אלישבע, אשת אהרון
״וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם;וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה״ ויקרא י׳, א-ב

המיילדות במצריים
“וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.” שמות א’ יז

בת עמינדב – בן רם, בן חצרון, בן פרץ, בן יהודה (דברי הימים א ב 10)
אחות נחשון, נשיא שבט יהודה
אשת אהרן, אבי הכהונה
אם: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר
אלישבע מוצאה משבט יהודה, היא אם הכהונה, מחברת בין הכהונה לנשיאות, מחברת את משפחת הכהונה עם משפחת המלוכה – דוד מצאצאי עמינדב.
לפי המסורת, אלישבע בת עמינדב קבורה בטבריה.

בתלמוד הבבלי ישנו מדרש לפיו המילדות במצרים, שפרה ופועה, הן כלה וחמותה קרי, אלישבע ויוכבד, (ו/או גם כלה ובתה, מרים ויוכבד).
שושלת בית צדוק משתלשת מאלעזר בנם של אלישבע בת עמינדב משבט יהודה, ואהרון בן עמרם משבט לוי – מאחדת במסורת המקראית את שני השבטים בקשרי משפחה, ומסורת מקודשת. (רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, עמ’ 130)

אלישבע ראתה את בעלה כהן גדול, אחיה נשיא, את גיסה, משה, מושיע ומנהיג עם ישראל, את בניה כהנים, ואת פנחס נכדה כהן משוח מלחמה.

במקרא מוזכר שמה של אלישבע וייחוסה, מעבר לכך היא שותקת.
אין אזכור למעשים או דברים שנאמרים על ידה.
הסיפור מציג אישה שמוצאה ממשפחה מכובדת אשר נישאה לאבי הכהונה, בהמשך הסיפור ביום השמיני לחנוכת המשכן, שהוא אחד משיאי הקדושה והשמחה של העם היהודי, ושל משפחת אלישבע ואהרון בפרט, קידוש המשכן וחניכת אהרון ובניו לכהונה, שני הבנים הגדולים.

המספר המקראי הגדיל ואף תיאר את בגדיהם המפוארים : “ולבני אהרון תעשה כתונת ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת. והלבשת אותם את אהרון אחיך ואת בניו אתו ומשחתָ אותם ומלאתָ את ידם וקדשתָ אותם וכהנו לי…” (כ”ח, 41-40), בהמשך הציווי: “ומשחת אותם (את נדב ואביהו) כאשר משחת את אביהם וכיהנו לי והייתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם.” (מ’, 15)..
הטקס מנוהל ומובל בידי משה, ואז מומתים שני הבנים, נדב ואביהו, הם מקריבים אש זרה במשכן, נענשים ומיד מתים במיתת שמים “וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה… וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם” (ויקרא ט’, כ”ג-כ”ד).
אהרון מצווה באמצעות משה לא להתאבל, תגובתו ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״(ויקרא י׳, 3), גם אלישבע שותקת והיא אינה נזכרת כלל במעמד זה.

מיותר לצין שחז”ל ניסו להסביר בהמוני מדרשים את מותם של בני אהרון ואת מעשיהם שהביאו למותם בצורה כזו ובמועד זה.

פיוט ליום כיפור, ‘עת נחלי דמעה מעיני יורדים’

“….
בַּת עַמִּינָדָב אֱלִישֶׁבַע כְּבוּדָּהאֶת בַּעְלָהּ רָאֲתָה עוֹבֵד עֲבוֹדָהנַחְשׁוֹן אָחִיהָ, נְשִׂיא שֵׁבֶט יְהוּדָה
וּסְגָנֵי כְּהוּנָה מִמֵּעֶיהָ יַלְדָּה
מֹשֶׁה מֶלֶךְ וּבֶן בְּנָהּ מָשׁוּחַ הוּא
נָשִׂים יְקָרוֹת לָהּ וְלָהֶם בְּכֶינָה
יְכוֹלָה הָיְתָה לָבוֹא בְּטַעֲנָה
אֲהָהּ, ה, אֵיךְ מַזָּלִי נִשְׁתַּנָּה
כָּל הָעָם שְׂמֵחִים וַאֲנִי אוֹנֵנָה
50- לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה מִי הוּא זֶה אֵיזֶה הוּא
אֵשֶׁת חֵיל פִּיהָ בְּחָכְמָה פָּתְחָה
וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִשְׁפֹּךְ שִׂיחָה
וּדְבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה לֹא הֵטִיחָה
לֹא נִצְרְכָה אֶלָּה קִבְּלָה בְּשִׂמְחָה
הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה הוּא.
אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל אַהֲרֹן רַב חוֹבֵל
אֶפְרוֹחָיו יְעַלְעוּ דָּם שָׁתַק קִבֵּל
גְּזַר דִּין, אֵל מַעֲשֶׂה יָדָיו חִבֵּל
שָׂמַח וְגַם הֵסִיר מִלִּבּוֹ אֵבֶל
וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר נָפְלוּ חֲלָלִים שָׁם הוּא
הוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְאַל תִּשְׂמָחוּ
בְּיוֹם טוֹבָה תִּהְיוּ רָעָה תַּשְׁגִּיחוּ
מִלְּבַבְכֶם אוֹתָהּ אַל נָא תַּשִּׂיחוּ
מֵחֲסִידֵי עֶלְיוֹן מוּסָר תִּקָּחוּ
לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ קַל וָחֹמֶר הוּא.
רָאוּ מִקְרֶה רַע זֶה, עֲדַת יְשׁוּרוּן
אֵירַע בַּיּוֹם הַהוּא לִבְנֵי אַהֲרֹן
כָּבֵד מְאֹד קָשֶׁה מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן
בְּהִקְרִיבָם לִפְנֵי ה’ דּוֹרוֹן
אָמַרְתִּי אַךְ הֶבֶל וְחֹלִי רָע הוּא”

פיוט זה (בקרב עדות המזרח והספרדים) נאמר קודם תקיעת השופר בראש השנה, תוך שיש קשר בין סיפור מות בני אהרון לסיפור העקדה, אהרון הכהן, שקיבל את הדין ‘וידם אהרון’.

אצל חז”ל

זוהר ג, נו ע”ב – על מות בני אלישבע ואהרן, אשר מתו מיתת צידיקים
“בכל זמנא דצדיקיןמסתלקי מעלמא, דינא אסתלקא מעלמא ומיתתהון דצדיקיא מכפרת על חובי דרא, ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה למהוי כפרה לחוהיבון דישראל. אמר קב”ה אתעסקו במיתתהון דצדיקיא אלין ויתחשב לכו כאלו אתן מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרה עלייכו.

וכל המצטער על אבודהון או אחית דמעין עלייהו קב”ה מכריז עליו ואומר ‘וסר עונך וחטאתך תכפר’ (ישעיהו ו’ ז), ולא עוד אלא ימותו בנוי ביומוי, ועלה כתוב ‘יראה זרע יאריך ימים’ (שם, נג י)”.

זוהר חלק ג דף לח/ברבי אלעזר פתח ויקח אהרן את אלישבע וגו’… תא חזי ראויה היתה בת שבע (שהיא המלכות) לדוד מיום שנברא העולם, ראויה היתה אלישבע (שהיא המלכות) לאהרן מיום שנברא העולם.

מה בין זו לזו, (כיון ששתיהן הן מלכות, מה ההפרש בין בת שבע לאלישבע), אלא הכל אחד, (ששתיהן הן מלכות), אבל שם הוא לדין כאן הוא לרחמים, כשנתחברה בדוד היא בבחינת דין, לעשות מלחמות ולשפוך דם, כאן באהרן, היא לשלום, לשמחה, להארת פנים, להתברך ממנו, ועל כן נקראת שם בת שבע וכאן אלישבע, אלישבע נתחברה בחסד כי הוא אותיות אלי שבע, (וא-ל הוא חסד), בת שבע היא לדין, ולרשת המלכות ולהתחזק. (שמיני נו)

דתניא מוכנת היתה בת שבע לדוד מיום שנברא העולם,ומה עיכב אותו, (שלא לקחה) הוא משום שלקח בת שאול המלך, ויום ההוא לקחה אוריה ברחמים, אף על פי שלא היתה שלו. ואחר כך בא דוד ולקח את שלו, ומשום שדוד דחק את השעה לפני הקב”ה להרג את אוריה, ולעשות כך, חטא לפניו, וענש את דוד, כי הקב”ה רצה להשיב (את בת שבע) לדוד, כדי לקיים לו מלכות הקדושה העליונה, (כי בת שבע היתה מרכבה למלכות), וכשחשק את שלו חשק.

בראשית רבה פרשת ויחי פרשה צז

ועוד משבט יהודה יצאה אלישבע אם הכהונה שנ’ ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב וגו’ (שמות ו כג), ועוד משבט יהודה יצא נחשון בן עמינדב ראש לנשיאים.

מסכת בבא בתרא דף קי עמוד א

אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: “ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון”. ממשמע שנאמר בת עמינדב, איני יודע שאחות נחשון היא? מה תלמוד לומר אחות נחשון? מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא: רוב בנים דומין לאחי האם.

שיר השירים רבה פרשה ג סימן ז

“מי זאת עולה מן המדבר” – מדבר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד: ראתה יְבָמָהּ מלך, ואחִיהָ נשיא, ובעלה כהן גדול, ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה  משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן.

מדרש משלי (בובר) פרשה לא סימן מד

“עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון” (משלי לא כה) – זו אלישבע  בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד: אחיה נשיא, ובעלה כהן גדול, ואחי בעלה מלך, ושני בניה פרחי כהונה.

תנחומא פרשת שמות סימן יד:

“וינהג את הצאן אחר המדבר – א”ר יוחנן: למה היה רודף למדבר? לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר: מי זאת עולה מן המדבר. עלייה מן המדבר, התורה מן המדבר, המן והשליו מן המדבר, המשכן מן המדבר, השכינה מן המדבר, הכהונה ומלכות מן המדבר, הבאר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר. לפיכך: וינהג את הצאן אחר המדבר”. ראה דברינו תורה ומדבר בפרשת במדבר. אבל כאן התמרות אינן ענן הקטורת היוצא מאוהל מועד, אלא ענן שריפתם של נדב ואביהוא, ענן אבלה של אלישבע אמם שבחדא מחתא הפכה שמחתה הגדולה לאבל קשה.

ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ סימן ב

אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי? אלישבע ראתה חמישה כתרים ביום אחד: יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה, פנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו, נהפכה שמחתה לאבל. זהו שכתוב: “אחרי מות שני בני אהרן”.

קהלת רבה פרשה ב סימן ב
“לשחוק אמרתי מהולל” – מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב. אלישבע בת עמינדב ראתה ד’ שמחות ביום אחד, משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל. הוי אומר: “ולשמחה מה זו עושה” שנאמר (ויקרא ט”ז) אחרי מות שני בני אהרן וגו’.

מדרש זוטא – רות (בובר) פרשה ד סימן יב“ויהי ביתך כבית פרץ” (רות ד יב) – לא נאמרו דברים הללו אלא כנגד אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד, בעלה ובניה כהנים גדולים, יבמה מלך, ואחיה נשיא. “ויקח בועז את רות” – אמרו: אותו הלילה שבא עליה מת.

מסכת בבא בתרא דף קי עמוד א
אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: “ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון”. ממשמע שנאמר בת עמינדב, איני יודע שאחות נחשון היא? מה תלמוד לומר אחות נחשון? מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא: רוב בנים דומין לאחי האם.

שכל טוב (בובר) שמות פרשת שמות – וארא פרק ו סימן כג
“ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא” – הוא נדב שהלך אחר נדב רוחו ולא נמלך במשה רבו. אביהוא – שאמר על אהרן אביו הוא לתולדה ולא למועצה.

מסכת סוטה דף יא עמוד ב
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו’ – רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר: אשה ובתה – יוכבד ומרים; ומאן דאמר: כלה וחמותה – יוכבד ואלישבע.