אשת פנחס כלת עלי הכהן

אשת פנחס, בן עלי הכהן.
שמה לא מוזכר במקרא.
עם בשורת נפילת ארון הקודש, מות בעליה וחמיה, היא כורעת ללדת ומתה.
אם אחיטוב(?) ו’אי כבוד’, שמו ניתן לו ע”י אמו הגוססת והוא מצין את נפילת ארון הברית בידי הפלישתים.

נפילת ארון הברית הוא עונש על התנהגות בני עלי חפני ופנחס (בעלה).

פשט ותקציר הסיפור

עם ישראל יוצא למלחמה בפלשתים ומקים מחנה במקום שיקרא בהמשך ‘אבן העזר’, הפלשתים חנו באפק, במערכה הראשונה הפלשתים מביסים את ישראל, אלה חוזרים למחנה ותוהים מדוע הובסו הלוא הם נקיים מחטא, ומחליטים לקחת איתם את ארון הברית (הנמצא במשכן בשלה) בתקווה שבזכות המצאות הארון בקירבם הם ינצחו בקרב.
בשילה היו שני בניו של עלי, חפני ופנחס ואלה הצטרפו לשדה הקרב יחד עם הארון, עם הגעת הארון כל צבא הלוחמים מריעים וקוראים בקול תרועה גדולה, הפלשתים נמלאים יראה, וחוששים לגורלם מפני אלוהי העבריים הגדול והנורא.
והנה גם במערכה השניה, אלוהי ישראל מביא למפלתם של ישראל, לנצחון מוחץ של צבא הפלשתים, לשבי ארון הברית ומות בניו של עלי הכהן.

רץ משבט בנימין (יש המפרשים כי היה זה שאול) ממהר לדווח על המפלה, מגיע למשכן בשילה, בגדיו קרועים ואדמה על ראשו, הוא פוגש את עלי ראשון, שהיה יושב ומצפה לבשורות משדה הקרב, והרץ מספר על תבוסת ישראל, על המכה הגדולה ‘מגפה’ שהיתה בחיילי ישראל, על מות בניו חפני ופנחס ולבסוף על נפילת ארון ה’ בשבי הפלשתים.

מיד כששמע עלי את הבשורה האחרונה הזו, נפל אחורנית, מרפקתו נשברה וימת. והוא בן 98, שפט את ישראל 40 שנה (השופט האחרון).
כלת פנחס הרה, והייתה מוכנה ללדת, ככשמעה על הלקח ארון הברית, מות חמיה, ומות בעלה פנחס, היא כורעת ללדת, אך הלידה מביאה לגסיסתה, והנערות מדברות אליה בנסיון לעודד אותה, הנה נולד לך בן, אך זו קוראת לו ‘אי כבוד’ – אין כבוד לישראל, על הלקח הארון מאיתו. “ותאמר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים”.

הרחבה

פרק ד/ בספר שמואל, מתאר את מפלת ישראל בידי הפלשתים, לקיחת הארון ומות עלי הכהן ובניו.
תיאור זה מהווה את התגשמות דבר ה’ על בית עלי, בנבואה לשמואל ולאיש האלוהים.

חפני ופנחס היו בניו של עלי הכהן, והם מכונים בני בליעל – כינוי המבטא את חטאיהם הדתיים והמוסריים. חטאיהם מגיעים לאזני עלי אשר מוכיח אותם, אך הם ממשיכים בדרכם הרעה. עקב מעשיהם הרעים מנבא איש האלהים כי צאצאיו של עלי לא יזכו להגיע לגיל שיבה ועל גדיעתה של שושלת בית עלי. איש האלהים אף נותן סימן להתגשמות נבואתו: מותם של חופני ופנחס יתרחש באותו יום. 

תוצאות המלחמה באבן העזר מובאות מפי ארבעה דוברים, המספר המקראי, הרץ משבט בנימין, השמועה המגיעה אל אשת עלי, מהרהורי אשת עלי המעכלת את הבשורה. סדר האירועים מפי המבשרים שונה:

המספר: “וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו, וַתְּהִי הַמַּכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּפֹּל, מִיִּשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף, רַגְלִי.  יא וַאֲרוֹן אֱלֹהִים, נִלְקָח; וּשְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס” 10-11

הדיוח לא בסדר כרונולוגי אלא לפי חשיבות האירועים קודם תבוסת ישראל, מנוסתם וריבוי הנופלים, לקיחת הארון ולבסוך מות בניו של פנחס.

