כלות נח

נשות בניו של נח, חם, שם ויפת
נכנסו עם נח ומשפחתו לתיבה ונזכרו גם ביציאה מן התיבה.
בתיאור המקראי אין להן שמות.
לפי ספר היובלים (ד׳ מו) אשת שם היא ׳מחלת׳ בת בנו. ולפי מדרש כת״י שמה ׳מחלתירן׳.
אשת חם, לפי מדרש כת״י מכונה ׳דמות נכי׳.
אשת יפת, לפי מדרש כת״י, מכונה ׳בת נתנכר׳.

נשות בניו של נח הן התשתית להתפתחות האנושית מחדש בעולם אחרי המבול.
הן הנשים הפוריות האחרונות ששרדו בעולם, יחד עם אשת נח אשר לא ילדה עוד ילדים.
מבניו של נח ונשותיהם נתפלגו כל משפחות העמים בעולם, וכל בן מייצג אב קדום.
רשימת הצאצאים המפורטת בפרק י׳ בבראשית היא רשימת עמי תבל ומוצאם .
סך העמים המפורטים בפרק זה כצאצאי בני נח ונשותיהם הוא שבעים יחד עם שלושת בני נח (מספר טיפולוגי), כל משפחות העמים מוצאם באדם אחד, הוא נח, בדומה לשבעים בני יעקב שנהיו לעם ישראל, במסורת הכנענית שבעים בני אשרה מהווים את משפחת האלים. (ראו ויינפלד משה, עולם התנך, בראשית, עמ׳ 71).

בני שם:
עילם, אשור ולוד. בין צאצאיו ארם, ארפכשד, עבר, פלג…
אברהם אבינו מצאצאיו.
בני שם התיישבו במזרח התיכון והם העמים השמיים, על שם האב הקדום.

בני חם:
מצריים, כוש, פוט וכנען. – בניו של כנען: צידון, חת, יבוסי, אמורי גרגשי, חיווי, ערקי, סיני, ארוודי, צמרי, חמתי. פלשתים הוא צאצא של מצרים. שבא ודדן בניו של כוש.
בני חם התיישבו באפריקה ובארצות המזרח הקרוב.
נמרוד בן כוש אינו אב של עם כל שהוא, הוא מייסד האימפריה הבבלית-אשורית, מתואר כגיבור בארץ שנער, בערים בבל, ארך אכד וכלנה, משם יצא לכיבושים באשור ובנה את נינוה, כלח רסן ורחובות.ממלכתו השתרעה ברוב אזור המסופוטמיה. ולפי ספר מיכה (פרק ה׳), ארץ נמרוד היא בבל.
צאצאיו של חם הם העמים שעמדו בעימות עם ישראל, מצרים, כנעןף פלשתים, אשור הגלתה את עשרת השבטים ובבל הריבה את בית המקדש הראשון והביאה לגלות יהודה.

בני יפת:
מגוג, מדי, תבל ומשך. בין צאצאיו יון, אשכנז, תרשיש, תירס (היא פרס לפי רש״י)…
אלה התיישבו באסיה הקטנה באירופה, בצפון הים התיכון ובחצי האי הבלקני.

במדרשי חז״ל

מיתוסים שנתגלגלו אל מדרשי חז״ל מספרים כי כמה נשמות טועות נכנסו אל התיבה וניצלו אף הן, בניהן שתי מפלצות שהיו ככ גדולות שלא יכלו להכנס לתיבה, הראם שנגרר במים כשחותמו נגרר על הירכתיים, והעוג הענק, עוג היה בנו של היא ואש חם!, אשת חם התחננה לנח שיאפשר לו ל הכנס להאחז בתיבה וזה הסכים, בתודה נשבע הענק לנח שיהיה לו לעבד, כל ימי המבול הגיש נח לעוג מזון דרך אחד האשנבים, אך אחרי המבול חזר עוג לדריו הרעות.
נח הקפיד כי בתיבה לא יהיו יחסי אישות בשעה שהעולם מושמד, לא בין האשים ולא בין החיות, מכולם המרו את פיו חם, הכלב והעורב, חם חטא כדי למנוע חרפה מאשתו שכבר הרתה משמחזאי (עוג בנם) אלוהים הענישו בכך שהפך את צבע עורו לשחור. גם את הכלב העניש, שיהיה צמוד לכלבה בצורה מבישה אחרי הזדווגות עמה, ואת העורב העניש שיפרה את זוגתו באמצעות המקור (מתוך: גרייבס ופטאי, מיתוסים עיבריים, תשכ״ו, עמ׳ 102-105, ראו גם במדרשים בהמשך, פרקי דרבי אליעזר כג, נידה סא, חידושי נידה.. ועוד )

אצל חז״ל / מפרשים

משלי פל”א, מתוך “תורה שלימה”
“אשת חיל מי ימצא – זו אשתו של נח (שהיו) שקולין מעשיה כמעשיו . . . שהייתה היא וכלותיה מעשיהן רחוקין ממעשה דור המבול”.

סנהדרין קח ב טו
וא”ר יוחנן מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה
ת”ר שלשה שמשו בתיבה וכולם לקו כלב ועורב וחם כלב נקשר עורב רק חם לקה בעורו

פרקי דרבי אליעזר כג
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה חוץ מנח וכל אשר אתו בתבה שנאמר וישאר אך נח ואשר אתו בתבה וחוץ מעוג מלך הבשן שישב לו עץ אחד מן הסולמות של התיבה ונשבע לנח ולבניו שיהיה להם עבד עולם מה עשה נח נקב חור אח’ בתיבה והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום ונשאר גם הוא שנ’ כי רק עוג מלך הבשן וגו’ וחוץ מארץ ישר’ שלא ירדו עליה גשמים.

נידה סא
ויאמר ה’ אל משה אל תירא מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי א”ר יוחנן אר”ש בן יוחי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול תנו רבנן בגד שאבד בו כתם מעביר עליו שבעה סממנין ומבטלו״

חידושי אגדות על מסכת נידה סא
ג:עוג שפלט מדור המבול כו’. שברח לא”י כדאמרינן בחלק עכ”ל רש”י ולא מצאתיה באגדת חלק אבל בזבחים פ”ב איתא דעוג על צידי התיבה היה עומד ואפשר דהיינו דוקא למ”ד המבול היה בא”י אבל למ”ד דלא היה המבול בא”י איכא למימר כך שברח לא”י ואע”ג דלדידיה נמי מתו בא”י משום הבלא כדאיתא שם אפשר עוג שהיה גבור וגדול לא הזיק לו ההבל כמ”ש התוספות שם גבי ראם וק”ל:
ד: בתוס’ ד”ה זה עוג שפלט כו’ ה”נ נפלט סיחון מדור המבול כו’. ע”ש והוא דחוק דלא לישתמיט תלמודא במסכת זבחים למימר דסיחון נמי נפלט מדור המבול בצידי התיבה כדאמרינן שם בעוג וראם ושמעתי דאיתא במדרש שזה אחיה בר שמחזאי אביו של עוג בא בזנות על אשת חם בן נח קודם המבול והיתה הרה ממנו בבואה אל התיבה וילדה בתיבה את סיחון ומזה הטעם כשראה חם שאשתו כבר הרה שימש עמה בתיבה ודע דבב”ר איתא למה האריך עוג שנים כל כך אחר המבול עד דורו של משה וז”ל ויבא הפליט גו’ אמר הקב”ה חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל כו’ ע”ש אבל לפי סוגית תלמודינו שגם סיחון האריך שנים כ”כ הוא קשה דליכא ביה האי טעמא ולפי הסוגיא לא תקשי הא דכתיב וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה די”ל כיון דניצולו על צידי התיבה כדאמרינן בזבחים בעוג וראם ה”ל כאילו יצולו בתוך התיבה אלא שא”א היה להם ליכנס בתוכה כדאיתא שם והרא”ם תירץ בדחוקים ע”ש ודו”ק:

זבחים קיג ב (ביאור שטיינזלץ)
וממשיכים לדון במחלוקת ר’ יוחנן וריש לקיש אם ירד המבול בארץ ישראל, ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר, ר’ יוחנן] שלא ירד מבול לארץ ישראל, היינו דקם רימא התם [זהו ההסבר לכך שעמד הראם שם בארץ ישראל] בזמן המבול, וכך נשאר בחיים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ריש לקיש] שירד מבול אף בארץ ישראל, רימא היכא קם [הראם היכן עמד], שהרי ברור שהראם במידותיו הגדולות (כמבואר להלן) לא יכול היה להיכנס לתיבת נח! ומביאים בתשובה לכך מה שאמר ר’ ינאי: הוא אכן נכנס לתיבה, ואולם לא היה זה ראם גדול במלוא קומתו, אלא גוריות (גורים) של ראמים הכניסו בתיבה, וכך נשתמרו הראמים לאחר המבול.
ומקשים על כך: והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בת יומא [אני ראיתי גור ראם בן יומו] והוי [והיה גודלו] כהר תבור שבארץ ישראל. והר תבור כמה הויא [הוא גודלו]? ארבעין פרסי [ארבעים פרסה], משכא דצואריה תלתא פרסי [אורך צווארו של אותו גור ראמים היה שלוש פרסות], מרבעתא דרישא פרסא ופלגא [מקום מרבץ ראשו, צווארו, היה גודלו פרסה וחצי], רמא כבא וסכר ירדנא [הטיל אותו גור ראמים גלל, וסתם את הירדן מרוב גודלו]. ואם כן אף את גור הראם אי אפשר היה להכניס לתיבה בשל גודלו!
ומשיבים: אמר ר’ יוחנן: רק את ראשו של גור הראם הכניסו לתיבה, בעוד שכל גופו היה מחוצה לה. ומקשים על כך: והאמר מר [והרי אמר החכם, רבה בר בר חנה]: מרבעתא דרישא פרסא ופלגא [מקום מרבץ ראשו, צוארו, היה בגודל פרסה וחצי], ואם כן אף את ראשו בלבד אי אפשר היה להכניס לתיבה! אלא צריך לתקן ולומר שרק את ראש (קצה) חוטמו של גור הראם הכניסו לתיבה, כדי שיוכל לנשום. ותמהים: ומדוע נזקק ר’ יוחנן להסבר זה? והא [והרי] אמר ר’ יוחנן שלא ירד מבול לארץ ישראל, ולשיטתו היה הראם עצמו בזמן המבול עומד בארץ ישראל! ומשיבים: אכן ר’ יוחנן לא נזקק לכך, ורק לדברי ריש לקיש קאמר [הוא אומר], שכך יש להסביר לשיטת ריש לקיש. ושואלים לגופו של הסבר זה: כיצד ניתן היה להשאיר את הראם כשקצה חוטמו בתוך התיבה? והא קסגיא [והרי היתה מהלכת] התיבה על פני המים! אמר ריש לקיש: קרניו של הראם קשרו בתיבה וכך הוא נסחף עימה. ומקשים עוד על הסבר זה: והאמר [והרי אמר] רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, ואם כן כיצד שרד הראם במים הרותחים?
ומשיבים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאי אפשר היה לשרוד במים הרותחים של המבול, התיבה עצמה היכי סגיא [כיצד היתה מהלכת]? והרי היתה מצופה בזפת שנמסה במים רותחים! ועוד, עוג מלך הבשן, שלפי המסורת היה מאנשי דור המבול, ושרד בחיים, היכא קאי [איך עמד, שרד] בתוך המים הרותחים? אלא בודאי יש לומר שנס נעשה להם, שנצטננו המים שהיו בצידי התיבה, וכך שרדה התיבה, וגם גור הראם ועוג מלך הבשן.

רבנו בחיי במדבר כא לד
וראיתי במדרש סיחון ועוג בני שמחזאל היו, שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו.

רמבן על בראשית ו 4
בימים ההם – לשון רש”י, בימי דור אנוש, וגם אחרי כן, שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקינוס והציף שלישו של עולם ולא נכנעו ללמוד מהם. ורבי אברהם פירש גם אחרי המבול, כי בני ענק היו ממשפחת בני האלהים. ואם כן, או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם, או שיודה במאמר (נדה סא.) הדורש בעוג שפלט מן המבול, ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו:
והנכון בעיני, כי אדם ואשתו יקראו בני האלהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם, אין להם אב זולתו, והוא הוליד בנים רבים, ככתוב (לעיל ה ד) ויולד בנים ובנות. והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק, כי נולדו בדמות אביהם, ככתוב בשת (לעיל ה ג) ויולד בדמותו כצלמו.
ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני האלהים, כי היו ג’ האנשים האלה בדמות אלהים ואז הוחל לעבוד עבודה זרה, והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון. וכך אמרו בבראשית רבה (כד ו) זה ספר תולדות אדם, ואין הראשונים תולדות, ומה הן אלוהות, בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש, ושתק. אמר לון, עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך קינן קנטרנין:
וכאשר החל האדם לרוב ונולדו להם הבנות, היו אלה בני הראשונים בחזקם, ולרוב תאותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות. וספר בתחלה (בפסוק ב) כי יקחו אותם לנשים דרך חמס, ואחר כך ספר כי יבאו דרך זנות אל בנות האדם שאינן באותה המעלה, ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים, רק לבני האלהים האלה נולדו, שהם גדולים מאד, אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכח, כלשון לא נופל אנכי מכם (איוב יב ג), והמה גבורים כנגד שאר בני האדם. ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים “בני האלהים” בהיותם בתכלית השלימות שיולידו מבנות האדם נפילים, וגם אחרי כן, כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם:
ופירוש “אשר מעולם”, כי האנשים אחרי המבול כאשר יראו גבורים, יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו “אנשי השם” בכל הדורות אחרי כן.
וזה פשט הגון בפרשה הזאת. אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז:), הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא.

ספר הפרשיות לרבי אליהו, א, קיח
נח הדריך את בניו ללכת בדרך טובים ושלא ילמדו מבני דורם, והוא זה שהישיאן נשין. ונעמה שהיו מעשיה שקולים כמעשיו, אף היא הדריכה כלותה ולא דבקה בהן מרעת דור המבול.

רד״ק על בראשית י
ויולדו להם בנים אחר המבול, כבר ראינו כי כשבאו אל התבה לא היו להם בנים ומה צירך לכתוב ויולדו להם בנים אחר המבול, אלא בא להודיע שלא שמשו בתבה ולא הולידו בנים, ואע”פ שהורנו כבר באמרו צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך, יש לטעות שמא היו הנולדים בכלל בניך כי בבאם אל התבה באר יותר, שאמר בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתו, לפיכך אמר ויולדו להם בנים אחר המבול לבאר הענין יותר:

רש״י
ויבא נח ובניו ואישתו ונשי בניו איתו אל התיבה.  האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המיטה מפני שהעולם כולו שרוי בצער דעת זקנים מבעלי התוספות
ויבא נח ובניו. פרש”י האנשים לבד והנשים לבד לפי שכל ימי המבול נאסרו בתשמיש המטה כמדרש שאמר הקב”ה אני קובר אני הורס ואתה בונה המתן עד שיעבור זעם:
עוג מלך הבשן – דכתיב ביה ויבא הפליט וא”ר יוחנן (נדה דף סא:) זה עוג שפלט מאנשי דור המבול:

חזקוני, בראשית ח׳:י״ח:א׳
ויצא נח ובניו י״מ אע״פ שהותרו בתשמיש כשיצאו מונה אותם על הסדר שהיו שם. תנו רבנן שלשה שימשו בתיבה: כלב ועורב וחם, וכולם לקו: כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו.

רד”ק על בראשית ח׳:י״ח:א׳
ויצא נח, מה שהפרידם בספור יציאתם הזכרים מהנקבות, אפשר שהנקבות יראו לצאת עד שיצאו תחלה הזכרים כי עדיין פחד המבול עליהם והן רכות לבב יותר מהזכרים: