בנות צלופחד, מחלה, נעה, חוגלה, מילכה ותרצה
קולן הוא הקול הראשון, של הדור הראשון שנולד משוחרר מעבדות, הדור שעתיד להכנס לארץ ישראל, משוחרר מכבלי סיר הבשר.. כמה מרגש שהתורה בחרה להשמיע דווקא את הקול הנשי כמייצג ומהפכני ואף משנה סדרי עולם… הרגע הזה המתואר הוא רגע נדיר בו התורה מתעדכנת בעודנו קוראים׳…
קולן של בנות צלפחד – הקול הנשי הוא לא פחות מנבואי ומזמין (בעיני) גם את הנשים ללמוד ולדרוש ולהתפלפל להביא לשינוי ולהשפיע מאורן כי רב!
מי היה צלפחד?
לפי חזל, צלפחד הוא האיש מקושש העצים שנסכל במדבר, לפי מספר הצלבות וחיבורים: הוא היחיד בדור המדבר שמת בשל חטאו הוא ולא בשל חטא קבוצתי (חטא העגל, קורח ועדתו, קברות התאווה וכד׳), בשני המקרים משה לא ידע את הדין ונועץ באלוהים, ועוד…
לפי הזוהר מקושש מהמילה ׳קושיה׳,
עצים – הם עץ הדעת ועץ החיים,שהיה שואל איזה הוא עץ גדול יותר? מי קודם למי?
בנות צלפחד
משבט מנשה
חמש בנותיו של צלפחד
מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה
בעקבות פנייתן אל משה בבקשה לרשת את אביהן שכן אין לו בנים, דיני הירושה משוכתבים בצו האל, וכעת אב ללא בנים יוריש לבנותיו.
בנות צלפחד מיצגות את קול הדור שנולד במדבר, שלא ידע את מצרים, דור שנולד משוחרר מעבדות ולא כסף לסיר הבשר, והן כמהות להתיישב בארץ המובטחת שמייצגת עולם חדש ומבטיח, ודאגתן היא שלא יאבד שם אביהן מנחלה בארץ הקודש.
הן מהוות מקור להשראה ומודל לזרם הפמניסטי ולמאבק למען שיויון זכויות לנשים ובכלל.
זמן הפרשה הוא בשנה האחרונה לנדודי ישראל במדבר, הוא חותם את ספר במדבר, והאחרון מבין קבוצה של חמישה סיפורים משפטיים בהם פונה משה לאלוהים להכרעת הדין בגין שאלה, הפניה לאלוהים מולידה חוק חדש, סיפור המקלל (ויקרא כד), המקושש (במדבר טו), הטמאים לנפש אדם החפצים לעשות הפסח (במדבר ט) וסיפור בנות צלפחד (במדבר כז).
בנות צלפחד באות אל משה ומתארות מצב בו אביהן מת בחטא הפרטי שלו, ללא בנים, ואין מי שירש אותו שכן כבנות אין הן זכאיות לרשת אותו ואין זה צודק ששמו יגרע ממשפחתו ולא תהיה לו נחלה. הן אף מציעות פתרון הלכתי לפיו הן יוכלו לרשת את אביהן ובכן תהיה לו נחלה והמשכיות בארץ.
משה פונה לאלוהים בשאלה לענין בקשתן ואלוהים מצווה את הלכות הירושה לפיהן הבנות של האב קודמות לאחי הנפטר.
בהמשך לפני חלוקת הנחלות מועלת בעיה ע”י ראשי השבטים לפיה במידה וינשאו בנות צלפחד לשבט אחר, ביום מותן תועבר נחלתן לבניהן וכך תגרע הנחלה אותה ירשו מנחלת השבט לשבט אביהן, קבע אלוהים כי הבנות יוכלו להנשא רק לבני שבטן. לפי הרשב”מ, הלכה זו רלונטית היתה רק בדורם, ובדור הבא יוכלו הבנות להנשא לאיש משבט אחר.
את אביהן, צלפחד, זיהו חז”ל כאיש מקושש העצים בשבת אשר נסקל או אפשרות שניה, היה אחד מהמעפילים שניסו לעלות לארץ למרות אזהרתו של משה שאין זה הזמן התאים (ראו אצל חז”ל / מפרשים, בבלי, שבת צו).
על העובדה ששמות בנות צלפחד הוזכרו במקרא בסדר שונה (בפרקים כז’ ולו’) , נאמר בתלמוד “להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן” פעם אחד לפי סדר גילן ופעם שניה לפי סדר חכמתן. ולפי דעה אחרת בתלמוד של רבי ישמעאל, “”בנות צלפחד שקולות היו” כלומר שוות בחכמתן ודווקא משום כך הוזכרו בסדר שונה.
חזל רואים בבנות צלפחד כדוגמא למעלת נשות ישראל במדבר על חיבת הארץ, ראו אצל רש”י: “”אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ.”
מדרש מודרני של רבקה לוביץ, בתוך: ‘ותלך לדרוש – מדרש נשי יוצר’ עמ’ 24:
מדוע נקראו בתחילה בנות צלפחד ורק אחר כך מנאן בשמותיהן? על שם צל ופחד שהיו בהן בתחילה. שבתחילה ישבו בצל אביהן, ופחדו לשאת את ראשן. משנתקרבו האחיות זו לזו, נתעצמו ונודעו בשמותיהן, שנאמר ‘ותקרבנה בנות צלפחד… ואלה שמות בנתיו’.
‘כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּבְרֹת’ (שם, כז, ז) שאלה תנות את האלוהים: אם אמת דיברו בנות צלפחד, מדוע לא כתבת כן בתורתך, שהרי אתה אמת ותורתך אמת ודברך קיים לעולם?
ענה לה האלוהים: ‘אמת מארץ תצמח’ (תהלים פה, יב).
שאלה תנות: וכי לא נאמר ‘תורת ה’ תמימה’ (שם, יט, ח)?
ענה לה האלוהים: כבר כתבתי בתורתי ‘תמים תהיה עם ה’ אלהיך’ (דברים יח, יג). ועוד שאמרתי: ‘התהלך לפני והי התמים’ (בראשית יז, א).
יש אמת היורדת ממרומים ויש אמת הצומחת מלמטה. אשרי הדור שבו פוגשת אמת של מעלה באמת של מטה. הוא שנאמר ‘אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף’ (תהלים פה, יב).
שמותיהן של בנות צלפחד נחקקות על מפת הנחלות בארץ כנען, נעה, חגלה ותרצה הופכות לשמות חבלי ארץ, תרצה היתה לעיר מרכזית בממלכת ישראל, והשמות נעה וחגלה מופיעות על חרסים מתקופת המלוכה שנמצאו בשומרון כשמות של מחוזות בנחלת מנשה, לפי ד”ר מיכאל קוכמן, עולם התנ”ך, עמ’ 162, סביר שאם היו נמצאים החרסים בשלמותם, היו מוצאים גם את שמות שלוש הבנות האחרות – תרצה, מלכה ומחלה כשמות של מחוזות, ואף אומר כי הדמויות של בנות צלפחד (יחד עם חפר) פיקטיביות וכל תפקידן להציג חטיבות טריטוריאליות משניות במערך ההירארכי השבטי לפיו כל היחידות המרכיבות את השבט מוצאן מאב קדום אחד.
בפירוש התורה המיוחס לרוקח, נדרש הסבר אטימולוגי לשמות בנות צלפחד, המיחס לשמותיהן תנועה, ועשיה:
“‘מחלה’ ‘נועה’ שיר במחולה ומחלה פני השם ומחוללת לו. ‘נועה’ מנענעת, כמו ‘מנענעים’ (ראו שמואל ב ו, ה) כלי שיר. ‘חגלה’ מחוג וגילה. ‘מלכה’ הצריכה להימלך משה מפי הגבורה. ‘תרצה’ מרוצה ורוצה רצון קונה” (פירוש הרוקח על התורה, מהדורת קלוגמאנן, במדבר כו, לג, עמ’ קיג).
אצל חז”ל / מפרשים
זהר
א”ר חייא, כתוב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, מה הם העצים שבכאן ומי הוא זה (האיש, ומשיב) אלא זה צלפחד, שהיה מדייק (לדעת) באלו האילנות, (שהם ז”א ומלכות), איזה מהם גדול מן האחר, ולא חשש לכבוד אדונו והחליף בין שבת לשבת, הדא הוא דכתיב כי בחטאו מת, (שפירושו) בחטא ו’, (שהוא פגם בז”א שנקרא ו’ דהויה), הוא מת, ומשום זה היה דינו סתום ולא נתפרש דינו, בדינים אחרים, (כי כתוב מקושש עצים סתם), משום שדבר זה צריך להיות בחשאי, (וצריך להיות) סתום ולא גלוי, ועל כן לא נאמר בגלוי, והקב”ה עשה כבוד לכבודו… (שלח יא, ועיין שם עוד)
רבי יוסי אמר, שאר עצים (שהם ע’ שרים החיצונים), עם שבת היה מקושש, (שהיה מקיש ומשוה מעלת ע’ שרים למעלת יום השבת), וקבל עונשו בשעתו, ונתכפר עונו, ועל כן נתקשה משה בדין בנותיו, שלא היה ידוע אם נתכפר עונו, ויהיה לבנותיו חלק ונחלה בארץ, או לא. כיון שהקב”ה הזכיר שמו, שכתוב כן בנות צלפחד דוברות, נודע שנתכפר עונו… (שם יב)
צלפחד חלק על השבת, שהיה מקושש עצים, ומי הם העצים, אלו הם אילנות אחרות (של הע’ שרים), כמו שאמרנו, ואלו הם דברי חול, וחול אינו שורה בקודש, ונמצא שחלק על שלום העולם, (שהוא שבת, שעירב חול בשבת). (קרח ז)
פתח ההוא ינוקא ואמר, אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה וגו’. אבינו הנה הטעם עליה למעלה, (דהיינו זרקא, שנגונו) מאריך המלה ומושך אותה, אהה חסידים הקדושים, כמה משך הצער יש בקריאת אבינו, אין צער, ואין כאב של רוח ונפש אלא כשקוראים כך, אבינו, בכאב מן הלב, מת במדבר, שואל, וכי אחרים לא מתו במדבר, שרושם אותו אומר שהוא מת במדבר, והרי אלף ורבבות מתו במדבר.
אלא כמה בני אדם עירומים מזה, מהם אומרים שמקושש עצים היה, כי כתוב, כי בחטאו מת, ומהם אומרים כך, ומהם אומרים כך. ואני למדתי, ביום שאבי נפל בבית חליו למדו לי זה, ואני ראיתי מה שראיתי, שצוה עלי אבי שלא לגלותו, אלא כמה וכמה היו שמתו במדבר, ולא על חטאו של קרח, ולא על חטא המרגלים כשנגזרה הגזירה (שימותו כולם במדבר), אלא שמתו קודם מתן תורה, ואחר שעשו העגל, אלו שהטעו העולם, (דהיינו ערב רב), ואלו שנמשכו אחריהם, (צלפחד היה יכול להיות בין אלו ואין ראיה ממה שכתוב, כי בחטאו מת, שהוא היה המקושש העצים).
אבל הטענה שטענו אלו הבנות, שהוא מת במדבר, הוא שהיה צלפחד רב לבית יוסף, ומתוך שלא היה יודע דרכי התורה כראוי, על כן לא היה נשיא, והוא היה שלא שמר פיו ודבריו כנגד משה, (שכתוב וידבר העם באלקים ובמשה וגו’, וצלפחד היה המדבר), ועליו כתוב וימת עם רב מישראל, שהיה איש שאינו יודע תורה, והוא רב משפחה, רב מזרעו של יוסף מבניו של מנשה. ומשום שחטא במדבר בדיבור כנגד משה, חשבו (בנותיו), שמשה נוטר שנאה עליו, ומשום זה הקריבו משפטם לפני משה ואלעזר וכל הנשיאים וכל ראשי האבות ולא דברו עם משה אלא לפניהם, משום שקנו קנאה ממנו… (בלק שעד, ועיין שם עוד)
אמר ההוא ינוקא, אני חוזר לדברים הראשונים, אבינו מת במדבר, טעם זה, (דהיינו הזרקא שהוא על מלת) אבינו, ציורו דומה לנחש התלוי על ערפו ומושך זנבו לפניו, (וציור זה) הוא בטעם (הזרקא) הנמשך על (המלה אבינו) למעלה. מת במדבר, על ידי דברי פיו. מיהר אותו הילד בחפזון והחזיק בערפו של אביו ובכה ואמר, צלפחד זה מת על ידי דבור, ואתה אבי על ידי דבור החזרת לעולם הזה, (דהיינו על ידי הדיבורים והדמעות של הילד)…
א”ל ר’ אלעזר, בני, כיון שאמרת דבר זה, מהו כי (בחטאו) מת, אלא כיון שאותו נחש הכרוך (שואלים) הלא במלת אחת (מת) היה מספיק להם, (ולמה צריך לומר מת במדבר, וגם כי בחטאו מת, אלא) כיון שאותו נחש הכרוך בזנבו למעלה (שבציור הזרקא אשר על המלה אבינו) מאריך הטעם, (על כן כתוב) בחטאו, מהו בחטאו, בחטאו של נחש ההוא, ומה הוא, היינו בדברי פיו (שדבר על משה), כי בחטאו מת הוא טעם של המשכה ההיא מאותו הנחש הכרוך בזנבו, (כי בדברו על משה משך כח הטומאה מנחש הקדמוני), וזהו בחטאו ודאי… (שם שעט)
ילקוט שמעוני, במדבר פרק כז, תשעג
אבינו מת במדבר, רבי אליעזר בן יעקב אומר נאמר כאן מדבר, ונאמר להלן ויהיו בני ישראל במדבר, מה כאן צלפחד, אף להלן צלפחד, אמר ליה רבי שמעון אפשר לומר כן, מקושש בשנה ראשונה שיצאו ממצרים בשנים ועשרים לחדש השני, וכי אפשר שהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן יושבת ארבעים שנה ולא נשאת, וכי באיזו שנה מת צלפחד, בשנה שנאמר וישמע הכנעני.
תלמוד בבלי
בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן – שלפי שעה דברו (בשעת הכושר – ע”פ פירוש רשב”ם), דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר (דברים, כ”ה, ה’) “כי ישבו אחים יחדו”. אמרו לו: אם כבן אנו חשובין – תנה לנו נחלה כבן, אם לאו – תתייבם אמנו! מיד: “ויקרב משה את משפטן לפני ה’”. דרשניות הן – שהיו אומרות: אילו היה לו בן לא דיברנו. צדקניות הן – שלא נישאו אלא להגוּן להן.
בבא בתרא קטז ב: בנות צלפחד נטלו ג’ חלקים בנחלה, חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור נוטל שני חלקים…
…מיתיבי אמר רבי חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא וכך היה שמעון השקמוני אומר, יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו. וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן…
קיט א-ב: וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה (שהיה צלפחד, שהיה בכור, אמור לרשת בנכסי אביו) אם לאו. וראויה הייתה פרשת נחלות (דיני ירושה) להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן… ללמדך, וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן […] תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן.
חכמניות הן – שלפי שעה דברו, דא”ר [=שאמר רב] שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: “כי ישבו אחים יחדו” [כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ; … וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל] (דברים כ”ה, ה-ו). אמרו לו: אם כבן אנו חשובין – תנה לנו נחלה כבן, אם לאו – תתיבם אמנו! מיד “ויקרב משה את משפטן לפני ה’”.
דרשניות הן, שהיו אומרות אילו היה [לו] בן לא דברנו. […] אביי אמר אפילו היה בת לבן לא דברנו [רש”י: שהיו יודעות לדרוש שהבת אינה יורשת עם בת הבן].
צדקניות הן, שלא נישאו אלא להגון להן. תני רבי אליעזר בן יעקב אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה. איני? [=האומנם כך?] והא אמר רב חסדא: “ניסת [=נישאה] פחותה מבת עשרים- יולדת עד [גיל] ששים, [נישאה כשהיא] בת עשרים- יולדת עד ארבעים. [נישאה כשהיא] בת ארבעים- שוב אינה יולדת” [ומסבירים]: אלא מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס [וילדו אחרי גיל ארבעים].
קיט א: תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו, שנאמר ותהיינה, הויה אחת לכולן. אמר רבי יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים, עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן…
שבת צו: אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה”ר הוה במתניתא תנא תולש הוה רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה למאי נפקא מינה לכדרב דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי ר’ חייא וכתוב ביה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (ואם עשאן כולם בהעלם אחת) ואינו חייב אלא אחת אחת ותו לא והתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מניינא למה לי וא”ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם א’ חייב על כל אחת ואחת אימא אינו חייב על אחת מהם רב יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב ומתני’ פשיטא ליה דתולש חייב ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב מ”ס הא מיהת לא מספקא ומ”ס הא מיהת לא מספקא:
ת”ר מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר (במדבר טו, לב) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו’ ולהלן הוא אומר (במדבר כז, ג) אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר’ עקיבא אמר לו ר’ יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק
תלמוד ירושלמי
…אמר לו הקב”ה כן בנות צלפחד דוברות, תן להן אחוזת נחלה תן להן בקרקעות, תן להן במטלטלין, תן להן חלק אביהן בתוך אחי אביהן… בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים, חלקן עם יוצאי מצרים, וחלקן עם העומדים בערבות מואב, ושהיה בכור נטלו שני חלקים, וחלק אביהן בתוך אחי אביהן. אמר ר’ יוסי מתניתא לא אמרה כן, אלא נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, הדא הוא דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה… (בבא בתרא כב ב)
במדבר קלד
ויאמר ה’ אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו
ספרי
ותקרבנה בנות צלפחד – כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה, אמרו, לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקיבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא על הזכרים ועל הנקיבות רחמיו על הכל, שנאמר טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו. בן חפר בן גלעד מן מכיר בן מנשה, מגיד הכתוב שכשם שהיה צלפחד בכור כך היו כולן בכורות, וללמדך שהיו זכאות בנות זכאי, וכל מי שמעשיו סתומים מעשה אבותיו סתומים והכתוב מייחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק…
למשפחות מנשה בן יוסף, כשם שחיבב יוסף ארץ ישראל כך חיבבו בנות צלפחד. ואלה בנות צלפחד מחלה וגו’, או כל הקודם במקרא קודם במעשה, תלמוד לומר ותהיינה מחלה תרצה וגו’, מלמד שכולם שקולות זה כזו.
כי אין לו בן, למה נאמר, והלא כבר נאמר ובנים לא היו לו, מה תלמוד לומר כי אין לו בן, שהיו חכמות ודורשות הא אם היה לו בת בן לא היינו תובעות.
תנא לנו אחוזה, רבי נתן אומר יפה כח נשים מכח אנשים, אנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה, ונשים אומרים תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. (פנחס קלג)
כן בנות צלפחד דוברות – יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום, אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו… נתון תתן להם אחוזת נחלה, זו נחלת אביהם, בתוך אחי אביהם, זו נחלת אחי אביהם, והעברת את נחלת אביהם להם, מגיד שבנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהם, וחלק אבי אביהם, וחלק אביהם שהיה בכור, ר’ אליעזר בן עקיבא אומר אף חלק אחי אביהן נטלו… (שם קלד)
מדרש רבה
ותקרבנה בנות צלפחד, אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן… אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (במדבר כ”ו) כי אמר ה’ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש וגו’, איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.
דבר אחר ותקרבנה בנות צלפחד, גדולה להן וגדולה לאביהן, גדולה למכיר וגדולה ליוסף שכך יצאו ממנו נשים חכמות וצדקניות… ולמה זימנן הקב”ה למשה באחרונה, שלא יראה משה עצמו שפירש מן האשה מ’ שנה, הודיעו הקב”ה באלו לומר הרי הנשים שלא נצטוו לא נישאו אלא להגון להם. (במדבר כא יא)
…וכן משה מפני שאמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו, התיש כחו. משל לשולחני שאמר לתלמידו אם יבואו לך סלעים לפרט פרוט, ואם תבא מרגליות הביאה אלי. באת אצלו חוליא אחת של זכוכית הוליכה אצל רבו, הלך רבו להראותה לאחר. אף כך משה אמר הדבר אשר יקשה מכם וגו’ באו בנות צלפחד והפליא ממנו, ויקרב משה את משפטן לפני ה’, כן בנות צלפחד דוברות, כך הוא הדין, אמר לו הקב”ה ולא אמרת הדבר אשר יקשה מכם, הדין שאין אתה יודע הנשים דנות אותו. (שם שם יב)
דבר אחר ויקרב משה וגו’ ריש לקיש אמר יודע היה משה רבינו את הדין הזה, אלא באו לפני שרי עשרות תחלה, אמרו דין של נחלות הוא ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו… הלכו לפני אלעזר אמר להם הרי משה רבינו, באו אלו ואלו לפני משה, ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו, אמר, אם אומר להם את הדין אטול את הגדולה, אמר להם אף אני יש גדול ממני, לכך ויקרב משה את משפטן וגו’…
דבר אחר נתון תתן, שנטלו בעבר הירדן, וקרבו לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען, שנאמר (יהושע י”ז) ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע ולפני הנשיאים לאמר וגו’, ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מיכן, (בראשית מ”ט) בנות צעדה עלי שור, זה הירדן שנעשה למשה כחומה שלא יכנס לארץ, ואומר ליוסף בנותיך נוטלות מכאן וכאן. (שם שם יג)
מדרש תנחומא
בהר א: תדע לך וראה כמה דינין דנו בנות צלפחד שלא תתעבר נחלתן משבט לשבט אחר, והודה הקב”ה לדבריהם, שנאמר (במדבר כ”ז) כן בנות צלפחד דוברות שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר…
פנחס ז: ותקרבנה בנות צלפחד – אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין. שכך אתה מוצא: שאמר להם אהרן, “פרקו נזמי הזהב” (שמות ל”ב, ב’), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר “ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם” (שמות ל”ב, ג’), והנשים לא נשתתפו במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה וישובו “וילנו עליו [את] כל העדה” (במדבר י”ד, ל”ו), עליהם נגזרה גזירה, שאמרו לא נוכל לעלות (במדבר י”ג, ל”א), אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה מן הענין, כי אמר ה’ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש (במדבר כ”ו, ס”ה), [איש] ולא אשה, על מה שלא רצו להכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשת מדין לפרשה זו, שמה שפרצו האנשים גדרו הנשים.
אוצר המדרשים, עמ’ תעד, ד”ה (כ”א) “מבן שלשים”
כ”ג נשים ישרות גדולות בצדקות היו בישראל, ואלו הן: שרה רבקה רחל ולאה, יוכבד מרים, ה’ בנות צלפחד….
מדרש תדשא
כ”ב נשים ישרות גדולות בצדקות היו בישראל ואלו הן, שרה רבקה רחל ולאה… וה’ בנות צלפחד… בבנות צלפחד נאמר כן, ותקרבנה בנות צלפחד,וגו’, כן בנות צפחד דוברות. פרק כא)
מדרש אגדא
ותקרבנה בנות צלפחד, חכמניות היו, צדקניות היו, דרשניות היו. חכמניות היו שלא דברו אלא לשעת הצורך, צדקניות היו שלא נישאו אלא להגון להם, דרשניות היו שהיו אומרים למה יגרע שם אבינו… למה יגרע שם אבינו וגו’ כי אין לו בן, ואנו אין ראויים לירש תתייבם אמנו ויקום שם לאבינו, ואם אנו ראויות לירש תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו… (במדבר כז א)
מדרש הגדול
דבר אחר ויקרב משה את משפטן, אמר משה ממני ילמדו כל הדורות הבאים, שתליתי הדבר ברב גדול, והלא דברים קל וחומר, ומה משה רבינו, שהעיד עליו הקב”ה בכל ביתי נאמן הוא, לא דן דין בנות צלפחד עד ששאל ברוח הקודש, קל וחומר לשאר אדם שלא יהא אדם מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו ולא יהא פורץ גדירה של תורה ומכבד את עצמו לשאול ממי שהוא גדול ממנו. ואם תאמר שלא היה משה יודע דין בנות צלפחד, שעדיין לא ניתנה פרשת נחלות, והלא כל התורה כולה ניתנה מהר סיני ונשנית באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב, ואותה שנה שנת ארבעים היתה, אלא שתלה הדבר ברב גדול. (במדבר כז ה).
תרגום יונתן כז א
ותקרבנה בנות צלפחד – כד שמען דארעא מתפלגא לדכרין ורחיצו ברחמי מארי עלמא…
מכילתא דרשבי, יח
אמר לו הקב”ה: משה, אתה דן את הקושיות?! הרי בנות צלפחד באין לשאל בדין שאפלו תינוקות-של-בית-רבן משיבין עליו, ואין אתה יודע מה להשיב! אלא ‘ויקרב משה את משפטן לפני ה’
רמב”ן
כי בחטאו מת – … ולדעתי חשבו שמשה רבינו ע”ה היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שהיו הקמים נגדו והכופרים בכל מעשיו, ואולי יאמר בשנאתו אל יהי מושך לו חסד, ורמזו עוד שאינו במתי המגפות אלא מת במדבר על מטתו. (שם שם ג)
בעל הטורים
דוברות – ב’ במסורה, כאן, ואני אשימם דוברות בים (מ”א ה’ כ”ג), שהיו מלאות רוח אלקים וחכמות כים שהוא מלא… (במדבר כז ז)
לבני דודיהן – בגימטריא להגון להם. (שם לו יא)
ספורנו
כאשר צוה ה’ את משה – כוונו לעשות רצון קונם כאשר צוה את משה, לא מפני שהתאוו לאלה שנשאו להם. (שם שם י)
אור החיים
ותקרבנה – ולא רק ותעמודנה, שלא עמדו עד שנתועדו בעצה הגונה וראו שיש בפיהן טענה. או שנתועדו לקחת עצה מגדולי השבט משום דרך ארץ, או משום שהיו בישניות… ואלה שמות בנותיו – למה לא כתב ואלה שמותם, ועוד, ונראה שסדר גדולתן הוא האמור במשפחות מנשה וכאן, וסדר חכמתן בפרשת מסעי, וזה שאמרו צדקניות היו שלא נשאו אלא להגון להן, ולכן אם אמר ואלה שמותן הוצרך לסדרן כחכמתן, לכן אמר שמות בנותיו כסדר הויתן. (שם שם א)
ולפני הנשיאים – בזוהר הקדש אמר שכנסו אותם לחשש שינטור משה להן איבת אביהן, ואיך יעלה על דעת הצדקניות לחשדו בכך? ואולי אינו אלא ללמדנו דרך החיים, מאן דחייש מן דיינא יסגי בגוברי, או כדי שירגיש משה ויסתלק מן המשפט, כבזהר הקדש שם… (שם שם ב)
למה יגרע שם – נגד חלק צלפחד, תנה לנו אחוזה – חלק צלפחד עם אחיו בנכסי חפר שהיה מיוצאי מצרים, וחלק בכורה כלול בתוך אחי אבינו. ולמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה נטלו ירושת צלפחד פי שנים וירושת ב’ אחיו שמתו. או למה יגרע שם היא טענת יבום, ועל זה אמרו “כי אין לו בן”, ואם תאמר שהבת כבן תנה לנו אחוזה. (שם שם ד)
ויקרב משה את משפטן – שאם יאמר שלא יירשו יתן לו טעם למה לא תתיבם אמם. ומה שאמרו יודע היה משה דין נחלות וכו’, והלא כל התורה ופרשיותיה נאמרו מסיני, אלא מה שאמרו לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה, רוצה לומר בארץ ישראל, שלא ידע אם ארץ ישראל תחשב ראוי או מוחזק, שזה חסרון ידיעת מציאות ולא חסרון ידיעת הלכה, וכבגמרא שם, שנסתפק בביאור “מורשה” אם היא ירושה או שיהיו מורישין אותה. (שם שם ה, וראה שם עוד)
ספרי זוטא פיסקא כז
ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד – הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע זכה ליטול שכר כולו […] אלו עמדו בדור המדבר זכו ליטול שכר כולו, וללמדך- באיזה שעה עמדו לפני משה? בשעה שאמרו ישראל למשה “נתנה ראש ונשובה מצרימה” (במדבר יד ד). אמר להן משה: והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ? אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ שנאמר עת לעשות לה’ הפרו תורתך אל תהי קורא כן אלא הפרו תורתך עת לעשות לה’.
מלבים
למשפחות מנשה בן יוסף – רוצה לומר כי חצי מטה מנשה לקחו נחלתם בעבר הירדן כי לא חבבו את ארץ ישראל, ובעבר הירדן בקל היו משיגים נחלה, רק שהם היו מחצי מנשה שהיה מתיחס ליוסף באהבת ארץ ישראל, שלכן השביע את אחיו שיוליכו עצמותיו לשם, ורצו נחלה דוקא בארץ ישראל. (במדבר כז א)
כי אין לו בן – מה שאמרו שנית כי אין לו בן, מפני ששאלו שני דברים, א’ שיירשו נחלת אביהן, ב’, שיירשו בתוך אחי אביהן חלק אביהם נחלת חפר, ועל הא’ אמרו “ובנים לא היו לו”, ועל הב’ אמרו, “כי אין לו בן”. (שם שם ד)
נתן תתן להם אחוזת נחלה – היינו נחלת אביהן וגם תתן להם בתוך אחי אביהם בנחלת חפר, והוסיף והעברת את נחלת אביהן – רוצה לומר שבנחלת אביהן בנכסי חפר יקחו חלק בכורה, כי ארץ ישראל מוחזקת מאבותיהם. וראב”י סבר דלא דברה תורה כלשון בני אדם, ובמה שאמר נתון תתן מוסיף חלק אח אחד שמת בלא בנים… (שם שם יז)
רש”י במדבר כז’
אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ.
רש”ר
ויאמר ה’ אל משה – ההלכות הבאות פותחות בלשון ויאמר ולא בלשון וידבר, ונראה מכאן שאין הן דנות בנושא חדש לגמרי, אלא הן מבארות כלל שכבר נאמר, ואכן שני פסוקים כבר קבעו את שיטת חלוקת הארץ… ועלינו לומר שדין זה היה ידוע גם לבנות צלפחד… ואפשר שזו הסיבה להבלטת הן’ במלת משפטן, היא באה ללמדנו שמשה הכיר את דין הירושה בכללותו, אך ביקש הכרעה ביחס למקרה המיוחד. יתר על כן, אם הארץ נתחלקה על פי שיטת ה”חזרה” שתוארה על ידינו בפרק כ”ו נ”ה, הרי אפשר שההלכה הרגילה היתה ידועה למשה יפה, ואף ידע שבת יורשת במקום שאין בן או צאצא של בן, אלא שהוא הסתפק באיזו מידה הלכה זו נוהגת בחלוקת הארץ… (שם שם ו)
משך חכמה
ואדני צווה בה’ – הנה הראוי לכתוב צוה מה’. ויתכן כי אמרו בסוטה דקודם יצירת הולד בת קול יוצאת בת פלוני לפלוני, הוא מאמר השם להנבראים האישים העליונים… ולא יאות בזה השתדלות בזיווג ראשון, רק זאת אנו יודעים שכל מה שנודע אצל הנבראים היה נודע למשה, ורק כי אמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם, הלא לא נאמרה עדיין מפומא דרחמנא ולא היה ידוע להנבראים האישים העליונים דין נחלות דצלפחד, ונמצא דלא יתכן שיהיה נכרז זווגן קודם יצירה ארבעים יום, שהלא זווגן תלוי לפי דין הנחלה שלא תסב נחלה ממטה למטה, לכן אמר ואדני צוה בה’, פירוש בידיעה הטמונה אצל השי”ת בו בעצמותו אשר איננה מכרחת הבחירה, אשר אינו מובן לשום נברא ידיעתו… (במדבר לו ב, וראה שם עוד)
שפת אמת
המשך הפרשיות… ובאמת העברת הנחלה לבת הוא על פי הנהגת באי הארץ בחינת יהושע ובחינת נוקבא, ולכן נעלם זה הדין ממשה רבינו ע”ה, ואמרו חז”ל דין שאין אתה יודע הנשים דנין אותו, כי זה המשפט בא מבחינת נוקבא, ומשה רבינו היה בחינת בן… (פינחס תרס”ג)