הרץ משבט בנימין: “נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה, הָיְתָה בָעָם; וְגַם-שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים, נִלְקָחָה.” 17
פותח בתוצאות המערכה, מנוסת ישראל, נפילת רבים מהם, מות בניו ולבסוף נפילת ארון ה’.

השמועה לאשת פנחס: “וַתִּשְׁמַע אֶת-הַשְּׁמוּעָה אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ” 19

אולי הגיעה אליה מנערותיה, אשר לכאורה מספרות לה את הידיעות מן הקל אל הכבד לפי דעתן, קודם הלקח ארון הברית, מות חמיה ולבסוך מות בעלה – לדעתן זו עבורה תהיה הידיעה הקשה ביותר.

הרהורי אשת פנחס: “גָּלָה כָבוֹד, מִיִּשְׂרָאֵל; אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאֶל-חָמִיהָ וְאִישָׁהּ.  כב וַתֹּאמֶר, גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל:  כִּי נִלְקַח, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.” 21-22
הרהורי האישה מגלים כי עבורה, נפילת הארון בשבי הוא הידיעה הקשה ביותר, וכאבה הפרטי קטן ביחס לאסון הלאומי.

מות אשת פנחס בלידת אי כבוד וסיפור מות רחל בלידת בנימין

שני סיפורים מקבילים אלה עוסקים במות האם בלידת בנה.
שתי הנשים מתבשרות ע”י נשים נוכריות, הנוכחות בלידתן כי ילדו בן.
השמות הניתנים לבנים הם שמות המבטאים גורל אכזר: רחל קוראת לבנה ‘בן אוני’, ואשת פנחס קוראת לבנה ‘אי כבוד’.
שתי הנשים מתות לאחר הלידה.

זקוביץ, מצין את הזיקה לגניבת חפץ קדוש. בסיפור רחל, מותה בא בגלל חטאה, גניבת התרפים, ובסיפור אשת עלי, מותה בא אחרי גניבת ארון הברית על ידי פלשתים. (ראו הרחבה, זקוביץ, מקראות בארץ המראות, עמ’ 31-33)

נקודות השוני בין הסיפורים:
דמותה של רחל היא מרכזית בסיפור העלילה, בסיפור לידת אשת פנחס, מרכז הסיפור מתמקד בארון הברית והיא אינה הדמות המרכזית.
שם בנה של רחל ‘בן אוני’, מוחלף על ידי אביו ל’בנימין’. לא כך לגבי ‘אי כבוד’.

ציון קברה של רחל ידוע, אשת פנחס נטולת השם, וציון אין לה.

האחת מתה על חטאה שלה, רחל, ואילו השניה כלת עלי, מתה על חטאיהם של בעלה ואחיו, בני עלי הכהן.

אצל חז”ל / מפרשים

ספר הזהר, כי תשא י׳:נ״ו
וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמואל א ד׳:כ״א) גָּלָה כָבוֹד. דְּגָרְמוּ לִשְׁכִינְתָּא דְּאִתְגְלֵי בְּגָלוּתָא עִמְּהוֹן. וְעַל דָּא וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם, בְּמָה. בְּתַבְנִית שׁוֹר.

תלמוד, בכורות מ״ה א:י״ח
תניא רבי אלעזר אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה שנאמר (שמואל א ד, יט) ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה רבי יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה שנאמר (איוב ג, י) כי לא סגר דלתי בטני

בראשית רבה פ״ב:ז׳
שְׁלשָׁה הֵן שֶׁנִּתְקַשּׁוּ בִּשְׁעַת לֵדָתָן וּמֵתוּ כְּשֶׁהֵן חָיוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: רָחֵל, וְאֵשֶׁת פִּינְחָס, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל. רָחֵל וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. אֵשֶׁת פִּינְחָס (שמואל א ד, יט): וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס. מִיכַל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו, כג): וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ

ויקרא רבה י״ד:ד׳
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ צִירִים לְבַיִת כָּךְ יֵשׁ צִירִים לְאִשָּׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ד, יט): וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ.

עין יעקב, בכורות ז׳:ג׳
מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁשָּׁלְקוּ זוֹנָה אַחַת שֶׁנִּתְחַיְּבָה שְׂרֵפָה לַמֶּלֶךְ, בָּדְקוּ וּמָצְאוּ בָּהּ מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם. אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא בְּאִשָּׁה בְּדַקְתֶּם? שֶׁהוֹסִיף לָהּ הַכָּתוּב שְׁנֵי צִירִים וּשְׁתֵּי דְּלָתוֹת. תַּנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁצִּירִים לְבַּיִת, כָּךְ צִירִים לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א ד׳:י״ט) “וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ”. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁדְּלָתוֹת לַבַּיִת, כָּךְ דְּלָתוֹת לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ג׳:י׳) “כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי”. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּפְתֵּחַ לַבַּיִת, כָּךְ מַפְתֵּחַ לָאִשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כ״ט:ל״א) “וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ”.

אברבנאל על שמואל א ד׳:י״ט:א׳
וכלתו אשת פנחס הרה וגו’. אמר שכלתו של עלי אשת פנחס בנו הרה ללת, והוא כמו ללדת, רוצה לומר בזמן הלידה, או יהיה ללת מלשון יללה, שהיתה הרה לאוי וליללה, וכאשר שמעה השמועה הרעה הזאת מהלקח ארון האלקים ואל מות חמיה ואישה כרעה ללדת ותלד מיד, ואמרו כי נהפכו עליה ציריה ובעת מותה וגו’, אחשוב שהיתה מיתתה לא מפאת לידת הנער כי כבר היה נולד, כי אם לפי שאחרי שיצא הילד נעדרו הצירים והמכאובות ולא היו לה עוד, ולזה לא יכלו לצאת המותרות הדמיות אשר היו ראויים לצאת אחריו כי בהעדר הכח ובהפסק המכאובים לא יצאו עוד וחזרו למעלה בקרבה וזו היתה סבת מיתתה, וזה כי נהפכו ציריה עליה ר”ל יען נהפכו לאחור לקרבה ולא יצאו לחוץ כראוי: ואמרו במסכת בכורות, (פרק ז’ מ”ה ע”א) תניא ר’ אליעזר אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר כי נהפכו ציריה עליה. ר’ יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר (איוב ג’ ט’) כי לא סגר דלתי בטני. ורבי עקיבא אומר כשם שפתח לבית כך פתח לאשה, שנאמר (בראשית ל’ כ”ב) ויפתח את רחמה. הנה אם כן לא פירשו צירים על הכאבים, כי אם על פי הרחם ואברי האשה המולידים שמתחזקים לדחות הולד לחוץ עם כל מותרות ההולדה, והם אשר נהפכו עליה:

כ׳:א׳ : ואמר שבעת מותה אמרו הנצבות עליה אל תראי כי בן ילדת, והיא לא ענתה ולא שתה לבה לזה:

כ״א:א׳: ואמנם אמרו ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלקים ואל חמיה ואישה, יורה שאשת פנחס אמרה זה, ויהיה אם כן שלא לצורך אמרה פעם שנית (כב) ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים. וגם יקשה למה לא זכרה שם מות חמיה ואישה כמו שאמרה בראשונה? והמפרשים לא נתנו לזה טעם נכון. ואני אחשוב שאשת פנחס עם היות שלא ענתה לנשים על מה שאמרו לה אל תראי כי בן ילדת ולא שתה לבה לזה (רוצה לומר לשמחת הבן), הנה היא לבד קראה לנער אי כבוד, כי אמרה כאשר ידעה שילדה בן יקראוהו אי כבוד, כלומר אין כבוד, ולא דברה עוד. והנשים הנצבות עליה פירשו דבריה ואמרו שהיתה כוונתה בזה השם לשלשה סבות, והם אל הלקח ארון האלקים ואל מות חמיה ואישה, ולפי זה יהיה אמרו ותקרא לנער אי כבוד הם דברי אשת פנחס, ומה שאמר הכתוב עוד לאמר אל הלקח וגו’ הוא מאמר הנשים הנצבות שמה שעשו פירוש לדברי אשת פנחס, ומאשר היא שמעה דבריהן ולא ישרו בעיניה לפי שהשוו מיתת חמיה ואישה להלקח ארון האלקים, חזרה לדבר ואמרה שלא כוונה באותו שם לענין חמיה ובעלה, כי אם לבד למה שנלקח ארון האלקים כי עליו נעדר הכבוד מישראל לא ממיתת בעלה וחמיה, וזהו שהוסיפה לומר ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים. הנה התבאר מזה שאשת פנחס לא עשתה שנוי בדבריה, והיה השנוי מפאת הנשים היושבות אצלה שפירשו דבריה באופן בלתי ראוי, והיא עם חוזק כאב המות נצטרכה להשיב להן ולפרש כונתה, ועם היות שאמר ולא ענתה ולא שתה לבה לשמחת הבן, הנה לא נמנעה לדבר הדברים האלה בעת מותה כאשר עם לבבה:

שמואל א י״ד:ג׳: ואחיה בן אחיטוב וגו’. הקדים לספר הכתוב שני דברים: האחד שאחיה בן אחיטוב, שאותו אחיטוב היה אחי איכבוד בן פנחס בן עלי שאותו עלי כהן ה’ בשילה בימים ההם, כי עתה כבר היה נחרב שילה ולכן לא אמר כהן ה’ בשילה על אחיטוב כי אם על עלי שזכר, הנה אותו אחיטוב היה נושא אפוד שם עם שאול, והאפוד היה כולל לאורים ולתומים שהיה מביא עמו שמה. והנה יחסו לאיכבוד, והיה ראוי שיאמר לבד ואחיה בן אחיטוב בן פנחס בן עלי, אבל לפי שבמה שעבר זכר לידת איכבוד בן פנחס ולא נזכר דבר מאחיטוב, ולזה הודיע שהיה אחיו עם היות שלא נזכר שמה כי אם לידת איכבוד לבדו. או אומר זה להודיע שאחיטוב עם היותו אחי איכבוד ובן פנחס ונכד עלי שכלם היו רועי המזל ובא על ידיהם תקלה לישראל כשהיה הארון בידי פנחס במלחמה, הנה הוא היה טוב לפני השם ועמו היתה התשועה הזאת לישראל. והודיע זה להקדמת ידיעה למה שיזכור אחרי זה משאלת האורים והתומים, וגם להודיע שעם היותו בתוך העם עם שאול על כל זה העם לא ידע כי הלך יונתן מהמחנה, כי לא שאלו עליו לכהן ולא ידעו דבר. ומאשר יוחס כאן אחיה אל פינחס אבי אביו, אמרו חכמינו ז”ל במסכת שבת (פרק ה’ נ”ה ע”ב) גופא אמר רב, פנחס לא חטא, שנאמר ואחיה בן אחיטוב אחי איכבוד בן פנחס בן עלי וגו’, אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו? והלא כבר נאמר (מלאכי ב’ י”ב) יכרת ה’ לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה’ וגו’, אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה’ צבאות? אלא שמע מינה פנחס לא חטא וכו’, וכבר כתבתי שם מה שמורה עליו פשט הכתובים:

רמ”ע מפאנו
חפני ופנחס נתעברו מנדב ואביהוא. והנה חפני ופינחס שוים בשמם, אלא שחפני גרוע וחסר אות הסמ”ך, דכתיב ביה “סומך ה’ לכל הנופלים”, כי הוא לבדו היה טועה בעצלות וחפזון, שהם שני הפכים, האחד שהיית הקינים, והשני חפזון האכילה בקדשי שמים. ופינחס אף בתחלת הסיפור אינו חסר זולת יו”ד המורה תוספת כשרון למי שזכה בה, כי לא הגיע רק במה שלא מיחה באחיו, לפי שלא היה מסכים בעון אחיו אף על פי שלא מיחה הוסיפו לו אחר כך אות יו”ד בשמו… (גלגולי נשמות נז)

רלב”ג על שמואל א ד׳:כ״א:א׳
ואל הלקח ארון האלהים ואל מות חמיה ואישה. כי חמיה היה נביא וכהן גדול ואישה היה ראוי לשמש בכהונה גדולה אחריו כי ידמה שהיה יותר ראוי לכהונה מחפני כי לא היה רע כ”כ כמו חפני ולזה נתקיימה הכהונה גדולה מזרע פינחס עד מלכות שלמה כמו שיתבאר במה שיבא ולזה הקדים בפורענות לזכר חפני קודם פינחס בסוף הענין שכא לזכר כי הסבה החזקה למה שאמרה גלה כבוד מישראל הוא הלקח ארון האלהים כי כבר נשאר לישראל נביא והיה שם מהכהני’ גם כן מי שיתמנה כהן גדול תחת עלי:

חומת אנך על שמואל א ד׳:י״ט:א׳
כי נהפכו עליה ציריה. פירשו המפרשים ששמעה אל הלקח הארון ואל מות חמיה ואישה וכך אמרו לה לפי דעתם שיותר קשה לה מות חמיה והקשה מאד מות אישה. והי”ל צער שחשדוה דלגבי דידה הקל קל ארון ואחר זה הקשה מות חמיה והיותר חמור אישה וז”ש נהפכו עליה הצרות שהיותר קשה אל הלקח ארון וכן בעת פטירתה אמרה גלה כבוד אל הלקח שזהו עיקר הצרה:

מלבי”ם על שמואל א ד׳:י״ט:א׳
(יט-כב) מדוע סדר אל הלקח ארון אלהים ואל מות חמיה ואישה וכן בפסוק כ”א, ובפסוק י”ז סדר תחלה מיתת חפני ופנחס, ואחר כך לקיחת הארון שהיה אחר כך כנ”ל, מ”ש ותקרא לנער וכו’ אל הלקח, ותאמר גלה כבוד וכו’, הוא כפל מבואר אין לו הבנה כלל, ותחלה הזכירה מה שנלקח הארון ומת חמיה ואישה וסיימה רק בלקיחת ארון האלהים לבד שזה צריך טעם ודעת:

י״ט:ב׳ : וכלתו ספר איך ספו תמו כל בית עלי ביום ההוא כלתו היתה קרובה ללדת ותשמע כו’ אל הלקח ארון כי העם הקדימו החשוב בעיניהם שהוא הארון ואחריו מות עלי ואחריו מות אישה, כי נהפכו עליה ציריה פי’ מהרי”א, שאחר יציאת הולד נהפכו לאחור, ונעדרו הצירים והמכאובים ולא זבו ממנה המותרות הדמיות כי בהעדר הכח והפסק המכאובים לא יצאו עוד וזה היה סבת מיתתה, ומלת ללת פי’ בחסרון ד’ ללדת, והרד”ק מפרשו מענין יללה, והרלב”ג מפרשו משורש נלה כמו כנלותך לבגוד שהוא מענין כליון והשלמה שנשלמו ימי הריונה:

כ״א:א׳ : ותקרא לנער אי כבוד רצה לומר איה הכבוד, אין כבוד ישראל עוד, ובארה דבריה כי גלה כבוד מישראל אל הלקח וכו’ כוונתה כי יש שני תורות תורה שבכתב ומשכנה בארון, ותורה שבעל פה משכנה בלבות חכמי ישראל אשר קבלו ממשה רועה נאמן, ואם יעדר אחד מהם ישלימהו השני, רצה לומר אם היה נלקח הארון לבד ועלי ובניו היו בחיים, היה אפשר להחזיר התורה על ידם, כמ”ש ר’ מאיר אלמלא דאשתכח תורה מישראל הוה מהדרנא ליה מפלפולי, אבל עתה גלה הכבוד בהחלט באשר נלקח הארון וגם מת חמיה ואישה:
כ״ב:א׳: ותאמר אחר כך הוסיפו לאמר שאין לחלק זה בשני שמות, כי כמו שהארון, הוא ארון אלהים השומר לדברות האלהיים אשר היו חרותים על הלוחות אבנים, כן עלי ובניו מקבלי תורה שבעל פה, המה ארונות קדושים נוצרים את לוחות הברית החרות על לוח לב שהם חוקי תורה שבעל פה הכתובים על לב החכמים כמ”ש ועל לבם אכתבנה, ותורתך בתוך מעי, עד שעל אבדן שניהם, יצדק לאמר כי נלקח ארון אלהים, ויהיה ארון שם המין רצה לומר ארונות האלהיים כולמו הארון לתורת הכתב והארונות לתורה שבעל פה ובזה עוררה אבל גדול על בעלה ואישה להשוותם עם ארון הברית וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כמה טפשאי בבלאי דקיימי מקמי אורייתא ולא קיימי מקמי גברא רבא וכו’:

רד”ק על שמואל א ד׳:י״ט:ב׳
כי נהפכו עליה ציריה. כלומר נהפכו ונתגלגלו עליה צירי וחבלי הלידה עם חבלי השמועה הרעה ומחוזק ציריה כרעה וילדה ומתה ות”י ארי בעתוהא חבלהא ובדברי רבותינו ז”ל תניא רבי אלעזר אומר כשם שצירים לדלת הבית כך יש צירים לרחם האשה שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה:

כ״ב:א׳: ותאמר. פעם אחרת אמרה כי בתחלה אמרה גלה כבוד בעבור הארון שנשבה ובעבור שמת חמיה ואישה ועתה שבה ואמרה בעבור הארון לבדו גלה כבוד כי הוא עיקר הכבוד:

מצודת דוד
מחרדת השמועה, נהפכו ונתגלגלו עליה פתאום חבלי הלידה.

כ׳:ב׳: אל תראי. היות חשבו שמתפחדת שלא תמות גם היא בעבור רוע המזל, וכמו שאמרו רבותינו ז״ל (שבת קה ב): אחד מן המשפחה שמת, ידאגו וכו׳, ולזה אמרו לה, דעי כי בן ילדת, ושוב אין לך לפחד, כי אם נולד בן זכר, נתרפאת כל המשפחה, וכמו שאמרו רבותינו ז״ל (ירושלמי מועד קטן ג ז):