אשת יחזקאל

״בֶּן-אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת-מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה; וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה, וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. ״ יחזקאל טז, כד׳

נבואה זו חותמת את חלקו הראשון של ספר יחזקאל, סדרת נבואות התוכחה של יחזקאל אשר נמסרו לפני החורבן.  הוא אחד המעשים המבטאים באופן המוחלט ביותר את הטוטליות של יחזקאל לשליחותו ולשולחו.
בנבואה זו בפרק כד׳, ה׳ מודיע ליחזקאל על מות אשתו הקרב, מַחְמַד עֵינו, במגפה, ומצווה אותו לכבוש את אבלו. ״בֶּן-אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת-מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה; וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה, וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ; הֵאָנֵק דֹּם, מֵתִים אֵבֶל לֹא-תַעֲשֶׂה–פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ; וְלֹא תַעְטֶה עַל-שָׂפָם, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל." (16-17).
בפסוקים אלה, בנבואה האלוהית ליחזקאל, לא מצויין במפורש ש״מַחְמַד עֵינֶיךָ״ היא אשת יחזקאל, עובדה זו מסתברת לנו רק בפסוק הבא, המדווח מפי יחזקאל: ״וָאֲדַבֵּר אֶל-הָעָם בַּבֹּקֶר, וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב״ (18).
נבואת האל המבשרת ליחזקאל על מותה הצפוי של אשתו במגפה, היא נבואה פרטית 1, ויחזקאל בוחר לצאת ולמסור לעם את דבר ה' אליו מיוזמתו, למרות שלא נצטווה, דבר המעיד על תודעת השליחות העמוקה של יחזקאל.  יחזקאל נצטווה שלא לנהוג מנהגי אבלות על מות אשתו, וככל הנראה מבין שלנבואה הפרטית עבורו יש מסר כללי עבור העם.

חיי הנביאים, גופם ומשפחותיהם מגויסים לדבר האל ומשרתים את המשל האלוהי. בניו של ישעיהו נקראו בשמות הקשורים בגורל העם (ישעיהו ח, 3), ירמיהו נרדף, הוחזק בסד, נזרק למאסר ואף הצטווה שלא לשאת אישה ולהוליד ילדים (ירמיהו טז, 2), הושע מצווה לקחת אשת זנונים ולתת לבניו שמות שליליים (הושע, א׳, 4, 6, 9), אך המקרה ביחזקאל הוא היחיד בו מומת אדם קרוב ממשפחת הנביא, לשם המעשה הסמלי, וכפי שתיאר זאת לזלי 2: ״יחזקאל נקרא להקריב את אשתו על מזבח ייעודו הנבואי״ אשת יחזקאל היא קרבן לרצון האל להבהיר לעמו הגולה, כי יחזקאל יהיה להם ״למופת״, אשת הנביא משולה למקדש האל בירושלים ״מחמד עיניך״ ממש כפי שהמקדש אמור היה להיות מחמד עיני העם ומחמל נפשם, במותה מסמלת את חורבן בית המקדש, ובציוי ליחזקאל שלא להתאבל על מותה, יש כדי לסמל את גודל האסון עבור העם אשר לא יוכלו להתאבל על האובדן העצום הצפוי להם עם החורבן.

המנעות ממנהגי אבלות מוכר לנו מסיפור אהרון על מות בניו, נדב ואביהו, ברגע שיא של התרוממות נפש מתים בניו כעונש מיידי על מעשה שעשו, ואהרון מצווה באמצעות משה לא להתאבל, תגובתו ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״(ויקרא י׳, 3), גם בסיפורנו ביחזקאל מופיע השימוש באותו שורש ״הֵאָנֵק דֹּם״(17), גרינברג מעיד על הקרבה בין השורש דמ״מ לשורש האכדי damāmu 3, במשמעות להיאנח, להתאבל, ומכאן פירושו להתאבל באנחה על המתים, האנחה מותרת אך מנהגי האבלות אסורים.
המנעות ממנהגי אבלות בהקשר של אסון לאומי כעונש לעם החוטא מופיע גם בירמיהו טו׳, 5 ״כִּי מִי-יַחְמֹל עָלַיִךְ, יְרוּשָׁלִַם, וּמִי, יָנוּד לָךְ; ״ ובפרק טז' "וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת, לֹא יִקָּבֵרוּ; וְלֹא-יִסְפְּדוּ לָהֶם–וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם.; וְלֹא-יִפְרְסוּ לָהֶם עַל-אֵבֶל, לְנַחֲמוֹ עַל-מֵת; וְלֹא-יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים, עַל-אָבִיו וְעַל-אִמּוֹ. וּבֵית-מִשְׁתֶּה לֹא-תָבוֹא, לָשֶׁבֶת אוֹתָם, לֶאֱכֹל, וְלִשְׁתּוֹת."(6-8). כך גם נחום מנבא שיקרה לאחר חורבן אשור ולנינוה ״מִי יָנוּד לָהּ מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים לָךְ״ (ג׳ 6).

קריאת הפסוק בדרך זו: ״הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים, אֵבֶל לֹא-תַעֲשֶׂה!״ הוצעה ע״י אברמסקי 4, לפיה מפורשת המילה דם בהתאם לשורש ד.ו.ם ולא ד.מ.מ ממקורו האכדי כפי שהוצע לע״ל, לפי פירוש זה, האנק דום מתים = דממת מוות, אבל לא תעשה!- אפילו אנחת מוות אסורה ליחזקאל.
אפשרות קריאה נוספת, מציעה שמש (2013), לפיה ביטוי אחד מקבל שתי הוראות – אחת כהמשך למה שנזכר לפניו, ומשמעות נוספת לאור מה שבא אחריו, "תקבולת יאנוס" 5, תקבולת דו פרצופית: המילה "דם" במשמעות המתייחסת למילה שבאה לפניה, "האנק", ומכאן שאלוהים מאפשר ליחזקאל להיאנח על אשתו והכרה במצבו הנפשי של יחזקאל, ומצד שני, "דם" בהתייחס למילה שבאה אחרי כן, "מתים" ומכאן דממה, האיסור לנהוג מנהגי אבלות על מות אשתו.  אנחה ושתיקה גם יחד, מביעים את האבסורד והמתח במצבו של יחזקאל, את ההתנגשות בין הפנימי והחיצוני, היגון והכאב הפנימי של יחזקאל שיבואו לידי ביטוי באנחה, והוא יאלץ לשתוק ולחנוק את אבלו מבלי לתת לו ביטוי פומבי במנהגי האבלות.

על הקושי המוסרי תאולוגי בשאלה האם אלוהים הרג את אשת יחזקאל לצורך יצירת אות עבור העם, יעידו הפירושים הרבים הגורסים כי מותה של אשת יחזקאל במגפה מנוצל לטובת העברת המסר ולא להיפך, כך אפילו פרשני המקרא המסורתיים אברבנל ור' מנחם בן שמעון 6 . אך עובדה היא שלפי התיאור המקראי מודיע ה' ליחזקאל מראש "הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת-מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה" מוות פתאומי, זאת כחלק מתפקידו הנבואי, דבר המעיד על הקושי הרב בכפיפותו המוחלטת של הנביא ושל חייו הפרטיים למסר הנבואי.
בדרישת האל מיחזקאל שלא לנהוג מנהגי אבלות, מסתתר ה"מעשה הסמלי", התנהגות חריגה זו, תהווה אות נבואי עבור העם, ויחזקאל אכן נשאל "וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה"(19) מתוך הבנה שמעשיו עשויים להעיד על גורלם.  לדעתי גם בעובדה שמות אשת יחזקאל הוא דבר בלתי הפיך ואין ממנו דרך חזרה, טמונה סמליות עבור העם, בכך שהאסון הצפוי לבוא עליו הוא דין גמור אשר לא ניתן לשנותו.
עבור יחזקאל יש כאן שני סיפורי פרידה, מאשתו ומהמקדש, כפי שהנביא נפרד מאשתו כך גם צפוי העם להיפרד מבניהם ובנותיהם, אשת יחזקאל נלקחת ממנו "הנני לוקח ממך"(17), ובית המקדש מחולל "הנני מחלל את מקדשי"(21) החילול הוא מעשה בלתי הפיך, כל מקדש שיבנה לאחר מכן הוא יצירה חדשה ולא שיקום המקדש שנהרס 7.
הפרשנויות לגבי משמעות האיסור על ההתאבלות עבור העם מגוונות, מענישה אלוהית, דרך קבלת הדין, או לפי רש'י, היות ובמנהגי האבלות יש החרגה והבדלה המושכים את המנחמים, ואילו כאן האסון הוא לאומי, ציבורי, ואין מי שפנוי לנחם.
מהשוואת מנהגי האבלות המוזכרים בפרקנו למקורות אחרים במקרא בהם מופיעים מנהגי אבלות ניתן ללמוד כי מנהגי האבלות היו שונים ביחס לזמן ולרובדי החברה השונים, המנהגים המוזכרים:
"וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה, וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ; הֵאָנֵק דֹּם, מֵתִים אֵבֶל לֹא-תַעֲשֶׂה–פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ; וְלֹא תַעְטֶה עַל-שָׂפָם, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל." (16-17)
מספד ובכי – לפי שמש, (2014), המונח מספד מתאר גילויי אבל, אנחות, קריאות צער, וממילא נקשר גם לבכי, איסור זה מתחבר גם לציווי על יחזקאל להאנק דם.
פארך תחבוש מעליך – זאת בניגוד לפריעת הראש, ובהיות יחזקאל מופת לעמו, כך גם צפויים העם עם התגשמות נבואת החורבן "ופארכם על ראשיכם" (23), על מנהג זה ניתן ללמוד בויקרא י', 6, שם צוו שני בני אהרון שלא לפרוע את ראשם על מות אחיהם נדב ואביהו, אין אזכור נוסף לנוהג זה במקרא אלא בהקשר המצורע (ויקרא, יג׳, 45) "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא", בספרות המזרח הקדום מוזכר מנהג זה במיתוס האכדי על ירידת ׳אשתר׳ לשאול, מתואר ׳פפסוכל׳ כנוהג אבלות על ׳אשתר׳ בלבישת שק, פריעת שיערו ובכי, וכן בלוח השמיני בעלילות גלגמש מתואר גלגמש באבלו על אנכידו כמפזר תלתליו, קורע בגדיו ומשליך מחלצותיו 8.
חליצת נעליים – מנהג זה המצויין ביחזקאל בציווי הפוך, "נעליים תשים לרגליך" בניגוד למנהג שככל הנראה היה מקובל של חליצת נעליים, המקורות האחרים בהם מוזכר מנהג זה מצויים במיכה א' פס' 8: "עַל-זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה, אֵילְכָה שילל (שׁוֹלָל) וְעָרוֹם" משמעות המילה 'שולל' היא יחף, לפי שמש, (2015) 9, גם בשמואל ב' טו׳, 30, מתואר דוד הנמצא במצוקה וכאילו נוהג אבלות "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה, וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא, הֹלֵךְ יָחֵף;"
לא תעטה שפם –  כך גם צפויים הגולים "על שפם לא תעטו" (22), מקובל במחקר להניח שהכוונה היא לכסות את חלק הפנים התחתון (מלמטה עד השפה העליונה או מתחת לאף עד השפה התחתונה), מנהג זה לא מצויין במקרא בהקשר לאבל במקומות נוספים, אלא בהקשר של מצוקה ויגון 10, בהקשר מנהגי המצורע "וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה", ובהקשר לבושה שיחוו קוסמים וחוזים שלא יענו מאת ה' "וּבֹשׁוּ הַחֹזִים, וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים, וְעָטוּ עַל-שָׂפָם, כֻּלָּם" (מיכה ג', 7), לפי שמש, ישנה אי בהירות בפשרו של מנהג זה ומשערת כי השפם והזקן יש בהם ליפות את האדם ובכיסוי חלק הפנים התחתון יש כיסוי הדרו של המתאבל.
לחם אנשים תאכל – לעומת המנהג לפיו המנחמים דאגו להאכיל את האבלים, ומעידה על תמיכת הקהילה באבלים, על השתתפות והזדהות בצערם, במעשה זה יש כדי לסמל עבור העם כי לא ימצאו מנחמים ביניהם בשל גודל ועוצמת האסון.

מנהגי האבלות מעידים על חוויית ההתמודדודת עם המוות ומנהגי אבלות שונים התפתחו בקרב חברות שונות, להם חשיבות פסיכולוגית רבה בכך שמאפשרים לאבלים ליצור הפרדה, להביע את יגונם ולפרוק את כאבם.  בנוסף לאבלים, מנהגי האבלות חשובים גם לקהילה כולה, בכך שמחזקים את תחושת הסולידריות ואת הקשרים בתוך הקהילה.
האמונה המקראית שהיא אוניברסלית כמעט, לפיה מנהגי האבלות פועלים למען המת ומאפשרים את כניסתו לעולם הבא 11, וההימנעות מאבל מעידה על התמוטטות הסדר החברתי בעיתות משבר, מכאן שמעשה יחזקאל באי התאבלותו על מות אשתו, מייצג את גודל האסון אשר עתיד לפקוד את העם.

ביבליוגרפיה

  1. כשר, ר., (2001), הנבואות הפרטיות בספר יחזקאל: היקפן, תפקידן וזיקתן לנבואות הפומביות, בתוך: טלשיר, צ., שמיר, י., דניאל, ס., (עורכים), תשורה לשמואל, מחקרים בעולם המקרא, ביאליק, ירושלים.
  2. Leslie, C., A.,(1990), Ezekiel, WBC, Dallas, Texas
  3. Greenberg M., (1997), Ezekiel 21-37: a new translation with introduction and commentary.
  4. אברמסקי, ש., (תשמ״ב), האנק דם מתים אבל לא תעשה, בית מקרא כז, ביאליק ירושלים.
  5. Janus Parallelism על שם האל הרומי 'יאנוס' בעל שני הפנים, פן אחד פונה אחורה אל העבר ופן שני פונה קדימה אל העתיד.
  1. גנזל, ט., (תשע״ב), נבואת הצופה-בין חורבן לתקומה, עיונים בנבואת יחזקאל, עמ' 185-187, תבונות הרצוג, אלון שבות.

8-10.  שמש, י., (2015), אבלות במקרא, דרכי התמודדות עם אבדן בספרות מקראית, עמ' 78, 105-106, ספריית הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

  1. שמש, י., (2013), ולא תספד ולא תבכה, האיסור על יחזקאל לנהוג מנהגי אבלות עם מות רעייתו, בתוך: זר רימונים, עמ' 224-225,  IBL, אטלנטה.
סגירת תפריט
error: Content is protected !!
×
×

עגלת קניות