פרופ' אביגדור שנאן

אמנם כבר אמרו כי "תמונה אחת שווה אלף מילים", ובכל זאת יפה עשתה דיקלה כאשר החליטה לצרף ליצירותיה המופלאות גם טכסטים מסוגים שונים. ראשונים להם, כמובן, הם פסוקי המקרא שבהם נזכרות הנשים שאת רישומיהן על הצלמת היא ביקשה לשתף עם הצופים, אך בכך לא די. המתבונן בספר יראה מיד כי בצד פסוקי המקרא באים ציטוטי מקורות מכל מרחבי היצירה היהודית מאז חתימת התנ"ך, אי שם במאות הראשונה לספירה, ועד קרוב לימינו ממש. והתמונה המועברת לפני הקורא מקסימה בגיוונה מכל צד אפשרי: קטעי מדרש ותלמוד, דברי פרשני ימי הביניים, הסופר היהודי הלניסטי יוסף בן מתתיהו והספר החיצוני הקדום "דברי איוב",  ספר הזוהר, ספר המסתורין היהודי, ויצירתו של חיים נחמן ביאליק, ואין זו אלא רשימה חלקית בלבד, אך גם בה די כדי להציג את המניפה המרהיבה את הנפש והלב של מקורותינו לתקופותיהם, ללשונותיהם (חלק מן המקורות תורגמו מארמית או מיוונית), ולסוגותיהם הספרותיות.

כי אכן, כך ראוי לעשות. אי אפשר לעסוק במקרא מבלי להיוודע לשפע היצירות הטכסטואליות שבאו לעולם בעקבותיו, כמו גם המקורות הויזואליים הרבים מספור: פסיפסים ופסלים, תמונות וצילומים (מרהיבים, כבספר שלפנינו), מטבעות וסרטי קולנוע – כל אלה מצטרפים לטקסטים הכתובים כדי ללמד על "הפירמידה ההפוכה" שבנתה מסורת ישראל על המקרא, דמויותיו, לשונותיו ורעיונותיו. דור אחר דור שבו, שבים וישובו יוצרים אל הטכסט האחד הזה וימצאו בו מלוא חופניים רעיונות שטרם גובשו לפניהם, ואת אלה יציגו לראווה – בטכסט, במוסיקה (גם זו דרך לעסוק בדמויות המקראיות: אופרות, בלדות, זמר קל ופרסומות) ובתמונה – לעיני ולאוזני הקורא המשתאה.

כדי להדגים את חשיבות העיסוק בכלל המקורות כדי לקבל תמונה מלאה של היצירה היהודית הבנויה על המקרא, אזכיר רק את אחת מן הדמויות שדיקלה עוסקת בה, הלוא היא אשת לוט, אשר המקרא מקדיש לה, כשהיא לעצמה, פסוק אחד: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (בראשית יט, כו).

משלל המקורות העוסקים באישה אלמונית זו, בחרה דיקלה להביא מדרש בן המאה השביעית, פרקי דרבי אליעזר שמו, המספר כי "עידית, אשת לוט, נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה לראות אם היו הולכות אחריה אם לאו. וראתה אחריה השכינה ונעשתה נציב מלח. ועדיין היא עומדת: כל היום לוחכים אותה שוורים ויורדת על רגליה, ובבוקר צומחת". הבחירה בקטע זה מלמדת על אחת מן המגמות המאפיינות את יצירותיה של דיקלה, והוא חיפוש קו של חיוב וחסד בדמויות המקראיות כהופעתן במסורות שלאחר המקרא. אחרי הכול, דעה מקובלת היא – והספר שלפנינו תורם לניפוצה – כי יחסם של חז"ל ושל ההולכים בעקבותיהם אל הנשים היא יחס מזלזל ופוגעני. הדבר איננו נכון כשלעצמו, אף כי אפשר, כמובן, להביא מאמרים המדברים בגנות האישה, כיוון שהמקורות מציגים תמונה מורכבת ומגוונת, ודי יהיה אם נזכיר מאמר כגון "מלמד שנתן הקדוש ברוך בינה יתרה באישה יותר מבאיש" (תלמוד בבלי נידה מה ע"ב), או את דברי המדרש על המילים "לא טוב היות האדם לבדו": "כל שאין לו אישה שרוי בלא טובה בלא עזר בלא שמחה בלא ברכה בלא כפרה בלא טובה…ואף איננו אדם שלם" (בראשית רבה יז, ב), והתמונה בוודאי מורכבת עוד יותר.

יש לשים לב לכך שהמדרש שהבאנו לעיל כבר קובע שם לאותה אישה, עידית מלשון עדות, שהרי נציב המלח נותר כעדות למעשה הפיכת סדום ועמורה. המדרש גם מספק הסבר מדוע הסתובבה אשת לוט לאחור, אף שבמפורש נאסר על לוט, עליה ועל בנותיה לעשות כן. הרחמים על אותן בנות שנותרו בעיר (מסתבר שהיו ללוט ארבע בנות, שתיים נשואות שנותרו בסדום ושתים בתולות שברחו יחד עמו), וכשהביטה אחורנית ראתה את השכינה, כלומר את האלוהים שירד להרוס את העיר. וההבטה באלוהים היא חטא שאין לו כפרה, "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ). ועוד יודע המדרש לספר כי נציב המלח הזה עדיין קיים בזמנו וכי הוא מפגין תופעה בעלת אופי על טבעי: ביום לוחכים אותו השוורים, הזקוקים למלח, ובלילה הוא צומח מחדש.

והנה מסתבר כי המסורות השונות על אשת לוט, כמו נציב המלח זה, צומחות וגדלות במהלך הדורות, וכי ניתן להביא כמה וכמה מקורות המספקים הסברים שונים לסיפור נציב המלח ולדמותה של אשת לוט.

אחד המקורות הקדומים, שנתגלה בין מגילות מדבר יהודה, שזמנן לפני חורבן בית שני, קובע כי אשת לוט היתה מצרייה, אשר לוט נשא אותה לאישה בשעה שהיה עם אברהם ושרה במצרים (בראשית פרק יב). יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה, יודע לספר כי אשת לוט הביטה אחורנית בשל סקרנותה, ואולי יש בדברים נימה של ביקורת (רק כנגד נשים?) על מידת הסקרנות שלא תמיד היא לטובה. ועוד מספר יוסף – מאות שנים לפני פרקי דרבי אליעזר – "כי אני ראיתי את זה והוא קיים עוד כיום", והרי לנו עדות כי פה ושם לאורך ההיסטוריה היו מי שזיהו את אחד מגושי המלח באזור סדום העתיקה עם אשת לוט. (עד היום ישנו שלט המפנה את המבקרים באזור אל גוש מלח המזכיר, למי שרוצה לראות בו אישה, את הדמות המקראית.) מדרש בראשית רבה, מן המאה החמישית, מסביר כי עונשה של אשת לוט בא לה בשל קמצנותה: היא סירבה לתת לאורחיו של לוט קצת מלח, ולכן נענשה ונעשתה לנציב מלח (ולא, למשל, ל"כפית סוכר" כפי שלימדונו הגששים הזכורים לטוב!). לפי מסורת זו היתה אשת לוט אישה סדומית, והסדומיים ידועים היו בכך שלא הכניסו אורחים. והנה אפשר להוסיף לתמונה גם מסורת נוצרית, מן הברית החדשה בת המאה הראשונה, שעל פיה הביטה אשת לוט אחורנית בצער כי ליבה כאב על נכסיה שנותרו מאחור. לא געגועים לבנות, לא סקרנות אלא חמדנות היה חטאה שבגללו נענשה. ולא הבאנו כאן אלא דוגמאות בודדות מתוך שלל המסורות העוסקות בעידית, כפי שנתקבל שמה, במסורת היהודית.

צא ולמד כמה מקורות ניתן היה להביא בסמוך לארבעים היצירות שבספר שלפנינו; מן הסתם מאות רבות, שהרי אם דמותה המינורית של אשת לוט הולידה (ואולי צריך לומר: ילדה) מספר גדול כזה של מסורות, מה נאמר על חוה, שרה, רחל ולאה, מרים ודבורה?!

והנה מצטרפת אומנית ישראלית בת זמננו, דיקלה לאור, אל שרשרת היוצרים והיוצרות שעסקו בדמותה המקראית של אשת לוט והריהי מתארת אותה, ביצירתה, כאישה צעירה יחסית, כאשר בצידה ולפניה נראות שתי בנותיה, המפנות לנו את גבן כשהן חבוקות, צועדות לקראת גורל שאיננו ידוע לא להן ולא להוריהן. דמותו של לוט נעדרת מן היצירה, שהרי בנשים עסקינן, והשלווה שעל פניה של אשת לוט איננה מרמזת על האסון שעתיד לחול על סדום, על משפחתה שנותרה בעיר ובעיקר עליה. זהו רגע של חסד, געגועים אל מה שהיה ואי בהירות לקראת מה שיהיה. העובדה שדיקלה אומרת את שהיא אומרת בלשון הציור ולא המילים לא משנה כהוא זה, ויצירתה ראויה לבוא בקהל פרשני ופרשניות המקרא מתוך עמדה של ביטחון בפרשנותה ובהבנתה. וכך צריך ואפשר לומר על כל אחד ואחד מן הצילומים המופלאים המתיכים יחדיו את נוף הארץ, את הסיפור המקראי, את המקורות שבאו בעקבותיו ואת עינה הבוחנת ופרשנותה הייחודית של יוצרת ייחודית.