנה הזאת נעמי כלומר האם באולי זאת היא נעמי שהיתה נעימה במעשיה וצדקת ולכן סמכה על זכותה לבל יקרה אותה מקרה ופגע שאשה אחרת בודאי שלא ימלאנה לבה לבא יחידה בדרך:

ב : יג: ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני וגו' לפי מה שאמרו ז"ל שאמר לה שמחיצתה בעולם הבא תהיה עם האמהות שרה ורבקה ורחל ולאה החזיקה לו טובה בשתים אחת כי נחמתני במה שהבטחתני שאני מזומנת לחיי העולם הבא עם האמהות וגם על מה שדברת על לב שפחתך באמרך אל תלכי ללקוט בשדה אחר ושתית מאשר ישאבון הנערים וגו' ואם כן איפה אחר שמצאתי חן בעיניך להכירנו בשתים אלו לא אהיה כל ימי אלא כאחת שפחותיך וקנויה לך לשפחות עולם:

ג׳:א׳: אי נמי סיפר בשבחה של רות כי גם באותם השלשה חדשים אשר היתה שם בשדה וכדברי מי שאמר שלעולם היתה בשדה ביום ובלילה עד כלות הקציר אמר שעם היות שהיתה שם בשדה עם נערות בועז כל הג' חדשים בכל אותו הזמן עיניה ולבה וכל מחשבתה היה עם חמותה כאילו היתה יושבת עמה ולא היתה מסיח דעתה ממנה כאילו היתה יושבות עמה וזה מרוב אהבתה וזהו שאמר ותשב את חמותה באופן כי גופה בשדה ועיניה ולבה ומחשבתה שם יושבים עם חמותה:

ז יד: ורות דבקה בה – ולא שתה לבה לדבריה כי לבה לשמים, ונראה שכתב ותשנה חסר אל"ף שבכיית ערפה היתה על פרישתה, ושל רות שנפשה מרה על דברי חמותה צר לי מכם, ובכתה כל פעם שאמרה לה ללכת, וזה שאמרה אל תפגעי בי, לשון מיתה, שמרוב בכיה תמות.

י: ותשק ערפה וגו׳. כתיב ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, וכתיב (שמואל ב כ״א:כ״ב) ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו בידי דוד, א"ר יצחק, אמר הקב"ה, יבאו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה

ז: … וגם אם בשתי כלותיה אפשר שהי' להם שום זיו או הדר כי בהכרח למדו איזה דבר טוב מנעמי ולפחות רות סופה יוכיח על תחילתה שהיו לה מעשים טובים אפילו אילו לא נשארה שם אלא ושתי כלותי' עמה באופן שנשארה העיר מבלי זיו כלל ענן וערפל סביבותיה וגם אפשר לדייק מלת היתה כי נקטינן והיה לשון שמחה ויהי לשון צער כמאמרם ז"ל ועם זה נאמר שבמקום והיה לזכר יאמר היתה לנקבה והכל לשון שמחה ושבח ולכן אמר אשר היתה שמה כי היא היתה שמחת העיר כולה וביושבה שמה העיר היתה צהלה ושמחה כי היא היתה זיוה והדרה ועתה נשארה העיר דוה ונאנחה:

אל תפגעי – אף אם תכעיסני לא אשוב, כי אני הולכת לחסות תחת כנפי השכינה. או בבואי להתגייר אין מהדין לדחות בב' ידים. אשר תלכי – גם אם לא תלכי אל מקומך, שלא תחשוד שהולכת אתה לגבות כתובתה. ומה שאחז"ל שהודיעה לה תחום שבת, כי בשבת תלויה אמונת הא-ל אחדותו ויכלתו, שברא העולם יש מאין וראוי לשמוע בקולו, או שלא ירע בעיניה אם לא ילכו בשבת על אף הסכנה. והזהירה ממצות קלות, על היחוד, לפי שהיתה יפה מאד שכל הרואה אותה נקרה. עמך עמי – אולי הודיע לה בכללות מצות בין אדם לחברו ובין אדם למקום

טז יא:ובנמוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתוב כי אל אשר תלכי גם אם לא תלכי על מקומך אלך שלא תחשוד אותה שלשאול כתובתה היתה הולכות עכ"ל ובמדרש עמך עמי אמרה לה נעמי שש מאות ושלש עשרה מצות יש לנו מנין עמך ך' חמש מאות (כי ך' פשוטה ממנצפ"ך הוא ה' מאות) ע"ס ק"י הרי שש מאות ועשר ואותיות דעמך הרי תרי"ג אמרה לה רות עמך עמי ואלהיך אלהי כלל כל התורה כולה עכ"ל:

שם משמואל, שבועות ד׳
ענין מה שקורין מגילת רות בשבועות, דהנה במדרש ערפה שהפכה עורף לחמותה והנה ערפה הוא אותיות פרעה אותיות העורף שהי' קשה עורף ביותר ולא נכנע עד מכה העשירית, ורות היא היפוך מזה ורות היא אותיות תור…

שם משמואל דברים ד׳
אך יתבאר עפ"י מאמר הכתוב רות א' ט' ותשק להן [לערפה ורות] ובפסוק י"ד ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, ובש"ס סנהדרין יבוא בן נשיקה [גלית הפלשתי שהוא בנה של ערפה] ויפול ביד בן הדבוקה [דוד המלך שבא מרות], ויש להבין שמתחילה גם ברות כתיב נשיקה ותשק להן, ולמה לא נקרא בן רות נמי בן נשיקה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שנשיקין הראשונים היו נעמי להן, והיינו שנשיקין הם התדבקות רוחא ברוחא, ונעמי הדבוקה את רוחה ברוחן והכניסה בהן ניצוצין מרוחה שהם יכשכשו במעיהן ויעוררן לטוב, ורות התעוררה להתגייר, אך ערפה שלא התעוררה כתיב ותשק ערפה לחמותה, היינו שהדביקה רוחה ברוחה וחזר ונדבקו ניצוצי נעמי וגם מעט ניצוצין שהיו בה מכבר בנעמי, והיא נשארה ריק מכל קדושה, וזהו שאמרו ז"ל שנקראת ערפה שהפכה עורף לחמותה, היינו ששוב לא הי' לה שום קירוב לנעמי, כי קצת קדושה שהיתה בה מקודם נסתלקה ממנה ונדבקה בנעמי, ע"כ נקראת נשיקה ע"ש הנשיקין שהחזירה לנעמי את הקדושה שבה, אבל נשיקין הראשונים של נעמי להן, מתיחסים רק לנעמי ולא להן עכ"ד, ויש להוסיף ולומר שנעמי בכוונה ולנסיון עשתה מה שעשתה דאם ניצוצי הקדושה מתאחדין עמהם ונפשה מתדבקת בקדושה אז בהכרח כאשר יתעוררו הניצוצין קדישין לצאת מטומאה לטהרה. יתעוררו עמהם גם יתר החלקים שבנפשה העצמיים באשר נקשרים והיו לאחדים עם ניצוצי הקדושה וישתוקקו כולם להתגייר, ובאם ניצוצי הקדושה אינם מתאחדין עמהם אלא שהם בתוכם כמו שבוי בבית השבי', אז בהתעוררות חלקי הקדושה עוד יתרחקו ויתפרדו מיתר החלקים ולא ידבקו בהם אלא חלקי הקדושה שמאז, ויהיו כמו שבוי בהתעוררותו לצאת ממאסרו ישבור הדלת ויצא, וכך הוה שרות התעוררו בה כל החלקים באשר היו מכבר מתאחדין עם חלקי הקדושה וחזרה להתגייר, אבל ערפה שהקדושה היתה בה רק בשבי', כאשר נעמי נתנה בה ניצוצי קדושה התעוררו בה רק חלקי הקדושה ונפרדו ממנה ונתדבקו בניצוצות שהכניסה נעמי בה וכולם נתדבקו בנעמי ע"י הנשיקין והיא נשארה נוער וריק מכל טוב:

שיחות עבודת לוי ק״ג
ולא עוד, אלא שמיד ירדה ערפה עצמה כמה מדריגות עד הדיוטא התחתונה, וכדאיתא בסוטה (מ"ב ב'), "למה נקרא שמה ערפה, שהכל עורפין אותה מאחריה". ופירש רש"י, "הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף". ואיתא ברות רבה (פרשה ב' סי' ט'), "שם האחת ערפה, שהפכה עורף לחמותה", דהיינו שאע"פ שמתחילה היתה הולכת בדרכי חמותה, אבל אח"כ עזבה את חמותה וגם את דרכה בחיים. וכל זה היה מחמת הבדל קטן בינה ובין אחותה, שערפה שלא השתדלה להשאר עם חמותה חזרה מיד לדרכי הגוים, אבל רות נשארה עם חמותה ונתגיירה ונעשית האם של מלכות בית דוד…

והנה גם מזקנו של רות וערפה יש ללמוד יסוד זה, שחז"ל גילו לנו שרות וערפה היו צאצאי עגלון מלך מואב..

והנה רות וערפה שתיהן האריכו ימים הרבה, שערפה נהרגה ע"י אבישי בן צרויה בימי דוד המלך כדאיתא במס' סנהדרין (צ"ה א'), ורות האריכה ימים עד ימי שלמה המלך כדאיתא במס' בבא בתרא (צ"א ב'), "זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר (מלכים א' ב', ט') 'וישם כסא לאם המלך', וא"ר אלעזר לאמה של מלכות (שיצאו ממנה כל המלכים, רש"י)". עוד מבואר בספר שמואל (שמואל ב' פרק כ"א) שארבעה בנים היו לערפה שכולם היו גבורים וענקים, וכולם נהרגו ע"י דוד המלך ואנשיו [שאע"פ שכתוב שם שהיו בני הרפה, מכל מקום כבר גילו לנו חז"ל במס' סוטה (מ"ב ב') שהרפה היינו ערפה]. ונמצא שרות וערפה חיו עד ששתיהן ראו איך בני ערפה נפלו ביד בני רות, ובזה ראו התוצאות של הדרכים השונות שבחרו בחייהן, וכמו שרמזו חז"ל לזה במס' סוטה (מ"ב ב'), "אמר הקב"ה יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה", וכמו שכתוב (רות א', י"ד), "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה".

אשכול הכופר על רות ב׳:י״ט:א׳
ותאמר לה חמותה הרצון בזה שתמהה נעמי איך לקטה איפה שעורים בזמן מועט כזה שלא כמנהג העולם ואמרה שא"א זה אלא בהשגחה גמורה מצד ברכה. ולפי שזאת הברכה אפשר להיות או מצד בעל השדה שיש לו עין טובה וטוב עין הוא יבורך או מצד רות הצדקת המלקטת ששרה ברכה במעשה ידיה. כנגד המלקטת אמרה איפה לקטת היום כי מצד הליקוט שרתה ברכה מצדך. וכנגד בעל השדה שעשתה עמו אמרה ואנה עשית כי אולי מצדו הברכה. ולפי שנעמי הכירה ברות הצדקת ששרה ברכה במעשה ידיה ואולי גם כעת מצדה היתה הברכה לזה בירכה לבעל השדה ואמרה יהי מכירך ברוך כלומר אע"פ שתהיה הברכה מצדך. ראוי לברך לבעל השדה שנתן לך מקום שתחול הברכה וזהו יהי מכירך ברוך והיא מרוב ענותנותה לא הסכימה בזה ואמרה שהברכה היתה מצד בעל השדה שהוא איש חיל טוב עין רב פעלים וזהו ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו שהוא איש צדיק תמים ולא די זה אלא ששמו יורה על צדקתו וזהו ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ושמו כשם רבו בעוז ותעצומות דכתיב ה' עוז לעמו יתן עד שלסבתו באה לי הברכה כדכתיב ה' יברך את עמו בשלום. וזהו אשר עשיתי עמו לומר כי בסבת שעשיתי עמו ונשתתפתי עמו באה לי הברכה:

רד"ק על שמואל א י״ז:כ״ג:א׳
ממערות פלשתים. כן הוא כתיב וקרי ממערכות והקרי מבואר והכתיב פירושו ממחנות פלשתים מהמישורים שהיו חונים שם כי מערה הוא לשון מישור כמו ממערה גבע שת"י ממישר גבעתא והנה הכתיב והקרי קרובים וזה וזה יכשר וי"ת על דרך הכתיב ממשריית קרבא דפלשתאי ודעת הדרש בכתוב ובאיש הבינים רחוקה שדרשו כי נקרא איש הבינים שהיה מכמה אנשים וכן דרשו ממערת פלשתים ממאה ערלות שהערו באמו ומהם אמרו בר מאה פפין וחד ננא פי' בן מאה אנשים וכלב אחד שבאו על אמו שכן אמר לדוד הכלב אנכי ואמרו כי אמו היתה ערפה כלת נעמי והרפה כמו ערפה אבל מה שאמרו כתיב הרפה וקרינן ערפה זה לא מצאנו וסברת אומרי הדרש הזה כי אשה מתעברת מאנשים רבים וי"מ כי אהליבמה בת ענה בת צבעון שנתעברה אמה מהאב ומהבן ויש חולקין עליהם בזה ואומרים אין אשה מתעברת משני אנשים כאחת ויש מתרצים שתי הסברות כי משנסרח הזרע אין מתעברת משני אנשים עד שלא נסרח הזרע אשה מתעברת משני אנשים:

רש"י על שמואל א י״ז:כ״ג:א׳
מִמַּעֲרוֹת פְּלִשְׁתִּים. כְּתִיב, רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה מב ב): מֵאָה בְּנֵי אָדָם הֶעֱרוּ בְּעָרְפָּה אִמּוֹ, כְּשֶׁפֵּרְשָׁה מֵאַחֲרֵי רוּת וְנָעֳמִי חֲמוֹתָהּ:

אלשייך רות 
א טז: אל תפגעי בי לעזבך – אם תפגעי בי הוא רק לעזבך, כי לא אעזב את ה'. ומה שהזכירה לה נעמי מצות אלו כי בלכתם בדרך היא בסכנה מפני יופיה, ורמזה לה בהליכת תחום שבת. ואם תבקש לה גבור לשמרה תשכח איסור היחוד, ואחר שהזכירה גילוי עריות הזכירה עבודת אלילים. או אמרה אל תפגעי בי – שכבר דחית אותי פעמים שלוש, ואם תוסיפי הוא לא מפני דין גרות אלא לפגוע בי שאעזבך שאני רעת מעללים, ולא לפי כבודך. באשר תלכי אלך – שידעתי שנפשי תתייחס ותדבק בך כמלבוש, ואלין אצלך לעולם הבא. עמך עמי – ואותן שיבאו לאספך אליהם בעת מיתה יבואו גם אלי. רק המות יפריד – בין גוף לגוף, אבל לא בין נפשותינו. 

ב ד: ויקר מקרה – רוח מחלון שבה במקרה, כי לא ידבק רוח קודש בבלתי יהודית, ומחלון וכליון היו פרץ וזרח, וזה גרם לה לבא לשדה בועז אשר לו משפט הגאולה. או המקרא אשר קרה לה עם אביה, כי היא היתה בת לוט שנתכוונה לשם שמים, הזמין אותה לשם.

ב ה: למי הנערה – מי יערוך אליה לנושאה, שהיא מיוחדת כל כך בצניעות וחכמה, ושאל הנער הנצב שהוא רואה הכל ויוכל לומר לו אם לפני בואו לא התנהגה בצניעות, ומתשובתו שגינה אותה במואביה ושאינה לפי כבודו למד שדבר גנות אחר לא היה לו לומר עליה, ואז הבין שאולי היא פרידה טובה ממואב שיצא ממנה שבט מושלים. 

ב ח: הלא שמעת – שלא תחשוב כי דברי הנער נכנסו ללבו, או אחר ששמעת ולא השיבות מי אתה עבד שתדבר בבת מלכים. בתי – תחשבי לצדקת גמורה, ולא תלכי מזה – שאת בתי לכל דבר שבקדושה, ואם היית בשדה אחר אולי היו שומעים לקול הנער. וכה תדבקין – בחלקת שדה זו שאליה יצאו נערותיו ביום זה ולא ילכו עוד בשדה אחרת, ואם תלך לשדה אחר אשר לי גם ציוה הנערים לבלתי נגעה. ואחר כך שלח בועז נערותיו לשדה יומיום לשמרה, ומשראתה נעמי זאת שלחה את רות אליו כי לא יבישה.

ג ג: ורחצת – טבילה, וסכת – לרמז שיצאו ממנה כהנים משוחים. ושמת – השמלות על ראשך שלא יכירוך. או ורחצת מע"ז, שע"ז צריכה תשובה כמה פעמים כמו שמצינו בעגל. וסכת – תקבלי על עצמך כל מצוות ה', ושמת שמלותיך – תעשי יחוד למעלה ותלבשי על ידי המצוה במדים הנעשים ע"י השבת, ורוח נעמי תתלבש בה.

ג י: גדול חסדך האחרון מן הראשון – שעשית כבת לוט עם אביך שעשית להציל העולם, כי אז לא היו בחורים, שחשבת איש אין בארץ, או מה שעשית עם נפש בעליך, שגדולה טובה שעושה לנפש רעהו מלעושה לגופו.

רמ"ע מפאנו אם כל חי חלק ג סימן ט

צא ולמד מרות המואביה שלא נתקבלה אלא בשעת עניה ומרוריה של נעמי, ואז כתיב ורות דבקה בה דוקא, לא בשלותה, כי המר ש-די לה מאד

מהר"ל
חידושי אגדות יבמות סב ב: שתי בריכות טובות רות וכו', פירוש כי אלו דווקא נקראו שתי בריכות טובות, אף על גב דכמה וכמה גרים טובים נתגיירו בישראל, לא חשיב רק אלו בריכות טובות, שאלו ב' בריכות נברכו להוציא פרי חדש בישראל אשר לא היה, ותבין מאד איך היו אלו ב' בריכות סיבה להוציא פרי חדש, וזה כי האומות עם כי יש בהם פחיתות הרבה מאד, יש בהם ענין זה שהם זולת ישראל, ולכך לא היה ראוי שיבא ענין חדש והויה חדשה לעולם כי אם על ידי האומות, וכל אשר יותר רחוק מישראל שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנצטוו עליהם לא יבואו בקהל השם לעולם, ומהם ראוי שיהיה נולד משיח, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה… 

בבא בתרא צא ב: לאמה של מלכות, דאין לפרש לאם המלך ממש, וכי יש לעשות כסא לאמו, ומאי ענין האם לכאן, אבל רוצה לומר לאמה של מלכות, כי מאחר שכל המלכות יצא ממנה שם לה כסא… כי כך גזר וסידר השי"ת במלכות דוד שיהיה יוצא על ידי נקבות מיוחדות כמו שהיו בנות לוט ורות המואביה, וכמו שמוכיח הכתוב שאמר "הנמצאות", כמו שכאשר אדם מוצא את אשר הוא מבקש, ולכך שם שלמה כסא לאם המלך אמה של מלכות אשר היתה מיוחדת לה. ולכך לא מתה רות עד שראתה שלמה יושב על כסא מלכותו, כי שלמה היה מלכות דוד בשלימות… 

שם סנהדרין צג א: שעתידין לצאת ממנה וכו', פירוש כי עיקר מה שבאת רות להתגייר לצאת ממנה מלכות דוד, ואי אפשר שיצא מלכות בית דוד כי אם על ידי מואב, ודבר זה בארנו בחבור הנצח (פרק ל"ב), ולפיכך כאשר באת רות להתגייר רמז לה בועז דבר זה בענין הגירות, שעתיד לצאת ממנה ששה בנים כל אחד ואחד בעל שש מדות… וכאשר באת רות להתגייר בשביל שיצא ממנה הזרע המבורך, והזרע הוא מכח הוי"ו משמו הגדול, ולכך יצאו ממנה ששה בנים וכל אחד היה בעל ששה מדות… 

אור החיים על בראשית מט ט

וְלִפְעָמִים תֵּצֵא הַנֶּפֶשׁ מֵעַצְמָהּ לָעוֹלָם לְצַד הַשְׁרָצַת נַפְשׁוֹת הַקְּלִפָּה בָּעוֹלָם תֵּצֵא גַּם הִיא, וּבְצֵאתָהּ תִּהְיֶה מֻבְדֶּלֶת מֵאוֹצַר הַקְּלִפָּה טִבְעָהּ, וּתְאַוֶּה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב, וְהוּא סוֹד נִשְׁמַת הַגֵּרִים הַמִּתְגַּיְּרִים מֵעַצְמָם וְחוֹשְׁקִים לְהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל הַקְּדֻשָּׁה. וּבִכְלַל דָּבָר זֶה גַּם כֵּן בְּאֶמְצָעוּת דָּבָר מְגֻנֶּה בְּיוֹתֵר יִבְחַר הַשַּׁבַּאי שֶׁהוּא אָדָם בְּלִיַּעַל לְהוֹצִיא נֶפֶשׁ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁשְּׁבוּיָה בְּיָדוֹ בִּמְקוֹם קְלִפָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת הֶעָוֹן שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מְגֻנֶּה. וְזֶה לְךָ הָאוֹת: רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה יָצְתָה מִזְּנוּת אָב וּבִתּוֹ, וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית. וְתַבְחִין לָדַעַת כִּי רוּת שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנָּה שַׁלְשֶׁלֶת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד הָיְתָה מִמּוֹאָב, שֶׁהִיא בַּעֲלַת עֲבֵרָה בַּחֲצִיפוּת יוֹתֵר וּמַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחוֹת עָלֶיהָ, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא לח:)

עיני משה על רות ג ט
ויאמר מי את וכו' ותאמר וכו'. הנה אומרו אמתך זה פעמים יראה כפול וכן יראה כי שינת' מצווי חמותה כי היא אמרה לה ושכבת והוא יגיד לך את אשר תעשין אך לא שתאמר היא אליו את אשר יעשה כאמור אליו ופרשת כנפיך אך הנה באמור אליה את אשר תעשין מיראתה פן תגל מרגלותיו והוא ישן אולי יחרד ותביא עליה קללה ולא ברכה כי חרדת אדם יתן מוקש ע"כ במתק שפתיה ראתה ותתקן באומרה ויהי בשכבו וידעת את המקום ובאת וגלית מרגלותיו כו' לומר כי בבואו לשכב תדע המקום ומיד כאשר ישכב טרם ירדם תבא ותגל מרגלותיו כי אז לא יחרד כאיש אשר יעור מרעיד משנתו ואמרה לה כי אז בראותו אותה יבין אשר עם לבבה וגם כי יתן אל לבו כי כעובדי אמה כך עובדי ברתא ככתוב למעלה כי עשתה כבת לוט לאביה ובזה יתן אל לבו כי זאת היא המיועד' לצאת ממנה וירא' כי גם היא לשם שמים כיוונה לבלתי לכת אחרי הבחורים ובכן לא תצטרך לדבר דבר אך אחרי כן גם שהיא עשתה כן כי מאז בא לשכב באה היא שמה כאומרו ויבא לשכב בקצה הערמה ותבא בלט ותגל וכו' אך הכתוב גלה לנו למה לא נעשה כמאמר נעמי והוא כי היה מדי אכלו ומדי שתותו וייטב לבו וסמוך לערימתו כשמחת בקציר כי כל אלה מרגילים לשינה ע"כ כרגע וישכב וירדם ועוד שהיא גם היא מענותנותה באה בלט באופן כי במעט תנומות לא הרגיש בשכבה או שמן ה' היה ששכב וירדם וע"כ נשתהית שוכבת מרגלותיו עד חצי הלילה שהוא עת רצון והוא לא הרגיש וז"א ויאכל בועז וישת וייטב לבו וגם שויבא לשכב בקצה הערמה וגם שהיא באת בלט ע"כ ותגל מרגלותיו ותשכב ולא הרגיש עד אחרי כן כי ויהי בחצי הלילה הקיץ ויחרד וכו' ובכן בהיות שבועז לא הכירה הוכרח לשאול את פיה ויאמר מי את והוכרחה לענות ולומר אנכי רות אמתך ותאמר בלבה גם שאודיע אליו כי אנכי רות לא יספיק זה כאשר היה מספיק לו הכירני משכבי טרם ירדם שלא הייתי צריכה לדבר דבר והוא יגיד לי אשר אעשה כי הלא אז בטוב לבו ובאשר יעלה על רוחו כי לשם שמים נתכוונתי כאמור לא הייתי צריכה להמתיק הדברים כי הוא יבין ואז שתיקותי היה יפה מדבורי אך עתה אחר כל החרדה הגדולה אדרבה יתנני לפני בת בליעל או ידבר סרה והלואי אמתיק הדבר בפי ויכנסו באזניו ובכן אמרה ופרשת וכו' וענין דבריה יהיה כי מלבד הודיעה מי היא במתק שפתיה תדיח המעיקים האפשרים יהיה לה לפניו. ראשונה אולי לא תהיה כשרה בעיניו. שנית בל ישית לב אל היותה מואביה. ושלישית כי היא מא' הריקות והוא גדול הדור ומשלשלת ייחס גדול. רביעית על עשותה הפועל המגונה הזה לבא לילה לשכב מרגלותיו על כן קדמה ותאמר על הא' אנכי רות כלומר אנכי רות אשר הפלגת לדבר עלי כמה מעלות טובות באומר הגד הוגד לי כל אשר עשית וכו' ישלם ה' וכו' באופן כי כשרה אני בעיניך. ועל השנית אמרה אמתך כלומר איני כאשר דברתי אליך זה ימים באומרו וכי דברת על לב שפחתך שהשויתי עצמי אל אחת השפחות אשר אין טבילתן ויהידותן שלמה רק לשם עבדות ואסורות לבא בקהל אך אנכי כעבריה ממש כי גיורת וצדקת אנכי בעצם כא' היהודית והוא כי מואביה תקרא שפחה והישראלית הנמכרת תקרא אמה וז"א אנכי אמתך כלומר לא תתייחס הכנעתי כמשרתת אליך כ"א לאמה אשר עבריה היא ממש כי מואבי ולא מואבית כתיב וטעמו וראו כי לא אמרה תפרוש כנפיך על אמתך כי אם ופרשת כבאה להוסיף על כיוצא בו והוא כי הוא אמר אליה אשר באת לחסות תחת כנפיו ואם המואבית מתועבת מלבא בקהל כמואבי איה איפה חסותי בצל כנפיו אם מתועבת אנכי מבא בקהלו אך ודאי אתה הראת לדעת כי קרובה אנכי לפניו ית' וחוסה בצל כנפיו ובכן גם אתה ופרשת כנפיך ג"כ כשם שהוא ית' כנפיו פרושות עלי כדברך ולא תגעל בי. ועל השלישית חזר ואמר אמתך לומר גם כי אני בערכך כערך אמה אל אדוניה ראה כי גואל אתה והבט את מצות אלהינו בעשותך חסד עם המתים להקים שם המת על נחלתו. ואף גם הרביעית תקנה באומר' כי גואל אתה ולא עוד כ"א גם בזה העידו אל כל אשר כתבנו בכוונת נעמי בפעולה הזאת לומר הבט נא כי שמתי פני על דבר מצוה כי גואל אתה לבלתי השבית לאישי גואל ולהקים שמו על נחלתו כלומר ובין תבין מאשר לפניך כי הן אלה דרכי הורתי בת לוט לשכב את אביה להקים זרע בארץ ותשכיל ממוצא דבר אולי אהיה אנכי היוצאת ממנה להדבק בקדושה ויתכן רמזה לו הכרח אל כוונתה זאת באומר' ופרשת כנפיך לומר מאשר בחרתי בך תפרוש כנפיך אחרי זקנתך ולא הלכתי אחרי הבחורים תדע לך כי כל ישעי וכל חפץ הלא הוא על כי גואל אתה: