נעמי רות וערפה

מוצאה מואבי
אשת כליון
כלת נעמי ואלימלך
לפי חז"ל בת עגלון מלך מואב ואחות של רות

הסיפור המקראי

רות א
ערפה היא כלתה של נעמי, אלמנתו המואביה של כליון, בנם של נעמי ואלימלך.
נעמי שמאבדת את אישה ושני בניה מחליטה לשוב לביתה בבית לחם, שתי הכלות שלה רות וערפה בוחרות להצטרף אליה. נעמי פונה אל הכלות שלה ומנסה לשכנע אותן להשאר ולא להמשיך איתה.
ארבע פעמים מנסה נעמי לשכנע אותן, נעמי בנסיון השלישי בוכה ומנשקת את חמותה לפרידה, רות נשארת איתה ונעמי עושה נסיון אחרון לשכנע את רות.
״וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן,

וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.
שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.
וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד
וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.״ (רות א 8-15).

נעמי פונה אל שתי הכלות שלה כשוות, מכנה אותן בנותי, זוכרת לשתיהן את החסד שעשו עם המתים ואיתה, רות וערפה בוכות ומבקשות להשאר איתה, נעמי ממשיכה בפנייה של אם דואגת לבנותיה והכלות מדברת אל ההגיון שלהן והכלות שתיהן –  ״וַתִּבְכֶּינָה עוֹד״.
ערפה משתכנעת, היא בוכה, נושקת לחמותה ונפרדת ממנה.

הרחבה

הסיפור המקראי מציג את ערפה בצורה חיובית, היא מוצגת יחד עם רות, ככלתה של נעמי, נעמי פונה אל שתי הכלות שלה ערפה ורות כאל בנותיה שלה, מדבריה נשמעת אהבתה והערכתה של נעמי לשתי הכלות שלה, נעמי מזכירה את החסד שעשו שתי הכלות עם המתים ואיתה.
ערפה מבקשת להתלוות אל נעמי בשובה אל ארצה ממש כמו רות, בוכה ולא ממהרת להפרד מנעמי, רק בהתעקשותה השלישית של נעמי מסכימה ערפה להשאר, לא לפני שבוכה ומנשקת את חמתה לפרידה.
הטקסט המקראי איננו שופט אותה לשלילה ואף מדגיש את אהבתה לנעמי ואת הקושי שבפרידה. בחירתה מוצגת כהחלטה סבירה ומובנת לנוכח נסיבות חייה, בניגוד לרות הבוחרת לדבוק בנעמי וללכת עמה ליהודה.

ערפה במדרשי חז"ל

לעומת האיפוק השיפוטי שבמקרא, הספרות הבתר מקראית ובעיקר מדרשי חזל מעצבים את ערפה כדמות שלילית מובהקת. כבר בשמה נמצא רמז לעורף ולפנייה לאחור, ובהמשך מתפתחת מגמה המזהה אותה עם הרפה, אם הענקים הפלשתים. זיהוי זה מאפשר לשלב את ערפה בתוך סיפור דוד וגלית ולהציג את גלית כצאצאה. כך נוצרת הקבלה ניגודית בין רות, אם שושלת דוד, לבין ערפה, אם אויביו. מדרשים שונים מוסיפים ומעמיקים את הדמוניזציה באמצעות תיאורים קשים של חיי זימה והפקרות המיוחסים לה, ולעיתים אף מציגים את מותה באופן משפיל. גם כאשר ניתנים לה שכר או זכויות מסוימות על דמעותיה ולווייתה את נעמי, הם משולבים במסגרת כוללת המציגה אותה כאם רשעים וכאויבת ישראל.

כך רות מוצבת מול ערפה. עיצובה של רות כסמל לחסד, נאמנות ודבקות מחייב, במסגרת דרשנית זו, את הפיכתה של ערפה לסמל ההפקרות והבגידה. חזרתה למואב אינה נתפסת עוד כהחלטה אישית לגיטימית אלא כנטישה וככישלון מוסרי שמוליד צאצאים עוינים לישראל.

להלן פירוט הופעותיה של ערפה במדרשי חז"ל, ראשית, לפי מדרשי חז״ל ערפה ורות אחיות היו ושתיהן בנותיו של עגלון מלך מואב. ״רַבִּי בֵּיבַי בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר, רוּת וְעָרְפָּה בְּנוֹתָיו שֶׁל עֶגְלוֹן הָיוּ.״ (רות רבה ב ט: וגם: ילקוט שמעוני לשופטים מב).

כל עוד ערפה היתה עם נעמי דורשים אותה חז״ל לזכות, היא היתה גיורת, וחזרה לאלוהיה רק אחרי שנפרדה מנעמי, ואז גם להפקרות ואף לזנות, זהר חדש, רות שכא: ״ותאמר הנה שבה יבמתך וגו' א"ר נחום א"ר יהודה ממה שאמרה שבה, מלמד שגיורת היתה בתחילה, וכתוב, ואל אלהיה, משמע שאלקי אחד היה לה עם נעמי, ועתה חזרה לסרחונה הראשון, וטעתה אחר עבודה זרה שלה.״
על כל צעד שצעדה ערפה עם נעמי בדרכה לבית לחם, זכתה ערפה לזכות: ״רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְנִתְלָה לִבְנָהּ אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, טז): וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעָה מִילִין הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְעָמְדוּ מִמֶּנָּהּ אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, כב): אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה.״ רות רבה א כ. וגם ארבעת הגיבורים שנולדו מערפה על ארבע הדמעות שבכתה: ״דרש רבא: "בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים״.ילקוט שמעוני על נ"ך ת״ר

מרגע שנטשה את נעמי חמותה אין יותר חסד לערפה אצל חז״ל  ״אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁפֵּרְשָׁה עָרְפָּה מֵחֲמוֹתָהּ נִתְעָרְבוּ בָּהּ עֶרְוַת גּוֹיִם שֶׁל מֵאָה בְּנֵי אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א יז, כג): וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וגו' מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, מִמַּעַרְוֹת כְּתִיב, מִמֵּאָה עָרְלוֹת גּוֹיִם שֶׁנִּתְעָרוּ בָּהּ כָּל הַלַּיְלָה.״ (ר״ר, שם), בלילה בו עזבה ערפה את נעמי היא היתה עם לא פחות ממאה גברים ערלים ואולי אף כלב אחד, בלילה זה נתעברה ערפה וילדה את גלית, גליית מכונה במקרא ׳איש הביניים׳ במשמעות טאקטית כמי שיוצא אל שטח ההפקר שבין שני צבאות, חז״ל עשו שימוש באותו ביטוי ובמטרה ליצור נימה המזלזלת במוצאו, ראו פירושו של רד״ק (הנסמך על מדרשי חז״ל) לפסוק משמואל א יז כג:״ודעת הדרש בכתוב ובאיש הבינים [גליית] רחוקה שדרשו כי נקרא איש הבינים שהיה מכמה אנשים וכן דרשו ממערת פלשתים ממאה ערלות שהערו באמו ומהם אמרו בר מאה פפין וחד ננא פי' בן מאה אנשים וכלב אחד שבאו על אמו שכן אמר לדוד הכלב אנכי ואמרו כי אמו היתה ערפה כלת נעמי והרפה כמו ערפה אבל מה שאמרו כתיב הרפה וקרינן ערפה זה לא מצאנו וסברת אומרי הדרש הזה כי אשה מתעברת מאנשים רבים וי"מ כי אהליבמה בת ענה בת צבעון שנתעברה אמה מהאב ומהבן ויש חולקין עליהם בזה ואומרים אין אשה מתעברת משני אנשים כאחת ויש מתרצים שתי הסברות כי משנסרח הזרע אין מתעברת משני אנשים עד שלא נסרח הזרע אשה מתעברת משני אנשים.״

ערפה והרפה, חז״ל יצרו זיקה בין הרפה, אימו של ישבי, מספר שמואל ב כא 16 לערפה ממגילת רות: ״וישבו (וְיִשְׁבִּי) בְּנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה, וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת, וְהוּא, חָגוּר חֲדָשָׁה; וַיֹּאמֶר, לְהַכּוֹת אֶת-דָּוִד.״, הזיהוי של ערפה עם הרפה הופך אותה לאמם של של גיבורי פלשת אויבי דוד, על כך נכתב בתלמוד: ״בעוד הוא (=אבישי) הולך, ראה את ערפה אימו (=של ישבי) שהיתה עושה בפלך. כאשר ראתה אותו אמרה: זה לתקוף למען דוד הוא הולך. בינתיים התירה את הפלך (=והשליכה על אבישי). חשבה שיפול (=הפלך) עליו ויהרג ולא הגיעו כלום. אמרה לו: בחור הב לי את הפלך. זרקו (=את הפלך) בראשה העמידו עליה והרגה.״ סנהדרין צה א, מדרש  זה, לא רק שיוצר את זיקה בין ערפה להרפה, מזהה את אויביו של דוד עם בניה, ממית אותה בחרפה כאילו היתה אויבת דוד בעצמה,  אלא מוסיף גנות לדמותה, היות והמדרש הזה מבוסס במקורו על מדרש אחר ממשנת כתובות, עב ע״ב, בו מתוארת מי היא אישה מופקרת: ״אמר רבה בר רב חנה: פעם אחת הייתי הולך אחרי רב עוקבא וראיתי לאותה ערביה שהיתה יושבת ומשליכה בפלך וטווה ורד כנגד פניה (=כינוי לאבריה המוצנעים). כיוון שראתה אותנו התירה את הפלך והטילה אותו. אמרה לי: בחור הבא לי את הפלך. אמר רב עוקבא בה דבר. מהו הדבר? רבינא אמר: טווה בשוק אמר בה. ורבנן אמרו: מדברת עם כל אדם אמר בה.״ הסיפור הוא אותו סיפור, דמות האישה המופקרת התחלפה בסנהדרין בדמותה של ערפה, המזוהה כאן עם הרפה, ומכאן שהיא גם אימו של ישבי אויב דוד וגם מופקרת.
עוד התפלפלות ומשחק מילים מלא עלבונות בין השמות ערפה והרפה: "גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת", תָּנִי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁים בְּאִמּוֹ כְּגַת. כְּתִיב: (שם) 'מִמְּעָרוֹת', וְקָרִינָן 'מִמַּעַרְכוֹת'. תָּנִי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכָּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ. כְּתִיב: (רות א) 'עָרְפָּה', וּכְתִיב (ש"ב כ"א) 'הָרָפָה'? רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: 'הָרָפָה' שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'עָרְפָּה'? שֶׁהַכֹּל עוֹרְפִין אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרֶיהָ. וְחַד אָמַר: 'עָרְפָּה' שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'הָרָפָה'? שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתָהּ כְּהָרִיפוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שם יז) "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר, וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת, וְלֹא נוֹדַע דָּבָר". עין יעקב, סוטה ח׳

בספר החיצוני, ׳קדמוניות המקרא׳ (סוף המאה ה 1 לספירה, מכונה פסאודו-פילון), שהוא אף קדום לדברי חז״ל שהוזכרו לע״ל,  גם מוזכרת הזיקה בין ערפה לגליית, בדבריו של דוד לגליית, נאמר שרות וערפה אחיות היו, האחת, רות,  הלכה בדרכי ה׳, ובחרה לדבוק בנעמי ואילו ערפה הלכה בדרכי פלשתים, ארבעת בניה של ערפה היו לאוייביו של דוד אותם כילה דוד: ״וילך דוד אל גליית ויאמר לו: שמע דבר לפני מותך: הלא היו שתי אחיות אשר מהן נולדנו אני ואתה.ותהי אמך ערפה ואמי רות. ותבחר לה ערפה את אלהי הפלשתים ותלך אחריהם ורות בחרה לה את דרכי אל שדי ותלך בהן. ועתה נולדתם מערפה אתה ושלושת אחיך. ויען כי קמת היום לאכל את ישראל, כנולד ממשפחתך הנה באתי לנקום את עמי כי גם שלושת אחיך אחרי מותך יפלו בידי ותלכו ותתפארו ותאמרו לאמכם: לא חשך אותנו אשר שנולד מאחותך.״ (קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, הרטום, הוצאת יבנה, תל אביב, 1967 (עמ' 144-143).

צאצאיהן של רות וערפה, כגמול של שכר ועונש, רות שדבקה בנעמי זכתה להיות אמא של מלכות, ממנה יצא דוד ואילו ערפה,  שנפרדה מנעמי הפכה להיות אמם של אוייבי דוד. כך לפי המדרש גוברים בני רות על בני ערפה: ״וְאֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״. מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: סַף וּמָדוֹן גׇּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב. ״וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״, דִּכְתִיב: ״וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה, וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה. דָּרֵשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר אַרְבַּע דְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִידָה עׇרְפָּה עַל חֲמוֹתָהּ — זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד״ סוטה מב ב ז-ט.
וכן התייחסות בזהר לאותו פסוק, רות שיא: ״וילדה מזנות ששה בנים, וכולם נפלו ביד דוד ואנשיו, שהיה בן בנה של רות, שנאמר וישבי בנוב אשר בילידי הרפה. וכי מי נתן אותם בנוב, והלא נוב סמוכה לירושלם היא..״

לפי שיחות עבודת לוי ק״ג, שתיהן, רות וערפה זכו להאריך ימים ולראות את תוצאות מעשיהן, ערפה חיה עד ימי דוד המלך ונהרגה ע״י אבישי בן צרויה, כל ארבעת בניה הגיבורים נהרגו על ידי דוד המלך ואנשיו, ורות חיה עד ימי שלמה המלך וזכתה לראות את בן בנה הופך למלך. שתיהן, רות וערפה חיו וראו כיצד בניה של ערפה נופלים בידי בן רות דוד.

באחת הפרשנויות אפילו זיקה בין ערפה לפרעה, אותן האותיות בשמותיהם, זו הפנתה עורף וזה הוקשה עורפו : ״ערפה שהפכה עורף לחמותה והנה ערפה הוא אותיות פרעה אותיות העורף שהי' קשה עורף ביותר ולא נכנע עד מכה העשירית״ שם משמואל, שבועות ד׳

משמעות השם ערפה
במדרשי חז"ל, משמעות השם ערפה, מהמילה עורף, "שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָה" ברות רבה, ב ט' (וגם: מדרש תנחומא, בהר ג׳ א׳: תנחומא בובר, בהר ח׳ א׳: מדרש לקח טוב על רות א׳ ד׳ ג׳: מדרש לקח טוב על רות א׳ ד  ג׳: מדרש אגדה, ויקרא כ״ה מ״ח: תורה תמימה על רות א ד׳ ב)
או מהמילה הערבית ע.ר.פ המשמעות רעמה = בעלת שיער ארוך, וכן מאוגרית ׳ערפת׳ במשמעות עננים גם כאן כסמליות לשיערה (ואן זייל, בתוך: אנציקלופדיה מקראית, ו׳, 1971, עמ׳ 399)

ערפה וושתי
דמותה של ערפה כדמות משנית, המופיעה בתחילת המגילה ונעלמת, הופכת בפרשנות להיות כניגוד לדמות הראשית, רות. כך גם ושתי במגילת אסתר, א., אבנרי, בספרה 'שומרות על הסף: שייכות וזרות במגילות רות ואסתר', בוחנת השוואה מקיפה בין שתי המגילות, היא מזהה את התפקיד המשותף של שתי הדמויות ושתי וערפה בשתי המגילות, שתיהן מופיעות בתחילת המגילה ונעלמות, תפקידן הספרותי לטענתה זהה והוא להוות ניגוד לדמות הראשית, מדגישות את תוכנותיהן הייחודיות, ושתי שסירבה לבוא מול המלך, תגובתה הפזיזה ולא מחושבת לעומת אסתר הצייטנית ומחושבת, ערפה שהחליטה להשאר במואב מדגישה את דבקותה של רות. (שם, עמ' 145 וגם אצל: א., ברלין, מקרא לישראל, אסתר, עמ' 40-41)

מגילת ערפה – חיים נחמן ביאליק
"עָרְפָּה וְרוּת הַמּוֹאֲבִיוֹת אֲחָיוֹת בְּנוֹת אָב אֶחָד הָיוּ, בְּנוֹת עֶגְלוֹן מֶלֶך מוֹאָב, וּשְׁתֵּיהֶן נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת וְנֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה, בּנוֹת בִּקְעָה וְעֲרָבָה; וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעִזִּת-נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה."

“מגילת ערפה” היא יצירת פרוזה שאליה נקשר ביאליק ב-1923, והיא מתוארת כ“תוספת למגילת רות”. זהו עיבוד ספרותי רחב שנכתב על רקע הסיפור המקראי של רות וערפה, והוא נשען רבות על הדרשות החז"ליות סביב דמותה של ערפה ועל הסיפור הקלאסי של שתי האחיות המואביות. ביאליק מציג את שתי הדמויות, רות וערפה, כמשל לקשר שבין איש וגורל, בין אישה המחוברת לדרכה ולערכיה לבין זו שבוחרת לסטות מדרך חייה המקורית ולעמוד בפני בחירה גורלית. 

ביאליק יוצר עיבוד מחודש של הסיפור המקראי, אך נשען במובהק על המסורת המדרשית של חזל, ובעיקר על המגמה הדרשנית שהעמיקה את הניגוד בין רות לערפה והפכה את ערפה לדמות שלילית מובהקת. בעוד שבמקרא ערפה כמעט ואינה נשפטת והיא נפרדת מנעמי בבכי ובכאב, מדרשי חזל מזהים בה את אם הענקים הפלשתים, ובראשם גלית, ומטעינים את דמותה במשמעויות של זימה, הפקרות ועבודה זרה. ביאליק מאמץ יסודות אלה ומשלבם בעיצוב הספרותי שלו.

הזיקה בין ערפה לבין גלית, איננה מפורשת במקרא אלא נובעת מדרש, נעשית אצל ביאליק לציר מרכזי בבניית הדמות. המדרש מזהה את ערפה עם הרפה, אם ארבעת הגיבורים שנפלו בידי דוד ואנשיו, ומפרש את הדמיון הלשוני בין השמות כהוכחה לזהותן. ביאליק מקבל זיהוי זה כנתון ומפתח ממנו נרטיב סמלי רחב: כשם שרות נעשית אם שושלת דוד, כך ערפה נעשית אם שושלת אויביו. בכך הוא מממש את הדפוס המדרשי של זוג דמויות מנוגדות, שכל אחת מהן מולידה המשך היסטורי בעל משמעות מוסרית ולאומית.

תיאורי אופייה של ערפה אצל ביאליק מהדהדים ישירות את לשון המדרש. חזל תיארו אותה כמי שהפנתה עורף לנעמי, ואף דרשו את שמה כרמז לנהגות מינית מופקרת. ביאליק איננו משחזר את הגסות המפורשת של חלק מן המדרשים, אך הוא מאמץ את רוחם: ערפה מתוארת כהוללת, סוררת ועזת נפש, כלומר כדמות הנשלטת בידי יצרים וחסרת ריסון מוסרי. בכך הוא ממשיך את הקו החזלי המעמיד את ערפה כניגודה המוחלט של רות התמה והחסודה.

כמו כן, ביאליק מאמץ מן המדרש את עקרון הגמול ההיסטורי. בתלמוד ובמדרשים מתואר כיצד בניה של ערפה נופלים בידי צאצאי רות, כביטוי למפגש בין בני הנשוקה לבני הדבוקה. אצל ביאליק רעיון זה מתרחב לכדי עימות סימבולי בין שתי שושלות ובין שני עולמות ערכיים. ערפה אינה רק אישה שבחרה לשוב לעמה, אלא מקור לשושלת כוחנית ועוינת, בעוד שרות היא יסוד לשושלת של חסד, אמונה ומלכות.

עם זאת, ביאליק מעצב מחדש את המדרש ברוח זמנו ומעניק להם משמעות לאומית והיסטורית. הבחירה של ערפה לשוב למואב הופכת אצלו לסמל של ניתוק מגורל ישראל ושל פנייה אל דרך אחרת, ואילו דבקותה של רות נעשית סמל להשתלבות ולהזדהות עמוקה עם העם והמורשת. כך מתלכדים המדרש והאידאולוגיה המודרנית בתוך יצירה אחת, שבה דמותה של ערפה נבנית מתוך מסורת חזלית אך מקבלת עומק ומשמעות חדשים בהקשר הספרותי והלאומי שביאליק מבקש לעצב.

אצל חז"ל מפרשים

זהר חדש
רות יח: אבל ערפה שהיא הנפש מצד שמאל, (דהיינו הנפש הבהמית, נפרדת מן הנשמה), והולכת אל הגוף ומתאבלת עליו, שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, וכל זמן שמתאבלת עליו אומר הגוף לנפש הבהמית, בשביל האכילה והשתיה שנתת לי (נמצאת) הנשמה בצער גדול, ובלי תורה ובלי מצוות, קח מה שנתת לי, והגוף נבקע. 

רות קמא: ר' יוסי בן קסמא אמר, כשם שהיו הם, כך היו נשותיהם, ערפה, על שמה נידונת, קשת קדל שהיתה קשת עורף, שלא רצתה שיהיה לה חלק עם ישראל, כמו שאתה אומר, כי פנו אלי עורף ולא פנים, וחכמים אמרו, לפי שהחזירה עורף לחמותה… רוח האדם זהו מחלון, רוח הבהמה זהו כליון שהוא מהצד השמאלי, ערפה, היא הנפש הבהמית שהיא מקשה עורף, והיא מצד שמאל, ועל כן כליון לא נזכר שמו בישראל.

ותשק ערפה לחמותה, ערפה הרפה שמה, ולמה נקרא שמה ערפה, על שהחזירה עורף לחמותה וחזרה למקומה לשדה מואב, זנתה, (כלומר שהפקירה את עצמה לזנות), ולא קבלוה (אנשי מקומה), והלכה לארץ פלשתים והכל דשים בה כבתוך הריפות, שהפקירה עצמה לזנות.

רות שיא: וילדה מזנות ששה בנים, וכולם נפלו ביד דוד ואנשיו, שהיה בן בנה של רות, שנאמר וישבי בנוב אשר בילידי הרפה. וכי מי נתן אותם בנוב, והלא נוב סמוכה לירושלם היא… 

רות שכא: ותאמר הנה שבה יבמתך וגו' א"ר נחום א"ר יהודה ממה שאמרה שבה, מלמד שגיורת היתה בתחילה, וכתוב, ואל אלהיה, משמע שאלקי אחד היה לה עם נעמי, ועתה חזרה לסרחונה הראשון, וטעתה אחר עבודה זרה שלה. 

לך לך י: וְלָמָּה אִתְקְרֵי עָרְפָּה מִשׁוּם כִּי עַם קשה עֹרֶף הוּא. אִי זָכָה בַּר נָשׁ סָלְקָא נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה, וְאִי לָאו מִסְתַּלְּקֵי אִנּוּן דוֹבְרֵי נִשְׁמָתָּא וְרוּחָא וְאִשְׁתָּאַר נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ, מַה כְּתִּיב, (רות א׳:ז׳) וַתֵּצֵּא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיתָּה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלוֹתֶּיהָ עִמָּהּ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִכַלוֹתֶּיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַּי וְגו'. וַתֹּאמֶר רוּתּ אַל תִּפְּגְּעִי בִי וְגו' וְעָרְפָּה שָׁבָה לְעַמָּהּ וּלְאֱלהֶיהָ.

תלמוד בבלי
סוטה מב ב ז-ט : כְּתִיב ״הָרָפָה״, וּכְתִיב ״עׇרְפָּה״, רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר: ״הָרָפָה״ שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״עׇרְפָּה״ — שֶׁהַכֹּל עוֹרְפִין אוֹתָהּ מֵאַחֲרֶיהָ, וְחַד אָמַר: ״עׇרְפָּה״ שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״הָרָפָה״ — שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתָהּ כְּהָרִיפוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וְתִפְרֹשׁ הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי״. ״וְאֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״. מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: סַף וּמָדוֹן גׇּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב. ״וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״, דִּכְתִיב: ״וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה, וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה. דָּרֵשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר אַרְבַּע דְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִידָה עׇרְפָּה עַל חֲמוֹתָהּ — זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד״.

סוטה מ״ב ב:ו׳ : ״וְגׇלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אֶת אִמּוֹ כְּגַת. כְּתִיב ״מַעֲרוֹת״, וְקָרֵינַן ״מַעַרְכוֹת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ.

סנהדרין צה א תרגום לעברית על-פי כת"י יד הרב הרצוג: בעוד הוא (=אבישי) הולך, ראה את ערפה אימו (=של ישבי) שהיתה עושה בפלך. כאשר ראתה אותו אמרה: זה לתקוף למען דוד הוא הולך. בינתיים התירה את הפלך (=והשליכה על אבישי). חשבה שיפול (=הפלך) עליו ויהרג ולא הגיעו כלום. אמרה לו: בחור הב לי את הפלך. זרקו (=את הפלך) בראשה העמידו עליה והרגה.

תלמוד ירושלמי 
יבמות ד׳:ב׳:ד׳: מַה אֲנָן קַיָימִין. אִם כְּשֶׁבָּא עָלֶיהָ לְאַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ מִיָּד הוּכָּר עוּבְּרָהּ לְאַחַר שְׁנֵי חֳדָשִׁים. נִיתְנֵי. בֶּן תִּשְׁעָה לַזֶּה וְלַזֶּה בֶּן שִׁבְעָה לַזֶּה וְלַזֶּה. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַיָימִין בְּשֶׁבָּא עָלֶיהָ לְאַחַר שְׁנֵי חֳדָשִׁים וְהוּכָּר עוּבְּרָהּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. נִיתְנֵי. הַיְּבָמָה לֹא תַחֲלוֹץ וְלֹא תִתְיַבֵּם עַד שֶׁיְּהוּ לָהּ חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַיָימִין. כְּשֶׁבָּא עָלֶיהָ לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּכָּר עוּבְּרָהּ לְאַחַר חֲמִשִּׁים יוֹם. הֲרֵי יֵשׁ כָּאן שְׁלֵימִין לָרִאשׁוֹן וּמְקוּטָעִין לַשֵּׁינִי. שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת לַחֳדָשִׁים שְׁלֵימִים. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהֵן שְׁתֵּי יְצִירוֹת. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת לַחֳדָשִׁים מְקוּטָעִין. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָאִִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת וְחוֹזֶרֶת וּמִתְעַבֶּרֶת. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָאִשָּׁה אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת מִשְּׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּאַחַת. וּפְלִיגָא עַל דְּרַבָּנִן דַאֲגַדְתָּא. דְּרַבָּנִן דַאֲגַדְתָּא אוֹמְרִים. וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּינַיִים. מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְּׁתִּים. מִמֵּאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. שֶׁהֶעֲרוּ בָהּ מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָיה. וְלָא פְלִיגִין. עַד שֶׁלֹּא נִסְרַח הַזֶּרַע הָאִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת מִשְּׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּאַחַת. מִשֶּׁנִּסְרַח הַזֶּרַע אֵין הָאִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת מִשְּׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּאַחַת.

עין יעקב, סוטה ח׳
 "גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת", תָּנִי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁים בְּאִמּוֹ כְּגַת. כְּתִיב: (שם) 'מִמְּעָרוֹת', וְקָרִינָן 'מִמַּעַרְכוֹת'. תָּנִי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכָּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ. כְּתִיב: (רות א) 'עָרְפָּה', וּכְתִיב (ש"ב כ"א) 'הָרָפָה'? רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: 'הָרָפָה' שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'עָרְפָּה'? שֶׁהַכֹּל עוֹרְפִין אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרֶיהָ. וְחַד אָמַר: 'עָרְפָּה' שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'הָרָפָה'? שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתָהּ כְּהָרִיפוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שם יז) "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר, וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת, וְלֹא נוֹדַע דָּבָר". וְאִי בָּעִית אֵימָא, מֵהָכָא: (משלי כ״ז:כ״ב) "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי". (שמואל ב כ״א:כ״ב) "אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת, וַיִפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו". מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: סַף, וּמָדוֹן, גָּלְיָת, וְיִשְׁבִּי־בְנֹב. כְּתִיב: (שמואל א י״ז:ז׳) 'וְחֵץ חֲנִיתוֹ', וְקָרִינָן: 'וְעֵץ חֲנִיתוֹ'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדַיִּן לֹא הִגִּיעָנוּ לַחֲצִי שִׁבְחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן שֶׁל רְשָׁעִים. וְלָא (לפרסומיה) [לִיפְתַּח בֵּיהּ] כְּלָל? אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שִׁבְחוֹ שֶׁל דָּוִד.

רות רבה
א כ: רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְנִתְלָה לִבְנָהּ אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, טז): וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעָה מִילִין הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְעָמְדוּ מִמֶּנָּהּ אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, כב): אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁפֵּרְשָׁה עָרְפָּה מֵחֲמוֹתָהּ נִתְעָרְבוּ בָּהּ עֶרְוַת גּוֹיִם שֶׁל מֵאָה בְּנֵי אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א יז, כג): וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וגו' מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, מִמַּעַרְוֹת כְּתִיב, מִמֵּאָה עָרְלוֹת גּוֹיִם שֶׁנִּתְעָרוּ בָּהּ כָּל הַלַּיְלָה.

ב ט:  שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָהּ. וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, שֶׁרָאֲתָה בְּדִבְרֵי חֲמוֹתָהּ. רַבִּי בֵּיבַי בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר, רוּת וְעָרְפָּה בְּנוֹתָיו שֶׁל עֶגְלוֹן הָיוּ. (ראו גם: ילקוט שמעוני לשופטים מב) 

ב כ: וַתִּשֶֹּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה (רות א, יד), חָסֵר אל"ף, תָּשַׁשׁ כֹּחָן, שֶׁהֵן מְהַלְּכוֹת וּבוֹכוֹת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְנִתְלָה לִבְנָהּ אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, טז): וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעָה מִילִין הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְעָמְדוּ מִמֶּנָּהּ אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, כב): אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁפֵּרְשָׁה עָרְפָּה מֵחֲמוֹתָהּ נִתְעָרְבוּ בָּהּ עֶרְוַת גּוֹיִם שֶׁל מֵאָה בְּנֵי אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א יז, כג): וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וגו' מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, מִמַּעַרְוֹת כְּתִיב, מִמֵּאָה עָרְלוֹת גּוֹיִם שֶׁנִּתְעָרוּ בָּהּ כָּל הַלַּיְלָה. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר אַף כֶּלֶב אֶחָד, דִּכְתִיב (שמואל א יז, מג): וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי.

ב כא: וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, כָּל נְשִׁיקָה שֶׁל תִּפְלוּת בַּר מִן תְּלָת, נְשִׁיקָה שֶׁל גְדֻלָּה, וּנְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, וּנְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת. שֶׁל גְּדֻלָּה, דִּכְתִיב (שמואל א י, א): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ. שֶׁל פְּרָקִים, דִּכְתִיב (שמות ד, כז): וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. שֶׁל פְּרִישׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרִיבוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, יא): וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, לָמָּה, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ. וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ וגו', כֵּיוָן שֶׁשָּׁבָה אֶל עַמָּהּ שָׁבָה אֶל אֱלֹהֶיהָ. (ראו גם: בראשית רבה ע יב: שמות רבה ה א׳: ילקוט שמעוני על נ"ך ק״ח ו׳,קכ״ד ד׳: אברבנאל על שמואל א י׳ א׳ א׳: רד"ק על שמואל א י׳ א׳ ב׳: הכתב והקבלה, בראשית כ״ט י״א א׳: מדרש לקח טוב על רות א׳ י״ד ב׳: מדרש שמואל י״ד ה׳:)

מדרש לקח טוב על רות א׳:ט״ו:א׳
ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה. אמ"ר יצחק כל אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נתוועדו בה גוים וזהו שאמר הכתוב (שמואל א' י"ז כ"ג) ממערכות פלשתים, ממערות כתי' ממאה ערלות שנתוועדו בה ר' תנחומא אומ' אף כלב אחד שנאמר (שם י"ז מ"ג) ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות.

מדרש שמואל כ׳:ד׳
ויגש הפלשתי השכם והערב וגו' (שם שם ט"ז), אמר רבי ברכיה בר רבי יצחק בשכר ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה נתלו לבנה מ' יום, הדא הוא דכתיב ויתיצב ארבעים יום (שם שם), רבי יודן בשם רבי יצחק בשכר ארבעה דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ועמדה ממנה ד' גבורים הללו, סף ומדון גלית וישבי, הדא הוא דכתיב את ארבעת אלה וגו' (שמואל ב' כ"א כ"ב), אמר רבי יצחק אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה, נתערבו בה (גייס) [גויות] של מאה בני אדם, הדא הוא דכתיב והוא מדבר עמם והנה איש הבינים וגו' ממערכות פלשתים (שמואל א' י"ז כ"ג), ממערכות [ממערות כתיב] ממאה ערלות פלשתים רבי תנחומא אמר אף כלב אחד, וכתיב ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי.

רות זוטא
א ב: ושם שני בניו וגו'. (יב) אמר רבי יוחנן צריך אתה לחוש לשם מחלון [שהוא] לשון מחילה, (יג) נזדווגה לו רות המואביה. שהיתה רותחת מן העבירה. כליון שהוא לשון כלייה, נזדווגה לו (יד) ערפה שעמד ממנה גלית הפלשתי:

א ד: וישאו להם נשים מואביות. (טו) מי גרם לשבט יהודה לישא אשה מואביה, על שעשו מעשה עמון ומואב. [עד דבר אשר] לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג, ה). (טז) שם האחת ערפה, שהיה לה לערף כעגלה ערופה: ושם השנית רות שהיתה מרתחת עצמה מן העבירה לעשות רצון אביה שבשמים:

א יב: ולבסוף ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה (רות א, יד). (לד) אמרו אותה הלילה הערו בה מאה ערלות פלשתים ויצא ממנה גלית הגתי הפלשתי. 

ילקוט שמעוני על נ"ך ת״ר
א: אמר רבי יוחנן צריך אדם לחוש לשם, מחלון שהוא לשון מחילה, נזדווגה לו רות שהיתה מרתתת מן העבירות, כליון כליה, נזדווגה לו ערפה שיצאת ממנה גלית. מחלון וכליון אפרתים (ברמז ע"ז)

ב: ויבואו שרי מואב ויהיו שם, בתחלה באו להם לעיירות ומצאו אותם פרוצים בעריות, ואחר כן באו לכרכים ומצאום מרוחקים ממים ואח"כ חזרו לעיירות שנאמר ויבואו שדי מואב. וישאו להם נשים מואביות ומי גרם להם לישא נשים מואביות, אלא שעשו כעמון ומואב בצרות עין על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, שאם האחת ערפה שהיתה ראויה ליערף כעגלה ערופה, ושם השנית רות מרתתת מן העבירה. וישבו שם כעשר שנים מלמד שהגזרה תולה עד עשר שנים:

ו: ותשאר היא ושני בניה א"ר חנינא בריה דר' אבהו נעשית שירים. וישאו להם נשים מואביות, תני בשם ר"מ לא ניירום ולא הטבילום ולא היתה הלכה להתחדש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביה. שם האחת ערפה שהפכה עורף לחמותה. רב ושמואל חד אמר הרפה שמה ולמה נקרא שמה ערפה שהכל עורפין אותה מאחוריה, וחד אמר ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין כהריפות, וכן הוא אומר ותקח האשה ותפרוש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות, ואי בעית אימא מהכא אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות, א"ר יצחק כתיב ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, יבאו בני נשיקה ויפלו ביד בני הדביקה דכתיב את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד. דרש רבא בזכות ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעת גבורים:

ז: ר' ביבי בשם ר' ראובן אמר רות וערפה בנות עגלון היו דכתיב דבר סתר לי אליך המלך ויקם מעל הכסא, א"ל הקב"ה אתה עמדת מכסאך בשביל כבודי הריני מעמיד ממך בן יושב על כסאי שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך:

נ"ך תר״א ח: ותשנה קולן (חסר אלף) תש כחן מהלכות ובוכות, רבי ברכיה אומר ארבע פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלו לבנה ארבעים יום, שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, א"ר יצחק ארבע מילין הלכה ערפה עם חמותה ועמדו ממנה ארבעה גבורים ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת. אמר ר' יצחק אותה הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתערבו בה גויות מאה בני אדם, רבי תנחומא אמר אף כלב דכתיב ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי (ברמז קכ"ו):

מדרש אגדה, ויקרא כ״ה:מ״ח
ד"א פעמים רבות יצילם. מדבר בבני אדם, כיון שמגיע לו צרה, מיד הוא עושה תשובה, והקב"ה מצילו. כך פעם ראשון ופעם שני, אם חזר בו הרי יפה, ואם לאו הקב"ה מביא עליו צרה, למה שקשה הוא לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה לו תחלה פושט ידיו בנכסיו, ממי שאתה למד מנעמי ומבניה ואלימלך שהיה גדול הדור, כיון שבע רעב מה עשה, הניח ארץ ישראל והלך לו לארץ פלשתים, והיה הקצף עליו, אמר לו הקב"ה אתה נשיא של דור, הנחתה ארץ ישראל שממה, מה יעשו בני כך, הם יניחו ארץ ישראל שממה וילכו להם, ויאמרו כאשר עשה נשיאנו כך נעשה אנחנו מה כתיב שם וימת אלימלך איש נעמי (רות א' ג'), לא היה לבניו ללמוד מאביהם ולחזור לארץ ישראל, אלא לא חזרו, ומה עשו אף הם, (ויקחו) [וישאו] להם נשים מואביות (שם שם ד'), שלא הטבילו אותם, ולא גיירו אותם, שם האחת ערפה ושם השנית רות (שם), ולמה נקרא שמה ערפה, שהפכה עורף לחמותה, ושם השנית רות, שראתה דברי חמותה, שנאמר וישבו שם כעשר שנים (שם), כל עשרה שנים הללו היה הקב"ה מתרה בהן, שמא יחזרו לארץ ישראל, ולא היו חוזרים והיה מפשיט ידו במקניהם ובגמליהם, וכיון שלא עשו תשובה מה כתיב, וימותו גם שניהם מחלון וכליון (שם שם מה), משמתו גמליהם שוריהם וחמורם וצאנם, ואחר כך וימותו גם שניהם, הוי קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם, ומה הוא עושה להם מדלדלם מנכסיהם והם מוכרים נכסיהם, לקיים מה שנאמר וכי ימוך אחיך:

אגרת שמואל (רות א י)
כי אתך נשוב – ערפה נתכוונה בזה למען אהבתך אתגייר, למען כבוד שמה, ועל זה השיבה שובנה – לכל יחשדו בכן שרק מפני הבושה שלא לעזבני באתן להתגייר, ומשגילתה מסוה מפניהן שבה ערפה. 

תורה תמימה על רות א׳:ד׳:ב׳

ערפה. ולהלן (שמואל ב כ״א:ט״ז) הוא קורא לה חרפה , רב ושמואל, חד אמר, חרפה שמה, ולמה הוא קורא לה כאן ערפה – שהכל עורפין אותה מאחריה , וחד אמר, ערפה שמה, ולמה הוא קורא לה התם חרפה – שהכל דשין אותה כהריפות

ערפה. מהו שם ערפה – שהפכה עורף לחמותה

ותבכינה עוד. דרש רבא, בזכות ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים, שנאמר (שמואל ב כ״א:כ״ב) ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת .(סוטה מ"ב ב׳)

ותשק ערפה. כל נשיקה היא של תפלות, אבל נשיקה זו אינה של תפלות

ותשק ערפה וגו׳. כתיב ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, וכתיב (שמואל ב כ״א:כ״ב) ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו בידי דוד, א"ר יצחק, אמר הקב"ה, יבאו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה

שם משמואל, שבועות ד׳
ענין מה שקורין מגילת רות בשבועות, דהנה במדרש ערפה שהפכה עורף לחמותה והנה ערפה הוא אותיות פרעה אותיות העורף שהי' קשה עורף ביותר ולא נכנע עד מכה העשירית, ורות היא היפוך מזה ורות היא אותיות תור…

שם משמואל דברים ד׳
אך יתבאר עפ"י מאמר הכתוב רות א' ט' ותשק להן [לערפה ורות] ובפסוק י"ד ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, ובש"ס סנהדרין יבוא בן נשיקה [גלית הפלשתי שהוא בנה של ערפה] ויפול ביד בן הדבוקה [דוד המלך שבא מרות], ויש להבין שמתחילה גם ברות כתיב נשיקה ותשק להן, ולמה לא נקרא בן רות נמי בן נשיקה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שנשיקין הראשונים היו נעמי להן, והיינו שנשיקין הם התדבקות רוחא ברוחא, ונעמי הדבוקה את רוחה ברוחן והכניסה בהן ניצוצין מרוחה שהם יכשכשו במעיהן ויעוררן לטוב, ורות התעוררה להתגייר, אך ערפה שלא התעוררה כתיב ותשק ערפה לחמותה, היינו שהדביקה רוחה ברוחה וחזר ונדבקו ניצוצי נעמי וגם מעט ניצוצין שהיו בה מכבר בנעמי, והיא נשארה ריק מכל קדושה, וזהו שאמרו ז"ל שנקראת ערפה שהפכה עורף לחמותה, היינו ששוב לא הי' לה שום קירוב לנעמי, כי קצת קדושה שהיתה בה מקודם נסתלקה ממנה ונדבקה בנעמי, ע"כ נקראת נשיקה ע"ש הנשיקין שהחזירה לנעמי את הקדושה שבה, אבל נשיקין הראשונים של נעמי להן, מתיחסים רק לנעמי ולא להן עכ"ד, ויש להוסיף ולומר שנעמי בכוונה ולנסיון עשתה מה שעשתה דאם ניצוצי הקדושה מתאחדין עמהם ונפשה מתדבקת בקדושה אז בהכרח כאשר יתעוררו הניצוצין קדישין לצאת מטומאה לטהרה. יתעוררו עמהם גם יתר החלקים שבנפשה העצמיים באשר נקשרים והיו לאחדים עם ניצוצי הקדושה וישתוקקו כולם להתגייר, ובאם ניצוצי הקדושה אינם מתאחדין עמהם אלא שהם בתוכם כמו שבוי בבית השבי', אז בהתעוררות חלקי הקדושה עוד יתרחקו ויתפרדו מיתר החלקים ולא ידבקו בהם אלא חלקי הקדושה שמאז, ויהיו כמו שבוי בהתעוררותו לצאת ממאסרו ישבור הדלת ויצא, וכך הוה שרות התעוררו בה כל החלקים באשר היו מכבר מתאחדין עם חלקי הקדושה וחזרה להתגייר, אבל ערפה שהקדושה היתה בה רק בשבי', כאשר נעמי נתנה בה ניצוצי קדושה התעוררו בה רק חלקי הקדושה ונפרדו ממנה ונתדבקו בניצוצות שהכניסה נעמי בה וכולם נתדבקו בנעמי ע"י הנשיקין והיא נשארה נוער וריק מכל טוב:

שיחות עבודת לוי ק״ג
ולא עוד, אלא שמיד ירדה ערפה עצמה כמה מדריגות עד הדיוטא התחתונה, וכדאיתא בסוטה (מ"ב ב'), "למה נקרא שמה ערפה, שהכל עורפין אותה מאחריה". ופירש רש"י, "הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף". ואיתא ברות רבה (פרשה ב' סי' ט'), "שם האחת ערפה, שהפכה עורף לחמותה", דהיינו שאע"פ שמתחילה היתה הולכת בדרכי חמותה, אבל אח"כ עזבה את חמותה וגם את דרכה בחיים. וכל זה היה מחמת הבדל קטן בינה ובין אחותה, שערפה שלא השתדלה להשאר עם חמותה חזרה מיד לדרכי הגוים, אבל רות נשארה עם חמותה ונתגיירה ונעשית האם של מלכות בית דוד…

והנה גם מזקנו של רות וערפה יש ללמוד יסוד זה, שחז"ל גילו לנו שרות וערפה היו צאצאי עגלון מלך מואב..

והנה רות וערפה שתיהן האריכו ימים הרבה, שערפה נהרגה ע"י אבישי בן צרויה בימי דוד המלך כדאיתא במס' סנהדרין (צ"ה א'), ורות האריכה ימים עד ימי שלמה המלך כדאיתא במס' בבא בתרא (צ"א ב'), "זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר (מלכים א' ב', ט') 'וישם כסא לאם המלך', וא"ר אלעזר לאמה של מלכות (שיצאו ממנה כל המלכים, רש"י)". עוד מבואר בספר שמואל (שמואל ב' פרק כ"א) שארבעה בנים היו לערפה שכולם היו גבורים וענקים, וכולם נהרגו ע"י דוד המלך ואנשיו [שאע"פ שכתוב שם שהיו בני הרפה, מכל מקום כבר גילו לנו חז"ל במס' סוטה (מ"ב ב') שהרפה היינו ערפה]. ונמצא שרות וערפה חיו עד ששתיהן ראו איך בני ערפה נפלו ביד בני רות, ובזה ראו התוצאות של הדרכים השונות שבחרו בחייהן, וכמו שרמזו חז"ל לזה במס' סוטה (מ"ב ב'), "אמר הקב"ה יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה", וכמו שכתוב (רות א', י"ד), "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה".

רד"ק על שמואל א י״ז:כ״ג:א׳
ממערות פלשתים. כן הוא כתיב וקרי ממערכות והקרי מבואר והכתיב פירושו ממחנות פלשתים מהמישורים שהיו חונים שם כי מערה הוא לשון מישור כמו ממערה גבע שת"י ממישר גבעתא והנה הכתיב והקרי קרובים וזה וזה יכשר וי"ת על דרך הכתיב ממשריית קרבא דפלשתאי ודעת הדרש בכתוב ובאיש הבינים רחוקה שדרשו כי נקרא איש הבינים שהיה מכמה אנשים וכן דרשו ממערת פלשתים ממאה ערלות שהערו באמו ומהם אמרו בר מאה פפין וחד ננא פי' בן מאה אנשים וכלב אחד שבאו על אמו שכן אמר לדוד הכלב אנכי ואמרו כי אמו היתה ערפה כלת נעמי והרפה כמו ערפה אבל מה שאמרו כתיב הרפה וקרינן ערפה זה לא מצאנו וסברת אומרי הדרש הזה כי אשה מתעברת מאנשים רבים וי"מ כי אהליבמה בת ענה בת צבעון שנתעברה אמה מהאב ומהבן ויש חולקין עליהם בזה ואומרים אין אשה מתעברת משני אנשים כאחת ויש מתרצים שתי הסברות כי משנסרח הזרע אין מתעברת משני אנשים עד שלא נסרח הזרע אשה מתעברת משני אנשים:

רש"י על שמואל א י״ז:כ״ג:א׳
מִמַּעֲרוֹת פְּלִשְׁתִּים. כְּתִיב, רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה מב ב): מֵאָה בְּנֵי אָדָם הֶעֱרוּ בְּעָרְפָּה אִמּוֹ, כְּשֶׁפֵּרְשָׁה מֵאַחֲרֵי רוּת וְנָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: