תמר בת דוד

פשט הסיפור

שמואל ב׳ יג
הסיפור נפתח באזכור תמר האחות היפה ובתולה של אמנון,  ואמנון אוהב וחושק בה כל כך עד שנעשה חולה, לאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה, אחד האחים הגדולים של דוד, והוא חכם מאוד, יונדב מייעץ לאמנון לשכב חולה במיטה ולבקש מדוד אביו שישלח את תמר ללבב לעיניו לביבות כך יתרפא, אמנון עושה כדברי יונדב ודוד נענה לבקשת אמנון ושולח לקרוא לתמר שתגש לאמנון ותעשה לו "הַבִּרְיָה" (מאכל).
תמר עושה כדברי אביה, "וַתִּקַּח אֶת־הַבָּצֵק (ותלוש) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת־הַלְּבִבוֹת: וַתִּקַּח אֶת־הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו" (שם 8-9), אמנון מסרב לאכון ומבקש מכל הנוכחים בחדר לצאת, ומבקש מתמר להאכיל אותו 'הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ" (שם, 10). תמר נגשת אל אמנון, אמנון אוחז בתמר בחוזקה ואומר לה בואי שכבי עמי אחותי!, תמר מתחננת אל תענני, ומציינת כי זהו מעשה אסור בישראל, מדברת אל ההגיון של אמנון את החרפה שהיא תישא והוא יהיה כאחד הנבלים בישראל. אמנון אונס את תמר באכזריות.

לאחר המעשה, אמנון חש שנאה גדולה לתמר, השנאה שחש היתה גדולה מהאהבה והתשוקה שהיתה לו כלפיה. הוא מגרש אותה מפניו, ותמר הפגועה שוב מתחננת בפני אמנון שהרעה הזו שהוא מגרש אותה היא גדולה מהמעשה הנורא שעשה לה. אמנון קורא לאחד ממשרתיו ומצווה להוציא את תמר ולנעול את החדר.
תמר לבושה היתה כתונת פסים, כך נהגו ללבוש בנות מלך בתולות ומעל הכתונת מעיל, משרת אמנון מוציא אותה החוצה. תמר שמה אפר על ראשה, ותקרע את כתונות הפסים שלגופה והיא הולכת וזועקת כשידה על ראשה.
אבשלום אחיה, מנסה להרגיע את תמר ואומר לה "וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישׁי אָחִיךְ הוּא אַל־תָּשִׁיתִי אֶת־לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה" (שם, כ) ותמר יושבת בודדה ומדוכאת בבית אבשלום. 

דוד שמע על מעשה אמנון, מצטער אך לא עושה דבר.
בהמשך הסיפור  אבשלום (אחי תמר מאותה אם) נוקם את הפגיעה בתמר ורוצח את אמנון (שם, 23-33).

הרחבה
תמר היא בתה של מעכה בת תלמי, מלך גשור.  אחות אבשלום.
אמנון הוא בכור דוד מאחינעם היזרעאלית.

הפרק נפתח במילים "ויהי אחרי כן", בכך, סיפור אונס תמר, הופך לאירוע הראשון בסדרת אירועים אשר השתלשלותם מביאה להתגשמות נבואת נתן (שמואל ב׳, יב, 10) ומתארת את העונש של דוד על רצח אוריה ולקיחת בת שבע. אבשלום ואמנון מתוארים כבני דוד ותמר מתוארת כיפה, בתולה  וכאחות אבשלום, לאורך כל הסיפור אין אזכור לכך שהיא בתו של דוד.
אמנון החושק בתמר והיא אינה משגת עבורו, נועץ ביונדב, בנו של שמעה אחי דוד, המוצג כאיש חכם מאוד, לפי חז״ל ״חכם להרע״ (סנהדרין כא, ע״א), אמנון מדגיש בפניו שתמר היא אחות אבשלום, אחיו למחצה, כאילו שאבשלום הוא הבעיה במימוש תאוותו. עצת יונדב נתנת לאמנון, מועברת מאמנון לדוד, מדוד לתמר ולבסוף יש גם את תיאור מימוש העצה, ניתן לראות כי עצת יונדב הולכת ומתקצרת בין מעבירי המסר, אך מאוד מתארכת בתיאור המעשה:

ההרחבה בתיאור המעשה של תמר לפני האונס, יוצרת השהייה, מתח ודרמה, תמימותה של תמר ונאמנותה לאחיה מודגשת אל מול אכזריותו של אמנון, היא הופכת לקורבן תוך שהיא מצייתת לדוד אביה, ופועלת ונוהגת מתוך חמלה לטיפול באחיה החולה. תיאור האונס מסופר בקצרה: ״וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.״, ויחד עם זאת מצליח המספר באמצעות שלושה פעלים אלימים ובצירוף ו׳ להדגיש את אכזריות המעשה. לאחר מעשה, המספר מרחיב כיצד תאוותו של אמנון המכונה ׳אהבה׳ התחלפה בשנאה גדולה, הוא משתמש בשורש שנ״א ארבע פעמים (ורק פעמים בשורש אה״ב), אמנון מגרש אותה, היא מתחננת והוא נעזר במשרתו להוציאה מהחדר ומצווה לנעול את הדלת, תמר, מושפלת ופגועה נוהגת כנוהג אבלות, שמה אפר על ראשה, קורעת את בגדיה וזועקת, תמר לא רק נאנסה אלא גם גורשה שהוא אף מחיר כבד יותר מן האונס שכן, כאנוסה צפויה להישאר שוממה ומנודה חברתית, העובדה שהאנס לא מתחתן עם הנאנסת מעביר את הקורבן למעמד חברתי מוקצה, היא נחשבת כטמאה ומודרת חברתית.
אבשלום אחיה מציע לה להדחיק, לשתוק, והוא מאמץ אותה לביתו שם היא יושבת ״שוממה״.

דוד שומע על המקרה, מצטער, אך אין כל תיאור לתגובתו, לעומת התיאור המקראי, בתרגום השבעים לפסוק 21, ישנה תוספת ״ולא עצב [דוד] את רוח אמנון בנו כי אהבו כי בכורו הוא״, ׳ולא עצב׳ במשמעות ולא נזף, אחת הטענות במחקר היא שדווקא נוסח תרגום השבעים הוא המקורי ובנוסח המסורה חל שיבוש מעתיק, מתוספת זו ניתן להבין את מעמד הבן הבכור בעיני דוד, וכן, יש בכך ביקורת על דוד כאב מחנך .
לפי ר., רחל (האשה אשר נתת עמדי: נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, עמ׳ 137), הסיבה שדוד לא הגיב למעשה אבשלום היא מטעמי מצפונו האישי, על חטאו עצמו במעשה אוריה ובת שבע.

וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ.

תמר לאחר שנאנסה מבקשת מאמנון ״וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ.״ (שם, 13) כיצד יתכן שתמר הציעה דבר זה הלוא אחים הם?
כאמור לע״ל לאורך כל הסיפור, תמר מוצגת כאחות אבשלום, ולא כאחות אמנון, אמנון ואבשלום מוצגים כבניו של דוד, מה שלא נאמר על תמר.
בפרשנויות חז"ל, ייחוסה של תמר כבתו הביולוגית של דוד מוטלת בספק והם מסבירים זאת באופן שאם תמר, מעכה בת תלמי, היתה אשת יפת תואר וכיון שאמה נתעברה בעודה גויה, תמר לא היתה מיוחסת לדוד ולכן הייתה יכולה להינשא לאחיה אמנון: ״ואמנם תמר בת מי היתה, הנה חז"ל במסכת סנהדרין (פ"ב כ"א ע"א) והמפרשים כלם (למה שדחקום הקושיא אשר שאלתי ראשונה) אמרו, שתמר בת דוד המלך היתה אחות אבשלום בת אביו ובת אמו, אבל שאמו מעכה בת מלך גשור דוד לקחה במלחמה להיותה יפת תואר ושכב עמה קודם שגיירה, כי התורה התירה זה כנגד יצר הרע, כמ"ש (דברים כ"א י"א) וראית בשביה אשת יפת תואר, ואינה מותרת לו כי אם ביאה ראשונה בלבד, ואח"כ אם תרצה להתגייר יקחנה לאשה, ומעכה נתעברה מדוד בביאה הראשונה בעודה גויה, ולפיכך היתה תמר מותרת לאמנון אעפ"י שהיתה בת דוד״ אברבנאל. (כך פירשו גם רד״ק, רש״י, רלב״ג..), בהמשך דבריו מוסיף ומחדש אברבנל, ומציע כי תמר נולדה ממעכה אחרי שנתגיירה, ומכאן שהיתה אסורה לאמנון, בהצעתה לאמנון שיפנה למלך ״כי לא ימנעני ממך״ היא רק מבקשת לדחות ולהתחמק ממעשה האונס, ״תנחומין של הבל… ורצתה לדחותו בקש״.
פרשנות נוספת בתוספות לפיה תמר אינה בת דוד כלל, והיא אחות אבשלום רק מאם, ומכאן שלא היה קשר דם בינה ובין אמנון.

תמר ככלי שרת במשחקי הכס בין אמנון ואבשלום

לפי פשט הסיפור, המספר המקראי מציג את אמנון כנבל ואת אבשלום בצורה אוהדת יותר. האשם העיקרי באונס ותוצאותיו הוא אמנון, כאשר המחבר מדגיש את אכזריותו. כל אלה מעידים על אמנון, הבכור, כמי שאינו ראוי למלוכה ומכשירים את רצח אמנון בהמשך על ידי אבשלום.

סמליות הבתולים נתפסים בחברה הקדומה כאות לכבוד האישה וצניעותה בתוך המשפחה, תפקיד המשפחה ובייחוד הגברים, האב והאחים, הוא לשמור ולהגן על כבוד הבת, ומכאן שמצב של אונס וחילול בתולים, כמוהו כפגיעה בכבוד המשפחה.  ומכאן שעל אף שהקורבן הישיר של האונס הוא הנערה עצמה, במקרים מסויימים, נועד האונס לפגוע דווקא בכבודם של הגברים במשפחה.

החוק המקראי מציע דרך לפתרון במקרה של אונס בתולה אשר לא אורשה: "כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ.  וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ–חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ–לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו." (דברים כב 28-29), אם גבר אונס בתולה אשר לא אורשה, עליו, על הפוגע, לשלם מוהר נישואים לאבי הקורבן, להשיא אותה לאישה ולא יוכל לגרש אותה לעולם. בכך החוק משיב את כבוד המשפחה באמצעות מוהר ופיצויים, נישואין ושלילת זכות הגירוש.חוקרים כגון דים, אררט, אשמן מציעים לזהות בסיפור אונס אמנון את תמר,סיפור של מאבק על ירושת הכס, בין אמנון לאבשלום.

אמנון הוא בכור דוד, מאחינעם היזרעאלית, הוא המיועד לרשת את כסא המלכות לאחר מות דוד.
אבשלום הוא הבן השלישי, בן מעכה בת תלמי מלך גשור. 

בנו השני של דוד 'כלאב', בנה של אביגיל הכרמלית, אינו טוען לכתר המפרשים מציעים שתי אפשרויות לכך, האחת שכלאב נפטר צעיר, השניה שלא היה ראוי למלוך מסיבה כל שהיא, משום כך המיועד לכתר אחרי אמנון הוא אבשלום.

אחת ההצעות היא שאמנון מבקש באמצעות אונס תמר להטיל פגם באבשלום ובכך לפגוע באיום שהוא מהווה לכתר. אבשלום כאחיה של תמר, הוא מי שאמור להגן על כבודה, ופגיעה בתמר כמוה כפגיעה במעמדו וכבודו של אבשלום, אבשלום נכשל בשמירה על כבוד אחותו, ומכאן שהוא אינו ראוי להיות יורש אפשרי. 

אמנון מדגיש בפני יונדב את תמר כאחות אבשלום, יתכן שכל תשוקתו של אמנון בתמר היא הרצון להשפיל את אבשלום המהווה איום על הכתר, ולכן מעגל השנאה מתעצם לאחר האונס והוא בוחר להשפיל ולגרש את תמר באכזריות הולכת ומתעצמת (ראו עוד בנושא אצל: א., דים, אהבה התלויה בדבר: עיון ספרותי אמנון ותמר, הספרות 28, עמ׳ 100-107: אשמן, תולדות חוה, עמ' 180 -181:).

אררט (סיפור אמנון ותמר, בית מקרא: כתב עת לחקר המקרא ועולמו, כח, עמ' 331-357), מציע פרשנות הפוכה במשחקי הכס, ומציע שדווקא אבשלום הוא הערמומי בסיפור, לדידו, יונדב, נשתל בערמה כמרגל על ידי אבשלום, בבית אמנון, כלומר יונדב משרת את אמנון כלפי חוץ ואת אבשלום בסתר. אבשלום אשר יודע את אחיו, מבקש לנצל את תאוותו של אמנון לתמר, יוזם את המפגש בין אמנון לתמר באמצעות ה'רע' יונדב, מתוך ידיעה שמפגש זה יביא לתוצאה האכזרית של אונס תמר. כך, אבשלום עושה שימוש באחותו על מנת לסלק את אמנון ה"נבל" מדרכו אל הכתר.

כך מוסברת תגובתו של אבשלום בפוגשו את תמר, הוא לא נסער או ממופתע אלא אף מבקש ממנה להשקיט ולנהוג באיפוק.  אונס תמר, מכשיר עבור אבשלום את ביצוע חלקה השני של בתוכנית אבשלום והיא רצח אמנון ובכך הופך אבשלום ליורש החוקי.

השוואה לסיפורי אונס אחרים במקרא

שלושה סיפורי אונס בסה״כ במקרא: אונס דינה, פלגש בגבעה, ואונס תמר, היא הנאנסת היחידה מבניהן שהמספר משמיע את קולה.
אונס דינה – דינה נאנסת על ידי שכם בן חמור, היריבים בניו של יעקב ואנשי שכם.
אונס פלגש בגבעה – הפלגש נאנסת על ידי אנשי שבט בניימין, היריבים שבטי ישראל נגד בניימין.
אונס תמר – תמר נאנסת על ידי אבשלום, אחיה מאב, היריבים אמנון ואבשלום.

בין סיפורי האונס זיקה לשונית ושימוש במילים: ״שכב״, ענה״, ״נבלה״.
כל סיפורי האונס סופם רצח / נקם והרג רב.

בסיפור אונס דינה, שכם שכב ועינה אותה, אבל לעומת אמנון, ששכב ועינה את דינה ולאחר המעשה שנא וגירש אותה, שכם אהב את דינה לאחר המעשה, החזיק אותה בביתו וביקש לתקן את העוול על ידי כך שביקש את ידה ואף הסכים לשאת בכל ההקרבות שדרשו ממנו אחיה, השוואה זו מעמידה את אמנון באור שלילי מאוד, מה גם שאמנון אונס את אחותו למחצה ענין המערב גילוי עריות שהוא חטא חמור ביותר במקרא.

גם יעקב כמו דוד שמע והחריש, והשאיר לבניו לטפל בעוול שנעשה לאחותם.
קולה של דינה לא נשמע כלל, ואילו תמר פועלת וזועקת, עד שאבשלום אחיה בא ומחריש אותה, ומרגע זה היא יושבת שוממה בביתו של אבשלום.
בשני הסיפורים הבנים / אחים יוצאים לנקמה, בניו של יעקב יוצאים מיד לנקמה ואילו אבשלום ממתין שנתיים עד שרוצח את אמנון.
בני יעקב, שמעון ולוי, יוצאים למסע הרג בכל הגברים של שכם, שעה שהם פצועים וכואבים, אבשלום מבקש להרוג רק את הפוגע, אחיו.

דברי תמר לאמנון המבקשת למנוע ממנו לפגוע בה מזכירים את דברי המארח הזקן בסיפור פלגש בגבעה המבקש מההמון שלא לפגוע באורח שלו:

סיפור אונס תמר כבבואה לסיפור יוסף ואשת פוטיפר

לפי זקוביץ (מקראות בארץ המראות, עמ׳ 9, 23), סיפורי בבואה הם סיפורים מהופכים, בהם מצב או דמות ומעשיה, מעוצבים על דרך הניגוד, מטרתם לסייע לקורא לשפוט דמויות לחיוב או לשלילה, באמצעות ההשוואה בין סיפור המקור לסיפור הבבואה.

אמנון ואשת פוטיפר, הפוגעים. תמר ויוסף, הקורבנות, שניהם מתוארים כ׳יפים׳. על אשת פוטיפר נאמר: ״ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי״ (בראשית לט, 12) ועל אמנון: ״ויחזק בה ויאמר לה בואי שכבי עמי״ (שמואל ב׳ יג 11). 

תגובתו של יוסף: ״ואיך אעשה הרעה הגדולה הזו״ (שם, לט, 9) ותגובתה של תמר: ״אל תעשה הנבלה הזו״ (יג, 12), בשני המקרים, הפוגע עושה שימוש במשרתיו, אשת פוטיפר מדווחת למשרתיה את אשר אירע כדי לחזק את גרסתה ואמנון משתמש במשרתיו על מנת לגרש את תמר.

כתונת הפסים גם היא משותפת ליוסף ולתמר, שני הסיפורים היחידים בהם מוזכרת כתונת פסים, עובדה זו מזמינה את הקורא לזהות את הזיקה שבין הסיפורים.

״שנתיים ימים״ – הזמן שישב יוסף בכלא, הזמן שלקח לאבשלום לרצוח את אמנון, גם שימוש בצירוף מילים אלה יחידני רק לשני הסיפורים האלה.

יוסף ואמנון משתמשים באותו ביטוי  בדיוק ״הוציאו כל איש מעלי״, יוסף לפני שמתוודע לאחיו ואמנון לפני אונס תמר.
בשני הסיפורים האבות שולחים את הקורבן לאחיו במגמה של שלום, וכתוצאה מכך האחים פועלים בזדון, יעקב שולח את יוסף לבדוק בשלום אחיו, דוד שולח את תמר להכין אוכל מבריא לאמנון.

בשני המקרים, האירועים הם חוליה בשרשרת אירועים של סיבה ותוצאה, מידה כנגד מידה על מעשי האבות, דוד נענש על מעשה אוריה ובת שבע, יעקב נענש על גניבת הברכה מעשו.

גם בהשוואה זו בין מעשה אמנון למעשה אשת פוטיפר, דמותו של אמנון מתאפיינת באור שלילי יותר, אשת פוטיפר מנסה לפתות איש נוכרי ואילו אמנון פוגע באחותו, אשת פוטיפר מנצלת סיטואציה ואילו אמנון מתכנן את המעשה בזדון, אשת פוטיפר מאשימה את יוסף כדי להציל את עצמה ואילו לאמנון לא היתה כל סיבה לנהוג באכזריות רבה כל כך בתמר לאחר שנאנסה. 

(להרחבה: י., זקוביץ, מקראות בארץ המראות, עמ׳ 81-82: א., בזק, מקבילות נפגשות: מקבילות ספרותיות בספר שמואל, עמ׳ 149-151:)

אצל חז״ל מפרשים

תלמוד בבלי
סנהדרין כא א
ואמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר היתה, שנאמר ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך, ואי סלקא דעתך בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה, אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה… וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, מאי טעמא, אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה, וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה, אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה… ותקח תמר אפר על ראשה ואת כתונת הפסים אשר עליה קרעה, תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה גדר גדול גדרה תמר באותה שעה, אמרו, לבנות מלכים כך, לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה, אם לצנועות כך, לפרוצות על אחת כמה וכמה. אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה… אלא אימא גזרו על ייחוד דפנויה.

א:כ״ב : ״וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד״. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: נִימָא נִקְשְׁרָה לוֹ וַעֲשָׂאַתּוּ כְּרוּת שׇׁפְכָה. וְכִי נִקְשְׁרָה לוֹ, אִיהִי מַאי עֲבַדָה? אֶלָּא אֵימָא: קָשְׁרָה לוֹ נִימָא וַעֲשָׂאַתּוּ כְּרוּת שׇׁפְכָה.

אבות דרבי נתן ט׳:ד׳
ואל תתחבר לרשע מלמד שלא יתחבר אדם עם אדם רע ולא עם אדם רשע שכן מצינו ביהושפט שנתחבר באחאב ועלה עמו רמות גלעד ויצא עליו קצף (מאת) ה' שוב נתחבר לאחזיה [ויעשו אניות בעציון גבר ופרץ ה׳ את מעשיו שנא׳] (דברי הימים ב כ׳:ל״ז) בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה׳ את מעשיך וישברו אניות. וכן מצינו באמנון שנתחבר עם יונדב ויעץ לו עצה רעה שנא׳ (שמואל ב י״ג:ג׳) ולאמנון ריע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד חכם לרע. דבר אחר אל תתחבר לרשע ואפילו לתורה:

משנה תורה, מלכים ח ח
ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין, נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. 

מדרש שכל טוב, בראשית ל״ב:ח׳:ב׳
ויצר לו. לשון צרה, ודומה לו, ויצר לאמנון (ש"ב יג ב), [וכהצר] לו (דה"ב לג יב), צר לי עליך אחי (ש"ב א כו), וכל דומיהן, א"ר יהודה ב"ר עלאי ולא היא יראה, ולא היא צרה, אלא וירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל שמא הוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא מכבד את אביו, ושמא יבא עלי בכיבוד אב ואם, ונוסף לזה שאמר יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), שמא מת אותו הזקן:

משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ט"ז
כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן.

אברבנאל על שמואל ב י״ג:
א׳:א׳ הפרשה העשרים תספר ענין אמנון בן דוד עם תמר אחותו ששכב עמה ויענה, ושאבשלום אחיה שמר את עברתו ובגוזזו צאנו צוה לנעריו שימיתוהו וימת וברח אל מלך גשור, ודברי האשה התקועית אשר דברה אל המלך עליו ונתרצה לו ושב לפני אביו וישק המלך לאבשלום. תחלת הפרשה ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר וגו', עד ויהי מאחרי כן ויעש לו אבשלום מרכבה וסוסים וחמשים איש וגומר, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

ב: השאלה הראשונה בתמר אם היתה בת דוד או לא? ואם נאמר שהיתה בתו ואחות אמנון, איך בתחלת הספור אמר ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד? יורה שאבשלום ואמנון היו שניהם בני דוד ושתמר לא היתה כן, כי אם אחות אבשלום מצד האם ולא מצד אביו, ואמר את תמר אחות אבשלום אחי אני אהב ולא אמר אחותי, והוא המורה על זה גם כן. גם יקשה מה שאמרה היא לאמנון ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך, ואם היתה אחותו איך לא ימנעה ממנו? ואם נאמר שלא היתה אחותו איך אמר אמנון אל אביו תבא נא תמר אחותי, ודוד אמר אליה לכי נא בית אמנון אחיך, והיא אמרה לו אל אחי אל תענני, ואבשלום אמר לה האמנון אחיך היה עמך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל תשיתי לב? והדברים האלה כלם יורו שתמר היתה אחות אמנון גם כן מצד האב, אם לא שהיתה בייחוד אחות אבשלום מצד האם:

ז׳: ויהי אחרי כן וגו'. אחרי שספר הכתוב חטאת דוד בענין בת שבע ואוריה החתי, זכר אחריו העונשים אשר הענישו האל ית' עליו, ראשונה במיתת הילד, ושנית בענין תמר ששכב אמנון עמה ויענה, גמול מה ששכב דוד עם בת שבע בחיי בעלה, ושלישית בהריגת אמנון שהרגו אבשלום על אותה הבעילה האסורה. גמול למיתת אוריה שהמיתו דוד בעבור אשתו, ואחרי זה יספר ענין אבשלום עם דוד אשר נתחברו בו גם כן גלוי עריות ששכב עם נשי אביו לעיני כל ישראל כמו שייעד נתן הנביא, ושפיכות דמים במיתת אבשלום עצמו, וחרפת דוד וגדופו בהיותו בורח מפני בנו אשר קם עליו, וזהו סמיכות הפרשיות וקשורם: ואמנם תמר בת מי היתה, הנה חז"ל במסכת סנהדרין (פ"ב כ"א ע"א) והמפרשים כלם (למה שדחקום הקושיא אשר שאלתי ראשונה) אמרו, שתמר בת דוד המלך היתה אחות אבשלום בת אביו ובת אמו, אבל שאמו מעכה בת מלך גשור דוד לקחה במלחמה להיותה יפת תואר ושכב עמה קודם שגיירה, כי התורה התירה זה כנגד יצר הרע, כמ"ש (דברים כ"א י"א) וראית בשביה אשת יפת תואר, ואינה מותרת לו כי אם ביאה ראשונה בלבד, ואח"כ אם תרצה להתגייר יקחנה לאשה, ומעכה נתעברה מדוד בביאה הראשונה בעודה גויה, ולפיכך היתה תמר מותרת לאמנון אעפ"י שהיתה בת דוד, כי אין הבן הבא לישראל מן השפחה או מן הגויה קרוי בן ישראל, ולכן אמר בפרשת משפטים (שמות כ"א ג') בבנים שיולדו לישראל מן השפחה הכנענית שהם עבדים כמוה לא ישראלים כאביהם. וכפי הפשט והסברא הישרה הדעת הזה רחוק הוא ממני והשכל לא יסבלהו, כי עם היות שנודה ששכב דוד עם מעכה קודם שנתגיירה, מה שלא נזכר בכתוב ואינו ראוי למלך בוטח בה' כמוהו כי אם שתתגייר אליו ראשונה (כי אין ספק שהיא ברצונה תבחר מיד להנשא למלך דוד), וגם שנודה שמאותה ביאה ראשונה נתעברה, מה שלא נזכר ג"כ בכתוב והוא בלתי אפשר לדעת הרופאים שתתעבר הבתולה בביאה הראשונה, הנה עכ"ז אחרי שילדה מעכה את בתו לדוד בהיותה כבר גיורית יהודית איך יהיה הבדל בינה ובין אבשלום? שניהם (ר"ל אבשלום ותמר) היו בני דוד, שניהם היו ממעכה, שניהם נולדו בהיותה גיורית ואשת המלך, ואיך נאמר שהיא שלפי שנתעברה אמה ממנה יום או יומים קודם שתתגייר תהיה מותרת לאמנון אחיה? ומה שאמרו (קדושין פ"ג ס"ח ע"ב) שאין הבן הבא מן השפחה או מן הגויה נקרא בן ישראל, זה אמת בהיותה אמה שפחה או גויה, אבל אם נתעברה שעה אחת קודם שתתגייר ונתגיירה וילדה הבן או הבת בקדושה ובטהרה, הייטב בעיני ה' שנדין אותה כגויה ונתיר את ערותה והבן הנולד ביהדות יקרא גוי? ובני השפחה הכנענית להיותה מתמדת בשפחות' היה ראוי שהאשה וילדיה תהיה לאדוניה, כי הבנים במולדתם חלקם היותר גדול הוא מצד האם, וכ"ש בהיות האם שפחה והאיש גם כן עבד, שעם היות שהוא יצא בשביעית אין ראוי שיצאו הבנים שהם מולדת בית, ואין הנדון הזה דומה לראיה לענין תמר ואמנון שהיו אחים מצד אביהם, והתורה הזהירה בעריות ואמרה (ויקרא י"ח ט') בת אביו או בת אמו מולדת בית או מולדת חוץ. והנראה אלי בזה הוא שאבשלום ותמר שניהם היו בני דוד ושניהם ילדה אותם מעכה אחרי שנתגיירה, ולכן קראה אמנון אחותי והיא גם היא אמרה אחי הוא, ודוד ואבשלום שניהם אמרו אמנון אחיך, ועל כן אמר אבשלום אליה החרישי אחיך הוא אל תשיתי לב, לפי שבהיותו אחיו ראוי שלא תפרסם את נבלתו, אמנם בתחלת הספור אמר לאבשלום בן דוד אחות יפה, לפי שראה הכתוב ליחסה אליו להיותה בת אביו ובת אמו, ולפי שהוא התעורר לנקום את נקמתה אשר נמשך מזה מה שנמשך בין אבשלום ואביו, ולפי שהיא היתה עם מעכה אמה ואולי בבית אבשלום היו יושבות גם קודם זה, לכן ייחסה הכתוב אליו בעצם וראשונה. ועם זה ספר הכתוב מיד ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו, ר"ל שלהיותה אחותו, ראה שהיה בלתי אפשר לשכב עמה, ואם היתה מותרת להנשא אליו כמו שחשבו האנשים האלה שלמים הם אתנו, ולמה לא אמר אמנון לאביו שיתנה לו לאשה? וזו באמת היתה עצה יותר הגונה ממה שיעצו יונדב לעשות, אבל האמת יורה דרכו שהיה זה בלתי אפשר כפי הדין והתורה. ואמנם מה שאמרה תמר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך לא אמרה כי אם להנצל מידו ומהצד שאבאר, ותנחומין של הבל היו ורצתה לדחותו בקש, אף כי בדבריה העירה על אמתת הדבר באמרה כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת, ר"ל היותה ערותו. הנה אם כן בזה התישבו הדברים כלם והותרה השאלה הראשונה:

י״ג:ב׳:א׳: ויצר לאמנון וגו'. ספר הכתוב שהיה קשה וצר לאמנון להתחלות, ר"ל להיותו חשוק וחולה אהבה על תמר לשתי סבות, האחד להיותה אחותו ואיך יחשק בה? והשנית כי בתולה היא, והיתה מפני זה צנועה בביתה כדרך בתולות ישראל ולא היתה יוצאה אנה ואנה, ולכן היה נפלא וקשה אל אמנון שיוכל לעשות לה מאומה, (ג) ובהיות לו רע ואהוב יונדב בן שמעה אחי דוד והיה חכם להרע, (ד) אמר לו מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר? רוצה לומר מדוע כל יום תקום משנתך דל וכחוש כאלו בלילה לא שכב לבך? הלא זה בלתי ראוי לבן המלך שראוי שיהיה תמיד שמח ונעלז, והוא השיבו את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב, ואמר אחות אבשלום אחי, להיותה אחותו בת אמו והיתה בביתו תמיד, וגם לפי שהיתה גם כן לאבשלום בת ושמה תמר יפת תואר ויפת מראה, ולזה הוצרך לתת ההבדל ביניהן:

י״ב:א׳: והיא בקשה ממנו אל אחי אל תענני וגו', ורצתה בזה לתת ג' טענות חזקות לשאין ראוי לעשותו, האחד מפאת המעשה, הב' מפאת כבודה, הג' מפאת כבודו. אם מפאת המעשה אמרה אל אחי אל תענני, והוא נאמר בתמיהה, כאלו אמרה וכי אינך אחי? הלא אחי אתה, ולכן אין ראוי שתענני, כי לא יעשה כן בישראל, רוצה לומר לשכב אדם עם אחותו ולגלות ערותה, ולכן אל תעשה הנבלה הזאת.

י״ג:א׳ : ואם מפאת כבודה, אמר ואני אנה אוליך את חרפתי, רוצה לומר מלבד החטא הנה יש עוד בחינת חרפתי. ואם מפאת כבוד אמנון, אמרה ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל. ולפי שהוא בחשקו לא היה מבחין בין האמת והשקר ולא היה מבדיל בין הטוב ובין הרע, הוסיפה לומר לו דברי התול אולי יתפתה אליהם, והוא אמרה ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך, רוצה לומר אם חולה אהבה אתה דבר נא אל המלך, ולפי (יומא פ"ח פ"ב ע"א) שאין דבר עומד בפני פקוח נפש, הוא לא ימנעני ממך, כי עם היותי ערוה לך יבחר בו יותר ממיתתך, וזה ענין כי לא ימנעני ממך, ואמרה זה לדחותו בקש כדי שבאותה שעה לא יעשה דבר:

י״ב:א׳: והיא בקשה ממנו אל אחי אל תענני וגו', ורצתה בזה לתת ג' טענות חזקות לשאין ראוי לעשותו, האחד מפאת המעשה, הב' מפאת כבודה, הג' מפאת כבודו. אם מפאת המעשה אמרה אל אחי אל תענני, והוא נאמר בתמיהה, כאלו אמרה וכי אינך אחי? הלא אחי אתה, ולכן אין ראוי שתענני, כי לא יעשה כן בישראל, רוצה לומר לשכב אדם עם אחותו ולגלות ערותה, ולכן אל תעשה הנבלה הזאת.

ט״ו:א׳: ומיד אחרי שבא אליה שנאה שנאה יותר גדולה מהאהבה אשר אהבה והשליכה מביתו. וסבת השנאה כתבו חז"ל בסנהדרין (פ"ב כ"א ע"א), שקשרה לו נימא בשעת הבעילה ועשאתו כרות שפכה. ורלב"ג כתב שהיתה השנאה בסבת הדברים שאמרה לו, ואולי שחרפתו וגדפתו עוד. ורד"ק כתב שהיה זה סבה מאת הש"י כדי להגדיל החרפה בשלחו אותה מביתו וישנאהו אבשלום יותר ויבקש המיתו, ומחשבות השם עמקו. וגם נוכל לומר עוד שהפועל המגונה זה דרכו שבהשלמתו יקנה האדם ממנו חרטה רבה ושנאה גדולה, וכמאמר המדיני הרשעים מלאים חרטות, ולכן אמנון לא עצר כח לראותה עוד בהתחרטו ממה שעשה. והנה תמר התבוששה מאד מצאתה מביתו יחידה בעצם היום באופן שכל רואיה ירגישו בדבר, (טז) ולכן אמרה לו אל אודות הרעה הגדולה הזאת, ר"ל יותר גדולה הרעה הזאת מהאחרת, כי אותה היתה בסתר וזאת היתה בגלוי. ואפשר עוד לפרשו על הדרך אשר אמרתי ששלחה מביתו להתחרטו ממה שעשה עמה. ולכן אמרה תמר אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת, רוצה לומר הנה אודות הרעה הגדולה הזאת נמשכו ובאו מהרעה האחרת, כי לפי ששכב עמה שלחה מביתו, ובאה א"כ רעת השליחות מרעת העינוי והשכיבה עמה:

י״ט:א׳: וספר הכתוב שכאשר שלחה מביתו בבזיון נמרץ קרעה תמר בגדיה הנחמדים והעלה עפר על ראשה ותשם ידיה על ראשה ותלך הלוך וצעקה, והיה זה כדי שתגלה רעתו בקהל וכל השומע ידע כי אנוסה היתה, והוא על דרך (דברים כ"ב כ"ז) צעקה הנערה ואין מושיע לה. ואחז"ל במסכת סנהדרין (פ"ב כ"א ע"א) שבאותה שעה גזרו על יחוד הפנויה, אמרו אם בנות מלכים כך בנות הדיוט על כמה וכמה? אם בצנועות כך בפרוצות על אחת כמה וכמה? עמדו בית דינו של דוד וגזרו ואסרו להתיחד עם פנויה:

כ׳:א׳: וכאשר שמע אבשלום הדבר הרע הזה אמר לתמר החרישי, ר"ל שלא תרים בחוץ קולה עוד שאחיה ועצמה ובשרה הוא, ואז שתקה תמר ותשב בביתו, וגם זה היתה סבה מאת השם להריגת אמנון, שהיה אבשלום יוצא ורואה אותה נכנס ורואה בחרפתה והיותה שוממה, ולכן השתדל על נקמתה, והיה מאיבתו שלא דבר כלל לאמנון, וידענו מזה שהאיבה והשנאה גדרה האמתית הוא בהעדר הדבור מטוב ועד רע, ולכן אמר (דברים ד' מ"ב) והוא לא שונא לו מתמול שלשום, שאם לא דבר עמו שלשה ימים אינו גולה, כך כתב רלב"ג ז"ל. ואני אחשוב שאבשלום היה מדבר כל היום עם אמנון אחיו, שאם לא היה כן איך היה הולך לגוזזי צאנו לאכול ולשתות עמו? אבל כוונת הכתוב שאבשלום לא דבר עם אמנון כלל בזה הענין על שענה את תמר, עם היותו מדבר עמו בשאר הענינים כלם, והיה זה לפי שהאנשים הנוטרים איבה לא יוכיחו את רעיהם, והשנאה פועלת בהם מבפנים עם השתיקה, עד שלכן צותה התורה (ויקרא י"ט י"ז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא אליו חטא, ר"ל שיוכיחהו בדברים ועם זה ידבר וירוח לו ולא יבא להרגו, והוא אמרו ולא תשא עליו חטא, (כב) וזהו ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון. וביאר הכתוב באיזה ענין לא דבר אליו, ואמר על דבר אשר ענה, ואין זה סמוך לכי שנא אבשלום, אבל הוא סמוך למעלה, כאלו אמר ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב על דבר אשר ענה את תמר אחותו כי שנא אבשלום את אמנון, ומתוך שנאתו לא הוכיחו עליו בחשבו להנקם ממנו כמו שעשה. ואמנם למה דוד לא עשה משפט על זה אחר ששמע את כל הדברים וירע בעיניו, הסבה אצלי היא, לפי שכפי הדין הבא על אחת מהעריות במזיד חייב כרת, שנ' (ויקרא י"ח כ"ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות, ויש מן העריות שהוא במיתת ב"ד יותר על הכרת שהוא שוה בכלן, והם הבא על אמו ועל אשת אביו ועל אשת בנו והשוכב עם הזכר ועם הבהמה ועם הנערה המאורסה שאלה הם בסקילה, והבא על בת אשתו בחייה ועל בת בתה ועל בת בנה ועל אם אשתו ועל אם אמה ועל אם אביה, והבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו שהם בשריפה, והבא על אשת איש שהיא בחנק, אבל כל שאר העריות אשר ערות האחות מכללם הם בכרת בלבד, ואין בהם מיתת בית דין אבל יש בהם מלקות, וזה אם היו שם עדים והתראה, שכל חייבי כריתות לוקין כמו שהתבאר בתלמוד (מכות פ"ג ובכריתות פ"א) והביאו הרמב"ם בספר קדושה הלכות אסורי ביאה פרק ראשון. ומאחר שאמנון שכב עם אחותו לא היה חייב מיתת בית דין ולא גם כן מלקות. לפי שלא היו שם עדים והתראה ונשאר ענינו אם כן בכרת לבד, ומפני זה לא המיתו דוד ע"ה על זה, כל שכן שהיה אמנון הבן הבכור העתיד לירש המלכות, ואין ספק שהוכיחו בדברים ואם לא נזכר בכתוב, והותרה עם זה השאלה השנית:

ביאור שטיינזלץ על שמואל ב י״ג:א׳
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, ללא קשר סיבתי או כרונולוגי לניצחון על עמון וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד, מבניו הגדולים, הייתה אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר. תמר עצמה לא הייתה בתו של דוד. יש בכך כדי להסביר את הרקע לסיפורה. תמר ואבשלום היו בניה של אם אחת, מעכה בת מלך גשור. כנראה כאשר נשא אותה דוד לאשה, היא כבר הרתה או ילדה את תמר. תמר גדלה בבית, אך מבחינת דוד ומבחינת שאר המשפחה היא לא נחשבה בת ואחות חורגת. וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד הבכור, שאמור היה להיות יורש העצר, והיה רגיל לפינוקים ולתחושת כוח ושלטון. על כן כשהתאהב בתמר לא היה יכול לעצור בנפשו.

וַיֵּצֶר, היה צר לְאַמְנוֹן עד לְהִתְחַלּוֹת, הוא חלה מרוב צער בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ, כִּי בְתוּלָה הִיא, וכדרך הבתולות היא חיה במקומה בצניעות, ולא היה לה כל מגע עם אמנון, וַיִּפָּלֵא, נבצר בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה, ליצור קשר כלשהו אִתה.

חומת אנך על שמואל ב י״ג
א׳:א׳: ולאבשלום וכו' ושמה תמר ויאהבה אמנון. פירוש ויהי אחרי כן שאמר דוד ואת הכבשה ישלם ארבעתים וכבר מת הילד הראשון מבת שבע. עתה הכתוב מודיע במעמד שלשתן אשר לקה בהם מלבד הבן הילוד שכבר מת ועתה הזכיר אבשלום תמר אמנון כי הני תלתא אתא עלייהו פורענותא ושלשתן בעריות דגם אבשלום בא על הפלגשים מלבד הבן הראשון והיו לארבעה. מפרשים:

י״ב:א׳: ותאמר אל אחי אל תענני. פירש הרב מהר"י וילנא ז"ל במ"ש התוספות בסנהדרין דף כ"א דתמר לא היתה בת דוד אלא היתה מעוברת אמה מקדם וגדלה בביתו ע"ש וז"ש בעצם אל אחי אין אתה אחי כלל וא"כ אל תענני כי אני מותרת לך והמלך לא ימנעני ממך:

מלבי"ם על שמואל ב י״ג:א׳:ב׳
ויהי אחרי כן ספר איך נתקיימו יעודי העונשים שהגיד נתן לדוד אחד אחד, שאחרי מת הילד היה מעשה של תמר שסבב הריגת אמנון ואחריו מעשה דאבשלום, וזה שכתוב ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה מלשון זה משמע שתמר לא היתה אחות אמנון, וכן בפסוק ד', וכן נראה ממ"ש (פסוק י"ג) דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך, מבואר שלא היתה אחותו, אמנם בכל הפרשה קראה אחותי, ובזה אנו מוכרחים אל קבלת חכמינו זכרונם לברכה, שמעכה אם תמר היתה יפת תואר ובא עליה דוד ביאה ראשונה במלחמה ונתעברה מתמר בנכריותה, ומדין תורה היא מותרת לאמנון כי בנך הבא מן העכו"ם אינו קרוי בנך, וזה שכתוב ולאבשלום בן דוד אחות יפה שבאמת בדין תורה רק אבשלום שנולד אחר שנתגיירה קרוי בן דוד, וכן דייק ויאהבה אמנון בן דוד:

י״ג:ב׳:א׳: ויצר לאמנון להתחלות, ומפרש שלא היה לו תקוה לישא אותה לאשה בעבור תמר אחתו, כי היתה גדלה כבת בין הבנים, שמה שנתעברה במלחמה לא השפיל כבודה בעיני בית דוד לשלא תהיה נחשבת כבתו, הגם שעל פי דין תורה היא כן, וידע שלא תתרצה היא ואחיה להשיאה לאמנון ולהכריז על ידי זה שהיא כאסופי מן השוק ושלא תחשב מזרע המלך, וגם לא לבא עליה באונס או על ידי פתוי כי בתולה היא והבתולות היו צנועות בהיכל ואי אפשר שתזדמן לפניו, ולכן ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה:

ה׳:א׳ : (ה-ז) השאלות: למה האריך ולא אמר בקיצור ועשתה לעיני את הבריה ואכלתי מידה כמ"ש אמנון, ומ"ש ותברני לחם ועשתה לעיני את הבריה הוא הפך הסדר, ודוד אמר עשי לו הבריה ולא אמר שתברהו בידה, ואיך לא השכיל דוד כי רעה זה מבקש, ואיך לא ירא יונדב שדוד יבין זאת, כי למה רוצה שתברהו בידה:

ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי באמת לא עלה ע"ד יונדב שיעשה הנבלה הזאת, רק שם בפיו דבריו שמתוכם יכיר המלך שהוא חושק בתמר אחותו וחולה עבורה עד מות, ובזה ידע שיתננה לו לאשה אחר שמותרת לו מן הדין, וגם שעל ידי שישלחנה אליו בהכרח, יוכל לגלות לה את כל לבו, ותתרצה גם היא בהרגישה אהבתו אליה וחליה בעבורה, וא"ל שיאמר למלך שרפואתו היא בשתים, א. שתמר אחותו תברהו לחם, רצה לומר שיאכל מידה, ב. שהיא תעשה לעיניו את המאכל, ומפרש מ"ש ועשתה לעיני את הבריה הוא למען אשר אראה, ומ"ש ותברני לחם, הוא למען ואכלתי מידה, והקדים בסדר דבריו בתנאי שתאכילהו בידה קודם התנאי שתעש הבריה לעיניו, הפך הסדר שתחלה תעשה המאכל ואחר כך תאכילהו, כדי שירגיש בו המלך, כי למה תאכילהו בידה דוקא, אין זאת כי אוהב אותה:

ויאמר אמנון, אמנון שלא הבין עצת יונדב, והיה בדעתו לעשות רעה, קצר הדברים, ואמר על הסדר שתלבב לעיניו שתי לביבות ואחר כך יברה מידה, ובזה השקיף דוד רק על תחלת דבריו שתלבב לעיניו שתי לביבות, וחשב שיען שכל אוכל תתעב נפשו יתאוה למין מאכל של לביבות שתמר לבדה יודעת לעשותו היטב, ורוצה שתעשהו לעיניו למען יבטח שהמה הלביבות אשר יאהב, וע"כ:

י״ח:ב׳: ועליה כתנת פסים יש הבדל בין כתונת ובין מעיל, שהכתונת הוא התחתון והמעיל יעטפו בו מלמעלה על כל הבגדים, ודרך בנות המלך הבתולות לעטוף מעיל על כתונת הפסים שלמטה, ובשעת מעשה הסיר מעליה המעיל העליון ולא לבשה רק כתונת הפסים, וכשהוציאה לא עטפה המעיל, רק ועליה כתונת פסים שהוציאה בבגד התחתון, הגם שכן תלבשנה בנות המלך הבתולת מעילים ואין דרכם לצאת בכתונת, בכ"ז ויוצא אותה משרתו החוץ מופשטת ממעיל ובזויה מכבודה, ודחופה כאחת הקדשות:

רד"ק על שמואל ב י״ג:א׳:א׳
אחות יפה ושמה תמר. תמר בת יפת תואר היתה כמו שאמרו רבותינו ז"ל והראיה כי לא ימנעני ממך והיתה אחות אבשלום מאמו כי מעכה אמו של אבשלום לקחה דוד במלחמה ושכב עמה קודם שנתגיירה כי התורה התירה זה כנגד יצר הרע כמו שכתוב וראית בשביה אשת יפת תואר וגו' ואינה מותרת לו קודם שנתגיירה אלא ביאה ראשונה בלבד ואחר כך אם תרצה להתגייר יקחנה לאשה ומעכה נתעברה מדוד בביאה ראשונה בעודה נכרית לפיכך היתה מותרת תמר לאמנון אף על פי שהיתה בת דוד כיון שבגיותה נתעברה מעכה ממנה ונתגיירה מעכה אחר כן ונשאה דוד לאשה וילדה לו אבשלום ומה שאמר אמנון תבא נא תמר אחותי לפי שהיתה בת דוד קראה אחותי:  

ב׳:ב׳: כי בתולה היא. לפיכך חשק בה חשק יותר חזק וי"מ כי הוא טעם למלת ויפלא בעיני אמנון אע"פ שהוא עשה באחרונה כלומר נפלא בעיניו הדבר היאך יוכל לשכב עמה כי לא היתה יוצאה מביתה כי היא בתולה ודרך הבתולות בישראל להיות צנועות בבית ולא תצאנה החוצה ויונדב היה חכם ובעל תחבולות ויעץ אמנון תחבולה שתבא לפניו ואמרו ויונדב איש חכם מאד חכם להרע ולרשעה:

ט״ז:א׳: אל אודות. אל יהיה זה הדבר לשלחני כי גדולה הרעה הזאת וחרפה ובזיון יותר מהאחרת שעשית עמי כי אותה בסתר וזאת בגלוי וי"ת אל על:

רש"י על שמואל ב י״ג:
א׳:א׳: וּלְאַבְשָׁלוֹם אָחוֹת יָפָה. שֶׁהָיְתָה בַּת אִמּוֹ:
 י״ג:א׳: כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. שֶׁמֻּתֶּרֶת אֲנִי לְךָ, לְפִי שֶׁנִּתְעַבְּרָה בִּי אִמִּי כְּשֶׁהִיא נָכְרִית יְפַת תֹּאַר, שֶׁלְּקָחָהּ דָּוִד בַּמִּלְחָמָה, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ בַּת מִן שִׁפְחָה, אֵינוֹ בְּנוֹ לְכָל דָּבָר: