אשת יאשיהו זבודה בת פדיה

חמוטל, זבודה ונחושתא היו הנשים של המלכים האחרונים ביהודה.
ברקע הסיפור שלהן שתי אימפריות, מצרים ובבל והשפעותיהן על ממלכת יהודה הקטנה.
חמוטל וזבודה היו נשותיו של יהואחז, בניהן מלכו אחרי מותו.
חמוטל מוצאה ממלכת יהודה והיא פרו בבלית.
זבודה מוצאה ממלכת ישראל שנחרבה, והיא פרו מצרית.
לזבודה נולד יהויקים (אליקים) הבכור, לחמוטל נולדו יהואחז וצדקיהו.
לאחר מות יאשיהו נבחר ע”י ‘עם הארץ’ דווקא יהואחז (בן חמוטל ובהשפעתה) הצעיר יותר למשך 3 חודשים בלבד, הוא הודח ע”י המצרים, פרעה נכו.
במקומו הומלך ע”י המצרים יהויקים (בן זבודה) למשך 11 שנים, לענין סופו יש סתירה.
אחריו הומלך בנו יהויכין ע”י מצריים (שתקופה קצרה אח”כ איבדה את כוחה לבבל) והוגלה בגלות יהויכין ‘החרש והברזל’ ע”י הבבלים אך לא הומת.
נחושתא היתה אשת יהויקים, אם יהויכין.
אחרון מלכי יהודה היה צדקיהו (מתניה), בנה הצעיר של חמוטל, ע”י מלך בבל נבוכדנצר ה II, צדקיהו מרד בבבל, נמלט נתפס בניו נשחטו לנגד עיניו יחד עם נכבדי יהודה, עיניו נוקרו.
בימי צדקיהו, חרב בית המקדש הראשון, וממלכת יהודה הוחרבה והתרחשה גלות בבל.
זרעם של יהואחז וצדקיהו בני חמוטל נכרת.
יהויכין שהוגלה לבבל ולא הומת, אחרון המלכים מצאצאי דוד, גם בגלותו כונה מלך יהודה, היה מי שמצאצאיו חודשה מלכות דוד. זרובבל שעמד בראש העולים לבנות את ביהמ”ק השני היה מצאצאי יהויכין.

זבודה

בת פדיה.
מן רומה – מוצא גלילי, כלומר משבט ישראל ולא מיהודה. רומה מזוהה עם בקעת רומה באזור בקעת בית נטופה, או רומה בארומה בגליל העליון, ויש גם דעה לפיה מדובר ב’דומה’ מדרום לחברון – חילופי ד’ ר’. (מתוך מקרא לישראל, מלכים, עמ’ 695)
אשת יאשיהו.
אם אליקים (בהמשך פרעה נכו ישנה שמו ליהויקים).
גם בנה (יהויקים) וגם נכדה (יהויכין) היו למלכים.
מייצגת את התפיסה הפרו מצרית לעומת אשת יאשיהו השניה חמוטל המייצגת את התפיסה הפרו בבלית.

השם ‘זבודה’ הוא יחידאי במקרא לאישה מלשון מתנה (השם לגבר ‘זבוד’).

נישואין אלו של יאשיהו עם זבודה, מייצגים את נסיון יאשיהו לחזק את הקשר עם שבטי הצפון,  שארית הפליטה ממלכת ישראל, משם מוצאה.
לאחר מות יאשיהו בחרו ‘עם הארץ’ להמליך את יהואחז בן חמוטל, ולא את אליקים בן זבודה, בן יאשיהו הבכור, זאת לפי אחת הפרשנויות בשל קשר שקשרה חמוטל עם עם הארץ, תוך שימוש במוצאה של זבודה מישראל.

תקציר 4 המלכים האחרונים בממלכת יהודה לפני הגלות:

יהואחז היה הראשון מבין 4 ממלכי יהודה האחרונים, אחרי מות יאשיהו אביו, היה פרו בבלי, מלך במשך 3 חודשים.
יהואחז הוזמן ע”י פרעה נכו לרבלה אסר אותו, והוא נכלא במצרים שם מת.
במקומו, מינה פרעה נכו את אליקים (בן זבודה ויאשיהו) למלוך ושינה את שמו ליהויקים.
יהויקין בנם הבכור של יאשיהו וזבודה משוייך לזרם הפרו מצרי. יהויקים אשר מלך 11 שנה סופו לא ברור בשל גרסאות שונות במלכים ובדברי הימים, לפי דברי הימים וגם לפי כרוניקה הבבלית הוא נלקח לבבל כאסיר אך לפי מלכים הוא מת בירושלים ונקבר לצד אבותיו (ישנן גם סתירות לענין מקום קבורתו, בתרגום השבעים, הוא נקבר ב׳גן עוזה׳, משמע מחוץ לחומות ירושלים).

יהויכין בנו, מלך אחריו למשך שלושה חודשים, יהויכין הסגיר עצמו לבבל והוגלה ע״י נבוכדנצר הII ב׳גלות יהויכין׳ יחד עם כל האליטות של יהודה.
לפי הרד״ק, שלום בן יאשיהו הוא יהויכין.

נבוכדנצר הII, המליך את מתניה ושינה את שמו לצדקיהו.
מעמדו המלכותי של יהויכין כמלך יהודה, נשמר גם בגלות, קרי בתקופת שלטונו של צדקיהו, כך הוא מכונה בתעודות של אספקת מזון לגולים מארמון נבוכדנצר.
עובדה זו, שלכאורה ישנם בו זמנית שני מלכי יהודה, ערערה את הלגיטימיות של מלוכת צדקיהו, ונוצרו שני מחנות.
צדקיהו היה חלק מקואליציה מערבית נגד בבל יחד עם מצרים, מה שהוביל למצור על ירושלים, לחורבן בית המקדש ולגלות בבל.
צדקיהו נמלט מירושלים אך נתפס בערבות יריחו, הובא לרבלה בארץ חמת לפני נבוכדנאצר, שם בניו נשחטו לנגד עיניו, יחד איתם כל נכבדי יהודה, עיני צדקיהו עוורו, ונשלח אסור לבבל.

בעקבות הצהרת כורש (538 לפנה”ס) הורשו יהודי בבל לחזור לא”י, זרובבל בן שאלתיאל, נכדו או נינו של יהויכין, היה אחד ממנהיגי שיבת ציון, מי שבנה את בית המקדש השני.

אגב, בנצרות, זרובבל הוא אחד מאבותיו של יוסף הנגר בעלה של מרים אם ישו, גם כאן, בהקשר של המשך שושלת בית דוד.

אמנם זבודה ראתה גם את בנה וגם את נכדה יושבים על כסא המלכות, אך היו אלה שנים קשות ומורכבות, מלאות תהפוכות, אימפריות קמות ונופלות מה שהביא להשפעה ישירה על ממלכת יהודה ומלכיה בפרט שעשו החלטות שגויות והביאו לגלות ממלכת יהודה.

סדר המלכים בסוף ממלכת יהודה:

יהואחז בן חמוטל ויאשיהו (שלושה חודשים),
יהויקים (אליקים) בן זבודה ויאשיהו (11 שנים),
יהויכין (שלום) בן נחושתא ויהויקים (שלושה חודשים),
צדקיהו בן חמוטל ויאשיהו (11 שנים).

אצל חז”ל

תלמוד ירושלמי סוטה ח׳:ג׳:ו׳
אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְלָכִים אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַמַּעֲייָן. שֶׁנֶּאֱמַר וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אוֹתוֹ אֶל גִּיחוֹן וּמָשַׁח אוֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וגו׳. אֵין מוֹשְׁכִין מְלָכִים אֶלָּא מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת. מִפְּנֵי מַה נִמְשַׁח שְׁלֹמֹה. מִפְּנֵי מָחֲלוֹקָתוֹ שֶׁלָּאֲדוֹנִיָּהוּ. יוֹאָשׁ. מִפְּנֵי עֲתַלְיָה. יֵהוּא מִפְּנֵי יוֹרָם. לֹא כֵן כָּתוּב קוּם מָשְׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. זֶה טָעוּן מְשִׁיחָה וְאֵין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל טְעוּנִין מְשִׁיחָה. [אֶלָּא] יְהוֹאָחָז מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו שֶׁהָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים. וְלֹא יֹאשִיָּהוּ גְנָזוֹ. הָדָא אָֽמְרָה. בַּאֲפַרְסְמוֹן מָֽשְׁחוּ. אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְלָכִים אֶלָּא מִן הַקֶּרֶן. שָׁאוּל וְיֵהוּא נִמְשְׁחוּ מִן הַפַּךְ. שֶׁהָֽיְתָה מַלְכוּתָן מַלְכוּת עוֹבֶרֶת. דָּוִד וּשְׁלֹמֹה נִמְשְׁחוּ מִן הַקֶּרֶן. שֶׁהָֽיְתָה מַלְכוּתָן מַלְכוּת קַייֶמֶת. אֵין מוֹשְׁכִין מְלָכִים כֹּהֲנִים. אָמַר רִבִּי יוּדָן עַנְתּוֹדְרוּיָה. עַל שֵׁם לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. עַל שֵׁם לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ. לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

על יהויקים

ויקרא רבה י״ט:ו׳

דָּבָר אַחֵר, וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ, מִי קִיֵּם מִצְוַת זִיבָה יְכָנְיָהוּ בֶּן יְהוֹיָקִים, אָמְרוּ כֵּיוָן שֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם עָלָה וְיָשַׁב לוֹ בְּדַפְנִי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא, יָרְדָה סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ אָמְרוּ לוֹ הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לִיחָרֵב, אָמַר לָהֶם לָאו, אֶלָּא יְהוֹיָקִים מָרַד בִּי תְּנוּהוּ לִי וְאֵלֵךְ, בָּאוּ אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ לִיהוֹיָקִים נְבוּכַדְנֶצַּר בָּעֵי לָךְ, אָמַר לָהֶן כָּךְ עוֹשִׂין, דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ, דּוֹחִין נַפְשִׁי וּמְקַיֵּם נַפְשֵׁיכוֹן, כְּתִיב (דברים כג, טז): לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו, אָמְרוּ לוֹ לֹא כָךְ עָשְׂתָה זְקֵנָתְךָ לְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם עָמְדוּ וּנְטָלוּהוּ וְשִׁלְשְׁלוּהוּ לוֹ. וְכֵיצַד שִׁלְשְׁלוּהוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן רַבִּי נָתָן אוֹמֵר חַי שִׁלְשְׁלוּ אוֹתוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל יט, ט): וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר בַּחַחִים, בַּחַיִּים כְּתִיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מֵת שִׁלְשְׁלוּ אוֹתוֹ לוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל יט, ט): לְמַעַן לֹא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֲנִי מְקַיֵּם דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם, חַי שִׁלְשְׁלוּ אוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁהָיָה מְפֻנָּק וּמֵת בְּיָדָם. מֶה עָשָׂה לוֹ נְבוּכַדְנֶצַּר, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוּהוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה, וְיָשַׁב עָלָיו בְּפָרָדִימוֹס וַהֲרָגוֹ, וְקָרַע אֶת הַחֲמוֹר וְהִכְנִיסוּהוּ לְתוֹכוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה כב, יט): קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוֹ וְהָיָה מְחַתֵּךְ מִמֶּנּוּ כְּזֵיתִים וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, הֵיכָן הִיא קְבוּרַת חֲמוֹר לֹא בִּמְעִי הַכֶּלֶב, הוּא שֶׁהַנָּבִיא מְקַנְתֵּר עָלָיו וְאוֹמֵר (מלכים ב כד, ה): וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר תְּלָתָא אֳמוֹרָאִין חַד אָמַר שֶׁהָיָה לָבוּשׁ כִּלְאַיִם, וְחַד אָמַר שֶׁמָּשַׁךְ לוֹ עָרְלָה, וְחַד אָמַר שֶׁנִּמְצֵאת כְּתוֹבַת קַעְקַע חֲקוּקָה עַל בְּשָׂרוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עַל יְדֵי שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ וְעַל כַּלָּתוֹ וְעַל אֵשֶׁת אָבִיו, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בַּפֶּתַח שֶׁיָּצָא בּוֹ נִכְנָס. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל שֶׁהוֹשִׁיב בִּירָנִיּוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, מַהוּ בִּירָנִיּוֹת, בָּיְירָן צָיְירָן, שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת בַּעֲלֵיהֶן וּמְעַנֶּה אֶת נְשֵׁיהֶם וּמַכְנִיס מָמוֹנָם לַטִּמְיוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל יט, ז): וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו. כֵּיוָן שֶׁהֲרָגוֹ נְבוּכַדְנֶצַּר הִמְלִיךְ אֶת יְכָנְיָה בְּנוֹ תַּחְתָּיו וְיָרַד לוֹ לְבָבֶל, יָצְאוּ כָּל בְּנֵי בָבֶל לְקַלְּסוֹ, אָמְרוּ לוֹ מֶה עָשִׂיתָ, אָמַר לָהֶם יְהוֹיָקִים מָרַד בִּי וַהֲרַגְתִּיו וְהִמְלַכְתִּי יְכָנְיָה בְּנוֹ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ מַתְלָא אָמַר גּוּר טַב מִכֶּלֶב בִּישׁ לָא תְרַבֵּי, גּוּר בִּישׁ מִכֶּלֶב בִּישׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד שָׁמַע לָהֶם וְעָלָה וְיָשַׁב בְּדַפְנִי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא, יָרְדוּ סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ וְאָמְרוּ לוֹ הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לִיחָרֵב, אָמַר לָהֶם לֹא, אֶלָּא אוֹתוֹ שֶׁהִמְלַכְתִּי תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי. אָזְלִין אָמְרִין לִיכָנְיָה נְבוּכַדְנֶצַּר בָּעֵי לָךְ, מֶה עָשָׂה עָמַד וְכִנֵּס כָּל מַפְתְּחוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין לְפָנֶיךָ, עַד עַכְשָׁיו הָיִינוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים נֶאֱמָנִים לְפָנֶיךָ, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מַפְתְּחוֹתֶיךָ לְפָנֶיךָ. תְּרֵין אֳמוֹרָאִין חַד אָמַר כְּמִין יַד שֶׁל אֵשׁ יָרְדָה וּנְטָלָתַן מִמֶּנּוּ, וְחַד אָמַר מִשָּׁעָה שֶׁזְּרָקָן עוֹד לֹא יָרְדוּ. מָה הָיוּ בַּחוּרֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין, הָיוּ עוֹלִין לְרֹאשׁ גַּגּוֹתֵיהֶן וְנוֹפְלִים מֵתִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כב, א): מַשָּׂא גֵיא חִזָּיוֹן מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת. מֶה עָשָׂה נְבוּכַדְנֶצַּר, נְטָלוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נֶחְבַּשׁ בְּיָמָיו לֹא הָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, עַל שׁוּם (ישעיה יד, יז): אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה. גָּלָה יְהוֹיָכִין וְגָלְתָה סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה עִמּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה כב, כח): הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כָּעֶצֶם הַזֶּה שֶׁל מֹחַ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְנַפְּצוֹ אֵינוֹ יָפֶה לִמְאוּמָה כו’, עַד שְׁאַלְתִּיאֵל שָׁאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה וְהִתִּירוּ לוֹ אֶת נִדְרוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָשְׁבָה סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה עַל דַּעְתָּהּ וְאָמְרוּ בְּיָמֵינוּ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד פּוֹסֶקֶת, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים פט, לז): וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי, מַה נַּעֲשֶׂה נֵלֵךְ וּנְפַיֵּס לַגַּדֶּלֶת, וְגַדֶּלֶת לַמַּלְכָּה, וּמַלְכָּה לַמֶּלֶךְ. הָלְכוּ וּפִיְּסוּ לַגַּדֶּלֶת, וְגַדֶּלֶת לַמַּלְכָה, וּמַלְכָּה לַמֶּלֶךְ. מָה הָיָה שֵׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, רַב הוּנָא אָמַר שְׁמִירָם שְׁמָהּ, רַבִּי אָבִין אָמַר שְׁמִירָמוֹת שְׁמָהּ, וְרַבָּנָן אָמְרִין שְׁמִירַעַם שְׁמָהּ, עַל יְדֵי שֶׁנּוֹלְדָה בְּרָעַם. כֵּיוָן שֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לְהִזָּקֵק לָהּ אָמְרָה לוֹ אַתְּ מֶלֶךְ וִיכָנְיָה אֵינוֹ מֶלֶךְ, אַתָּה מְבַקֵּשׁ תַּפְקִידְךָ וִיכָנְיָה אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ תַּפְקִידוֹ, מִיָּד גָּזַר וְנָתְנוּ לוֹ אִשְׁתּוֹ, וְכֵיצַד שִׁלְשְׁלוּהָ לוֹ, רַבִּי שַׁבְּתַי אָמַר דֶּרֶךְ קִנְקָלִין שִׁלְשְׁלוּהָ לוֹ, וְרַבָּנָן אָמְרֵי פָּתְחוּ הַמַּעֲזִיבָה וְשִׁלְשְׁלוּהָ לוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְהִזָּקֵק לָהּ אָמְרָה כְּשׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה רָאִיתִי, פֵּרַשׁ מִמֶּנָּהּ, מִיָּד הָלְכָה וְסָפְרָה וְטָהֲרָה וְטָבְלָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּירוּשָׁלַיִם לֹא קִיַּמְתֶּם מִצְוַת זִיבָה וְעַתָּה אַתֶּם מְקַיְּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ט, יא): גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר, נִזְכַּרְתֶּם אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁבְּסִינַי בִּשְׁבִיל כֵּן שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ, אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַי לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר (שיר השירים ד, ז): כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם (ירמיה ג, כב): שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם.

ילקוט שמעוני על נ”ך רמט
ויתר דביר יהויקים (תועבותיו) [וכל] אשר עשה. אמר קמאי לא ידעי לארגוזי כלום צריכים אנו לאורו יש לנו זהב פרווים שאנו משתמשין בו יטול אורו, אמרו לו הא כתיב לי הכסף ולי הזהב אמר ה’ צבאות, א”ל כבר נתנו לנו שנאמר השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם. רב יוחנן ורבי אלעזר חד אמר שחקק שם שמים על אמתו, וחד אמרר שחקק שם עבודת אלילים על אמתו.

משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ו׳
וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִים וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הַמִּינִים. וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין. וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל. הַמּוֹרְדִים. וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. וְהַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר. וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים. וְהַמּוֹסְרִים. וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים. וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע. וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ:

מפרשים

על יהויקים

אברבנאל

(לד-לה) ופרעה המליך את יהויקי’ שהיה גדול האחים, והוא העריך את הארץ לתת הכסף לפרעה, ר”ל שעשה בארץ ערכים מאשר יפרע כל איש ואיש לפרעה על המלכת יהואחז. וחז”ל (וי”ר פ’ י”ט דף קפ”ו ע”ג) הפליגו בספור תועבותיו, ואמרו שהיה לבוש כלאים ושמשך את ערלתו ושבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו, ר’ יוחנן אומר כללו של דבר בפתח שיצא בו נכנס:

רד”ק

ויסב את שמו יהויקים. הטעם כדי שידמה שברשותו הוא והמלוכה לו מאתו כי השם לא מאסו: