מלכת שבא

וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם ה’, וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת״ מלכים א י

מלכת שבא (המאה ה-10 לפנה”ס)
נזכרת בתנ”ך, בברית החדשה, בקוראן, בכברה נגסט = ‘תהילת המלכים’ (אפוס לאומי אתיופי)

סיפור מלכת שבא מוזכר במקרא במל”א י, דה”ב ט. מלכת שבא מגיעה לבקר את שלמה אחרי ששמעה על חכמתו ולנסותו בחידות. מלכת שבא מביאה לשלמה זהב, בשמים ואבנים יקרות, וזו קיבלה מידי שלמה את כל חפצה. במחקר מקובל גם לזהות את תכלית ביקורה בירושליים עם הסדרת דרכי הסחר של סחורות ומותרות מעושרה הרב של ממלכת שבא, לנוכח שליטתו של שלמה על נתיבי הסחר ביבשה ובים סוף, לאור שותפותו עם חירם מלך צור והתרופפות ההשפעה המצרית.
שבא מזוהה עם ‘סבא’, ממלכה עתיקה בצפון אתיופיה ותימן, לפי המסורת האתיופית היתה המלכה ה-52, בת השושלת ה’אגעזית’.

שמותיה של מלכת שבא

במקרא אין אזכור לשמה והיא מוזכרת כ’מלכת שבא’, במסורת האתיופית שמה לפי מסורת זו היה ‘מָקֶדָה’, לפי יוסף בן מתיתיהו שמה היה ‘ניקָאוּלה’, בתרבות החבשית הערבית מכונה ‘בּילְקִיס’ (מזכיר את המילה העברית פלגש).

הסיפור המקראי

מלכים א י 1-13: הסיפור מרחיב על עושרו וחוכמתו של שלמה המלך, חכמת שלמה הרבה מתאפיינת לפי ספר מלכים בהבנת היקום, הכרת היקום החי והצומח, הכרת שלשת אלפים משל,  ומשפט וצדק.
חכמתו זו מעוררת סקרנות ומביאה אליו בין היתר את  מלכת שבא, זו מגיעה לירושליים בחיל כבד מאוד, גמלים הנושאים בשמים וזהב רב מאוד, ואבן יקרה…
מתוארת התרשמותה של מלכת שבא מחכמת שלמה, מפאר הבניה, משפע המזון על השולחן, מעבדיו משרתיו מלבושיהם, ממשקיו, מהקורבנות אותם מעלה בבית אלוהיו… והיא מאשרת שכל אשר שמעה אמת והמציאות אף מתעלה “ותראינה עיני והנה לא הוגד לי החצי הוספת חכמה וטוב אל השמועה אשר שמעתי” (שם, 7). היא מברכת את שלמה, והמחבר שם בפי מלכת שבא את הרעיון לפיו עיקר תפקידו של שלמה המלך הוא לעשות משפט וצדק.
שוב פירוט כל המתנות שנתנה מלכת שבא לשלמה, ולסיום מתואר כי שלמה נתן גם הוא למלכת שבא את כל חפצה.
מלכת שבא חוזרת לארצה היא ועבדיה.

דברי הימים ב’ ט 1-12: הסיפור בדברי הימים דומה למתואר במלכים עם הבדלים קטנים:

  1. בדברי הימים נשמטו המילים “לשם ה’” מהפסוק: “ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה לשם ה’”
  2. מתיאור התרשמותה של מלכת שבא ממשרתיו, מלבושיהם, משקיו ועולתו.. בספר דברי הימים הושמט “עולתו”
  3. במלכים נכתב”ברוך אשר חפץ בך לתתך על כיסא ישראל” ובדברי הימים “לתתך על כיסאו למלוך לה’ אלוהיך”.

היסוד הארוטי הסמוי בסיפור שלמה ומלכת שבא

זקוביץ ושנאן, בספרם, ‘לא כך כתוב בתנ”ך’ (עמ’ 239-243), פורטים את היסודות האירוטיים הסמויים המצויים בסיפור מפגש שלמה ומלכת שבא, לטענתם הסיפור הקדום יותר היה בעל אופי אירוטי ועבר הכשרה טרם כניסתו לקאנון הסופי, יחד עם זאת נותרו בסיפור המקראי שבידינו רמזים ככל הנראה לסיפור הקדום:

  1. מלכת שבא מנסה את שלמה בחידות, חידת חידות היא אחד מעינויגי משתה הנישואים, כפי שמוכר לנו מסיפור שמשון והפלשתית.
  2. בסוף סיפור המעשה המקראי “הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת-שְׁבָא, אֶת-כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה, מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן-לָהּ, כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה” (מל”א י 13), לפי זקוביץ ושנאן (שם) השימוש בשורש ‘חפץ’ מוזכר במקרא כביטוי למערכת יחסים בין גבר לאישה: “וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ” דברים כא 14, ראו שם דוגמאות נוספות, (אם כי מצאתי כי אין זה הכרח, שכן מקרים רבים נוספים לשימוש בשורש זה ואינם מעידים על קשר בין גבר ואישה).
  3. על השימוש במילים ‘כיד המלך שלמה’ (שם), הם מעידים על הקשר למשתה המלך במגילת אסתר, במהלכו ביקש להציג את ושתי בפני קרואיו “ויעש המלך משתה גדול… ויתן משאת כיד המלך” (אסתר, ב 18).
  4. הפרק הבא מספר על אהבתו של שלמה ונישואיו שלמה לנשים נכריות, רבות – בת פרעה, מואביות, עמוניות, אדומיות, צדוניות וחתיות.. (יא 1)
  5. קטעים ממגילת שיר השירים – כעדות למערכת היחסים בין שלמה למלכת שבא (ראו פירוט בהמשך)
  6. הזכרת ‘בשמים’ באה במקרא לא פעם בהקשר אירוטי

    לעומת הסיפור הנקי לכאורה במקור במקראי, במקור המוסלמי והאתיופי במרכז הסיפור מתוארת תאוותו של שלמה למלכת ובשניהם שלמה שוכב עמה (ראו בהמשך).

התייחסות חז”ל למה שאירע בין מלכת שבא ושלמה

התייחסותם של חז”ל לסיפור המפגש שלמה ומלכת שבא, קודם כל מבטל כל אפשרות רעיונית לכך שבין שלמה ומלכת שבא היה קשר אינטימי, במדרש בבא בתרא בתלמוד הבבלי “אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵר מַלְכַּת שְׁבָא אִשָּׁה הָיְתָה – אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה; מַאי ״מַלְכַּת שְׁבָא״? מַלְכוּתָא דִּשְׁבָא.” (ראו בהמשך ‘אצל חזל / מפרשים’), כאן מבטל המדרש מכל וכל כל אפשרות למערכת רומנטית שכן מלכת שבא לא היתה אישה כלל, אלא נציג של ממלכת שבא.
לעומת זאת, מדרשים מאוחרים  מימי הביניים, התרגום השני לאסתר (מהמאה ה-8), מדרש המפתח את סיפור המפגש בין שלמה למלכת שבא, במהלכו חשף שלמה שמלכת שבא היא שדה, מדרש משלי (מהמאה ה-10) מרחיב את החידות שחדה מלכת שבא למלך שלמה, אלפא ביתא דבן סירא (מהמאה ה-10) ומדרשים מאוחרים נוספים (ראו בהמשך אצל חז”ל / מפרשים), מתייחסים בהרחבה לאשר אירע בפגישה בין שלמה למלכת שבא, תוך התמקדות בחידות שחדה המלכה למלך, ובתוך כך הועצם היסוד האירוטי והמתח בין השניים.

