דורון פולק, אוצר, פרוייקטיב מוזיאון האמנים

דקלה לאור מתגוררת ויוצרת בגולן. ברגש רב היא מצלמת נשים יפות מראה על רקע הנופים ההרריים המדהימים שטופי אור הנגוהות. לכל אישה, המייצגת סיפור אלגורי מהמקרא דקלה לאור מנכסת בצילומיה סממנים מאפיינים רק לה, התורמים למיצוב דמותה. “הצילום הינו חלק משמעותי מחיי היום יום שלי… מטעין וממלא אותי. המצלמה מאפשרת לי לראות את החיים במסגרת אחת, בכל פעם לגלות בה עולם ומלואו, לעצור בו את כל היופי, לבחון אותו, לראות את מה שעין לא רואה בחטף…” כותבת דקלה לאור, באתר האיטרנט שלה. ואכן, ממד היופי המאפיין את עבודתה המתמשכת, מהווה את החוט המקשר בין כל יצירותיה. הצילומים שלה נראים יותר כציורי רנסנס, מראות דרמטיים אפיים בעלי גוון מסורתי מפעים. היא מתארת בעזרת עדשת מצלמתה, בפיוט רב עוצמה, את קווי אופיין של דמויותיה. חלק בלתי נפרד ממיצוב הנשים ההרואיות הללו קשור למראה החיצוני המצודד והמרשים, המתחבר לא אחת, כאספקלריה פסיכולוגית, אל מגירות הנפש שלהן.
סיפורי התנ”ך ודמויותיו היוו, מאז ומעולם, נושא השראה לאמנים ויוצרים מכל התרבויות ומכל גווני הקשת היצירתית. עולם המקרא סיפק סיפורים מרתקים ודרמות עתירות דימיון, שתורגמו מבחינה ויזאולית לציורים, רישומים, תחריטים, ריקועים, שטיחי קיר, וכן לסרטים, יצירות מוסקליות, פסלי חוצות ומחזות תיאטרון. יצירות האמנות המבוססות על סיפורי התנ”ך שימושו אמצעי חינוך, הסברה והדרכה של הכנסיה לעם הפשוט, והעלילות התנכיות הועברו בצורה ויזואלית ריאליסטית דרך עיניהם לליבותיהם של המאמינים. אנו מכירים היטב את את פסלי דויד ומשה של מיכאלאנג’לו. די להביט בציור הקלאסי של גרגוריו לזריני מהרנסנס, שצייר את דמותה המדהימה של יעל, או את יצירתו של כריסטיפנו אלורי, המתאר את מותו של סיסרא. דמותה של אביגיל מונצחת בעבודתו של אנטוניו מולינרי, אותה הוא מצייר מעודנת ורגועה על רקע שדה הקרב ממנו בא אליה דויד המלך.
גם באמנות הישראלית לדורותיה תפסו סיפורי התנ”ך מקום נכבד בעבודות של האמנים החדשים שפעלו כאן. נופיה הפראיים של ארץ ישראל היוו תמיד רקע מצוין ודרמטי להנצחת גיבורי התנ”ך. האמנים אבל פן, אפרים ליליאן ורבן, ראו בדמויות הנשים הישראליות משהו רומנטי ואכזוטי ביותר. אריה ארוך, משה קסטל ואהרון כהנא עסקו, כמו רבים אחרים, בנושאים תנכיים מיתיים. כמוהם, גם אבשלום, עוקשי, שצייר את חזון העצמות היבשות , מאירוביץ’, שצייר את הסנה הבוער ואברהם נתון שצייר את דוד ושאול. המעבר לאינטרפטציה של דמויות מהתנ”ך בצילום ישיר, בעיקר של נשים פמיניסטיות בעלות כוח מאגי – מהווה חידוש מרענן ועדכני של דקלה לאור. יש בעבודתה מעין קירוב הציבור הדתי והחילוני כאחד, למראות ולסיפורים מסורתיים, שלא תמיד הם מכירים, ולא תמיד יש להם את ההזדמנת להתקל בהם. באותה הדרך נקט גם אמן הצילום עדי נס בסדרת גיבורי התנ”ך שלו, שהתבססה על תצלומי חסרי הבית שלו.

בתערוכה מוצגות נשים דומיננטיות ומוכרות ביותר, שסיפורן ידוע, כמו תמר אחותו של אמנון, נעמי, רות וערפה, בת שבע, מרים הנביאה, דבורה הנביאה, רחל ואחותה לאה. לצידן, מציגה דקלה לאור דמויות נשיות אחרות, כמו עתליה, אשת איוב, חנה אם שמואל ואם סיסרא, דמויות אפורות יותר, דמויות קו, שסיפורן אינו מוכר דיו, והתערוכה מאפשרת לציבור להתוודע לראשונה אל קורותיהן.
לכל סצנה תיאטרלית תנ”כית דקלה לאור מוצאת מקטע נוף אידיאלי להציג את פרשנותה לדמות, ואת כל אחת מדמויות הנשים היפות הללו היא מציידת ברקויזיטים טיפוסיים מתאימים. כך, מתוארים רגעי חייה האחרונים של רחל בלידת של בנימין כשראשה של היולדת מונח על סלע איתן בחיק הטבע, גופתה של הפילגש בגבעה מוטל על סוס רגע לפני ביתורה ל 12 חלקים, בנות לוט אוחזות ידיים בהסכמה רגע לפני הכניסה למערת אביהן, עתליה מצוירת על רקע סערת עננים ובשמיים נשרים המסמלים מוות קרוב, בידיה של הגר, ישמעאל ושניהם צופים וחוזים בנבואה, ודבורה הנביאה רכובה על סוס עטויה בשמלה מרהיבה בגוונים דומיננטיים. כאמור, כל חפץ יש לו תפקיד בעלילה המצולמת , לכל תנועה משפת הגוף, יש משמעות ולכל רקע יש מטרה של הבלטת הניגוד הדרמטי בין הסיפור לחיים עצמם.
דקלה נולדה בטבריה ב- 1976 וכיום מתגוררת בגבעת יואב ברמת הגולן. בוגרת המכללה האקדמית כנרת שלוחת בר אילן, בעלת תואר ראשון (בהצטיינות) ברוח ותקשורת ותואר הנדסאית בתקשורת חזותית. הציגה בישראל ובחו”ל ויצירותיה כלולות באוספי אמנות.