קציעה

תקציר ספר איוב

איוב מארץ עוץ, מתואר כ "תם וישר, ירא א-להים וסר מרע" (א, 1), היו לו שבעה בנים, שלוש בנות, ופירוט עושרו היה רב מאוד.
הספר מתאר שיח בין ה' לשטן, אשר מנסה להוכיח את אלוהים שאיוב הוא איש צדיק רק כיון שטוב לו ולא חסר לו כלום ובמידה ויהיה לו רע הוא לא יהיה צדיק. ואלוהים נענה לנסיון שמציע השטן "הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ–רַק אֵלָיו, אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ;"(שם, 12).

מכאן תיאור הרעות שבאות על איוב, "עוד זה מדבר וזה  בא".., הבקר, האתונות, הצאן, הגמלים, עבדיו, בניו.. ואיוב נותר באמונתו "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (א', 22). השטן מוסיף ואומר לה' אם תפגע בגופו של איוב תראה שלא יהיה צדיק גדול, ואלוהים מסכים גם לנסיון הזה, ואיוב מוכה במחלת השכין, מתיישב בערמת עפר ומתגרד באמצעות שבר חרס.

אשת איוב מופיעה בנקודה זו בלבד לאורך כל הספר ואומרת לאיוב "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת".(ב, 9) ואיוב נשאר צדיק באמונתו.
שלושה מחבריו של איוב, אליפז, בלדד וצופר, מגיעים לנחמו, יושבים איתו במשך שבעה ימים מבלי לדבר. עד שאיוב פוצה פיו ומקלל את מזלו, ומבקש למות. כאן מתחיל דיון פילוסופי עמוק שהוא מהות הספר, המציג את טענות החברים ואת תשובותיו של איוב, העוסק בשאלת הגמול, צדיק ורע לו? האם יש השגחת אלוהים בעולם? האם אלוהים עושה צדק? האם הכל מקרי?.
החברים לא משכנעים את איוב שנשאר נאמן לאמונתו ודעותיו, לבסוף מצטרף לדיון חבר רביעי,  אליהוא, ואומר כי כשאדם מקשיב הוא מקבל את תשובתו של האל, אם בחלום, אם כתוצאה מסבל או מחלה.
הדובר הבא הוא אלוהים בכבודו (לח), מתאר מפני איוב את גדולת היצירה בעולם, מוכיח את חברי איוב על שלא צדקו בכך ששפטו את איוב לחומרה. ולבסוף מברך ומשיב לאיוב את כל שהיה לו כפליים.
ובאשר לבנותיו, הן מוזכרות בפרק האחרון, יחד עם שבעת הבנים שנולדו לו, "וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה; וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית, קֶרֶן הַפּוּךְ. וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב–בְּכָל הָאָרֶץ; וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם." (מב, 13-15).

הרחבה

איוב נזכר פעם אחת נוספת במקרא, בנבואה אחת בספר יחזקאל ״ וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי ה':״ (יד 12-14)

במגילות קומראן, נמצאו בשפה העברית רק חמישה חומשי תורה וספר איוב.
חז״ל על איוב, היה או לא היה
״משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב.״  בבא בתרא, יד ב

בתלמודים, הבבלי והירושלמי, ישנן סה"כ 14 הצעות לשאלה מתי חי איוב, החל מימי יעקב אבינו כאשר חיבור הספר מיוחס למשה (בין הסיבות כינוי ה׳ בשם ׳אל שדי׳ צורה המצויה רק בספרי האבות, הספר מדבר על נפלאות הבריאה אך אין אזכור ליציאת מצריים, למתן תורה..), דרך ימי שעבוד מצרים שכן איוב האריך חיים עד לזמן יציאת מצריים, ימי משה (אשר כתב ספרו), ימי בלעם (דמות השטן מופיעה  רק באיוב ובמעשה בלעם, הקרבת 7 פרים ואילים בסוף הסיפור באיוב מזכיר גם את מעשה בלעם), ימי שלמה ומלכת שבא (בשל אזכור שבא בין השודדים שפשטו על מקנה איוב, א, 15), ימי כשדים, ימי השופטים, ימי רות, ימי אחשוורוש, ועד ימי רבי יוחנן ורבי אלעזר בטבריה, כאשר איוב הוא אחד מעולי הגולה. 