יתכן, מחד, כי מקורות מאוחרים אלה הושפעו ממקורות שאינם יהודיים – מוסלמים וחבשים, או כפי שציינו זקוביץ ושנאן בספרם וכן אצל גרסיאל (ראו כאן בהמשך בהרחבה ‘מה בין הסיפור בקוראן לסיפור במדרש’) כי הסיפור המקראי הכיר את סיפור המפגש הרומנטי בין מלכת שבא ושלמה, מוטיבים אלה צונזרו והוכשרו לפני כניסת הסיפור לקאנון היהודי, אך עדין ניתן לזהות שרידים סמויים עמם מתמודד הסופר המקראי.

לפי מדרש משלי,  א, א ( ראו בהמשך אצל חזל/מפרשים), שתי החידות שחדה מלכת שבא לשלמה בעלות מימד אירוטי גלוי – “‘מה הן שבעה יוצאין, ותשעה נכנסין, ושניים מוזגים, ואחד שותה?’ ” – התשובה – שבעה ימי נידה, תשעה ירחי לידה שני שדיים מהם  יונק התינוק.
“מה הוא אישה שאומרת לבנה: אביך זקניך ובעלי אתה בני ואני אחותך” התשובה – דברי בנות לוט שהרו מאביהן.
לאחר שתי חידות אלה העוסקות בתהליך בהתעברות מעמידה מלכת שבא את שלמה בשני מבחנים – האם יוכל להבחין בין זכרים לנקבות הלבושים באופן זהה ובין ערלין לנימולים – שתי ההבחנות עוסקות בבירור איבר המין.

בזהר ובתרגום שני לאסתר מסופר על בניהו בן יהוידע המשמש שליח לקבלת פני מלכת שבא בהגיעה לירושלים. בניהו בן יהוידע, שהיה יפה תואר כל כך עד שהמלכה טעתה וחשבה שהוא המלך. וכך תיארו את יופיו: “דדמי לשפרפרא דנפיק בעידן צפרא, ודמי לכוכב נוגה דמנהיר וקאים ביני כוכביא, ודמי לשושנה דקאים על פרצידי (אפיקי) דמיא” – כלומר – שהינו דומה לזוהר העולה ומאיר בשעות הבוקר (למרות שהן מוארות), לכוכב נוגה המאיר, למרות שהוא נמצא בין כוכבים אחרים, ולשושנה היושבת על אפיקי מים”  [תרגום שני אסתר ב, ה].
לאחר מכן היא מתפעלת מבניהו בפני עבדיה ואומרת אם כך נראה משרתו מי ידע כיצד נראה המלך עצמו.

גם בספר החיצוני תולדות בן סירא עמ’ 217 (ראו אצל חזל/מפרשים בהמשך גם תחת אוצר המדרשים אלפא ביתא דבן סירא) בספר זה מדבר בן סירא עם נבוכדנצר, מחריב בית המקדש, על מלכת שבא, אימו, ושלמה המלך ועל מה שאירע בניהם כאילו היה זה דבר ידוע ומפורסם, מובע בפירוש כי שלמה ביקש לבוא על מלכת שבא וגילה שכל גופה מכוסה שיער.

בספר שלשלת הקבלה לגדליהו בן יחייא נכתב:  “אמרו במדרש, שזאת המלכה נתעברה משלמה ועשתה בת וממנה נולד נבוכדנאצר שחרב הבית. ושמעתי שעדיין נוהג במלכות ההוא לקרא שם מלכיהם דוד או שלמה. באמרם שהם מזרע ההוא”.

ומביא דבריו בשמו בעל סדר הדורות, (הוצאת משכיל לאיתן, עמ’ ‎109, ובע’ ‎123) הוא כותב: “ואמרו חז”ל כי נבוכדנאצר היה בנו של שלמה ממלכת שבא ואמרו חז”ל שגיירה והקב”ה קרא לו (לנבוכדנאצר) עבדו (ירמיה כ”ז, ט’)”.

על המדרש כי נבוכדנצר מחריב בית המקדש היה מצאצאי מלכת שבא ושלמה המלך ניתן למצוא גם ב: פתיל תכלת ח׳, ברית עולם על ספר חסידים תתרי״ט:א׳:א, הרמ”ע מפאנו “אם כל חי” (חלק ב’, סימן כ”ג וכ”ד), חסד לאברהם, אבן שתיה, עין משפט כ״ה:ט, (ראו כל המדרשים בהמשך ‘אצל חז”ל /מפרשים’).
וכן רש”י על מלכים א י׳:י״ג:ב׳: כָּל חֶפְצָהּ. (בָּא אֵלֶיהָ וְנוֹלַד מִמֶּנָּה נְבוּכַדְנֶצַּר, וְהֶחֱרִיב הַבַּיִת שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים בְּחֵלֶק כָּל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, מֵהָאֲרִ”י זַ”ל). מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ. מַתָּנוֹת וּמִגְדָּנוֹת הַמְּצוּיִין כָּאן וְאֵינָם מְצוּיִין בִּמְקוֹמָהּ.

הסיפור בכברה נגסט Kebra Nagast – ‘תהילת מלכים’

הכברה נגסט (המקור הקדום ביותר ששרד ככל הנראה מן המאה ה-14)  הוא ספר הספרים החבשי, חיבור מימי הביניים בידי מחבר אנונימי, ככל הנראה במקורו היה בשפה הקופטית או ערבית  והוא מתאר את ביקור מלכת שבא אצל שלמה המלך בירושלים, המרת דתה, ביאת שלמה אל מלכת שבא, מביאה זו נולד בן – מנליק.

לפי הסיפור מלכת שבא מתוארת כיפהיפיה ובתולה, עד לפגישתה עם שלמה התאוותן אשר בדרכי תחבולה שוכב איתה. מלכת שבא מתעברת ומהריון זה נולד ‘מנליק’  / איבן אלחכים’, מנליק מייסד את הממלכה האקסומית.

מנליק נוסע לבקר את אביו בבגרותו, שם אחד הכהנים גונב את ארון הברית ומעניק אותו למנליק בעקבות התגלות בה צווה על ידי מלאך לתת את ארון הברית לידי הבן שכן הם יהפכו לעם הנבחר במקום היהודים החוטאים.
שלמה שמגלה שארון הקודש נגנס בידי בנו, נאלץ להשתמש בעותק של הארון.

שלמה מת בגיל שישים לאחר ששומע ממלאך על השמדת צאצאיו מידי בנו רחבעם, וכי לישארל אין עתיד שכן לא יכירו בישו המשיח, כל זאת כעונש על כך שפיתה את מלכת שבא הבתולה.

לפי האמונה האתיופית, ארון הברית הוא קודש קודשים, והוא נברא בידי אלוהים בכבודו ובנו, עוד לפני בריאת העולם, וכי העולם כולו נברא רק בעבור עבודת אותו ארון.
הסיפור מאדיר את מלכת שבא ובנה מנליק, הם מתוארים ללא כל פגם זאת בהנגדה לשלמה המלך.
בימינו, בכל כנסיה באתיופיה מוצב דגם מוזהב של ארון הברית, לטענתם, בעיר אקסוס מוצפן ארון הברית המקורי.

מלכת שבא בברית החדשה

מלכת שבא מוזכרת בברית החדשה ללא שם וללא ציון המקום “שבא” אלה כמלכת תימן, בשפת המקור ‘מלכת הדרום’ βασίλισσα νότου, היא מתוארת כדמות מופת המחפשת חכמה ואמת אך לא מוצאת בין בני דודו של ישו, שכן אלה אינם נעתרים לחכמתו הגדולה מחכמת שלמה:

“הַדּוֹר הַזֶּה דּוֹר רַע הוּא. אוֹת הוּא מְבַקֵּשׁ… 31 מַלְכַּת תֵּימָן תָּקוּם בַּמִּשְׁפָּט עִם אַנְשֵׁי הַדּוֹר הַזֶּה וְתַרְשִׁיעַ אוֹתָם, שֶׁכֵּן הִיא בָּאָה מִקְּצֵה הָאָרֶץ לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמַת שְׁלֹמֹה; וְהִנֵּה גָּדוֹל מִשְּׁלֹמֹה כָּאן! ” (לוקאס 11: 29 – 31).

דמותה של מלכת שבא במסורת הנוצרית מבשרת את מרים אם ישו, מתנותיה למלך שלמה והעובדה כי שלמה מכיר בשיוויון מעמדה אליו מסמל את הכתרת מרים.

מלכת שבא לפי הקוראן

לפי סיפורו של מוחמד, מלכת שבא שהיתה עובדת אלילים, קיבלה מכתב באמצעות דוכיפת, בו שלמה המלך דורש ממנה להאמין באלוהים. מלכת שבא שולחת לשלמה מתנות אשר לא מתקבלות בברכה והוא (שלמה)מאיים לפלוש לממלכתה, מלכת שבא יוצאת במסע לבקר את שלמה המלך.
שלמה מעביר את כסא מלכותה לירושליים באמצעות אחד השדים בכדי לבדוק אם תוכל לזהותו, את הכסא הציב בחדר שרצפתו עשויה זכוכית, מלכת שבא טועה לחשוב שהרצפה מכוסה מים ומרימה את שמלתה וחושפת רגליים שעירות כרגלי עז.
מלכת שבא שמתרגשת מחוכמתו של שלמה מכירה בגדולתו של אללה ומתאסלמת שכן לפי הקוראן שלמה היה מוסלמי.

מה בין הסיפור בקוראן לסיפור במדרש

בסיפור מפגש מלכת שבא ושלמה המלך המופיע בתרגום שני למגילת אסתר, אשר מקובל ליחסו ככל הנראה למאה ה – 8, ניתן לזהות בשינויים בנוסח הסיפורי בהשוואה לתיאור המפגש במדרש משלי ובמדרש החפץ אשר תואמים את רוח המקרא. נוסח זה מספר כי שלמה אשר ליבו היה טוב ביין, מזמן את כל המלכים השכנים, ומצווה להביא כלי נגינה, את עוף השמיים, חיות השדה, רמש האדמה, שדים, רוחות ולילין, לרקוד לפניו, בכדי להראות את גדולתו בפני המלכים.
תרנגול הבר בא וסיפר למלך על מדינה בשם ‘קיטור’, שהיא עשירה בזהב, בעצי בראשית, ומימיה מקורם בגן עדן, למדינה זו צבא גדול, לכל חייל כתר אך הם אינם יודעים להלחם, ובאש מדינה זו עומדת אישה ושמה מלכת זבא.
שלמה כותב איגרת, קושר לרגל התרנגול ושולח לכבוד המלכה, באיגרת מזמין שלמה את מלכת שבא ומאיים כי אם תסרב הוא ישלח צבא להלחם ולהחריב את מדינתה. המלכה שמגיעה לארמון שלמה בירושלים ורצפתו רצפת זכוכית, טועה לחשוב כי אלו מים ומרימה את שמלתה וחושפת רגליים שעירות, שלמה מעיר לה כי היא אישה יפה אך רגליה רגלי גבר.
מלכת שבא חדה חידות לשלמה, שלמה פותרן, המלכה מתפעלת מחכמתו ואלה מחליפים מתנות רבות ונפרדים.
תיאור זה בתרגום שני לאסתר (עמ’ ט-יב), דומה דמיון רב למתואר בקוראן.
בקוראן במקום תרנגול הבר מוזכר הדוכיפת, תיאור עושרה של מלכת שבא מתואר בקיצור יחסי לעומת המדרש, לפי הקוראן באיגרת ששלח לה שלמה הוא קורה לה להתאסלם, שלמה מבקש שיביאו את כסא מלכותה לירושלים, גם כאן היא חושפת את רגליה והיא מתאסלמת.
למרות שהמקור של המדרש בתרגום השני לאסתר מאוחר יותר מכתיבת הקוראן, ברור שהסיפור בקוראן מושפע ממקור יהודי, שכן, הסיפור בקוראן מקוצר מאוד וככל הנראה נסמך על כך שמוחמד מניח שקוראיו מכירים את הסיפור (ב., גרסיאל מקרא, מדרש וקוראן:עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים, עמ’ 173).

העובדה שהתלמוד טוען שאין מדובר במלכת שבא אלא במלכות שבא ובכך מבטל כל אפשרות למערכת יחסים אינטימית בין שלמה למלכה, מעידה אף היא על נסיון של התמודדות עם סיפור קדום שהיה ידוע ומוכר בעולם היהודי כבר בתקופת התלמוד (ראו גם אצל זקוביץ ושנאן ‘לא כך כתוב בתנ”ך’, עמ’ 239-243). כמו כן, גרסיאל מציינת את שמה של מלכת שבא בקוראן – ‘בילקיס’ כשיבוש של המילה העברית ‘פלגש’ (ראו גם לע”ל בפירוט שמותיה) כחיזוק לטענה לפיה הסיפור בקוראן הושפע ממקור יהודי קדום כל שהוא.

אצל חז”ל / מפרשים

תלמוד, בבא בתרא ט״ו ב
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵר מַלְכַּת שְׁבָא אִשָּׁה הָיְתָה – אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה; מַאי ״מַלְכַּת שְׁבָא״? מַלְכוּתָא דִּשְׁבָא.

פירוש: חידושי אגדות על בבא בתרא ט״ו ב:יג
מאי מלכת שבא מלכותא דשבא. לכאורה קשה דכל הענין הנאמר שם במלכת שבא בלשון נקבה עד שמסיים ותפן ותלך לארצה היא ועבדיה משמע כפשטיה דקרא דנקבה היתה ולמה לא נאמר כן בשאר מן המלכיות ע”ש מלכותא ויש לפרש דה”ק כל האומר מלכת שבא אשה היתה שאין היא מולכת אלא שהיא אשת המלך וע”כ נקראת מלכת שבא שפי’ מלכת אשת מלך שבא כדרך כל המלכיות אינו אלא טועה ומאי מלכת שבא שהיא בעצמה מלכתא דשבא והיא בעצמה מולכת וכן עוד היום יש מלכיות שאשה מולכת שם וק”ל:

שמות רבה כ״ז:ד
כְּשֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, י): וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, לֹא בָאת מַלְכַּת שְׁבָא וְשִׁבְּחָה אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א י, א): וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה, וּמָה אָמְרָה (מלכים א י, ט): יְהִי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ.

שיר השירים רבה ד׳:י״ב
רַבִּי אַחָא אָמַר הִיא הִכְנִיסָה לוֹ כֵּלִים וּבְשָׂמִים, וְהוּא הִכְנִיס לָהּ כֵּלִים וּבְשָׂמִים, כֵּלִים עַל יְדֵי משֶׁה וּבְשָׂמִים עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א י, י): וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר הִיא הִכְנִיסָה לוֹ כֵּלִים וּבְשָׂמִים בְּמִנְיָן, וְהוּא הִכְנִיס לָהּ כֵּלִים וּבְשָׂמִים שֶׁלֹא בְמִנְיָן, בָּא שְׁלֹמֹה וּפֵרַשׁ: כְּפָרִים עִם נְרָדִים.

קוהלת רבה א׳:א׳
רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי הוּנָא מִשְׁמָר נִכְנַס וּמִשְׁמָר יוֹצֵא לִשְׁמֹעַ חָכְמַת שְׁלֹמֹה, וְהוּא שֶׁמַּלְכַּת שְׁבָא אָמְרָה לוֹ (מלכים א י, ח): אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ וְאַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, וּכְתִיב (מלכים א ה, יד): וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמַת שְׁלֹמֹה.

קוהלת רבה ב׳:ח׳
וְכָֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת שְׁלֹמֹה. וְהַמְדִינוֹת, זוֹ מַלְכַּת שְׁבָא, שֶׁהָיְתָה מְדַיֶּנֶת עִמּוֹ בְּחָכְמָתָהּ וּבִשְׁאֵלוֹתֶיהָ וְלֹא יָכְלָה לְנַצְּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א י; דברי הימים ב ט): וַתָּבֹא אֵלָיו לְנַסּוֹתוֹ בְּחִידוֹת וַיִּתֵּן לָהּ הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל שְׁאֵלָתָהּ אֲשֶׁר שָׁאֲלָה.

עין יעקב, בבא בתרא א׳:ל״ג
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אִיּוֹב בִּימֵי מַלְכַּת־שְׁבָא הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם”.

מדרש משלי א’ א’
ד”א “והחכמה מאין תימצא” – זה מלכת שבא, ששמעה את חכמתו, אמרה ‘אלך ואראה אם חכם הוא אם לאו’, ומניין ששמעה חכמתו? שנאמר (מלכים א י א): “ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה לשם ה’ ותבוא לנסותו בחידות”, מהו בחידות? אמר רבי ירמיה בר שלום: אמרה לו ‘אתה הוא שלמה, ששמעתי עליך ועל מלכותך ועל חכמתך?’, אמר לה ‘הן’, אמרה לו ‘חכם גדול אתה, אלא אם אני שואלת ממך דבר אחד, אתה משיב לי?’, אמר לה (משלי ב ו): “כי ה’ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה”. אמרה לו ‘מה הן שבעה יוצאין, ותשעה נכנסין, ושניים מוזגים, ואחד שותה?’ אמר לה ‘בוודאי, שבעה ימי נידה יוצאין, ותשעה ירחי לידה נכנסין, שני דדיים מוזגים, והוולד שותה’. אמרה לו ‘חכם גדול אתה, אלא אם אני שואלת ממך דבר אחר אתה משיבני?’ אמר לה “כי ה’ יתן חכמה”, אמרה לו ‘מה הוא, אשה אמרה לבנה: אביך – אבי, זקנך – בעלי, ואת – ברי, ואנא – אחותך’? אמר לה ‘בוודאי, שתי בנותיו של לוט הן’. ועוד דוגמה אחרת עשתה: הביאה לפניו תינוקות בקומה אחת ובכסות אחד, אמרה לו ‘הפרש לי מאלו זכרים ונקבות’. רמז לסריסיו, והביאו לו אגוזים וקליות, התחיל מפזרם לפניהם; זכרים, שלא היו מתביישים, היו נוטלים בבגדיהם, ונקבות, שהיו מתביישות, היו נוטלות בסודריהן. אמר לה ‘אלו זכרים ואלו נקבות’. אמרה לו ‘בני, חכם גדול אתה!’. ועוד דוגמה אחרת עשתה: הביאה ערלים ומהולים, אמרה לו ‘הפרש לי המהולים מן הערלים’; מייד רמז לכהן גדול ופתח ארון הברית, מהולין שבהן כרעו בחצי קומתן, ולא עוד אלא שנתמלא פניהם מזיו השכינה, וערלים שבהן נופלים על פניהם, מייד אמר לה ‘אלו ערלים ואלו מהולים’. אמרה לו ‘מהיכן לך?’ אמר לה ‘מבלעם, דכתיב (במדבר כד ד): “אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עיניים”, אילו לא היה נופל – לא היה רואה כלום. ואם אין אתה רוצה ללמוד מבלעם, בוא ולמד מאיוב: בשעה שבאו שלושת רעי איוב לנחמו, אמר להם (איוב יב ג): “גם לי לבב כמוכם, לא נופל אנוכי מכם”, לא נופל אנוכי כמותכם’. באותה שעה אמרה לו (מלכים א י ז): “לא האמנתי לדברים עד אשר באתי ותראינה עיניי, והנה לא הוגד לי החצי, הוספת חכמה וטוב אל השמועה אשר שמעתי; אשרי אנשיך, אשרי עבדיך אלה העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך; יהי ה’ אלהיך ברוך אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל וגו’ וישימך למלך לעשות משפט וצדקה”.

אוצר מדרשים, אלפא ביתא דבן סירא, אלפא ביתא אחרת לבן סירא ל’
בתחלה אמר לו בעד הארנבת איך גלחת ראשה? אמר לו בנסיוב של סיד, א״ל מה טיבו? א״ל תגלחת מגלחת השער. אמר לו ומה שמו? א״ל תגלחת נסיוב סיד והוא סיד וזרניך (ארזניך), וזה הדבר בימי אמך ברא אותו שלמה מלבו בחכמתו, כשבאה אמך מלכת שבא אל שלמה והביאה לו דורון לראות חכמתו ישרה בעיניו ובקש לשכב עמה, ומצאה כולה שער והביא סיד וזרניך ופרר במרגזייה ביד (בכף) רגלא ושחק הזרניך וערבם במים ונעשה נסיוב סיד תגלחת, ומשחה ורחצה ונשר שערה ובא עליה באותו שעה. אמר לו לא האמנתי לדברים עד שראיתים בעיני. אמר לו מאין תדע, א״ל נביא אני והקב״ה מגלה לי כל סתום, א”ל אם כן אמת מה שאמרת לי.

אוצר מדרשים, חופת אליהו, חופת אליהו רבה
ג׳ נשים מלכו בעולם: ציון (אולי צ״ל שלציון המלכה עי׳ שבת ט״ז: ומגילת תענית פ״י) ועתליה ומלכת שבא.

ילקוט שמעוני על נ”ך תתרפ״ה
ומלכת שבא שמעה את שמע שלמה ותבוא לנסות את שלמה בחידות, מהו בחידות, א”ר ירמיה בר שלום א”ל אתה שלמה ששמעתי עליך ועל מלכותך, א”ל הן, א”ל הן, א”ל אם אני שואלת דבר מאתך אתה משיבני, א”ל כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, א”ל מהו שבעה יוצאים ותשעה נכנסים שנים מוזגים ואחד שותה, א”ל בודאי שבעה יוצאים הם ימי נדה, ותשעה ירחי הריון נכנסים, שני דדים מוזגים והולד שותה. ועוד אני שואלת אשה שאמרה לבנה אביך אבי זקנך בעלי, אתה בני, ואני אחותך, אמר לה בודאי בנותיו של לוט היו. ועוד דוגמא אחרת עשתה לו הביאה זכים ונקבות לפניו כלם במראה אחד ובקומה אחת ובכסות אחד אמרה ליה הפרש לי הזכרים מן הנקבות, מיד רמז לסריסיו והביאו לו אגוזים וקליות והתחיל מחלק בפניהם, זכרים שלא היו מתביישים היו נוטלים בבגדיהם, ונקבות שהיו מתביישות נוטלות בסודריהם. אמר לה אלו זכרים ואלו נקבות. ועוד דוגמא אחרת עשתה הביאה לפניו מהולים וערלים, אמרה ליה הפרש לי מהולים מן הערלים, מיד רמז לכהן גדול ופתח את ארון הברית, מהולים שבהם כרעו בחצי קומתם, ולא עוד אלא שנתמלאו פניהם מזיו השכינה, וערלים שבהם נפלו על פניהם, מיד אמר לה אלה מהולים ואלה ערלים, אמרה ליה מהיכן לך זה, אמר לה מבלעם דכתיב נופל וגלוי עינים אלולי שהיה נופל לא היה רואה ולא כלום, ועוד מאיוב בשעה שבאו שלשת רעיו לנחמו, א”ל לא נופל אנכי מכם כמותכם, באותה שעה אמרה לו לא האמנתי לדברים וגו’ אשרי אנשיך וגו’ יהי ה’ אלהיך ברוך:

ילקוט שמעוני על נ”ך תתצ״א
רבי נתן אומר איוב בימי מלכת שבא היה שנאמר ותפול שבא ותקחם

עין התכלת, פרט הראשון כ״א
ולזה נסתבך זה המבהיל ג”כ במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ’ נב) ונראה שהוראת שם חלזון הוא ג”כ על שם פתיליו הללו שבהם מושך ואוחז וסובב מה שרוצה לאחוז, מלשון וחליזת חילוזה דגבי מלכת שבא (בתרגום שני פסוק ב)

פתיל תכלת ח׳
ובגוף הענין שנתבאר במאמרנו שם, בביטול טענה הרביעית, דגם לכל העמים החונים על חופי הים, היה מצוי להם תכלת, ומייתינן לה מקראי דכתיבי במפלת צור (יחזקאל כז) תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מכסך וגו’ רכלי שבא אשור כלמד רכלתך המה רכליך במכללים בגלומי תכלת וגו’ י… אכן זה אינו, דודאי שבא הראשון דמפלת צור, היינו שבא דבני שם, דהרי שבא הראשון, היינו שבא דשלמה (מלכים א’ י), ומלכת שבא וגו’, דהרי בשבא הראשון כתיב המה רכליך בראש כל בשם ובכל אבן יקרה, ובשבא דשלמה ג”כ כתיב (שם) ותתן למלך וגו’ ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה לא בא כבשם ההוא עוד לרוב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה, ושבא דשלמה נראה ודאי, דהיינו שבא שמבני שם סמוך למדינת אשור, שהרי ידוע מקבלת האריז”ל הקדוש: במה דכתיב (שם) את כל חפצה אשר שאלה, דבא אליה ונולד ממנה נבוכדנצר, עיין פירש”י (שם) והרי נבוכדנצר היה משרי סנחריב מלך אשור, כדאמרינן בסנהדרין (צה:) יעו”ש, ואי מלכת שבא היינו שבא דבני כוש, מאי עבידתיה דנבוכדנצר שבא ממנה, להיות משרי סנחריב מלך אשור, אלא ודאי דמלכת שבא היינו שבא דבני שם, הסמוך לאשור, וממשפחה אחת, דגם אשור מבני שם נינהו, כדכתיב (בראשית י) בני שם עילם ואשור וגו’, והגם שבמסכת חגיגה (יג.) אמרינן על נבוכדנצר רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע וכו’, ונמרוד הוא מכוש, הרי כבר כתבו התוס’ (שם ד”ה בן), לאו דוקא, שהרי כוש ילד את נמרוד, ולא מצינו אותו רשע מזרע כוש אלא על שם מעשיו כו’ יעו”ש, ובאמת אינו מובן, דמשום ולא מצינו לחוד יוציאו התוס’ לשון הש”ס ממשמעותו הפשוט, אכן נראה, דהא גופיה דחקיה להתוס’, דכיון שידוע שהיה משרי סנחריב מלך אשור, ודאי דלא היה מזרע כוש, דמאי עבידתיה דזרע כוש להיות משרי סנחריב מלך אשור, ואם היה מזרע כוש, היה צריך למצוא חידוש זה מפורש בשום מקום, ולהכי הוציאו לשון הש”ס, בן בנו של נמרוד הרשע ממשמעותו, וכתבו לאו דוקא אלא על שם מעשיו, מיהו לפי אגדת תרגום יונתן בן עוזיאל, בהא דכתיב (שם) מן הארץ ההיא יצא אשור וגו’ ותרגם יונתן מן ארעא ההיא נפק נמרוד ומלך באתור כו’ יעו”ש, שפיר יש לומר שבאמת נבוכדנצר הוא מזרע נמרוד בן כוש, שנתיישב בארצות שבא, ואשור בני שם ומלך עליהם, ושפיר שהיה נבוכדנצר משרי סנחריב מלך אשור, שהרי היה מקומו בארצות בני שם, אכן התוס’ ז”ל אזלי בשיטת פירש”י ז”ל, בנמוקי תורה (שם) בשם הבראשית רבה, כי אגדות חלוקות הן יעו”ש, מיהו יהיה איך שיהיה, עכ”פ מוכח, דשבא הראשון דמפלת צור, היינו שבא של בני שם, כמו שנתבאר דשבא הראשון דמפלת צור הוא שבא דשלמה, וממילא דשבא השני דמפלת צור רכלי שבא וגו’ רכליך בגלומי תכלת, היינו שבא דבני כוש, והוא מכלל ארצות בני כוש הנקרא הינדוא, ומוכח שבמדינת הינדוא היו עוסקים במלאכת צביעת התכלת, שהיה התכלת מצוי שם, וכמו שנראה שלפי שהיו בקיאים במלאכת צביעת התכלת, השכילו להמציא צבע כעין צבע התכלת, שלא מן החלזון, כמו שנמצא גם עכשיו צבע זו, מובא מארץ הינדוא הנקרא אינדיקי, ולזה שאל אביי שאלה זו מרב שמואל בר רב יהודה דוקא, שבא מארץ הינדיאה שעוסקים שמה במלאכת צביעת התכלת, האי תכילתא שאתם בני הינדוי רגילים לצבוע, היכי צבעיתו לה:

ברית עולם על ספר חסידים תתרי״ט:א׳:א
ואשר ניצול נ”נ וכו’ ולהטיב לדניאל חמ”ו וכו’. ועל דרך האמת יש טוב טעם כי נבוכדנצר בא מזרע שלמה הע”ה שבא על מלכת שבא וילדם בת ומשם בא נ”נ ונמצא ששלמה הע”ה בנה הבית והוליד זרע שיחריבנו והן הן מפלאות תמים דעים. ואפשר לרמוז בפ’ ד”ה ב’ סימן ט’ והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה מלבד אשר הביאה אל המלך ותהפוך וכו’ (ותיבת מלבד אינה מכוונה והרב מהר”ש פרימו פי’ בדין דלקיחת אדם חשוב שמה נתינה וז”ש והמלך שלמה נתן וכו’ מלבד אשר הביאה דלקיחתו שמה נתינה עכ”ד ועפ”ד אפשר מלבד אשר הביאה גופה למלך המלך לו ידעה וסתם הדבר הכתוב ועי”ז תהפוך שיצא מי שהפך הקערה והחריב הבית) דוק היטב כי קצרתי וס”ת חפצ”ה אש”ר שאל”ה הרה שהרת’ ממנו:

ספר חסידים (מרגליות) ברית עולם ושומר הברית סימן אלף יט
“ואשר ניצל נבוכדנצר וכו’ לפי שצפה הקב”ה שעתיד לגדל ולהיטיב לדניאל חמ”ו וכו’ ועל דרך האמת יש טוב טעם כי נבוכדנצר בא מזרע שלמה המלך ע”ה שבא על מלכת שבא וילדה בת ומשם בא נבוכדנצר ונמצא ששלמה המ’ ע”ה בנה הבית והוליד זרע שיחריבנו והן הן מפלאות תמים דעים. ואפשר לרמוז בס’ דברי הימים ב’ סי’ ט’ והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה וכו’ ותהפוך וכו’ ודוק היטב כי קצרתי וס”ת חפצה אשר שאלה הרה שהרתה ממנו”.

ספר הזהר, בלק י״ג
מַלְכַּת שְׁבָא כַּד אָתַת לְגַבֵּי שְׁלֹמֹה, מֵאִינּוּן מִלִּין דְּשָׁאִילַת לִשְׁלֹמֹה, אַמְרַת, גַּרְמָא דְּחִוְיָא דִּתְלַת חַרְשִׁין בְּמַה נִתְפַּס. מִיָּד (מלכים א י׳:ג׳) לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ, אִיהִי שְׁאִילַת עַל דָּא, וַהֲוַת אִצְטְרִיכַת לְאִינּוּן חִוְיָין. וְלָא יָכִילַת לְנַטְלָא חַד מִנַּיְיהוּ. מָה אָתִיב לָהּ מִלִּין דַּהֲווֹ בְּלִבָּהּ. כַּךְ אוֹדַע לָהּ, דִּכְתִּיב וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָּ. אִינּוּן חִוְיָין, לָא יַכְלִין לוֹן כָּל בְּנֵי עָלְמָא, בַּר מִמִּלָּה דְּרָזָא חֲדָא, וּמַאי אִיהוּ. שִׁכְבַת זֶרַע רוֹתַחַת.
פירוש: הסולם על ספר הזהר, בלק קפ״ג:א׳

מלכת שבא כד וכו’:
מלכת שבא כשבאה אל שלמה, אחד מאלו הדברים ששאלה לשלמה היה, אמרה, עצם נחש שיש בו ג’ כשפים, במה הוא נתפש. מיד, לא היה דבר נעלם מן המלך אשר לא הגיד לה. היא שאלה על זה, והיתה צריכה לאלו הנחשים, ולא יכלה לתפוש אחד מהם. מה השיב לה על הדברים שהיה עם לבבה. שכתוב, ותדבר אליו את כל אשר היה עם לבבה. כך הודיע אותה, שכתוב, ויגד לה שלמה את כל דבריה, ואמר אלו הנחשים, כל בני העולם אינם יכולים להם, חוץ מדבר סוד אחד. ומה הוא. הוא שכבת זרע רותחת.

ספר הזהר, תוספות, כרך ג ט״ז:רכב
מָלְכַּת שְׁבָא כְּתִיב (מלכים א י׳:א׳) וַתָּבֹא לְנָסוֹתוֹ בְחִידוֹת, חֲדָא דְּעָבִיד לְרַגְלוֹי סָנְדְּלָא דְּסִטְרָא אוֹחֲרָא. מָה כְּתִיב (מלכים א י׳:א׳) וַיַּגֵּד לָהּ הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל לְבָבַהּ, וְלָא כְּתִיב וַיַעֲשׂ לָהּ. גָלֵי לָהּ רָזָא וְלָא אִצְטְרִיךְ לְמֶעְבָּד לָהּ סָנְדְּלָא, דְלָאו אוֹרְחָא לְהַאי סִטְרָא בְּהַאי.

זוהר בתרגום עברי: בְּמַלְכַּת שְׁבָא כָּתוּב (מלכים א י) וַתָּבא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת, אֶחָד שֶׁעָשָׂה לְרַגְלָיו סַנְדָּל שֶׁל הַצַּד הָאַחֵר. מַה כָּתוּב? (שם) וַיַּגֶּד לָהּ הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל לְבָבָהּ (דבריה), וְלֹא כָתוּב וַיַּעַשׂ לָהּ. גִּלָּה לָהּ הַסּוֹד וְלֹא הִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ סַנְדָּל, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְאוֹתוֹ צַד בָּזֶה.

חסד לאברהם, אבן שתיה, עין משפט כ״ה:ט
עוד מצאתי כתוב בין דברי האלהי כמוהר”ר חיים ויטא”ל ולא ידעתי אם הוא ממהרי”א זלה”ה, וז”ל זמרי נתגלגל בר’ עקיבא, והכ”ד אלף שמתו במגפה היו הכ”ד אלף תלמידים של ר’ עקיבא שמתו בין פסח לעצרת. ואשת טורנוסרופס היתה גילגול כזבי עצמה, ונתגירה וזכתה להעמיד את ישיבתו שזהו היתה אחד מהג’ דברים שהעשיר [את] ר’ עקיבא. וענין הפרים של אליהו היו דתן ואבירם שנתחלל שם שמים על ידם כנודע, ונתקנו פה, ואבירם היה הפר שבא לחלק נביאי הבעל, לפי שהיה יותר אביר לב בענין המחלוקת, ואלו היו שמעון הפריץ וחביריו שמתו על קידוש השם. ודע כי אריסטו היה ניצוץ מאבטליון, בשביל שלמד לתלמידים שאינם הגונים שנעשו צדוקים, ולכן אריסטו היה מכחיש התורה, ולבסוף חזר בתשובה אם לא בדברי רז”ל, ואח”כ נתקן באנטונינוס שהיה לומד עם רבינו הקדוש ז”ל. וענין תמר ומלכת שבא ורחב היו גילגול א’, והיינו ר”ת של תמ”ר, ושלשתן אירע להם דבר א’ שהנה תמר ילדה תאומים, גם מלכת שבא ילדה משלמה שנים, ורחב הצילה הב’ שלוחים כנודע:

רש”י על מלכים א י׳:י״ג:ב׳
כָּל חֶפְצָהּ. (בָּא אֵלֶיהָ וְנוֹלַד מִמֶּנָּה נְבוּכַדְנֶצַּר, וְהֶחֱרִיב הַבַּיִת שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים בְּחֵלֶק כָּל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, מֵהָאֲרִ”י זַ”ל). מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ. מַתָּנוֹת וּמִגְדָּנוֹת הַמְּצוּיִין כָּאן וְאֵינָם מְצוּיִין בִּמְקוֹמָהּ.

קדמוניות היהודים, ספר שמיני, פרק 6
והאשה שמלכה על מצרים ועל כוש בימים ההם הייתה בקיאה ביותר בחכמה, ומעוררת השתוממות גם משאר הבחינות. וכששמעה על מידותיו הטובות ועל תבונתו של שלמה, הובילה אותה אליו התשוקה לראותו מתוך הסיפורים יום יום על אנשי הארץ ההיא”

תולדות בן סירא נוסח ב עמ’ 217
נס בסיד עם זרנך. והרי לך נס בסיד. ואם תרצה שאל אמך והיא אומרת לך היאך עושין אותו.
א”ל ומהיכן יודעת דבר זה. א”ל מפני כשבאת מלכא שבא אמך אצל שלמה המלך לראות חכמתו. כיון שרצ’ שלמה לבוא עליה מצאה כולה מלאה שיער. ובאותו זמן לא היה אד’ מישראל שהיה מלא שיער. “ואנוכי איש חלק”.
מיד שלמה בחכמתו אמ’ לעבדיו. לכו והביאו לי סיד וזרנך. מיד הביאו לו וכברו את הסיד בנפה. ושחק הזרנף ברעף. ועירב אותו. ועשה מהם נס בסיד. ועשה לאמך מלכת שבא. ורחצה עצמה יפהץ וניטלה ממנה כל שערה. ובאותה שעה פתחה מלכת שבא ואמרה “לא האמנתי לדברים עד אשר באתי ותרא עיני.”
א”ל ומי אמר לך דבר זה? א”ל אני בעצמי שכן אני נביא.

אוצר מדרשים, אלפא ביתא דבן סירא, אלפא ביתא אחרת לבן סירא
בתחלה אמר לו בעד הארנבת איך גלחת ראשה? אמר לו בנסיוב של סיד, א״ל מה טיבו? א״ל תגלחת מגלחת השער. אמר לו ומה שמו? א״ל תגלחת נסיוב סיד והוא סיד וזרניך (ארזניך), וזה הדבר בימי אמך ברא אותו שלמה מלבו בחכמתו, כשבאה אמך מלכת שבא אל שלמה והביאה לו דורון לראות חכמתו ישרה בעיניו ובקש לשכב עמה, ומצאה כולה שער והביא סיד וזרניך ופרר במרגזייה ביד (בכף) רגלא ושחק הזרניך וערבם במים ונעשה נסיוב סיד תגלחת, ומשחה ורחצה ונשר שערה ובא עליה באותו שעה. אמר לו לא האמנתי לדברים עד שראיתים בעיני. אמר לו מאין תדע, א״ל נביא אני והקב״ה מגלה לי כל סתום, א”ל אם כן אמת מה שאמרת לי.

ספר שלשלת הקבלה לגדליהו בן יחייא
“אמרו במדרש, שזאת המלכה נתעברה משלמה ועשתה בת וממנה נולד נבוכדנאצר שחרב הבית. ושמעתי שעדיין נוהג במלכות ההוא לקרא שם מלכיהם דוד או שלמה. באמרם שהם מזרע ההוא”.

הרמ”ע מפאנו “אם כל חי” (חלק ב’, סימן כ”ג וכ”ד)
ולא זכה נבוכדנאצר להקרא אריה, אלא דמבית דוד קאתי מזרעו של שלמה ממלכת שבא, אחרי שגיירה. אלא שלבה לא נכון עמה ולסוף גלתה נבלותה וחזרה לסורה ואולם משלו נתנו לו לנבוכדנאצר זהבה של ירושלים, שהרבה ממנו נתנה אמו סבתא למלך שלמה… ומזליה (של נבוכדנאצר) חזי לחוס הרבה על ירמיהו (כי שלמה נתגלגל בירמיהו).

דובר צדק ליקוטים ד’
כה: ובקשה מלכת שבא איך להתדבק בהבלא דגרמי דבלעם כדי שתגיע למדרגת חכם עדיף מנביא בחכמות חיצונות כיון דאתאמרה משמיה דבלעם כותה. והיא על ידי אותם הנחשים שנעשו מעצמותיו שחיות של הנחשים הוא ההבלא דגרמי שלו. [ועיין פרקב’ דאהלות משנה ב’ דלרבי אלעזר כזית רמה אפילו חייה מטמא כבשרו דיש בהם אותו רוח הטומאה שבבשרו והגם דאין לך בעלי חיים אלו הם כבשר המת עצמו וחכמים מטהרים רק בישראל אבל לא בעכו”ם ובעצמות] כי בלאו בכי איך נעשה מדומם בעל חי רק שהחיות שבהם הוא ההבלא דגרמי והחיות שלו. ולא ידעה שורש כללות הבלא דגרמי שלו מה הוא. כי כדי שתתדבק בכללות הבלא דגרמי שלו לדעת כל אשר שאלה שזהו טעם כל דבריה הכולל הכל כנ”ל. צריך לעשות פעולת חשק השרשית לכללות ההבלא דגרמי שהם כללות החשקות רעות דבלעם שעל ידי זה תתדבק בכללות הבלא דגרמי דבלעם. והיא חשבה שכללות חשק בלעם היה רק ידיעת החכמות כמו זה לעומת זה במשה רבינו ע”ה. אבל באמת היה בזה רק כקוף בפני אדם למשה. דאשת זנונים מתתקנא ברזא דאשת חיל להתחכם בכל דבר חכמה ולחשוק לזה. אבל שלמה המלך ע”ה שלא היה מביט אל הדמיון. רק אל האמת ידע שזה רק דמיון שמתדמות לאשת חיל ואין זה באמת. ועיקר חשקו היא זימה ולכך השיב לו בשכבת זרע רותחת רצה לומר תוקף חשקות הזימה זהו שורש כל החשקות והחיות של בלעם הרשע. ובחשק זה דבק ההבלא דגרמי שלו. והיא לא ידעה זה כי היא היתה דבוקה בדמיון ודבר זה הוא השגת האמת שברע. זה השיג רק שלמה המלך ע”ה. והיא באמת היתה שורש החשק דזימה. כמו שכתוב בתרגום איוב א’ ע”פ ותפול שבא ונפלת בתכוף לילית מלכת זמרגוד. וזמרגוד הוא שם אבן טובה. ונראה דדעת אותו המתרגם דכתובים דהוא אבן שבו בלון הקודש ודלא כמתרגם התורה. ולכך שם המדינה שבא. דשם מצויה אותה אבן טובה. ושבו הוא לנפתלי עיין בשמות רבה שהוא נגד חודש אדר עיין בפירוש הראב”ד לספר יצירה דיעות בזה. ושמעתי דכן העיקר דנפתלי נגד אדר [שהוא האחרון גם כן בדגלים] ואדר נברא באות ק’ כדאיתא בספר יצירה והוא אות דאשת זנונים כדאיתא בזוהר תרומה קמ”ח ב’ רק נפתלי נקרא אילה שלוחה לכך לומר שאינו אשת זנונים אלא ברזא דאשת חיל שנקראת איילתא ואילת כידוע וכדאיתא ביומא (כ”ט ע”א). אבל שם הוא תוקף רזא דאשת זנונים. ועל דרך הפשט בפסוק שם הרגיעה לילית הוא שם בעל חי מה כמו שכתבו המפורשים הקדמונים [ואיתא בנידה (כ”ד ע”ב) בריה היא אלא שיש לו כנפים. פירוש לעוף באויר ולהתפשט מסוף עולם עד סופו. וזה החשק שבאדם שבו כח העפיפה וההתפשטות כנודע] ובלתי ספק הוא מצוי בארץ שבא אשר שם מכח האוירים דשם הוא תוקף הזימה וטבע אותה חיה [שהיא נקיבה ואולי הזכר שלה הוא השעיר הידוע שאיתא עליו בספרי חיצונים ותוקף תאותו הרבה לזימה] בזימה רבה לתבוע ולאחוז בכל בעל חי זכר. וכן נקרא כח האשת זנונים שבעולם. כמו שכתוב בשבת (קנ”א ע”ב) הישן בבית יחידי אחזתו לילית. פירוש שרואה קרי שזה כל חשקה ותאותה של אשת זנונים וכח חשק זה בעולם היינו שמתפשט חשק זה בעולם היינו שמתפשט חשק זה באדם בשינתו. ומצד תוקף החשק בחלומו רואה קרי כידוע ובעת השינה אז אינו בדעתו להתגבר על יצרו מצד חכמתו ואז עושה חשק זה פעולתו. וכשהוא יחידי יש חשש יותר כי באמת על איש יהודי חופף קדושה. כי שרשו ממקום קדוש וכל עומק מחשבותיו באמת הוא רק בקדושה וטהרה ולא בחשקות כאלו:

כז: ואמרו ז”ל איוב בימי שלמה היה שנאמר ותפול שבא. היינו דהתפשטות כח זה דמלכת שבא היה בימי שלמה. היינו כמו שכתוב בזוהר בכמה מקומות שהוא למד גם כן כל חכמות חיצונות. והיינו שהכניס כל חשקות עולם הזה לקדושה ומלא כל מיני תאות באלף נשים וכסף וזהב וסוסים. וכן מאכל שלמה ליום רק שהכל בהכרה שהשם יתברך הוא הנותן והכל כפי עומק רצון השם יתברך וזהו מעין עולם הבא כהנזכר לעיל. ולכך מלכת שבא היה לה תוקף אז. וכשהיא בגודל תוקפה אז יש לה חכמה דחיצונית הרבה. וכששמעה את שמע שלמה כנ”ל דבזה תיכף ותפול שבא ותקחם כנ”ל. ובאתה אליו והוא התגבר עליה כנ”ל בהכרת האמת. שהיא ידעה רק מדמיון והיא היתה באמת תוקף החשק דזימה שארצה גורם. ומלכת שבא רצה לומר עוצם תוקף כח של ענין המדינה שהוא במלך, ולכך היתה מופלגת בחכמות חיצונית למטה מבלעם, כטעם שלמה המלך ע”ה נגד משה רבינו ע”ה שנקרא בזוהר חכמה עלאה וחכמה תתאה. כך זה לעומת זה היו בלעם ומלכת שבא בחיצונות. וזהו ויגד לה את כל לבה שזהו באמת כל לבה גם כן החשק דזימה, רק שהיא לא ידעה שזה שורש דבלעם כמו שכתבתי לעיל על ידי ויקר דישראל. ולכך חשקה בשלמה. ואמרו חז”ל שבא עליה ויצא נבוכדנצר, שנתן שאלתה. ועל כן אמרו חז”ל (סנהדרין ק”ג ע”ב) בקשו למנות עוד אחד כו’. כי אמרו חז”ל על פסוק רפינו את בבל ולא נרפאתה. שבקש הקב”ה להוציא גם כן מנבוכדנצר תחת כנפי השכינה ואמרו מלאכי השרת כו’ ומאן מלאכי השרת רבנן כדאיתא בנדרים (כ’ ע”ב) ולכך בקשו למנות עוד אחד. כי דבר זה אין לו רפואה כלל כמו שכתבתי במקום אחר שבקשו למנותו במקום בלעם שלא היה ראוי להימנות. שלא נמנו אלא מבני ישראל. וחשבו כי הוא גם כן קלקול דהקורא בספרים חיצונים שהשפיע לשורש החיצונות. כי כל רע אפשר לרפאותו. היינו שאחר כך נגלה השורש שיש איזה שורש טוב. אבל נבוכדנצר לא נרפא כלל נמצא שאין בדבר שורש טוב כלל והיינו חלק לעולם הבא. וחשבו שהוא דוגמת דור המבול שטעם גם כן מעין עולם הבא רק אחר כך ותפול שבא ותקחם. ובאמת איתא בזוהר דפגם הברית אין מועיל תשובה. והיינו דאין לו רפואה חס ושלום. אך בפסוק הצדיק אבד דרצה לומר קלקול הברית רזא דצדיק וכמו שדרשו חז”ל בנידה((י”ג ע”א) על פסוק הנחמים באילים שנאמר שם באותה פרשה ומסיימת אמר ד’ ורפאתיו. שאין לו רפואה מדעת בני אדם רק ממאמר השם יתברך בעצמו וכמו שכתוב שם שנאמר להם המעמך ישלמנה וגו’:

לד: והנה זהו מעין דוגמא דמשיח חשב שהוא הוא כבר בתכלית השלימות כמו שכתוב בר”ה (כ”א ע”ב) בקש קהלת לדון דינין שבלב כו’ פירוש כענין דמורח ודאין שנאמר על משיח. והיינו כמו שאמרו ז”ל ירום ונשא ממשה רבינו ע”ה ולכך חשב אני ארבה ולא אסיר שחשב שמדרגתו למעלה ממשה רבינו ע”ה ולכן אף שידע דמלכת שבא היא שורש דאשת זנונים מלא רצונה [ובודאי גיירה כמו שאמרו ז”ל ביבמות על בת פרעה רק שלא היה באמת כי הרי אחר כך שבה לארצה ויצא ממנו נבוכדנצר] כי חשב כי הוא יכול לתקן השורש מן הרע שיחזור להיות טוב באמת כמו שהיה לעתיד. ואחר כך אמר בער אנכי מאיש וגו’ שהיא שטות לחשוב כן שיוכל כן.

קטו:  וע”ש דהוא נפיל בההוא יאור דתנין הגדול ואתכליל ביה, ולכך הוא השאול עצמו ואתכליל ביאור דתנין הגדול עצמו כמו שכתבתי לעיל כי החכמה כלולה במקורה ממש וכן שאול הוא ראשית הגילוי דשורש הנעלם להיות רע. והוא בבל הנמשך מחכמה רעה דמלכת שבא ופרעה הא התנין הגדול עצמו כמו שכתבתי לעיל. ולכן לקח בת פרעה [הכל מצד הנוקבא כי התיקון הוא רק בנוקבא במה דחאבו ברזא דאשת זנונים]. וגם מלכת שבא שהיא החכמה דרע ועל בת פרעה אז”ל בהערל דלא נסיב רק לאהבה רק שהיה אהבה יתירה [והתחיל אנן משלמה כו’ כמו שכתבתי לעיל שהוא על דרך אנן מאברהם (יומא כ”ח ע”ב) כו’ פירוש מאחר דאהבה זו מעלה עליו הכתוב כחיתון הרי עדיין אסור דמה נפקא מינה מאחר שהכתוב קורא זה חיתון אם כן שוה לו ממש.

קדמוניות היהודים, ספר שמיני, פרק 6
“והאשה שמלכה על מצרים ועל כוש בימים ההם הייתה בקיאה ביותר בחכמה, ומעוררת השתוממות גם משאר הבחינות. וכששמעה על מידותיו הטובות ועל תבונתו של שלמה, הובילה אותה אליו התשוקה לראותו מתוך הסיפורים יום יום על אנשי הארץ ההיא”