שרח בת אשר

שרח בת אשר וגם סרח בת אשר
נכדת יעקב
אחות ימנה, ישוי, ישוה ובריעה.

איזכורי שרח בת אשר בכתובים בשמה בלבד, בשני ספרים.
הפעם הראשונה, בספר בראשית במנין בני ישראל המגיעים מצריימה: “וּבְנֵי אָשֵׁר, יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם“ (מו 17).
האזכור השני, בספר במדבר, מניין בני ישראל היוצאים ממצרים, וגם כאן מופיעה ‘בת אשר, שרח’ (כו 46).
אילולה חז”ל בכך היה מסתכם כל המידע שברשותינו על דמותה של שרח בת אשר… אלא שזמן גלות ישראל ושעבודם במצרים, לפי ספר שמות, נמשך 430 שנה: “וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” יב 40-41. ולפי חז”ל זמן גלות ישראל ושעבודם במצרים הוא 210 שנים (סדר עולם רבה ג): “ואבינו יעקב אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה וגו'(שם מז ט), הרי ק”צ, נשתיירו שם ר”י שנים” (שם)

בין כך ובין כך, אזכור שמה של שרח בת אשר בין היורדים למצרים ושוב עם היוצאים ממצרים הוליד מדרשי אגדה על דמותה הפלאית של שרח בת אשר, שחייתה מאות שנים, מכאן מיוחסים לה מעשי ניסים, בשל גילה המופלג: שרח היתה חכמת הדורות, היא נכנסה בעודה בחיים לגן עדן, היא אולי עוד עמנו כאן היום…
לפי אחת האגדות, שרח היתה מנגנת ולנגינתה היו כוחות מרפא וקסם, ביום שבאו האחים לבשר ליעקב כי חיה רעה אכלה את יוסף, הפסיקה שרח לנגן. שנים אחכ שפגשו האחים את יוסף במצרים והיה עליהם לגלות ליעקב שיוסף בנו האהוב בחיים, חששו לספר ליעקב הזקן שמא ילקה בליבו.
אז בקשו משרח שחזרה לנגן ושרה ליעקב ברוח הקודש את מילות השיר: ”יוסף דודי חי הוא, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ולא מת” נגינתה ומילותיה החזירו ליעקב את רוחו, על כך יעקב בירך אותה: ”בתי, אל ימשול בך מות עד עולם, כי החיית את רוחי”, ברכה זו לפי חז”ל היא שזיכתה את שרח באריכות חיים מופלגת.

אגדה נוספת, מספרת כי שרח, שחיתה כל השנים עוד מימי הירידה למצרים, ראתה את יוסף עולה לגדולה, מת ואז את שעבוד ישראל, היא זו אשר זכרה וידעה במועד יציאת מצרים את מקום קבורת עצמות יוסף, שכן בקשתו היתה שלא ישכחו את עצמותיו בארץ מצרים, היא ספרה למשה שיוסף מונח בארונות מתכת המשוקעים במי הנילוס כסגולה לברכת מימיו להשקיית השדות במצרים.

שרח היתה זו שאמרה לבני ישראל לבטוח במשה ושהוא מי יושיע אותם משעבוד מצרים.

דמותה של האישה החכמה מאבל בית מעכה מזוהה עם שרח בת אשר.

במדרש מן המאה ה-3, בפסיקתא דרב כהנא, שוב מופיעה דמותה של שרח בת אשר ומספרת כיצד נראו המים בזמן חציית ים סוף שהיו כ: “חלונות מאירים”.

אגדה מאוחרת מוצאה בקהילת יהודי איראן, מספרת ששרח אשר חיה חיי נצח, באה לעזרת יהודי פרס בתקופה מאוחרת, בעת גזירות בימי שלטונו של עבאס שאה, לפי אגדה זו, בעת שיצא לציד, רדף אחרי איילה שנכנסה למערה, וכשביקש השאה לצאת מהמערה, לא מצא את דרכו, לפתע התגלתה אליו שוב האילה שהפכה לאישה ומציגה עצמה כשרח בת אשר, וזו ביקשה ממנו לחדול מרדיפותיו את היהודים, ואם יסכים תראה לו את דרכו החוצה מהמערה.
מערה זו, המכונה ‘מערת שרח בת אשר’ היא נקודת ציון מקודשת ליהודים, באיספהאן באיראן, לצד המערה נבנתה בית כנסת. לקריאה נוספת על שרח בת אשר במסורת יהודי איראן, אצל: רגב שאול, יהודי איראן: הנהגה, חברה, תרבות, עמ’ 91-110.

אצל חז”ל / מפרשים

ספר הזהר ג׳:קסז ב:ה׳
בְּהֵיכָלָא אַחֲרָא, אִית סֶרַח בַּת אָשֵׁר, וְכַמָה נָשִׁין רִבּוֹא וְאַלְפִין בַּהֲדָהּ. תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא מַכְרִיזִין קַמֵּה, הָא דִּיּוּקְנָא דְּיוֹסֵף צַדִּיקָא אָתָא, וְאִיהִי חַדָּאת, וְנַפְקַת לְגַבֵּי פַּרְגּוֹדָא חֲדָא דְּאִית לָהּ, וְחָמָאת נְהִירוּ דְּדִיּוּקְנָא דְּיוֹסֵף, וְחַדָּאת, וְסָגִידַת לְגַבֵּיהּ, וְאָמָרְת, זַכָּאָה הַאי יוֹמָא, דְּאִתְּעָרִית בְּשׂוֹרָה דִּילָךְ לְגַבֵּי סָבָאי. לְבָתַר אַהֲדְרַת לְגַבֵּי שְׁאַר נָשִׁין, וּמִשְׁתַּדְּלִין בְּתוּשְׁבְּחָן דְּמָארֵי עָלְמָא, וּלְאוֹדָאָה שְׁמֵיהּ.
תרגום: בהיכל אחר יש סרח בת אשר, וכמה נשים רבבות ואלפים עמה, ג’ פעמים ביום מכריזים לפניה, הנה צורת יוסף הצדיק באה, והיא שמחה ויוצאת למחיצה אחת שיש לה, ורואית אור צורת יוסף, ושמחה ומשתחוית אליו, ואומרת אשרי אותו יום שהערתי הבשורה שלך אל זקני, ואחר כך חוזרת אל שאר הנשים ועוסקות בתשבחות לרבון העולם, ולהודות לשמו.

תלמוד בבלי סוטה יג
ומניין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור, אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור, אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו, הלך משה ועמד על שפת נילוס

מדרש רבה
בראשית צד:ט׳: סרח בת אשר השלימה עמהן את המנין. הה”ד: “ותקרא אשה חכמה מן העיר[…] ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב”? [שמואל ב, כ, טז-יז]
אמרה: שמך יואב לומר שאתה אב לישראל, ואין אתה אלא קוצר ואין אתה לפי שמך, ואין אתה ודוד בני תורה […] לא כתוב (דברים כ’, י) “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום?!
אמר לה: מי את?
אמרה לו: “אנכי שלמי אמוני ישראל”, אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן יוסף למשה. [שהראתה למשה, לפי המדרש, היכן יוסף קבור, שבזה הייתה תלויה גאולתם ממצרים ראו תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף יג, עמוד א] מה אתה מבקש להמית עיר ולי שאני אם בישראל? מיד “ויען יואב ויאמר: חלילה חלילה לי”… [פסוק, כ] ותאמר: “הנה ראשו מושלך אליך” [פסוק, כא]. מנין ידעה? אלא אמרה: כל המחציף אפו במלכות בית דוד מרים הוא ראשו מלעיל [מורם ראשו מעליו, מתחייב בראשו]. מיד “ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה” [פסוק כב].
אמרה להם [לאנשי העיר]: “אין אתם יודעים את דוד – איזו אומה עמדה מולו, איזו מלכות עמדה מולו”?
אמרו לה: ומהו צריך?
אמרה להם: אלף אנשים. ולא טוב אלף אנשים מלהחריב עירכם?
אמרו לה: כל אחד ואחד יתן לפי מה שיש לו.
אמרה להם: שמא אגב פיוס מניח מעט [יסתפק המלך דוד בפחות מאלף אנשים]. עשתה עצמה כאילו הולכת ומפייסת [עומדת על המקח, מתווכת בין אנשי העיר ליואב] וחזרה: מאלף לחמש מאות, למאה, לעשרה, לאחד והוא אכסנאי [שאיננו בן העיר]. מיהו? שבע בן בכרי.
מיד “ויכרתו את ראשו” [פסוק כב].
דברים יא ז: וְלָמָּה זָכָה משֶׁה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְעַסֵּק עִמּוֹ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם וְהִגִּיעַ גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כָּל יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲסוּקִים בְּכֶסֶף וְזָהָב, וּמשֶׁה הָיָה מְסַבֵּב אֶת הָעִיר וְיָגֵעַ שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת לִמְצוֹא אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לָצֵאת מִמִּצְרַיִם חוּץ מִיּוֹסֵף, לָמָּה, שֶׁכָּךְ נִשְׁבַּע לָהֶן בִּשְׁבוּעָה לִפְנֵי מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ, כה): וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וגו’, מִשֶּׁנִּתְיַגַּע הַרְבֵּה פָּגְעָה בּוֹ סְגוּלָה, וְרָאֲתָה משֶׁה שֶׁהוּא עָיֵף מִן הַיְגִיעָה, אָמְרָה לוֹ אֲדוֹנִי משֶׁה לָמָּה אַתָּה עָיֵף, אָמַר לָהּ שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת סִבַּבְתִּי אֶת הָעִיר לִמְצוֹא אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאֵין אֲנִי מוֹצֵא אוֹתוֹ, אָמְרָה לוֹ בֹּא עִמִּי וְאַרְאֲךָ הֵיכָן הוּא, הוֹלִיכָה אוֹתוֹ לַנַּחַל, אָמְרָה לוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה עָשׂוּ אָרוֹן שֶׁל חֲמֵשׁ מֵאוֹת כִּכָּרִים וְהִשְׁלִיכוּהוּ בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַחַרְטֻמִּים וְהָאַשָּׁפִים, וְכֵן אָמְרוּ לְפַרְעֹה, רְצוֹנְךָ שֶׁלֹא תֵּצֵא אֻמָּה זוֹ מִכָּאן לְעוֹלָם, הָעֲצָמוֹת שֶׁל יוֹסֵף אִם לֹא יִמְצְאוּ אוֹתָן עַד עוֹלָם אֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת, מִיָּד עָמַד משֶׁה עַל שְׂפַת הַנַּחַל וְאָמַר, יוֹסֵף יוֹסֵף אַתָּה יָדַעְתָּ הֵיאַךְ נִשְׁבַּעְתָּ לְיִשְׂרָאֵל, (בראשית נ, כה): פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, תֵּן כָּבוֹד לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְאַל תְּעַכֵּב גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לְךָ, בַּקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי בּוֹרְאֲךָ וַעֲלֵה מִן הַתְּהוֹמוֹת. מִיָּד הִתְחִיל אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף מְפַעְפֵּעַ וְעוֹלֶה מִן הַתְּהוֹמוֹת כְּקָנֶה אֶחָד, לָקַח אוֹתוֹ וְשָׂם אוֹתוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה סוֹבֵל אוֹתוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ סוֹבְלִים אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב שֶׁנָּטְלוּ מִמִּצְרַיִם, וּמשֶׁה סוֹבֵל אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר שֶׁדָּבָר קָטָן עָשִׂיתָ, חַיֶּיךָ הַחֶסֶד הַזֶּה שֶׁעָשִׂיתָ גָּדוֹל הוּא, וְלֹא הִשְׁגַּחְתָּ לְכֶסֶף וּלְזָהָב, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ הַחֶסֶד הַזֶּה וְאֶתְעַסֵּק עִמָּךְ.

מסכת כלה ג
שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הם, שרח, דכתיב אנכי שלומי אמוני ישראל, אני שהשלמתי מנין הנכנסים לגן עדן

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, ויגש ט׳
(ט)… ובני יעקב הלכו ארצה כנען בשמחה ובטובה אל יעקב אביהם. ויבואו עד גבול הארץ ויאמרו איש אל רעהו, מה נעשה בדבר הזה לפני אבינו. כי אם נבוא אליו פתאום ונגד לו הדבר ויבהל מאוד מדברינו, ולא יאבה לשמוע אלינו. וילכו להם עד קרבם אל בתיהם וימצאו את שרח בת אשר אשר יוצאת לקראתם, והנערה טובה עד מאוד וחכמה ויודעת לנגן בכינור. ויקראו אליה ותבוא אליהם ותשק להם, ויקחוה ויתנו לה כינור אחד לאמור. בואי נא לפני אבינו וישבת לפניו, והך בכינור ודיברת ואמרת כדברים האלה לפניו. ויצוו אותה ללכת אל ביתם, ותיקח הכינור ותמהר ותלך לפניהם ותשב אצל יעקב. ותיטיב הכינור ותנגן ותאמר בנועם דבריה, יוסף דודי חי הוא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת. ותוסף ותנגן ותדבר כדברים האלה, וישמע יעקב את דבריה ויערב לו. וישמע עוד בדברה פעמיים ושלוש, ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה ותהי עליו רוח אלוקים וידע כי כל דבריה נכונה. ויברך יעקב את שרח בדברה הדברים האלה לפניו ויאמר אליה, בתי אל ימשול מות בך עד עולם כי החיית את רוחי. אך דברי נא עוד לפניי כאשר דיברת, כי שמחתני בכל דברייך.

תוספתא, מסכת תרומות, פרק ז, משנה כג
סיעה [=קבוצה] של בני אדם שאמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לא הרינו הורגים את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. אמר רבי יהודה: אימתי [אין מסגירים את המבוקש]? בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ [ויתכן שהם יכולים להינצל, אע”פ שקיימת לכולם סכנה, אין דוחים נפש מפני נפש], אבל בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. וכן הוא אומר: “ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה” (שמואל ב, כ, כב) וגו’ אמרה להם: “הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תיהרגו כולכם”. רבי שמעון אומר: כך אמרה להם: כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה [ומכאן נלמד כי לדעתו של רבי שמעון מותר להסגיר אדם ששמו מפורש רק אם הוא מורד במלכות וחייב מיתה].

מדרש שכל טוב לבראשית (בובר, ברלין תתצ”ט) פרק מו,פסוק יז
ושרח אחותם – שנשרחו ונתרבו ימיה. שחיתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית ישראל, קרוב לתר”ך שנה. ועליה נאמר [בשמואל ב, כ] “שלומי אמוני ישראל” והיא היתה “אשה חכמה” שקראה ליואב בן צוריה מתוך העיר שרדף את שבע בן בכרי.

מדרש משלי, פיה פתחה בחכמה
פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי, פרק לא, פסוק כו)
פיה פתחה בחכמה – זו האשה שדברה אל יואב שהצילה את העיר בחכמתה, וזו סרח בת אשר”

פרקי דרבי אליעזר
מח ב: וכלם [סודות הגאולה] לא נמסרו אלא לאברהם אבינו ואברהם מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסר סוד הגאולה ליוסף שנאמר: “ואלהים פקוד יפקוד אתכם”. ויוסף בנו מסר סוד הגאולה לאחיו ואמר להם: “פקוד יפקוד אלהים אתכם”. ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה: בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותו ממש. אמרו לה: והרי אמ’ פקוד יפקוד אלהים אתכם. אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא פ”א פ”א פקוד יפקוד. מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו שנאמר: “ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ את עמו”.

מכילתא דרבי ישמעאל , בשלח, הקדמה
”וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ“ (שמות, י”ג, י”ט)… ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב”ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה’ אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך [אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה]. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה

אגדת בראשית כב
.ואיזה אשה זו שהצילה את העיר, זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי וברח מן דוד באבלה, שנאמר (ש”ב כ’) וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה, כיון שהרגישה סרח בת אשר התחילה צועקת, קראו ליואב, כיון שבא יואב אמרה לו אתה הוא שהכתוב מקלסך (שם כ”ג) יושב בשבת תחכמוני וגו’, לא קרית בתורה (דברים כ’) כי תקרב אל עיר להלחם וגו’- ולא היה לך לעשות כן, שנאמר (ש”ב כ’) דבר ידברו בראשונה וגו’, וכן התמו חכמים בעיר של ישראל, התמו דברי תורה, למה תבלע נחלת ה’. כיון ששמע יואב כך נתירא, אמר ויש כאן צדיקים אוי לי, שנאמר (שם) ויען יואב ויאמר חלילה חלילה וגו’, אמר לה יואב (שם) לא כן הדבר, כי אם איש וגו’. אמר לה מי את, אמרה לו אנכי שלומי אמוני ישראל, אני היא ששילמתי מנין של שבעים נפש, שנאמר (דברים י’) בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו’… אלא עמוד במקומך ואני עושה שלום, שנאמר (ש”ב כ’) הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה. וכך היתה סבורה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב, אלא ראה מה עשתה, (שם) ותבא האשה אל כל העם בחכמתה, מהו בחכמתה, אמרה להן תהיו יודעין שיואב וכל ישראל בחוץ מבקשים להרגנו ולבנינו ולבנותינו, אמרו לה למה, אמרה להן מאה בני אדם מן העיר מבקש, אמרו לה יטול… בסוף אמרה להן לא מאה ולא חמשים ולא עשרים אף לא חמשה אלא אם נותנין אתם את שבע בן בכרי, מיד (ש”ב כ’) ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וגו’. ראה חכמה של אשה זו..

מדרש הגדול בראשית מח כו
..מה עשו, אמרו לשרח בת אשר לכי אמרי לאבינו יעקב שיוסף קיים והוא במצרים. מה עשת, המתינה לו עד שהוא עומד בתפלה, ואמרה בלשון תימה, יוסף במצרים יולדו לו על ברכים, מנשה ואפרים, פג לבו כשהוא עומד בתפלה, כיון שהשלים ראה העגלות, מיד ותחי רוח יעקב אביהם.

ילקוט ראובני שמות
סרח בת אשר נשתיירה מאותו דור, תימה והלא מכיר ויאיר בן מנשה נולדו בימי יעקב והיו מבאי הארץ, ולמה לא שאלו אותם, והם היו מבניו של יוסף, ויש לומר שסוד הגאולה נמסר לסרח, כדאיתא בפרקי רבי אליעזר, וכיון שבא משה הלכו זקני ישראל אצלה, לפי שכבר נכשלו על ידי בני אפרים שיצאו שלשים שנה לפני הקץ, ונמלכו עתה בה, ואמרה להם מה לשון אמר לכם, אמרו לה פקוד פקדתי, אמרה להם אם כן הוא, והלך גם משה אצלה

מסכת דרך ארץ זוטא א׳:י״ח
ט׳ נכנסו בחייהם בג״ע. ואלו הן חנוך בן ירד ואליהו ומשיח ואליעזר עבד אברהם וחירם מלך צור ועבד מלך הכושי ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא ובתיה בת פרעה וסרח בת אשר ויש אומרים אף ר׳ יהושע בן לוי:

רש”י
שלמי אמוני. ומדרש אגדה סרח בת אשר, שהשלימה נאמן לנאמן, על ידה נגלה ארונו של יוסף למשה, והגדתי ליעקב שיוסף חי.

ותבא האשה אל כל העם בחכמתה. שנינו בתוספתא (תרומות סוף פרק ז): אמרה להם: הואיל והוא נהרג והם נהרגין, תנוהו להם, אם היה יכול להנצל, כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ, ואתם בסכנה והוא יכול להמלט, אין דוחין נפש מפני נפש להורגו בשביל הצלתכם, אבל עכשיו שגם הוא יהרג עמכם, הואיל ונהרסו החומות ואין כח להמלט, מוטב ימות לבדו ואל תמותו עמו רבי שמעון אומר, כך אמרה להם: המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:

רמב”ן במדבר כו מו
ושם בת אשר סרח – רש”י, ואונקלוס תרגם ושום בת אתת אשר סרח, נתכוון בזה לומר, כי היתה בת יורשת, כי בנים זכרים היו לו, אבל היתה בת אשתו יורשת נחלה, ולכך הזכירה הכתוב בכאן, כאשר הזכיר בנות צלפחד, ותכנס בכלל לאלה תחלק הארץ, ואלו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת כי בנים זכרים היו לו… ועל דרך הפשט היתה לה משפחה גדולה, תקרא על שמה, ותכנס בכלל אלה משפחות בני אשר לפקודיהם, אבל לא רצה הכתוב ליחסם אל האשה, שאמר לסרח משפחת סרח, וקצר הענין.

פסיקתא דרב כהנא יא יב
ר’ יוחנן הוה יתיב דרש כיצד היו המים עשויין לישר’ כחומה. דרש ר’ יוחנן כאילין קנקילייא אדיקת. שרח בת אשר ואמרת תמן הוינא ולא הוון אלא כאילין

חזקוני, במדבר כ״ו:מ״ו:א׳
ושם בת אשר שרח היה לו לומר ובת אשר סרח אלא נראה דה״‎ק סרח היה לה שם שהיתה בת אשר לפי שגדלה בתוך ביתו והיתה נקראת על שמו אכן לא היתה בתו אלא בת אשתו והתרגום מוכיח ושום בת אתת אשר סרח, חז״‎ק מי ילדה אם אחד מן השבטים ילדה אמאי לא הזכיר שמו עליה ואי אינש מעלמא ילדה למה נתיחסה על יעקב אבינו אלא י״‎ל לפי ששמה ידוע היה ביותר במעשים טובים ובחסידות כתיב בה ושם כלומר ושם הידועה והחשובה, ברדתם למצרים מנה סרח תחלה לפי שהיא היתה על אחיה גדולה בשנים וכאן שנמנו בשביל חלוקת הארץ מנאה אחרונה לפי שלא נטלה חלק בה ודינה שכבר מתה לא מנה.