אל מול כל האפשרויות לחיי איוב בציר הזמן ההיסטורי היהודי, מתקיימת בתלמודים גם הדעה שאיוב לא היה ולא נברא, ריש לקיש: ״איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה״.  הרמב״מ אימץ דעה זו ״פרשת איוב המופלאה והנפלאה היא מסוג מה שאנחנו בו, כלומר שהוא משל לבאור השקפות בני אדם בהשגחה, וכבר ידעת מאמר קצתם, איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, ואשר חשבו שהיה ונברא ושהוא מעשה שהיה, לא ידעו לו לא זמן ולא מקום, אלא אחד החכמים שאמרו שהיה בימי האבות, ואחד אמר שהיה בימי משה, ואחד אמר בימי דוד, ואחד אמר שהוא היה מעולי בבל, וזה מה שמחזק דברי מי שאמר לא היה ולא נברא״ (מורה נבוכים חלק שלישי, כב, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל״ו.).

ישנם מספר מקורות, שאולי מעידים על כך שהתקיימה מסורת קדומה לפיה איוב הוא בן זמנו של משה.  

בספר החיצוני, ׳דברי/צוואת איוב׳, איוב הוא בעצם יובב (מברא׳ לו 33-34), שהיה מלך עשיר ועובד אלילים שהתגייר, שמו הפך לאיוב, ואשתו השניה היתה דינה בת יעקב, ראו הרחבה על ספר ׳דברי איוב׳ בהמשך.

אותה המסורת גם בתוספת שבשבעים, איוב הוא יובב מלך אדום, והשם איוב ניתן לו מאוחר יותר בארץ. 

כמו כן, זיקה בין שמותיהם של רעי איוב, אליפז, בלדד וצופר עם מלכי אדום מברא׳ לו: אליפז בן עשו, בדד אבי הדד וצפו (בשבעים: צופר) (אנציקלופדיה מקראית, א, 243).

זמנו של ספר איוב לפי המחקר

גם דעות החוקרים באשר לזמן כתיבת הספר חלוקות, תוך שהם מבחינים בין סיפור המסגרת בספר איוב שהוא פרוזאי, עתיק יותר, מזכיר יותר את סיפורי האבות, ובעל יסודות המזכירים את המיתולגיה הכנענית, ומאידך הנאומים והויכוחים, פיוטיים יותר המתאימים לשירה ונבואה ומבחינה לשונית הטקסט רווי במה שכונה 'ארמיזם' שימוש רב במילים ארמיות, שיש המאחרים משום כך את זמן כתיבת קטעים אלה לימי גלות בבל ובית שני, אך ישנה גם סברה כי בספרות החכמה נשתמרו משקעים מהארמית העתיקה.
מכאן משערים החוקרים כי מחבר ספר איוב, חיבר ככל הנראה בין מקור עתיק יותר, סיפור המסגרת לתוספות כגון, הרעים, הוויכוחים, המחבר ערך את המקור העתיק יחד עם התוספות ויצר יצירה חדשה ומקורית בה הטביע את חותמו. (עולם התנ"ך, איוב, עמ' 14-18)

מהות הספר

ספר איוב עוסק בקשר שבין יראת ה׳ לגורל האדם, ובנוי כפולמוס לתורת הגמול ושאלת הסבל האנושי, הצדיק הסובל.  איוב הצדיק, מאבד את הכל וחיו הופכים לחיי סבל דווקא על שום צדיקותו. לאורך הספר מוצגים דברי חמישה משתתפים רוב הדברים נאמרים בצורת ויכוח, הדוברים הם איוב, ארבעת חבריו ולבסוף האל בכבודו. כולם מבקשים להסביר את סבלו של איוב, אדם פרטי, המהווה מיקרוקוסמוס לשאלה אנושית רחבה, האם קיימת חוקיות ברורה באשר לאושר וסבל שהאדם חווה בחייו?.
חבריו של איוב טוענים צדיק וטוב לו רשע ורע לו ומכאן שסבלו של איוב הוא בהכרח עונש ותוצאה של חטאיו (בבכך הם מייצגים את תורת הגמול של ספר משלי, היא התפיסה המקראית המקובלת). איוב טוען כנגדם לחפותו מאמין בצדקתו לאורך כל הספר, לא מקבל את טענת חבריו, וקובע שאין חוקיות כלל. איוב עומד מול שלוש אמיתות: האמונה בצדיקותו מחד, האמונה בצדיקות האל (שכן אמונתו של איוב עמדה במבחן השטן), וסבלו בפועל, אמיתות אלה עומדות לפניו ומעלות שאלות רבות והוא מחזיק בכולן באמונה ועקשות ומכאן הוא מסיק שאין חוקיות, או שאינו מסוגל להבינה.
האל המופיע, מציג המון שאלות רטוריות העוסקות ביקום הגדול והנורא, לא בפרט, באדם, יתכן ובתשובתו מבקש האל בעקיפין לומר שהאדם הקטן לא מסוגל להבין את החוקיות השלטת ביקום, שהיא שונה וגדולה מהחוקיות המובנת לאדם, ע., צמח (׳מה ענה אלוהים לאיוב?׳, מאזניים סא, עמ׳ 14-17) מציע שדווקא האסתטיקה המוצגת בבריאת היקום בתשובת האל מוכיחה כי האסתטיקה עדיפה מאתיקה ומכאן מצדיקה את חוסר הצדק בעולם, אך מול זה, י., קויפמן  (תולדות האמונה הישראלית, ב, תש״ך, עמ׳ 614) מציין כי עצם העובדה שהאל התגלה בפני איוב, בשר ודם,  ויש בכך להוכיח שיש השגחה פרטית.

ימימה קציעה וקרן הפוך

הבנות שנולדו לאיוב כפיצוי לאחר כל הייסורים שעבר, אינן אנונמיות כמו הבנות הראשונות שהיו לו, ניתנים להן שמות, ימימה, קציעה וקרן הפוך, נאמר עליהן שהן יפות כ"כ "ולא נמצאות נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ" (מב, 15) עוד נאמר עליהן כי הן יורשות נחלה עם אחיהן, זאת לעומת החוק המקראי לפיו הבנות לא יורשות את אביהן אלא במקרה שלאב לא היו בנים כמו בסיפור בנות צלפחד, אשר ירשו נחלה בהיעדר אחים, בנות איוב לעומתן, יורשות נחלה יחד עם "שבענה" אחיהן (ככל הנראה, לפי אחת הפרשנויות, שבע כפול 2, שכן איוב קיבל כפול מכל שהיה לו). מספר הבנות לא הוכפל, אך המחבר מקדיש תשומת לב יתרה ומפרט את שמותיהן (לעומת החוסר בפירוט לגבי בניו של איוב) את יופין שלא נראה כמוהו, וכן נוסף להן ענין הירושה והנחלה.
תיאור זה של בנות איוב החדשות, אשר מסתכם בשלושה פסוקים, מהווה כעין צוהר למסורת עשירה (זקוביץ', י., בפתח דבר לספר הצילומים 'נשים בתנ"ך בנופי הגולן') אשר לא הוכנסה לקנון התנ"ך, לסיפור נרחב יותר על בנותיו של איוב, מסורת מעין זו נמצאת בספר החיצוני, ספר דברי / צוואת איוב, המרחיב בנפלאות על בנותיו (ראו בהמשך). 

משמעות שמותיהן של בנות איוב:
שמותיהן של בנות איוב ניטלו מיסודות הטבע – חי (ימימה), צומח(קציעה) ודומם (קרן הפוך).
ימימה
יונה, בערבית 'יממה' הוא תור מצרי. יונה כמסמלת רוך, אהבה ויופי במקרא. (עולם המקרא, איוב, עמ' 225)

בארמית: יממא.
”ימימה (איוב, מ"ב, י"ד) -שדומה ליום.” בבא בתרא, טז, ב'. 

”צחה ומלובנה כיום”רש"י.
מאירה היתה כאור החמה, מצודת דוד 

קציעה 

שם בושם מהצומח (שם),  "שהיה ריחה נודף כקציעה״ (בבא בתרא ט"ז, ב')

קרן הפוך

נרתיק המכיל כחל לצביעת עיניים (שם) או לפי תרגום השבעים 'קרן השפע'
זוהר היה לה כאבן הפוך, מצודת דוד

ספר דברי / צוואת איוב

ספרי דברי איוב, הוא אחד מן הספרים החיצוניים. אלו הם ספרים שנכתבו ברובם ע"י יהודים, בתקופת בית שני, ולא הוכנסו לקנון בעת חתימת התנ"ך. במקורם, רוב הספרים נכתבו בעברית, חלקם בארמית או ביוונית, ספרים אלו שלא נכנסו לקנון אומצו ע"י הכנסיה הנוצרים ומכאן נתפסו באור שלילי ע"י חז"ל, ולכן המקור העברי של רוב הספרים לא נשתמר, אלא העתקים מתורגמים שלהם. חלקם מרחיבים על סיפורי המקרא, חלקם מהוה חלק מספרות החכמה, ואף ספרי היסטוריה (מקבים).
ספר צוואת איוב, נכתב ככל הנראה במאה ה-1 לפני הספירה, ע"י יהודי שחי במצרים, והוא מוכר בצורתו היוונית.
הספר מספר את דברי איוב לבניו ובנותיו שנולדו לו כפיצוי אחרי שה' השיב לו הכל כפליים.
לפי ספר זה, יובב (לימים איוב), מלך עוץ, היה עובד אלילים, צדיק גדול ועשיר מופלג, במיוחד עבד יובב את האל הגדול הוא השטן, יובב כאברהם, החל לתהות האם יתכן שפסל זה הוא שברא את העולם, ולילה אחד נגלה אליו מלאך שגילה לו את האל האחד האמיתי. 

יובב מטהר את כל הארץ מעבודת השטן ומנתץ את כל הפסלים, המלאך שנגלה אליו מזהיר אותו שהשטן ינקום בו על כך, יפגע ברכושו בילדיו ובגופו, אך אם יעמוד בנסיון זה ה' יזכה אותו בכפל זכות ובתחיית המתים. יובב מקבל על עצמו את הנסיון, השטן מביא עליו את כל המכות והנגעים.
אשת איוב נזכרת בספר דברי איוב, ושמה עוצית, והופכת להיות שפחה בכדי לפרנס את משפחתה אחרי כל האסונות שבאו עליהם, השטן מתחפש לרוכל, וקונה ממנה את שיערה תמורת 3 כיכרות לחם (מזכיר את האגדה על רבי עקיבא ואשתו), עוצית בוכה על מר גורלה ודורשת ובעלה לברך את ה' ולמות. יובב מבין שהשטן הוא שמדבר מפי אשתו, גוער באשתו ובשטן שעומד מאחוריה. 

ארבעת חבריו, אליפז, בלדד, צופר ואליהו, מגיעים לבקר את איוב, עוצית מבקשת מהם שיעזרו לחלץ את גופות ילדיהם מהריסות הבית ויובב אומר שאין צורך כי הבנים עלו לשמיים, גופות הבנים מתגלות כשהם מעוטרים בכבוד מרום, אשת יובב מתה לאחר מכן ברוח טובה.
תיאור השיח בין איוב ורעיו. התגלות האל.
ה' מברך את יובב – איוב, ומחזיר לו הכל למשנה. יובב נושא לאישה את דינה בת יעקב, וממנה נולדים לו שבעה בנים ושלוש בנות, הוא מחלק לילדיו את רכוש לפני מותו, לבנותיו הוא מבטיח דבר טוב מנחלה וביקש שיביאו לו את 3 המזוודות המוזהבות… בתוך המזוודות היה דבר שנקרא ״אזור רקום״ שאין דרך לתארו כי לא היה בן הארץ אלא מעולמות עליונים..
ברגע שהבנות שמו על גופן את ה״אזור הרקום״ הן הפכו להיות אלוהיות – כל המאוויים והתאוות הארציות נעלמו מגופן הן לא חשו כאב/ קנאה / שנאה / כעס… דיברו דברי אלוהים שרו שירי מלאכים
איוב ביקש מבנותיו שינעימו את רגעיו האחרונים על הארץ, לאחת נתן תוף לאחת כינור ולשלישית מחתה והן מלוות את איוב שעה שגופו עוזב את העולם הזה השמימה בסערה. (זה הרגע המתואר בצילום)
לקריאת ספר דברי איוב, בתוך: אברהם כהנא, הספרים החיצוניים לתורה נביאים כתובים, ושאר הספרים החיצוניים, תל אביב 1956, לחצו כאן

אצל חז"ל / מפרשים

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, לדידך דאמרת רבייה באה לעולם (ברבוי בנות), מפני מה לא נכפלו בנותיו של איוב, אמר לו נהי דלא נכפלו בשמות אבל נכפלו ביופי, דכתיב ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות, ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך, ימימה שהיתה דומה ליום, קציעה שהיה ריחה נודף כקציעה, קרן הפוך, אמרי דבי רבי שילא שדומה לקרנא דקרש, מחייכו עלה במערבא, קרנא דקרש לקותא היא, אלא אמר רב חסדא ככורכמא דרישקא במיניה (כרכום של גן), שנאמר כי תקרעי בפוך. (בבא בתרא יד ב והלאה)

תלמוד בבלי, בבא בתרא
יד, ב
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, לדידך דאמרת רבייה באה לעולם (ברבוי בנות), מפני מה לא נכפלו בנותיו של איוב, אמר לו נהי דלא נכפלו בשמות אבל נכפלו ביופי, דכתיב ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות, ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך, ימימה שהיתה דומה ליום, קציעה שהיה ריחה נודף כקציעה, קרן הפוך, אמרי דבי רבי שילא שדומה לקרנא דקרש, מחייכו עלה במערבא, קרנא דקרש לקותא היא, אלא אמר רב חסדא ככורכמא דרישקא במיניה (כרכום של גן), שנאמר כי תקרעי בפוך.

ט״ו ב:ו׳
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: אִיּוֹב בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכׇל הָאָרֶץ״ – אֵיזֶהוּ דּוֹר שֶׁנִּתְבַּקְּשׁוּ בּוֹ נָשִׁים יָפוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וְאֵימָא בִּימֵי דָּוִד, דִּכְתִיב: ״וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה״! הָתָם בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, הָכָא בְּכׇל הָאָרֶץ.

ט״ז ב:ח׳
יָמִימָה – שֶׁהָיְתָה דּוֹמָה לַיּוֹם. קְצִיעָה – שֶׁהָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף כִּקְצִיעָה. קֶרֶן הַפּוּךְ – אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: שֶׁדּוֹמָה לְקַרְנָא דְקֶרֶשׁ. מְחַיְּיכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא, קַרְנָא דְקֶרֶשׁ לָקוּתָא הִיא! אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּכוּרְכְּמָא דְרִישְׁקָא בְּמִינֵיהּ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי תִקְרְעִי בַּפּוּךְ״.

עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), בבא בתרא א׳:מ׳
(בראשית ו א) ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנים יולדו להם. רבי יוחנן אמר רבייה באה לעולם רשב״ל אמר מריבה באה לעולם א״ל רשב״ל לדידך דאמרת רבייה באה לעולם מפני מה לא נכפלו בנותיו של איוב א״ל אע״פ שלא הוכפלו בשמות הוכפלו ביפין דכתיב (איוב מב יג) ויהי לו שבעה בנים ושלש בנות ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך. ימימה שדומה ליום. קציעה שריחה נודף כקציעה. קרן הפוך א״ר חסדא ככורכמא דרישקא במיניה כדכתיב (ירמיה ד ל) כי תקרעי בפוך עיניך רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא הוה קא חלשא דעתיה א״ל אבוה רבייה נולדה לך א״ל בר קפרא תנחומין של הבל נחמך אבוך דתניא אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אוי לו למי שבניו נקבות אשרי מי שבניו זכרים אי אפשר לעולם בלא בוסם ובלא בורסקי אוי למי שאומנותו בורסקי אשרי למי שאומנותו בוסם

מלבי"ם על איוב מ״ב:י״ד:א׳
והיו הבנות מוצלחות אם ביופי, ואם בעושר שנתן להם נחלה בתוך אחיהם, ובאשר מסוף הוכוח ממה שנגלה ה' אליו ועי"כ הכיר חיי הנפש בעוה"ב שטוב קורת רוח אחת בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, עי"כ הכיר שעקר החיים והגמול והעונש הם בעוה"ב, ואמר ע"כ אמאס ונחמתי על עפר ואפר, שאינו דואג על איבוד הגוף ויסוריו, אחר שרואה שעת תפשט הנפש את הבגדים הצואים תשוב אל אלהי הרוחות ושם תתעדן בנעימות נצח, לכן כד הוה ר"מ מסיים ספרא דאיוב אמר סוף אדם למות וכו' אשרי מי שגדל בתורה וכו', שמזה ראה שתכלית החיים הוא המות ששם יתחילו החיים העקרים חיי הנפש, והתכלית הוא הסוף, וכ"ז שאדם חי מתקרב תמיד אל התכלית הזה, וצריך להכין לו צדה ליום מועד ע"י שעמל בתורה להשלים את הנפש, ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב, כי יום המות מתחיל מיום הולדו, כי זה תכליתו שאליו הולך ומתקרב מעת לדתו, ומכל עמלו בעוה"ז, העקר הוא השם טוב שנשאר לו, וטוב שם משמן טוב:

מצודת דוד על איוב מ״ב:י״ד:א׳
ויקרא. כאומר והבנות הנה נתכפלו בדבר היופי ונקראו בשמות ע״ש יופיים: