בת לשבט דן
אם המקלל
הרתה מאיש מצרי 

שמה מוזכר בספר נטול נשים!
והוא מוצג לגנאי, כאם האיש המקלל, וכיצד נולד לאיש מצרי? התנך לא מרחיב אך המדרש כן
לפי מדרשי חז”ל היתה נשואה לעברי אותו הציל משה מידי המצרים.
יש המזהים את בעלה העברי עם דתן בן אליאב.
היא נאנסה ע”י איש מצרי.
אחרי האונס המצרי מתעמר בבעלה.

הסיפור:
בנה של שולמית מבקש נחלה, אך משום שאביו הוא מצרי אינו זכאי לנחלה. מתוך תסכול מקלל בן שלומית את השם המפורש.

הרחבה
המקלל מזוהה עם הבן שנולד מבעילת שלומית בת דברי ע”י איש מצרי.
בעלה הישראלי של שלומית היה האיש העברי אותו הציל משה.
לפי מדרש רבה שמות, (ראו בהמשך אצל חז”ל), שלומית בת דברי היא אשת דתן בן אליאב אשר יחד עם אבירם אחיו התנגדו למנהיגות משה, היו שותפים לעדת קורח אשר נבלעו באדמה. (ראו גם אצל רמ”ע מפאטנו, גלגולי נשמות קיג)
האיש המצרי, אבי המקלל, הוא האיש המצרי אותו הרג משה ובשל כך ברח למדבר סיני.

לענין ציון שמה של אם המקלל, למדו חז”ל כי מעשהו הקלוקל של הבן, קשור באופן ישיר לאם המשפיעה לרעה על בנה, ״כי טבע האדם מתדמה לטבע האם ונמשך אחריו״ רבנו בחיי.
ישנו הבדל בתפיסות המדרשים לדמותה של שלומית בת דברי, מחד היא אישה תמימה אשר נאנסה ע”י איש מצרי ומאידך כאישה פתיינית אשר נאנסה בשל דופי בהתנהגותה, את ההבדל בין המדרשים השונים ניתן למצוא גם בפירוש רש”י לסיפור הריגת המצרי בידי משה בשמות ב 11-12, לעומת פירושו לויקרא כד 10-11.
לפי הפירוש בשמות, האיש המצרי מוציא את בעלה של שלומית בלילה מביתו, ואונס את שלומית, לפי פירוש זה שלומית חפה ואין כל דופי בהתנהגותה, האישה סברה שהאיש הוא הוא בעלה. לעומת זאת, לפי פירושו לויקרא – ‘ושם אמו שלומית בת דברי – שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר שהיא לבדה היתה זונה, שלומית – דהוה פטפטה שלם עליך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל.  במדרש לשמה פירש רש”י בת דברי – דברנית היתה, מדברת על כל אדם לפיכך קלקלה.

ישעיהו מאורי, בספרו סוגיות בנוסח המקרא ובפרשנותו (עמ’ 135-137), מסביר את ההבדל בהתייחסותו של רש”י הוא השימוש באגדות חלוקות ושונות לצורך פרשנותו בשני הספרים, בפירוש לשמות השתמש רש”י במדרש: “וירא איש מצרי מכה איש עברי” מי היה איש מצרי? אביו של המגדף, שנאמר “והוא בן איש מצרי”, “מכה איש עברי” – בעלה של שלומית בת דברי. כיצד? היה אותו נוגש עשוי על ק”כ אנשים והיה מוציא אותן למלאכתן לקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאן היה נכנס ויוצא לבתיהן. ראה לשלומית בת דברי שהיתה יפת תואר שלימה מכל מום, נתן עיניו בה, עמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו וחזר אותו מצרי ובא על אשתו והיא סבורה שהוא בעלה. חזר בעלה מצא המצרי יוצא מביתו, שאל אותה ואמר שמא נגע בך? אמרה לו הן וסבורה הייתי שאתה הוא.” (תנחומה שמות ט, שמות רבה א כח) כאן השתמש רש”י בשיטת מדרשים אלו המדגישים את עריצותם של המשעבדים המצרים וסבלם של עם ישראל, אינוס אשת איש תמימה – בכל אלה היה כדי להצדיק את הריגת האיש המצרי ביד משה.

לעומת זאת, בפירושו לויקרא, השתמש רש”י במדרש מויקרא רבה, שם מופיע אותו סיפור עם שינוי מהותי בהתנהגות האשה, “חד מן קרץ נוגש גבי שוטר אמר לו זיל כנש עישוריתך, כיון שנכנס לתוך ביתו שחקה לו אשתו אמ’ הדה דההוא גברא היא, יצא והטמין עצמו לאחורי הסולם, כיון שיצא בעלה נכנס וקילקל עימה.” במדרש זה, מודגש כי אבי המקלל היה מצרי ואמו עבריה, אשר שמה שלומית בת דברי, כאשר המסר של רש”י בעקבות מדרש זה הוא שזנות הוא תופעה חד פעמית בקרב עם ישראל, והוא תוצאה של פטפטנות יתר של אישה עם איש זר, והתנהגות בלתי צנועה.

הרש”ר מסביר לגנותה את אזכור שמה כאם המקלל: “באותו זמן הייתה זו האישה היחידה בישראל, שעברה עבירה: משום כך קיבלה את הציון המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית. רק משחטא בנה, נזכר שמה. שכן בעצם החטא הזה מתגלה התוצאה הקשה של קלקלתה המוסרית. אלמלא קִלקלה, הרי אותה התפרצות שפלה של נוולות לא יהודית, לא הייתה הופכת מציאות בישראל. פלצות הזוועה על חטא הבן ראתה באם, בשלמית, את הגורמת למעשה.”

הצגתה של שלומית בת דברי בגנות על מעשיה, נטה חסד לכל בנות ישראל אותה שעה שהיו צדקניות והיא היחידה שהיה פגם בהתנהגותה. ויש מי שפרשו את דברנותה של שלומית דווקא לזכות:  הרי שבחילול השם יש סכנה של סקילה ע”י ההמון, בו במקום וללא משפט, באה שלומית אמו, הגנה על בנה, עמדה על כך שיעשו לו משפט, היא אמנם לא הצילה את חייו אך הביאה שקולו ישמע. “הזכיר הכתוב בשמה שהיתה ידועה בישראל, והיא שגרמה שיביאו אותו למשה ולעשות על פי עומק דבר תורה, אבל בלא זאת היו השומעים מסקלים אותו בעת שמועתם דבר מבהיל כזה, אך באשר שם אמו היא שלומית בת דברי והרבתה דברים לעצור בעד השומעים ולהביאו לבית דין (העמק דבר ויקרא כד).

השוואה לסיפור המקושש
בין המדרשים ישנם המוצאים דמיון בין סיפור המקלל לסיפור המקושש (הוא לפי חז”ל צלפחד), מעבר לדמיון הלשוני בין שני הסיפורים, בשני הסיפורים, הענין מובא בפני משה, משה לא יודע את הדין, ישנו עיכוב בפסק הדין פניה לאל ע”י משה, הדין מוכרע, שניהם מוצאים להורג בסקילה.

אביגדור שנאן, בספרו אלפי שנאן, (עמ’ 114 הערה 12) מביא מדרש מודרני של H.mittwoch מ 1965, שם הוא מפתח את הסיפור המקראי מפליג בדמיונו, ומציע, עם ישראל ניסה לפצות את משפחת המצרי שהוכה בידי משה ולהשיא את בנו עם שלומית בת דברי, אשר בעלה מת בזמן מכת בכורות ושלומית ובנה יצאו למדבר עם בני ישראל. בדרכם פגש הבן בעברי שמשה הצילו וביקש לשמוע את פרטי הכאת סבו, זה סירב, ובן המצרי קיללו והובא אל משה בלבד, (לעומת סיפור המקושש שם הובא בפני משה, אהרון וכל העדה) זאת בשל רגישות המקרה.

משה ניסה להשתיק את הענין כולו, לכן הוצא בן המצרי להורג באשמת קללה ואילו העברי, העד היחיד למעשה הכאת המצרי, הקריב את עצמו בכך שיצא לקושש עצים בשבת, גם דינו נגזר למוות וכך כל הענין נקבר והושתק…
ראו הרחבה לענין ההשוואה בין שני הסיפורים, שם, עמ’ 38-57 וכן 113-115.

משמעות השם שלומית
השם שלומית נגזר מהשם שלם. המקבילה הפיניקית לשם זה הוא ‘שלמת’ לזכר ונקבה. משמעות השם בריאות, שלמות. (אנציקלופדיה מקראית, ז, עמ’ 684-685)

חז”ל דרשו על שמה של שלומית בת דברי:
ויקרא רבה לב ה : “דהות פטטא בשלמא שלם לך שלם לכון”
מדרש שם של רשי לשלומית בת דברי: שלמית. דַּהֲוָה פִּטְפְּטָה “שְׁלָם עֲלָךְ”, “שְׁלָם עֲלֵיכוֹן”, מְפַטְפֶּטֶת בִּדְבָרִים, שׁוֹאֶלֶת בִּשְׁלוֹם הַכֹּל: בת דברי. דַּבְּרָנִית הָיְתָה, מְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם, לְפִיכָךְ קִלְקְלָה:

אצל חז”ל / מפרשים
ספר הזהר ב׳:ד׳ א:ג
וְאִם תֹּאמַר, וַהֲרֵי כָּתוּב וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי? הֲרֵי וַדַּאי אֶחָד הָיָה, וּפִרְסְמוֹ הַכָּתוּב, שֶׁכָּתוּב (ויקרא כד) וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי וְגוֹ’, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. פְּרִיָּה וּרְבִיָּה – שֶׁכָּתוּב וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וְגוֹ’. וּמִכָּל אֵלֶּה נִשְׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִכְנְסוּ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’.

אמור שיח: פירוש אחר, ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ר’ יצחק אמר, ויקוב בן האשה, למה, אלא כמו שהעמדנו, אבל האיש הישראלי בעלה של שלומית היה. ר’ יהודה אומר בנו של בעלה של שלומית היה מאשה אחרת, א”ר יצחק, שהיו נצים יחד, ואמר לו דבר מאמו (שהיתה זונה), ואשר אביו (המצרי) נהרג בשם הקדוש (על ידי משה), כמו שהעמדנו… ועל כן הושיט הדבר כנגדו, (דהיינו שהודיעו בתוך המריבה)… 

מדרש רבה
שמות א לג: וירא איש מצרי… ומנין שלא נחשדו על הערוה, שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר (ויקרא כ”ד) ושם אמו שלומית בת דברי וכו’, אמרו רז”ל נוגשים היו מן המצריים ושוטרים מישראל, נוגש ממונה על עשרה שוטרים, שוטר ממונה על י’ מישראל, והיו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה להוציאן למלאכתן לקריאת הגבר. פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו שהיתה יפת תואר בלי מום, עמד לשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו וחזר המצרי ובא על אשתו, והיתה סבורה שהוא בעלה ונתעברה ממנו, חזר בעלה ומצא המצרי יוצא מביתו, שאל אותה שמא נגע בך, אמרו לו הן, וסבורה אני שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שהרגיש בו החזירו לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להרגו והיה משה רואה אותו ומביט בו וראה ברוח הקודש מה שעשה בבית וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה אמר ודאי זה חייב מיתה כמו שכתוב (ויקרא כד) ומכה אדם יומת ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן על כך חייב הריגה שנא’ (שם כ) מות יומת הנואף והנואפת והיינו דכתיב ויפן כה וכה וגו’ ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה:
מח:  וּמַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִים (ויקרא כד, יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן, גְּנַאי לָהּ וּלְאָבִיהָ וּלְמִשְׁפַּחְתָּהּ וְלַשֵּׁבֶט שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנּוּ.

מדרש תנחומא אמור כד א
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית. רַבִּי חָמָא בַּר אַבָּא אָמַר, מִפָּרָשַׁת יוֹחֲסִין יָצָא. שֶׁכְּשֶׁבָּא לִיטַּע אָהֳלוֹ בְּמַחֲנֶה דָּן, דָּחוּהוּ. אָמְרוּ לוֹ: בֶּן מִצְרִי אַתָּה, וּכְתִיב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם (במדבר ב, ב), וְלֹא לְבֵית אִמּוֹתָם. מִיָּד הִתְחִיל לִנְקֹב אֶת הַשֵּׁם וּלְקַלְּלוֹ. רַבִּי לֵוִי אָמַר, מַמְזֵר בָּרוּר הָיָה. כֵּיצַד, נוֹגְשִׂים הָיוּ מִשֶּׁל מִצְרִים, וְהַשּׁוֹטְרִים מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל. הַנּוֹגֵשׂ הָיָה מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים, וְהַשּׁוֹטֵר הָיָה מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל…

תנחומא, שמות ט
“וירא איש מצרי מכה איש עברי” מי היה איש מצרי? אביו של מגדף… מכה איש עברי [זהו] בעלה של שלומית בת דברי. כיצד? היה אותו נוגש עשוי [אחראי] על מאה ועשרים אנשים והיה מוציא אותם למלאכתם לקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאם, היה נכנס ויוצא לבתיהם. ראה לשלומית בת דברי שהיתה יפת תואר שלמה מכל מום, נתן עיניו בה עמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר אותו מצרי ובא על אשתו והיא סבורה שהיא בעלה.

חזר בעלה מצא המצרי יוצא מביתו שאל אותה, ואמר שמא נגע בך? אמרה לו ‘הן, וסבורה הייתי שאתה הוא’. כיון שידע הנוגש שהרגיש בדבר, חזר לעבודת פרך והיה מכה אותו. ראה משה ברוח הקודש מה עשה באשתו והיאך היה מכהו, אמר ‘לא דייך שענית את אשתו אלא אתה מכהו’, כעס על המצרי… ‘ויך את המצרי’

תנחומא, ויקהל ד׳:ה
מַזְכִּירִין וּמְשַׁבְּחִים, מַזְכִּירִין וּמְשַׁחֲקִים. מַזְכִּירִין וּמְשַׁבְּחִים, וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן (שמות לח, כג), שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאִמּוֹ, שֶׁבַח לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁבַח לְמַטֵּה דָן שֶׁכָּךְ יָצָא מִמֶּנּוּ. מַזְכִּירִין וּמְשַׁחֲקִין, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן (ויקרא כד, יא), גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְאִמּוֹ, גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, גְּנַאי לַמַּטֶּה שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ. מַזְכִּירִין וּמְשַׁחֲקִין, עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶּן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה (יהושע ז, יח), גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְאִמּוֹ, גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, גְּנַאי לַמַּטֶּה שֶׁכָּךְ יָצָא מִמֶּנּוּ.

ילקוט שמעוני, ויקרא פרק כד, תרנז
ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן, שלומית, רבי לוי אמר דהות פטפטה, שלם עלך, שלם עליכון, בת דברי ר’ יצחק אמר שהביאה דבר על בנה, למטה דן גנאי לו גנאי לאמו גנאי למשפחתו גנאי לשבטו שיצא ממנו. ויצא בן אשה ישראלית, רבי יוסי אומר המצריים היו טמאים ומטמאים, אמרו ביריה בן בנו של דן נשא אשה משבטו שלומית בת דברי למטה דן, באותו הלילה באו עליו נוגשי פרעה והרגוהו ובאו על אשתו והרת, והולד הולך אחר הזרע אם מתוק מתוק ואם מר מר…

אור החיים על ויקרא כד יא א
ושם אמו. צריך לדעת למה לא הזכיר שמה בתחלה כשהזכירו עד הבאתו אל משה, ויש לומר בב’ דרכים, האחד לשבח על זה הדרך ויביאו אותו אל משה ושם אמו וגו’, פירוש גם היא מכלל המביאים והאחד לגנאי ויביאו אותו אל משה ועל ידי הבאה זו נתחייבה שהכתוב יפרסם אותה שאמו היא שלומית, וממוצא דבר אתה יודע כי נכמרו רחמיה על בנה וכתיב (משלי י״ב:י׳) ורחמי רשעים אכזרי, לזה גילה אותה הכתוב כי זאת האשה וזה בנה, גם הזכיר שבטה להטעם עצמו שכתבתי כי מן הסתם השבט ירחם ויעמוד לעזר הקרובים, ולזה אמרו במדרש (ויק”ר פל”ב) גנאי לו גנאי לשבטו וכו’:

ויקרא רבה לב
וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, וּכְתִיב (בראשית מה, יב): כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ב): דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהָיָה הַדָּבָר מוּפְקָד אֶצְלָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא הִלְשִׁין אֶחָד עַל חֲבֵירוֹ. וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה, תֵּדַע לְךָ שֶׁהָיָה כֵּן אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן, שְׁלֹמִית, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי דַּהֲוַת פַּטָּטָא בִּשְׁלָמָא, שְׁלָם לָךְ שְׁלָם לְכוֹן. בַּת דִּבְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק שֶׁהֵבִיאָה דֶּבֶר עַל בְּנָהּ. לְמַטֵּה דָן, גְּנַאי לְאִמּוֹ, גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ.

..

 וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ. מַדְכְּרִין וּמַנִּיחִין (שמות לח, כג): וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב וגו’. מַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִין (ויקרא כד, יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

פסיקתא זוטרתא, שמות ב
ואותה האשה היתה שלומית בת דברי, ומפני שלום שהשיבה למצרי, נתעולל בה

אור החיים
ושם אמו – צריך לדעת למה לא הזכיר שמה בתחלה כשהזכירו. ויש לומר בב’ דרכים, הא’ לשבח, ויביאו אותו אל משה ושם אמו וגו’, פירוש גם היא מכלל המביאים. והא’ לגנאי, ויביאו אותו אל משה, ועל ידי הבאה זו נתחיב שהכתוב יפרסם אותה שאמו היא שלומית, וממוצא דבר אתה יודע כי נכמרו רחמיה על בנה, וכתיב ורחמי רשעים אכזרי, לזה גילה אותה הכתוב כי זאת האשה וזה בנה…

לקח טוב שמות ב יב
ויפן כה וכה… ועל מה הכהו, שהיה נוגש את שוטרי ישראל, בא אל בית ישראל ולא מצאו וענה את אשתו והלך ומצא את הבעל והיה מכהו, מיד נתקנא משה והרגו, ואותה האשה היתה שלומית בת דברי, ומפני שלום שהשיבה למצרי נתעלל בה, אבל כיוצא בה לא היתה, שנאמר גן נעול וגו’. 

רמ”ע מפאטנו, גלגולי נשמות קיג
פרות דפלשתים שלומית בת דברי ובתה, ושתיהן זונות היו כי דתן בא על אחת מהם ואבירם על אחת מהם, ובפרות אלו נתקנו אם ובת, וזהו וישרנה הפרות דפלשתים הן היו.

העמק דבר על ויקרא כד יא
ושם אמו שלמית וגו׳. הזכיר הכתוב בשמה שהיתה ידועה בישראל והיא שגרמה ע״פ חשיבותה שיביאו אותו למשה ולעשות ע״פ עומק ד״ת. אבל בל״ז היו השומעים מסקלים אותו בעת שמועתם דבר מבהיל כזה. וכמו שמרומז במקרא הסמוך. אך באשר שם אמו היא שלומית בת דברי והרבתה דברים לעצור בעד השומעים ולהביאוהו לב״ד:

רש”י
ושם אמו שלמית בת דברי. שִׁבְחָן שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁפִּרְסְמָהּ הַכָּתוּב לְזוֹ, לוֹמַר שֶׁהִיא לְבַדָּהּ הָיְתָה זוֹנָה:

שלמית. דַּהֲוָה פִּטְפְּטָה “שְׁלָם עֲלָךְ”, “שְׁלָם עֲלֵיכוֹן”, מְפַטְפֶּטֶת בִּדְבָרִים, שׁוֹאֶלֶת בִּשְׁלוֹם הַכֹּל: בת דברי. דַּבְּרָנִית הָיְתָה, מְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם, לְפִיכָךְ קִלְקְלָה:

למטה דן. מַגִּיד שֶׁהָרָשָׁע גּוֹרֵם גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְאָבִיו, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ; כַּיּוֹצֵא בוֹ “אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן” (שמות ל”א), שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ (ספרא):

אור החיים
ושם אמו. צריך לדעת למה לא הזכיר שמה בתחלה כשהזכירו עד הבאתו אל משה, ויש לומר בב’ דרכים, האחד לשבח על זה הדרך ויביאו אותו אל משה ושם אמו וגו’, פירוש גם היא מכלל המביאים והאחד לגנאי ויביאו אותו אל משה ועל ידי הבאה זו נתחייבה שהכתוב יפרסם אותה שאמו היא שלומית, וממוצא דבר אתה יודע כי נכמרו רחמיה על בנה וכתיב (משלי י״ב:י׳) ורחמי רשעים אכזרי, לזה גילה אותה הכתוב כי זאת האשה וזה בנה, גם הזכיר שבטה להטעם עצמו שכתבתי כי מן הסתם השבט ירחם ויעמוד לעזר הקרובים, ולזה אמרו במדרש (ויק”ר פל”ב) גנאי לו גנאי לשבטו וכו’:

אם למקרא
ושם אמו שלומית וגו’. כן דרך המקרא ליחס הבן אל אמו, וכן ושם אמו חמוטל ושם אמו מעכה שם אמו עזובה בת שלח (מלכים ב’ כ”ג — א’ ט”ו — וסי’ כ”ב) — וראב”ע (דברים כ”ב) כתב שטבע האם בבנה, ובזה פירש הטעם למה בני אהרן ירשו גדולתו ולא כן בני משה, ואם תשגיח בדברי חז”ל האומרים רוב בנים דומים לאחי האם — עובר ירך אמו ושהבן הולך אחר אמו תראה כי בכלל דבריהם דבריו אלא שלא דבר נכונה במש’ שזהו הטעם שלא נבחרו בני משה תחתיו כי אין השררה בישראל ירושה רק זכות למי שראוי אליה — ויחס הבן לאמו מצאנוהו אצל קצת הקדמונים, מהם האטרורים Etruschi והיונים בקברותיהם ונודע בשם Matronimieo לא כן בארץ מצרים-שלא היתה האם נחשבת אצלם כלום וזה אחד מהמקומות שמרע”ה הלך מנגד לאמונות מצרים ומנהגיה.

בכור שור
ושם אמו שלמית בת דברי. דברנית ומפטפטת שלום, ומחלקת אמריה, כי כן דרך מנאפת, אחת היתה ופרסמה הכתוב ללמדך שלא היו בנות ישראל פרוצות בעריות:

למטה דן. הוא שגרם לו המריבה. כי [ה]הוא דהוה אמר דינו דינו אמרו: שמא מדן קאתי, דכתיב דן ידין עמו:

העמק דבר
ושם אמו שלמית וגו׳. הזכיר הכתוב בשמה שהיתה ידועה בישראל והיא שגרמה ע״פ חשיבותה שיביאו אותו למשה ולעשות ע״פ עומק ד״ת. אבל בל״ז היו השומעים מסקלים אותו בעת שמועתם דבר מבהיל כזה. וכמו שמרומז במקרא הסמוך. אך באשר שם אמו היא שלומית בת דברי והרבתה דברים לעצור בעד השומעים ולהביאוהו לב״ד:

רבנו בחיי
ושם אמו. כל מי שנראה בו סימני עזות ופסלות ראוי לבדוק אחר אמו, כי אין ספק שנתערבה באותה טפה תערובת פסול או במחשבה או במעשה. וראוי היה הכתוב לומר ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית בת דברי למטה דן, אלא שלא רצה להזכיר שמה עד שהזכיר חטא הבן, הוא שאמר ויקב את ה’ ויקלל, ואח”כ אמר ושם אמו לבאר כי היא היתה סבת החטא והמעל. וטעם הדבר לפי שהעובר נוצר מדם הוסת ומתגדל בבטן אמו זמן קצוב, גם אחרי הולדו וצאתו לאויר העולם יונק שדי אמו, ולכך יתחייב שיהיה טבעו נקשר בטבע האם יותר מטבע האב ומעשיו דומין למעשי האם יותר ממה שדומין למעשי האב, ומזה הזכיר הכתוב במלכי ישראל שמות אמותם, הוא שאמר (דברי הימים ב כ׳:ל״א) ושם אמו עזובה בת שלחי, (מלכים א ט״ו:ב׳) ושם אמו מעכה בת אבישלום, לבאר כי טבע האדם מתדמה לטבע האם ונמשך אחריו, והוא הדין אצל הטובה, כי כשהאדם צדיק ובעל ענוה ואיש מדות הנה זה מופת על אמו שהיתה צנועה ובעלת מחשבה טובה ועל כן זכתה אליו, כי הענף הטוב יעיד על מעלת השרש, וזהו שכתוב (שמות ו׳:כ׳) ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה, הזכיר הכתוב הצדיק שנשא צדקת ויצאו מביניהם צדיקים, הוא שכתוב (שם) ותלד לו את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם, וכן הזכיר הכתוב (שמות ו׳:כ״ה) ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל, כי אלעזר לקח מבנות פוטיאל שהוא זרע יוסף הצדיק ויצא מביניהם צדיק, והוא שכתוב מיד ותלד לו את פינחס. וכן מצינו בדוד המלך ע”ה שאמר (תהילים קט״ז:ט״ז) אני עבדך בן אמתך, ממה שפרסם הכתוב שמה של זו למדנו שבחן של ישראל שלא היתה בהם שום זונה אלא זו לבדה. ואל תתמה ותאמר היאך היתה זונה והיא היתה סבורה שבעלה היה, כבר נתבאר כי זונה של תורה היא כל שנבעלה לפסול לה.
שלומית, שהיתה שואלת בשלום הכל, מפטפטת ואומרת שלם עלך שלם עלך. בת דברי למטה דן, מגיד שהרשע גורם גנאי לאביו ולאמו וגנאי לשבטו. כיוצא בו הצדיק גורם שבח וגדולה לו ולאביו ולשבטו, הוא שכתוב (שמות ל״ח:כ״ג) ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן.

הרש”ר
אותו זמן הייתה זו האישה היחידה בישראל, שעברה עבירה: משום כך קיבלה את הציון המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית. רק משחטא בנה, נזכר שמה. שכן בעצם החטא הזה מתגלה התוצאה הקשה של קלקלתה המוסרית. אלמלא קִלקלה, הרי אותה התפרצות שפלה של נוולות לא יהודית, לא הייתה הופכת מציאות בישראל. פלצות הזוועה על חטא הבן ראתה באם, בשלמית, את הגורמת למעשה.

ר’ יצחק קארו
בן איש מצרי הוא שהרגו משה ואמרו הלהרגני אתה אומר מכאן אנו לומדין שהרגו בשם המפורש וידוע הוא שהיהודים כשמריבים זה עם אומרים אחד לחבירו כל הרע שיודעים עד עשרה דורות וידוע שהישראלי אמר למצרי בן אותו שהרגו משה בשם המפורש ולכן בירך את השם וזה עשה להנקם משם המפורש.